היתכן שיש משמעות נוספת למילה 'חיים'
המשמעות הרגילה של המילה 'חיים' היא מלשון חיות, כלומר ההפך ממות ומחידלון. אך ישנם מקומות שמשמעות זו אינה מתאימה לתוכן ולהקשר של העניין. כמו בפסוק: "כי חיות הנה" (שמות א, יט), וכן "כה לחי" "וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם" (ירמיה י, י), שלא מסתבר לפרש את משמעות המילה כמשמעותה הרגילה.גם בפסוק "ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך" (בראשית י"ז) אם ניצמד למשמעות הרגילה של המילה 'יחיה' ניתקל בקושי, כי אמנם בפשטות י"ל שלאחר שאברהם אבינו התבשר שיולד לו בן, הודה על הטובה הגדולה, וביקש מתוך ענוה שלפחות ישמעאל יחיה זמן רב, אך מתוך התשובה "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אותו במאד מאד, שנים עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול", משמע שכביכול ביקש אברהם אבינו נשיאות לישמעאל. ועוד קשה מדוע רק כעת מברך ה' את ישמעאל שהוא יתרבה ויצאו ממנו נשיאים, ולא לפני כן בשעה שהגר התבשרה שאם היא תחזור היא תהרה שוב (על פי רש"י), וכדי לעודד רוחה אמר לה המלאך כי בן זה "על פני כל אחיו ישכון", ולא הוזכר שם שהוא יהיה לעם רב ויצאו ממנו נשיאים.
ואכן מצאנו במדרש 'מאור האפלה' (ס"פ לך לך) שפירש את בקשת אברהם באופן שונה, וז"ל: לו ישמעאל יחיה לפניך - ביקש שגם לישמעאל יהיה מלך ונענה, ועמדו הכליפים בבגדאד שלושים וששה כליפים מניין 'לו'. עכ"ל[1]. לפ"ז אברהם לא ביקש אריכות חיים לישמעאל אלא שימשול בעולם, ויצאו ממנו מלכים ושליטים, כמו שהובטח לאברהם כמה פסוקים לפני כן על יצחק "וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגויים מלכי עמים ממנה יהיו". ולפ"ז מובן מדוע הקב"ה מבטיח לאברהם רק כעת שיצאו מישמעאל מלכים. וכך הובא גם במדרש הבאור (לר' סעדיה אלדמארי) בקצת שינוי לשון: לו ישמעאל יחיה לפניך בקש שיהיה לישמעאל מלך גם כן, ונענה ועמדו המלכים ששה ושלשים מלך בבגדאד מנין 'לו'.
נמצאנו למדים כי משמעות שם העצם 'חיים', איננה תמיד ההפך ממות וחידלון, אלא בא גם במשמעות של 'שלטון', או 'מושל', או 'גבור'. ואכן יש קשר עניני בין שם התואר 'חי' לתואר 'גבור', וכמו שהסביר הרלב"ג על הפסוק "ובניהו בן יהוידע בן איש חיל רב פעלים" (שמואל ב' כ"ג כ'), וז"ל: הנה הכתיב בזה 'בן איש חי', רצונו לומר גם כן: גבור, כי הגבור יראה בו פעל החיות יותר מזולתו, ומזה ג"כ אמרו "כי חיות הנה" (שמות א, יט), ר"ל רבות הכח והגבורה. עכ"ל[2].
