אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
יאיר יחז. מעודה
Active member
זו כנראה הכוונה, לאפוקי מפיצה עבה.צ"ע -(אולי בתעודה התכוונו שאם קובע סעודה מברך המוציא על הדקה -לא כל כך מסתבר)
ונראה לי מאוד מסתבר שהרי לרוב אוכלים פיצה בשיעור קביעות סעודה ויותר מובן לאנשים שיכתבו שברכתה המוציא מאשר לומר עליה שיש עליה דין קביעות סעודה ולעבה לא
בית ההוראה מעין טהור
Active member
שלום לחברים הרבנים שליט"א
מו"ר הרה"ג ר' יניב נסיר שליט"א כתב בזה בספריו שו"ת הלכה למשה
ולפני קצת יותר משנה זה עלה שוב אצלנו בכולל [פעם בשבוע יש אצלנו פיצה זו בארוחת צהרים כי אחד מהבעלים הגדולים הוא קשור לכולל] והרב חזר לכתוב ע"ז ובפרט כששמעו שהבעלים רוצים לקבל בזה פסק ממרן הראש"ל שליט"א.
ובקשתי מהרב ואמר לי שזה לא פסק גמור ומוגה לפירסום, אבל מי שירצה לעיין לעצמו וגם בא בו בירור דרך ההכנה בבירור. ולדעתי יהיה לתועלת.
מו"ר הרה"ג ר' יניב נסיר שליט"א כתב בזה בספריו שו"ת הלכה למשה
ולפני קצת יותר משנה זה עלה שוב אצלנו בכולל [פעם בשבוע יש אצלנו פיצה זו בארוחת צהרים כי אחד מהבעלים הגדולים הוא קשור לכולל] והרב חזר לכתוב ע"ז ובפרט כששמעו שהבעלים רוצים לקבל בזה פסק ממרן הראש"ל שליט"א.
ובקשתי מהרב ואמר לי שזה לא פסק גמור ומוגה לפירסום, אבל מי שירצה לעיין לעצמו וגם בא בו בירור דרך ההכנה בבירור. ולדעתי יהיה לתועלת.
קבצים מצורפים
אולי ב-pdf עצמו כדאי לכתוב לא להלכה ולמעשה. כי ברגע שקובץ pdf עובר ומסתובב, אז ההערה שלך שזה לא מוגה וכו' לא תעזור.ובקשתי מהרב ואמר לי שזה לא פסק גמור ומוגה לפירסום, אבל מי שירצה לעיין לעצמו וגם בא בו בירור דרך ההכנה בבירור. ולדעתי יהיה לתועלת.
בית ההוראה מעין טהור
Active member
נכון. אבל זה לא מהצד ההלכתי. [להלכה הרב העלה שזה מזונות ואין קביעו"ס וכפסק מרן הראש"ל שליט"א] אלא שחסר בו שיבוץ מקורות והגהה וכו'.
בית ההוראה מעין טהור
Active member
אעתיקנו כאן פתוח לתועלת:
בס"ד אייר תשפ"א לפ"ק.
בענין פיצה של חברת "פיצה האט" מהסוג העבה הנקראת גם "פיצה מטוגנת", הנה בספרי הקטן שו"ת הלכה למשה חלק ב' ובחלק ג' כתבנו בזה קצת, ובתחילה (חלק ב' סי' יד) כתבנו להוכיח מכמה מרבותינו הראשונים שעיסה המטוגנת בשמן מועט חשיבא מטוגנת וברכתה מזונות ולא שייך בה קביעו"ס. ולפ"ז נמצינו שפשוט שהפיצה הנ"ל ברכתה מזונות ול"ש בה קביעו"ס. אולם בחלק ג' (סי' טו) שבנו לדון בעיקר דין עיסה הנ"ל והעלנו שהדעה הנ"ל היא דעה כמעט דחויה ולא מוכרחת ועיקר דעת הראשונים שעיסה שטיגנוה במעט שמן שלא תשרף העיסה חשיבא כאפויה ושייך בה קביעות סעודה (ואם לא קבע סעודה תלוי ממה עשויה העיסה כעיקר דין הש"ע בסי' קסח ס"ז בעיסה שנילושה בשמן). ולענין הפיצה הנ"ל כתבתי שם (בסימן יח) שלפי אופן עשייתה שעצם בלילתה מלאה וספוגה בשמן, וגם קודם שהיא ניתנת במחבת, שמים במחבת מצקת שמן, ונהיה שכבה של שמן במחבת והשמן מבעבע ממש כמו כמו פעולת טיגון, ורואים שהפיצה לאחר שהיא יוצאת מהאפייה היא ספוגה בשמן, ואפילו יותר מסופגניה. הרי שכבר נכנס בספק "שמן עמוק", ולכן למעשה צ"ע כיצד ברכת הפיצה מסוג זה ויש להתיישב בזה עוד, עכת"ד בזה.
