ב"ה
שלום וברכה,
הנה בחזו"ע שבת ח"ד עמ' שצט, דיבר בדין בישול אחר בישול בלח, שבמקומות אחרים ביאר לנו, שזו מחלוקת ראשונים רחבה, ומרן הש"ע פסק להחמיר, וטעמו של הש"ע בהכרעה זו, כפי הנראה היא מטעם "ספק דאורייתא לחומרא", כלומר, שלדעת מרן יש כאן ספק.
והיה מקום לומר, שכל זה הוא אצל מרן הש"ע עצמו, שעבורו הוא ספק והכריע לחומרא. אבל לדידן, אחר שקיבלנו הוראותיו, יש כאן מנהג לילך כדבריו, ומנהג זה מבטל את הצד השני של המחלוקת, ולנו אין זה יותר בגדר "ספק דאורייתא לחומרא", אלא בגדר איסור ודאי.
ונ"מ שבהצטרף ספק אחר, אף שיתכן שמרן הש"ע היה עושה ס"ס, אבל אנו שמתייחסים לזה כאיסור ודאי מכח הקבלה, שוב לא נוכל להתייחס לזה כספק ספיקא. וכן לענין דין לפני עיור, לומר ליהודי אחר לעשות זאת, אף שלמרן עצמו שאסר זאת רק מספק, אם יומר ליהודי אחר אין בזה משום לפני עיור, דלפני עיור נאמר רק על הודאי ולא על הספק, כמבואר בחזו"ע שם, אבל לנו שע"י הקבלה נעשה דעת מרן בש"ע כודאי, ממילא יש לנו לפני עיור אם נאמר ליהודי אחר לעשותו.
ועל זה הא שכתב שם בחזו"ע, דאע"פ שקיבלנו הוראות מרן, מ"מ אין קבלה זו עושה "דעת מרן" כודאי, כלומר שגם אצלנו, שאנו עושים כמרן, הוא מכח "ספק דאורייתא לחומרא", ולא כדבר שהוא ודאי איסור, ונ"מ שאם יצטרף עוד ספק נוסף, שעל צירוף שניהם מרן הש"ע לא דיבר, נאמר בזה ס"ס להקל, כמו שמרן בעצמו היה עושה. וכן במקרה שבחזו"ע שם, לומר ליהודי אחר שיעשה כן, אינו איסור ודאי שיהיה בזה לפני עיור, אלא גם לדידן האיסור הוא בדיוק כמו אצל מרן מדין "ספק דאורייתא לחומרא", ושוב אין בזה משום לפני עיור, דלאו דלפני עיור נאמר דוקא על הודאי ולא על הספק.
אבל לעולם אין זה סותר את היסוד הברור שאנו מחוייבים בתורת ודאי להכרעתו של מרן הש"ע, בין להקל ובין להחמיר.
והאור לציון ח"ב במבא עמ' יא, רצה לומר, שלא קיבלנו באופן ודאי ומוחלט את הוראותיו של מרן הש"ע, אלא רק בתורת "רוב", ולכן אם יש חולקים שמחמירים ואפשר לחוש להם בנקל, ובפרט בשל תורה, צריך להורות בהם לחומרא כדי לחוש למחמירים, אף באותו מקרה שהש"ע היקל בו לכתחילה. לפי שלא קיבלנו הוראותיו באופן ודאי ומוחלט, רק על דרך רוב. (וכמו"כ היקל עפ"ז לברך כדעת האריז"ל נגד מרן הש"ע וביאר שדעת האריז"ל היא בתורת "ודאי" ולא בתורת "רוב" כמו מרן).
ועל זה מרן זיע"א השיבו בשו"ת יביע אומר ח"ט סי' קח אות ה, שבפוסקים מבואר שקיבלנו הוראותיו בצורה מוחלטת וודאית, ולא רק בתורת רוב, ולכן בדבר שהכריע לנו להקל, אין לחוש לחולקים המחמירים, אף אם היו רבים ושלמים. (וכמו"כ אין להקל לברך אפילו כדעת האריז"ל במקום שמרן הש"ע פסק שלא לברך). אא"כ יתכן שמרן לא ראה דברי קדמונים ממנו, שאז אומרים שמרן עצמו יתכן שהיה דן אחרת.
בברכה רבה