החייתני בדבריך
ישנה גמ' בברכות (ל"ב ע"א) תמוהה מאד. דאיתא התם, "ואולם חי אני", אמר רבא אמר רב יצחק מלמד שא"ל הקב"ה למשה, משה החייתני בדבריך וכו' עיי"ש. והדברים תמוהים מאד, וכי יתכן שמשה רבינו הוסיף חיים לקב"ה שהוא מקור החיים. ואכן רבים נתקשו בה, אך על פי דברנו ניתן ליישבה.הנה בפירוש רב ניסים גאון שם כתב וז"ל:
זה הדבר קשה היה בפני התלמידים והיו מלעיזים וכו', ודע לך כי החיים והיכולת שתי מדות הן ממדותיו של הקב"ה, שהן מדות עצמו וגדלותו שאינן נחלפין ממנו כלל, כי הכה והיכולת אינם נמצאין אלא במי שהוא חי העולמים, שלא יתמו שנותיו ומי שהוא כן א"א שלא יהיה יכול. וזה הדבר שאע"פ שהוא שריר ומקויים בסברא יש לו חיזוק מן התורה, והיינו דכתב רחמנא (דברים ל"ב) "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנוכי לעולם", פתח בזכרון היד שהוא היכולת וסיים בזכר החיים, ואמר חי אנכי לעולם, קיימת לו היכולת מפני שהוא חי העולמים, וכעת שאירע מעשה המרגלים ואמר הקב"ה להשמידם וכר, ואמר מבלי יכולת ה' וכו' ואולם חי אני וכו' עכ"ד, עיי"ש באריכות דבריו.
המבואר מדבריו שתפלת משה רבינו נתקבלה לא רק בשביל זה שלא יאמרו אומות העולם מבלתי יכולת ה' וגו', אלא משום שכתוצאה מזה שיחשבו שאינו יכול לעמוד בפני ל"א מלכים והי' חסר בידיעתם והבנתם שהקב"ה חי עולמים ששניהם תלוים זה בזה, וצ"ב למה לא סגי בזה עצמו שיתקבל תפילתו מפני שיהיה להם לאומות העולם חסרון הכרה בכוחו ויכולתו של הקב"ה, ורק מפני זה שלא ידעו שהוא חי עולמים אמר הקב"ה למשה החיתני בדבריך, משמע שזה עיקר יותר גדול וחשוב שידעו שהקב"ה חי עולמים ממה שלא יכירו יכולת ה' וגבורתו.
ויש לבאר זאת דאמנם ענין הכרת הבורא וכוחו וגבורתו הוא עיקר גדול בהכרת הבורא, אבל למעלה מזה הוא ההכרה שהוא חי העולמים כלומר שהוא נצחי, והוא משום שאם חסר הכרה הזו אין זה רק חסרון בהכרת הבורא כמו שהוא, אלא דעי"ז בטל כל הענין של אמונה בשכר ועונש דלעתיד לבוא, שזה תכלית האדם להגיע לחיי נצח ושכר נצחי בעבור קיום התורה והמצות שציונו הקב"ה, ואם יחסר לנו ההכרה שהקב"ה חי עולמים בטלה כל התכלית של הבריאה ועבודת האדם בעוה"ז[3]. ובברוך שאמר שבתפלת שחרית אנו אומרים, ברוך משלם שכר טוב ליראיו ברוך חי לעד וקיים לנצח, משמע שיש קשר בין שני אלו והיינו שלא יתכן שמשלם שכר טוב ליראיו בלא חי לעד וקיים לנצח כמוש"כ הר"נ, משום כך אמר לו הקב"ה למשה שאם ימית אותם במדבר ויאמרו אומות העולם מבלתי יכולת ה' מפני שאינו יכול לעמוד נגד ל"א מלכים לא רק שיהיה חסר להם הידיעה בכוחו וגבורתו של הקב"ה אלא שעי"ז יחסר להם הידיעה שהקב"ה חי עולמים ששניהם אינם נחלקים לשנים ומי שהוא חי עולמים אי אפשר שלא יהיה יכול ומשום כך נתקבלה תפלת משה.