והנה מאז רבים שואלים כיצד הדין למעשה, כי הוא דבר מצוי מאוד, ושוב בא לפנינו ידידנו ר' בן מזרחי הי"ו שהוא בעלים של "פיצה האט" בכמה מקומות ובקי באופן עשייתה והביא לנו סרטון (מטעם חברת "פיצה האט") ותמונות מדוייקות כיצד נעשה התהליך- ובראותנו התהליך קבלנו תמונה שונה מהנ"ל והנני לתארה אחר שראיתיה בעיני.
את בצק הפיצה מקבלים בכל סניף כשהוא מוכן וקפוא- ויש בעיסתו שמן בכמות שמצויה בכל עיסת פיצה רגילה. בעודו קפוא לוקחים מגש עמוק קצת ולוקחים מצקת שמן קטנה ומניחים בתוך המגש. אחר כן לוקחים את הבצק הקפוא ומניחים אותו באמצע המגש ולוחצים אותו במגש בתנועת סיבוב בכדי להוציא את בועות האויר ולתת אפקט ואקום. אחר כן מברישים את קצוות הבצק בעוד שמן וטובלים את המברשת 4 פעמים ומורחים. שלב ב' מכניסים את המגש כך למקרר בכדי שיופשר, שלב ג' מכסים את המגש ומכניסים אותו להתפחה ב32 מעלות או מניחים בחום היום שהוא מעלות מצויות ותלוי בזמן הנצרך לכך שאם ממהרים מניחים להתפחה במכשיר התפחה. בסיום ההתפחה- יש להדגיש מה שנתחדש לנו כעת בראותנו הדבר בעצמנו- בסיום ההתפחה קודם שמכניסים את המגש והבצק לתנור, לא נשאר על המגש שמן כמעט בכלל- זולת לחות מועטת וכל השמן שהיה במגש נבלע כולו בתוך העיסה של הבצק, ונמצא כי בעת שנכנס לתנור אין כל שמן בתחתית המגש![1]. ואולם בעת האפייה עצמה השמן שב ונוזל מהבצק למגש ועולה שוב לבצק ויורד וחוזר חלילה עד שבסיום האפיה יוצא המגש ריק משמן- ומה שמקבלים בבית מגש פיצה בקרטון והוא שמנוני הרבה, הוא מחמת שבזמן שיושב חם בתוך קופסת הקרטון עד שמגיע אל בית הלקוח הוא מזיע את השמן שבו אל תוך הקטון. ע"כ אופן המציאות.
והנה בזה השתנה לנו התמונה, כי בודאי שאין ברור לקרוא לגדר זה "טיגון", שהרי אין כל שמן במגש בעת כניסתו לתנור- ומה שיש שמן בגוף העיסה, הנה באמת הינו כמו כל עיסה המלאה שמן שברכתה מזונות, אבל קביעות סעודה יש בה. ואמנם מצינו סברת הגאון ר' יצחק רצאבי שליט"א שחידש בשו"ת עולת יצחק (ח"א סי' לז) גבי כובאנה שהואיל שנעשה בסיר סגור והשמן חוזר ועולה בעיסה, לכן לא שייך בו קביעות סעודה, ע"ש. אבל הנה כל זה בשנעשה בסיר סגור כאמור שלכן מה"לחץ" שבו השמן נמצא הוא פועל פעולת טיגון, או באופן שני שבבצק עצמו יש שמן הרבה ממש כחצי מכמות הבצק ולמעלה כמו ג'חנון ומלאווח שבבצקים מעין אלו חידשנו בשו"ת הלכה למשה (ח"ג סי' טז) לא שייך קביעות סעודה מחמת עיקר הבצק, אבל בנ"ד שאין לנו בבצק אלא כ-15% שמן (כעדות בן מזרחי הי"ו הנ"ל), וגם אינו נאפה בכלי סגור אלא בתנור פתוח, הוא בבחינת הבו דלא לוסיף עליה. וע"ע בשו"ת עול"י שם שכתב: "ואמנם זה נכון שהגחנו"ן דרכו להיעשות בכלי סגור, אבל אין זו הסיבה לברכתו האמורה, רק בלאו הכי מצד שנעשה בשמן רב נפק מתורת לחם, לכן לא פירטנו זה, משא"כ בכובאנ"ה שהסיבה מפני הכלי הסגור מתבשלת עם ההבל שלה והוה ליה כמתבשל במשקה", עכ"ד. ובנ"ד שני הסיבות אינם וכאמור.
וגם הסברא שרצו לומר ששמן מועט הבא ליתן טעם ולא רק שלא ישרף- חשיב טיגון, הנה כבר הבאנו דעת האחרונים הנ"ל בסה"ק שו"ת הלכה למשה (ח"ג סי' טו אות ט) ודחינו סברתם הואיל שמפורש בדברי רבותינו הראשונים היפך דבריהם, ולתועלת המעיין אציין לשונם שוב, דהנה ראיתי בערוך השלחן (סי' קסח סעיף מז) שהביא דברי הרמ"א בשם הגמ"י ששמן מועט בכדי שלא ישרף לא הוי טיגון, וכתב ע"ז שדווקא אם כוונתו רק בכדי שלא ישרף אבל אם כוונתו גם לטיגון נחשבת העיסה למטוגנת, עכ"ל. ומבואר שכל שנתן השמן גם בשביל להטעים אע"פ שנותן גם ע"מ שלא ישרף ברכתו במ"מ ומעין שלוש. והביאו גם בספר שערי הברכה (פר' טז הל' כט בהערה נט). וכעי"ז כתב בפסקי תשובות (סי' קסח אות כ), ע"ש. אולם הנה רבנו מנוח (פ"ג מהל' ברכות ה"ט) כתב וז"ל: ואותן רקיקין שבלילתן עבה שאופין אותן במחבת או במרחשת ונקראים פופל"ש או בוניינוא"ש מברכים עליהם המוציא, ואע"ג דיהיב בהו שמן בשעת אפייה, לפי שאינו אלא מעט "להטעימו" וכדי שלא ישרפו בחום המחבת, עכ"ל. ומבואר שאף כשמטרתו במעט השמן גם להטעים, אפ"ה חשיב אפייה ולא טיגון. וכן מבואר בחידושי מהר"ם חלאווה (פסחים לז: ד"ה ובירושלמי) שכתב בזה"ל: פישקיניונש כיוון שאין מתבשלין בשמן הרבה אלא מעט "להטעים" ושלא ישרף, חייבין בחלה ומברכים עליהן המוציא, עכ"ל. ואף שמצינו בכמה מדברי הראשונים כנ"ל שנקטו שמעט השמן הוא בכדי שהעיסה לא תשרף, אין להוכיח מדבריהם שכאשר נותן השמן גם בשביל להטעים, אע"פ שנותן גם בשביל שלא ישרף, ברכתו תהיה במ"מ ומעין שלוש. דקושטא דמילתא קאמרו שבד"כ מעט שמן הניתן באפיית עיסה במחבת, הוא בכדי שהעיסה לא תשרף. וממילא לדברי הראשונים אנו שומעים, וברור, ע"כ דברי שם.
ובהגלות נגלות לנו המציאות כתיקנה, נלע"ד כי קשה מאוד לומר שהתהליך הנ"ל נחשב "טיגון", ומה שיש בעיקר העיסה שמן הרבה (מחמת השמן שיש בזמן ההתפחה), הנה בודאי לכך ברכתו מזונות, אבל קביעות סעודה שייך בזה הואיל ונעשה בפועלת אפיה ולא בפעולת טיגון. וירא ה' ימנע מלהכניס ראשו בזה.