אתה גבור לעולם אדני
בתפילת שמונה עשרה אומרים אתה גבור לעולם ה' דלכאורה משמע לפרש כפשוטו אתה גבור לעולם שהוא גבור לעולם דהיינו שתמיד הוא גבור ולא חל שינוי בגבורתו, שאצל האדם אף שהוא גבור יכול להשתנות כוחו וגבורתו כמו שמשון הגבור שאבדה לו גבורתו, אבל לפירוש רב נסים גאון הנ"ל יש לפרש דלעולם אין הכונה על הגבורה שהיא לעולם, אלא הם שני דברים אתה גבור ואתה לעולם, ומה שמרכיב את אלו שני הדברים ביחד הוא כמוש"כ הרנ"ג שגבורה היינו יכולת ה' הוא מפני שהוא לעולם כי הכוח והגבורה הוא רק כשהוא חי לעולם, וא"כ הם שתים שהם אחת.ה' ימלוך לעולם ועד
לאחר שראו בנ"י את נס הצלתם בים סוף אמרו שירה, אשר שיאה היה במילים ה' ימלוך לעולם ועד. ויש להבין מדוע השבח הזה לקב"ה בכך שחי הוא לעולמים גדול כל כך משאר השבחים. ונראה לומר, דהנה אף בתפילת ערבית אנו אומרים "מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה זה א- לי ענו ואמרו", "ה' ימלוך לעולם ועד". וצריך ביאור, מה שייכות בין מלכות ה' לעולם, לזה שראו את קריעת הים. כמו כן יש לבאר, את הלשון ענו ואמרו, שזהו לשון תשובה על דבר, ואיזה שאלה שאלו שענו על זאת תשובה. ולאמור לעיל בפרוש הר"ן מבואר היטב, דאחר שראו את יכולת השי"ת אמרו ושאלו "מי כמכה" וכר "בוקע ים" וכר, שפיר ענו שהקב"ה חי ומלך לעולם וכמבואר, שהחיים והיכולת קשורים אחד בשני.מקראות קשים
ועל פי זה יובנו כמה מקראות שהמפרשים נדחקו למצוא להם ביאור בדרך הפשט, כדלקמן:- בדברי בת שבע אל דוד אנו פוגשים סתירה, כי בתחילה היא מביעה את חששה למה שיקרה לאחר מות דוד "והיה כשכוב אדני המלך עם אבותיו וגו'" (מל"א א' כא), והנה לאחר הפסקה קצרה של דברי נתן מברכת בת שבע את דוד במלים הללו "יחי אדני המלך דוד לעולם". לכאורה נראית ברכה זו כתשלום מס שפתיים חיצוני למלך, שהרי לפני כן הכירה בכך שדוד המלך הולך למות בקרוב, אולם לפי הפירוש 'יחיה' – ימשול, כך היתה כוונתה: ימשול אדוני המלך דוד לעולם, כלומר הוא ובניו אחריו. לפ"ז הוא הדין במלים "יחי המלך" שהיו קוראים בשעת הכתרת המלך שם ועוד הכוונה 'ימשול המלך'.
- דברי אוריה לדוד "חיך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה" (שמואל ב' יא) יתפרשו על פי דרכנו ללא כפל לשון: ממשלתך וחיי גופך (נפש היא החלק בנשמה שקשור לגוף ולכן משמעותו כאן גופך). וכן בירמיה (י' סו) "הוא אלהים חיים ומלך עולם", שצריך לומר כי 'אלהים חיים' פירושו אלוה מושל, ו'מלך עולם' פירושו מלכותו נמשכת לעד. ולפ"ז אין צורך להדחק בפירוש התפילה "ומשמיעים ביראה יחד בקול דברי אלהים חיים ומלך עולם", שהכוונה שהמלאכים משבחים את ה' שהוא החי האמיתי וכד', אלא הכוונה שבחי ה' שהוא המולך והמושל ומלכותו היא לעולם.