ושוב הלך ידי"ן האברך היקר הרב עידן פרנקו הי"ו לפיצה האט סניף ניות- ירושלים, וראה התהליך בעיניו וגם צילם, ומצילום התמונות והסירטונים שהביא עולה שהמציאות כמו שכתבנו בתחילה, ובמגש שמונח בו הבצק יש שמן הרבה ונוזל ואינו נכנס בגוף הבצק אלא קרוש קצת מחמת שמכניסים אותו למקרר וחלק נדבק בתחתית הבצק מלמטה באופן קרוש ומיד בכניסה לתנור מטגן- כדוגמת ואופן טיגון ב"מרגרינה"- דבודאי אינו שונה מטיגון בשמן. ובמקום שכן המציאות, א"כ נראה ברור דאינו בכלל "שמן מועט שלא ישרף" אלא שמן רב, וכן מבואר בהדיא בשו"ת הריב"ש (סי' כח) שכתב, ומה שאמרת שהר"ש ז"ל חלק עליו ועשה חילוק בין שיש שמן הרבה לשמן מועט. לא ראיתי זה בתוספות ולא בשאר חיבורין. והלא במנחת מרחשת מעשיה רוחשין מתוך שהכלי היה עמוק, ואין מנחה חסרה מלוג שמן לעשרון בין בלילה ואפיה, "ואם זה הוא שמן מועט יודיענו מהו מרובה". איברא שאם אין בו שמן כדי טיגון רק שמושחין מעט הכלי כדי שלא תדבק בו העיסה מתוך שבלילתה רכה ושתהיה נוח להסתלק מן הכלי, זה אינו נקרא ע"י משקה, ודינו כדין לחם. ע"כ. ומבואר שב"מנחת מרחשת" שיש בה לוג שמן על עשרון עיסה- קורא לזה הריב"ש "שמן מרובה", ו"עשרון" הוא שני קילו וארבע מאות ושמונים ושמונה גרם, ומהם היו עושים עשר חלות (כמבואר ברמב"ם פי"ג מהל' מעשה הקורבנות ה"י), שהם עשר עיסות נפרדות, שבכל אחת מהן יש מאתיים ארבעים ותשע גרם לערך, ו"לוג" הוא ארבע רביעיות שהם שלוש מאות עשרים וארבע סמ"ק, ונמצא ששיעור השמן שהיו נותנין על כל עיסה של חלה (מתוך עשרת החלות הנ"ל), הוא לכל היותר שלושים ושלוש סמ"ק שמן, שכן הוא החישוב שמחלקים שיעור לוג השמן לעשר החלות כל אחת בפני עצמה. ונמצא שעל עיסה של מאתים ארבעים ותשע גרם, נתנו שמן במחבת לכל היותר בשיעור שלושים ושלוש סמ"ק, ולזה קורא הריב"ש "שמן מרובה".
ועוד שבאמת לא כל כמות לוג שמן היו נותנים במחבת לצורך הטיגון, שמקצת מלוג השמן היה בכלי ונותן עליו הסולת, ועוד נותן על הסולת חלק נוסף מלוג השמן ובולל השמן עם הסולת, ואופה אותה במחבת או במרחשת, ונותנה בכלי שרת, ואחר כן יוצק עליה שאר השמן הנותר מלוג השמן[2]. כמבואר בהרמב"ם (פי"ג מהל' מעשה הקורבנות ה"ו). ע"ש. ונמצא ששליש מלוג השמן היה ניתן במחבת לשם טיגון, אבל שליש נוסף היה ניתן בגוף הסולת ומעורבב עמו, ועוד שליש האחרון היה ניתן בכלל אחר טיגון שהמנחה כבר בכלי אחר, ואינו שייך כלל לעצם ה"טיגון". וא"כ רק שליש מלוג השמן היה משמש לצורך טיגון המנחה ממש. והנה אם נבוא לשער באחוזים את השיעורים הנ"ל שהיו במנחת מחבת ומרחשת יצא לנו שבשיעור 13.8 אחוז שמן שנתנו במנחה הנ"ל נחשבה כמטוגנת, ומזה יש להוריד את כמות השמן שהיו נותנים ובוללים בגוף העיסה ואת השמן שהיו יוצקים על גבי העיסה אחר הטיגון ונמצא שהשיעור של השמן שהיה ניתן במחבת לטיגון היה ביחס של פחות מ13.8 אחוזים בהרבה וקרוב ל8 אחוז. ואמנם יש לומר שעיקר השמן שניתן בעיסה יש לצרפו לשיעור שמן הטיגון (ועיין בשו"ת הלכה למשה ח"ג סי' טז בביאור הסברא באורך גבי מלאוח), אבל ודאי שאינו נחשב כשמן הטיגון ממש אלא מצטרף, וממילא כל שהשמן הניתן במחבת קרוב ל10 אחוז א"כ נראה בודאי שהינו בכלל גדר שמן עמוק. ובנ"ד בעיסת הפיצה כפי הבירור כמות השמן כלפי הבצק הנה הינה 15% אחוז, וממילא נכנסה כבר בגדר "שמן מרובה" בודאי, וע"ז יש להוסיף שכפי הנראה מהסירטונים אותם הביא ר' עידן פרנקו הנ"ל וכן מעדותו, השמן סגור כולו תחת הבצק ואין לו מקום להתאדות באויר, ובזה באנו לסברת הגר"י רצאבי הנ"ל בשו"ת עולת יצחק שכשהשמן סגור גם בכמות קטנה חשיב כמטוגן הואיל וחוזר והולך בעיסה, וכן הוא ממש בפיצה הנ"ל וכנראה בעין. אולם יש לברר עוד הדבר בכל סניף לגופו כי נמצינו חילוק במקומות.
הצעיר יניב נסיר ס"ט.
מח"ס שו"ת הלכה למשה ג"ח
פעיה"ק ירושלים ת"ו.
[1] והוא ממש כבצק הנילוש בשמן המורגש בעיסה שבזה הופכו למזונות (ואמת אומר שגם בזה יש לצדד לפמ"ש שאם נעשה לאכילת קביעות לא משתנית ברכתו בשמן רב וכמ"ש בסה"ק שו"ת הלכה למשה ח"א סי' יד בראיות מהראשונים, ובח"ג סי' יג, עי' ודוק), אבל לא שלא יהיה בו קביעו"ס, וכדלהלן.
[2] ועיין ב,,, דמשמע מדבריהם שאת כל העיסה היו מטגנים יחד ואח"כ היו מחלקים אותה לעשר חלות, ואף לפי דבריהם אכתי השיעור נשאר באותו היחס, ומבואר שעל עיסה גדולה זו (2.488 ק"ג), היו משתמשים בשמן בשיעור של 324 סמ"ק, ושמן מועט זה היה משמש גם לבלול אותו בעיסה וגם ליצוק ממנו ע"ג העיסה אחר הטיגון וגם בשביל הטיגון עצמו, ומבואר שהוא כמות שמן מועטת מאוד וכנ"ל. וע"ע להחזו"א,,,,
בס"ד אייר תשפ"א לפ"ק.
בענין פיצה של חברת "פיצה האט" מהסוג העבה הנקראת גם "פיצה מטוגנת", הנה בספרי הקטן שו"ת הלכה למשה חלק ב' ובחלק ג' כתבנו בזה קצת, ובתחילה (חלק ב' סי' יד) כתבנו להוכיח מכמה מרבותינו הראשונים שעיסה המטוגנת בשמן מועט חשיבא מטוגנת וברכתה מזונות ולא שייך בה קביעו"ס. ולפ"ז נמצינו שפשוט שהפיצה הנ"ל ברכתה מזונות ול"ש בה קביעו"ס. אולם בחלק ג' (סי' טו) שבנו לדון בעיקר דין עיסה הנ"ל והעלנו שהדעה הנ"ל היא דעה כמעט דחויה ולא מוכרחת ועיקר דעת הראשונים שעיסה שטיגנוה במעט שמן שלא תשרף העיסה חשיבא כאפויה ושייך בה קביעות סעודה (ואם לא קבע סעודה תלוי ממה עשויה העיסה כעיקר דין הש"ע בסי' קסח ס"ז בעיסה שנילושה בשמן). ולענין הפיצה הנ"ל כתבתי שם (בסימן יח) שלפי אופן עשייתה שעצם בלילתה מלאה וספוגה בשמן, וגם קודם שהיא ניתנת במחבת, שמים במחבת מצקת שמן, ונהיה שכבה של שמן במחבת והשמן מבעבע ממש כמו כמו פעולת טיגון, ורואים שהפיצה לאחר שהיא יוצאת מהאפייה היא ספוגה בשמן, ואפילו יותר מסופגניה. הרי שכבר נכנס בספק "שמן עמוק", ולכן למעשה צ"ע כיצד ברכת הפיצה מסוג זה ויש להתיישב בזה עוד, עכת"ד בזה.
והנה מאז רבים שואלים כיצד הדין למעשה, כי הוא דבר מצוי מאוד, ושוב בא לפנינו ידידנו ר' בן מזרחי הי"ו שהוא בעלים של "פיצה האט" בכמה מקומות ובקי באופן עשייתה והביא לנו סרטון (מטעם חברת "פיצה האט") ותמונות מדוייקות כיצד נעשה התהליך- ובראותנו התהליך קבלנו תמונה שונה מהנ"ל והנני לתארה אחר שראיתיה בעיני.