- "משור עד חמור עד שה חיים שניים ישלם" (שמות כב,ג), בפסוק זה יש אתנח במלה 'חיים', ולפ"ז הוא מחובר למלה 'שה', אך הקשה בהכתב והקבלה שהיה צ"ל 'חי' ביחיד, שאין לומר שהוא תאר לשור חמור ושה, כי אין במאמר משור עד חמור עד שה קבוץ וחיבור שיפול עליו תאר הרבים. ודוחק לומר שמלת 'חיים' הוא שם המקרה ומוסב על 'המצא תמצא' הנאמר ברישא דקרא, ויהיה שיעורו תמצא חיים בידו, דהא מלת הגנבה בטעם מפסיק. ומלבד זה אין למלת 'חיים' כאן מקום, לפי שלמדונו חז"ל שהגנב חייב בתשלומי כפל אף שלא נמצאת הבהמה חיים ברשותו, כי אם מתה הבהמה מאליה, או ששחטה הגנב ונתנבלה בידו, או שהיה נוחר ומעקר, חייב בתשלום כפל (כמבואר בב"ק עח, ורמב"ם פ"א מגנבה הי"ד ופ"ב ה"ח). א"כ מהו זה שאמר "אם המצא וגו' עד שה חיים", דמשמע שלא חייבה כפל אלא בנמצאת חיים בידו ולא במתה. ובלאו כל אלה כיון שידענו דמדת כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים, אם כן כל המאמר משור עד חמור עד שה חיים נראה כמיותר לגמרי (כמו שהעירו חז"ל ר"פ מרובה). אלא נראה שהוא מאמר מוסגר[4], ובדרך זה הבינוהו חז"ל ג"כ במה שאמרו בבא קמא (סה א) אחייה לקרן כעין שגנב, שאם היתה הבהמה בשעת גנבה שמנה, ובשעת מציאה היא כחושה, לא ישלם לו ב' בהמות כחושות אלא דמי ב' בהמות שמנות. וביארו שמלת 'חיים' דקרא לא באה רק במשמעות של שלילת המיתה, כי אם גם על ההוראה העצמית שבמלת חיים, דמצאנוהו להוראת הבריאות, כשיש הסכמה טובה בין חלקי ההרכבה לחזק ולגדל כח החיוני [הכוונה כח החיים], כמו עד חיותם (יהושע ה ח) דתרגומו עד דאתסיאו, וכמו כי חיות הנה (שמות א יט), שפירש הראב"ע כח חיים יש להם. ואם כך לפי חז"ל בין במכילתא בין בתלמוד, מלת חיים שבמקרא לא להורות על המצא הבהמה בחיותה, כי אם יורה על התשלומין המוזכר בסיפיה דקרא.
- "ואולם חי אני אמור אליהם חי אני נאום ה'" (במדבר יד כא כח), שהקב"ה שהוא אין סופי משפיע כח וגבורה לכל היצורים שבעולם.
- "ירדף אויב נפשי וישג וירמס לארץ חיי, וכבודי לעפר ישכן סלה" (תהלים ז'), כאשר התיבה 'חיי' כאן מקבילה לכבוד, ולכן צ"ל כי רמיסת החיים איננה תיאור של הפסקת החיים ומות, אלא הסרת כח השלטון, כיון ששם העצם 'חיים' הוראתו ממשלה וחוזק.
- לפ"ז תתבאר גם הברכה לראובן ללא צורך הסבר לכפילות: "יחי ראובן ואל ימות", שהכונה ימשול ראובן וגם יאריך ימים.
- "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח) ניתן לומר שכוונת הפסוק לציין כאן מעלה נוספת לחכמה, שהיא יכולה להיות גם עזר למשילות וחוזק[5].