את בצק הפיצה מקבלים בכל סניף כשהוא מוכן וקפוא- ויש בעיסתו שמן בכמות שמצויה בכל עיסת פיצה רגילה. בעודו קפוא לוקחים מגש עמוק קצת ולוקחים מצקת שמן קטנה ומניחים בתוך המגש. אחר כן לוקחים את הבצק הקפוא ומניחים אותו באמצע המגש ולוחצים אותו במגש בתנועת סיבוב בכדי להוציא את בועות האויר ולתת אפקט ואקום. אחר כן מברישים את קצוות הבצק בעוד שמן וטובלים את המברשת 4 פעמים ומורחים. שלב ב' מכניסים את המגש כך למקרר בכדי שיופשר, שלב ג' מכסים את המגש ומכניסים אותו להתפחה ב32 מעלות או מניחים בחום היום שהוא מעלות מצויות ותלוי בזמן הנצרך לכך שאם ממהרים מניחים להתפחה במכשיר התפחה. בסיום ההתפחה- יש להדגיש מה שנתחדש לנו כעת בראותנו הדבר בעצמנו- בסיום ההתפחה קודם שמכניסים את המגש והבצק לתנור, לא נשאר על המגש שמן כמעט בכלל- זולת לחות מועטת וכל השמן שהיה במגש נבלע כולו בתוך העיסה של הבצק, ונמצא כי בעת שנכנס לתנור אין כל שמן בתחתית המגש![1]. ואולם בעת האפייה עצמה השמן שב ונוזל מהבצק למגש ועולה שוב לבצק ויורד וחוזר חלילה עד שבסיום האפיה יוצא המגש ריק משמן- ומה שמקבלים בבית מגש פיצה בקרטון והוא שמנוני הרבה, הוא מחמת שבזמן שיושב חם בתוך קופסת הקרטון עד שמגיע אל בית הלקוח הוא מזיע את השמן שבו אל תוך הקטון. ע"כ אופן המציאות.
והנה בזה השתנה לנו התמונה, כי בודאי שאין ברור לקרוא לגדר זה "טיגון", שהרי אין כל שמן במגש בעת כניסתו לתנור- ומה שיש שמן בגוף העיסה, הנה באמת הינו כמו כל עיסה המלאה שמן שברכתה מזונות, אבל קביעות סעודה יש בה. ואמנם מצינו סברת הגאון ר' יצחק רצאבי שליט"א שחידש בשו"ת עולת יצחק (ח"א סי' לז) גבי כובאנה שהואיל שנעשה בסיר סגור והשמן חוזר ועולה בעיסה, לכן לא שייך בו קביעות סעודה, ע"ש. אבל הנה כל זה בשנעשה בסיר סגור כאמור שלכן מה"לחץ" שבו השמן נמצא הוא פועל פעולת טיגון, או באופן שני שבבצק עצמו יש שמן הרבה ממש כחצי מכמות הבצק ולמעלה כמו ג'חנון ומלאווח שבבצקים מעין אלו חידשנו בשו"ת הלכה למשה (ח"ג סי' טז) לא שייך קביעות סעודה מחמת עיקר הבצק, אבל בנ"ד שאין לנו בבצק אלא כ-15% שמן (כעדות בן מזרחי הי"ו הנ"ל), וגם אינו נאפה בכלי סגור אלא בתנור פתוח, הוא בבחינת הבו דלא לוסיף עליה. וע"ע בשו"ת עול"י שם שכתב: "ואמנם זה נכון שהגחנו"ן דרכו להיעשות בכלי סגור, אבל אין זו הסיבה לברכתו האמורה, רק בלאו הכי מצד שנעשה בשמן רב נפק מתורת לחם, לכן לא פירטנו זה, משא"כ בכובאנ"ה שהסיבה מפני הכלי הסגור מתבשלת עם ההבל שלה והוה ליה כמתבשל במשקה", עכ"ד. ובנ"ד שני הסיבות אינם וכאמור.