- מה שנאמר על המילדות "כי חיות הנה" (שמות א יט), הוא ודאי משום לשון נופל על לשון, שנאמר בפסוקים שלפני כן פעמיים "ותחיינה את הילדים", אך במשמעות המילה 'חיות' נחלקו המפרשים, שיש שפירשו שהוא כינוי למילדות (רש"י בהסתמכו על התרגום שתרגם מילדות - חייתא[6]). ויש שפירשו שמשמעותו 'פקחות' (תרגום אונקלוס; רס"ג). אך על הפרוש הראשון קשה, שהרי נסתייע בתרגום, אך התרגום עצמו לא פירש כך במילה זו, ועל הפירוש השני קשה כי לא מובן הקשר להמשך הפסוק "בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו", שכיצד החכמה עוזרת לילד מהר. ובמדרש שכל טוב נאמר "כי חיות הנה כלומר בריאות הנה בשעת לידתן, ודומה לדבר 'שתי צפרים חיות' כלומר בריאות", וכ"ה כלקח טוב. וכן ראב"ע פירש שתשובת המילדות לפרעה היתה שלא עברנו על מצוותיך, כי כח חיים הרבה יש להם לעבריות[7]. ואם כך משמעות המלה 'חיות' היא כח וגבורה. וכעין זה פירש הרלב"ג בשמואל ב, כג (הבאנו דבריו לעיל).
[1] המהר"י ונה בפירושו למגילת אנטיוכוס מזכיר מדרש זה, ומייחסו לחז"ל, וז"ל: משנהו - משנה שלו כמו (אסתר י' ג') משנה למלך אחשורוש, והוא שר גדול והוא במקום המלך שאם מת המלך ואין לו בן ראוי למלכות שרוצין בו אנשי מדינתו. ונראה שחסר כאן ואם לאו עושין זה המשנה שלו מלך במקומו, כי אין למלכי הגוים מלכות מלך בן מלך אלא מלכי ישמעאל בזכות תפילתו של אברהם שאמר (בראשית י"ז י"ח) "לו ישמעאל יחיה לפניך", שארז"ל ל"ו מלכים עתידין לצאת מישמעאל מלך בן מלך עד שיבוא הגואל במהרה בימינו (ועיין גם חמדת ימים שבזי סוף פר' לך לך).
[2] בלעז מכונה תכונה זו Vitality כלומר חִיּוּנִיּוּת שהוא כח החיים.
[3] כמוש"כ המס"י: יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ושלא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו ית' עי"ש בדבריו
[4] שמצאנו בהרבה מקומות שיבא מאמר בתוך מאמר אחר לתוספת ביאור, ונקרא לבעלי הגיון 'מאמר המוסגר'. והסימן לזה הוא כשיבא בסוף מאמר המוסגר טעם מפסיק [טעם נגינה] יותר מאשר לפניו, כמו ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות (שמ' לא יח), שהזקף קטן במלת 'סיני' הוא מלך השני, והרביע שבמלת 'משה' אינו אלא מלך הרביעי, לכן כל המאמר "ככלותו לדבר אתו בהר סיני" הוא מאמר מוסגר ומוסיף ביאור זמן נתינת שני הלוחות.
[5] ואולי בא לרמוז לכך שעל ידי שהקב"ה נתן לנו את התורה נמסרה לנו גם המלוכה, כי על ידי התורה אנו נקראים בני המלכים דמאן מלכי רבנן (גיטין סב.), וגם יש להם ממשלה על הכל, שהצדיק גוזר והקב"ה מקיים (שבת נט:), כמו שאמרו "מי מושל בי צדיק" (מוע"ק טז:), ואפילו בצבא מרום הוא יכול לגזור ומוכרחים לעשות רצונו ולשמוע בקולו, כמו שאמר יהושע "שמש בגבעון דום" (יהושע י, יב).
[6] וכן כתב הספורנו שהן בקיאות במלאכת המילדות, ואם נחפוץ לעשות דבר או לדבר שלא כהוגן, תהיינה מרגישות בדבר ולא תקראנה עו אותנו לילד, ולמלך אין שוה להמית אחד או שנים בלבד.
[7] ועוד הוסיף הסבר דקדוקי, שהיו"ד בא רפה מן 'כי חיות' והוא הנכון, כמו דוות, רוות, עלות עלי, ונדגש יו"ד במלת חיים שהוא תאר, כמו ונתפשם חיים (מ"ב ז יב). כיו"ד אלהי העבריים (שמ' ג יח) כן חיים שהוא שם עצם, כמו עץ חיים, וכמו ופטורי ציצים (מ"א ו יח).