וגם הסברא שרצו לומר ששמן מועט הבא ליתן טעם ולא רק שלא ישרף- חשיב טיגון, הנה כבר הבאנו דעת האחרונים הנ"ל בסה"ק שו"ת הלכה למשה (ח"ג סי' טו אות ט) ודחינו סברתם הואיל שמפורש בדברי רבותינו הראשונים היפך דבריהם, ולתועלת המעיין אציין לשונם שוב, דהנה ראיתי בערוך השלחן (סי' קסח סעיף מז) שהביא דברי הרמ"א בשם הגמ"י ששמן מועט בכדי שלא ישרף לא הוי טיגון, וכתב ע"ז שדווקא אם כוונתו רק בכדי שלא ישרף אבל אם כוונתו גם לטיגון נחשבת העיסה למטוגנת, עכ"ל. ומבואר שכל שנתן השמן גם בשביל להטעים אע"פ שנותן גם ע"מ שלא ישרף ברכתו במ"מ ומעין שלוש. והביאו גם בספר שערי הברכה (פר' טז הל' כט בהערה נט). וכעי"ז כתב בפסקי תשובות (סי' קסח אות כ), ע"ש. אולם הנה רבנו מנוח (פ"ג מהל' ברכות ה"ט) כתב וז"ל: ואותן רקיקין שבלילתן עבה שאופין אותן במחבת או במרחשת ונקראים פופל"ש או בוניינוא"ש מברכים עליהם המוציא, ואע"ג דיהיב בהו שמן בשעת אפייה, לפי שאינו אלא מעט "להטעימו" וכדי שלא ישרפו בחום המחבת, עכ"ל. ומבואר שאף כשמטרתו במעט השמן גם להטעים, אפ"ה חשיב אפייה ולא טיגון. וכן מבואר בחידושי מהר"ם חלאווה (פסחים לז: ד"ה ובירושלמי) שכתב בזה"ל: פישקיניונש כיוון שאין מתבשלין בשמן הרבה אלא מעט "להטעים" ושלא ישרף, חייבין בחלה ומברכים עליהן המוציא, עכ"ל. ואף שמצינו בכמה מדברי הראשונים כנ"ל שנקטו שמעט השמן הוא בכדי שהעיסה לא תשרף, אין להוכיח מדבריהם שכאשר נותן השמן גם בשביל להטעים, אע"פ שנותן גם בשביל שלא ישרף, ברכתו תהיה במ"מ ומעין שלוש. דקושטא דמילתא קאמרו שבד"כ מעט שמן הניתן באפיית עיסה במחבת, הוא בכדי שהעיסה לא תשרף. וממילא לדברי הראשונים אנו שומעים, וברור, ע"כ דברי שם.
ובהגלות נגלות לנו המציאות כתיקנה, נלע"ד כי קשה מאוד לומר שהתהליך הנ"ל נחשב "טיגון", ומה שיש בעיקר העיסה שמן הרבה (מחמת השמן שיש בזמן ההתפחה), הנה בודאי לכך ברכתו מזונות, אבל קביעות סעודה שייך בזה הואיל ונעשה בפועלת אפיה ולא בפעולת טיגון. וירא ה' ימנע מלהכניס ראשו בזה.
ושוב הלך ידי"ן האברך היקר הרב עידן פרנקו הי"ו לפיצה האט סניף ניות- ירושלים, וראה התהליך בעיניו וגם צילם, ומצילום התמונות והסירטונים שהביא עולה שהמציאות כמו שכתבנו בתחילה, ובמגש שמונח בו הבצק יש שמן הרבה ונוזל ואינו נכנס בגוף הבצק אלא קרוש קצת מחמת שמכניסים אותו למקרר וחלק נדבק בתחתית הבצק מלמטה באופן קרוש ומיד בכניסה לתנור מטגן- כדוגמת ואופן טיגון ב"מרגרינה"- דבודאי אינו שונה מטיגון בשמן. ובמקום שכן המציאות, א"כ נראה ברור דאינו בכלל "שמן מועט שלא ישרף" אלא שמן רב, וכן מבואר בהדיא בשו"ת הריב"ש (סי' כח) שכתב, ומה שאמרת שהר"ש ז"ל חלק עליו ועשה חילוק בין שיש שמן הרבה לשמן מועט. לא ראיתי זה בתוספות ולא בשאר חיבורין. והלא במנחת מרחשת מעשיה רוחשין מתוך שהכלי היה עמוק, ואין מנחה חסרה מלוג שמן לעשרון בין בלילה ואפיה, "ואם זה הוא שמן מועט יודיענו מהו מרובה". איברא שאם אין בו שמן כדי טיגון רק שמושחין מעט הכלי כדי שלא תדבק בו העיסה מתוך שבלילתה רכה ושתהיה נוח להסתלק מן הכלי, זה אינו נקרא ע"י משקה, ודינו כדין לחם. ע"כ. ומבואר שב"מנחת מרחשת" שיש בה לוג שמן על עשרון עיסה- קורא לזה הריב"ש "שמן מרובה", ו"עשרון" הוא שני קילו וארבע מאות ושמונים ושמונה גרם, ומהם היו עושים עשר חלות (כמבואר ברמב"ם פי"ג מהל' מעשה הקורבנות ה"י), שהם עשר עיסות נפרדות, שבכל אחת מהן יש מאתיים ארבעים ותשע גרם לערך, ו"לוג" הוא ארבע רביעיות שהם שלוש מאות עשרים וארבע סמ"ק, ונמצא ששיעור השמן שהיו נותנין על כל עיסה של חלה (מתוך עשרת החלות הנ"ל), הוא לכל היותר שלושים ושלוש סמ"ק שמן, שכן הוא החישוב שמחלקים שיעור לוג השמן לעשר החלות כל אחת בפני עצמה. ונמצא שעל עיסה של מאתים ארבעים ותשע גרם, נתנו שמן במחבת לכל היותר בשיעור שלושים ושלוש סמ"ק, ולזה קורא הריב"ש "שמן מרובה".
ועוד שבאמת לא כל כמות לוג שמן היו נותנים במחבת לצורך הטיגון, שמקצת מלוג השמן היה בכלי ונותן עליו הסולת, ועוד נותן על הסולת חלק נוסף מלוג השמן ובולל השמן עם הסולת, ואופה אותה במחבת או במרחשת, ונותנה בכלי שרת, ואחר כן יוצק עליה שאר השמן הנותר מלוג השמן[2]. כמבואר בהרמב"ם (פי"ג מהל' מעשה הקורבנות ה"ו). ע"ש. ונמצא ששליש מלוג השמן היה ניתן במחבת לשם טיגון, אבל שליש נוסף היה ניתן בגוף הסולת ומעורבב עמו, ועוד שליש האחרון היה ניתן בכלל אחר טיגון שהמנחה כבר בכלי אחר, ואינו שייך כלל לעצם ה"טיגון". וא"כ רק שליש מלוג השמן היה משמש לצורך טיגון המנחה ממש. והנה אם נבוא לשער באחוזים את השיעורים הנ"ל שהיו במנחת מחבת ומרחשת יצא לנו שבשיעור 13.8 אחוז שמן שנתנו במנחה הנ"ל נחשבה כמטוגנת, ומזה יש להוריד את כמות השמן שהיו נותנים ובוללים בגוף העיסה ואת השמן שהיו יוצקים על גבי העיסה אחר הטיגון ונמצא שהשיעור של השמן שהיה ניתן במחבת לטיגון היה ביחס של פחות מ13.8 אחוזים בהרבה וקרוב ל8 אחוז. ואמנם יש לומר שעיקר השמן שניתן בעיסה יש לצרפו לשיעור שמן הטיגון (ועיין בשו"ת הלכה למשה ח"ג סי' טז בביאור הסברא באורך גבי מלאוח), אבל ודאי שאינו נחשב כשמן הטיגון ממש אלא מצטרף, וממילא כל שהשמן הניתן במחבת קרוב ל10 אחוז א"כ נראה בודאי שהינו בכלל גדר שמן עמוק. ובנ"ד בעיסת הפיצה כפי הבירור כמות השמן כלפי הבצק הנה הינה 15% אחוז, וממילא נכנסה כבר בגדר "שמן מרובה" בודאי, וע"ז יש להוסיף שכפי הנראה מהסירטונים אותם הביא ר' עידן פרנקו הנ"ל וכן מעדותו, השמן סגור כולו תחת הבצק ואין לו מקום להתאדות באויר, ובזה באנו לסברת הגר"י רצאבי הנ"ל בשו"ת עולת יצחק שכשהשמן סגור גם בכמות קטנה חשיב כמטוגן הואיל וחוזר והולך בעיסה, וכן הוא ממש בפיצה הנ"ל וכנראה בעין. אולם יש לברר עוד הדבר בכל סניף לגופו כי נמצינו חילוק במקומות.
הצעיר יניב נסיר ס"ט.
מח"ס שו"ת הלכה למשה ג"ח
פעיה"ק ירושלים ת"ו.
[1] והוא ממש כבצק הנילוש בשמן המורגש בעיסה שבזה הופכו למזונות (ואמת אומר שגם בזה יש לצדד לפמ"ש שאם נעשה לאכילת קביעות לא משתנית ברכתו בשמן רב וכמ"ש בסה"ק שו"ת הלכה למשה ח"א סי' יד בראיות מהראשונים, ובח"ג סי' יג, עי' ודוק), אבל לא שלא יהיה בו קביעו"ס, וכדלהלן.
[2] ועיין ב,,, דמשמע מדבריהם שאת כל העיסה היו מטגנים יחד ואח"כ היו מחלקים אותה לעשר חלות, ואף לפי דבריהם אכתי השיעור נשאר באותו היחס, ומבואר שעל עיסה גדולה זו (2.488 ק"ג), היו משתמשים בשמן בשיעור של 324 סמ"ק, ושמן מועט זה היה משמש גם לבלול אותו בעיסה וגם ליצוק ממנו ע"ג העיסה אחר הטיגון וגם בשביל הטיגון עצמו, ומבואר שהוא כמות שמן מועטת מאוד וכנ"ל. וע"ע להחזו"א,,,,
