כל חטיפי התירס.
הלא מפורש בדברי הרמ"א בסי' רב שמבאר בדעת מרן שאפילו פירות שנעשה ריבה (מורבה/פדווידלה) שנימוחה ועירבו בה הרבה סוכר במילתיהו קיימיה, ורק לכתחילה חושש לתה"ד. ואפילו לדעת תה"ד כל דבר שנטעו אותו על דעת כן (שכך דרך רוב בני אדם) ברכתו העץ ולא שהכל. היחיד שלא כתב כן מהקדמונים היה השל"ה. אך לכל הראשונים וכן ברורה דעת מרן והרמ"א ברכתם העץ. ואין סיבה לחלק בין קורנפלס כזה או אחר. דלכך נטעום. [לדעת מרן - כל שלא אישתני לגריעותא במילתיה קיימי. לדעת הרמ"א - כל שאישתני ברכתו שהכל, אלא אם נטעוהו על דעת כן, שאז במילתיה קיימיה, והוא על פי דברי תה"ד ומהרי"ק שמקורם טהור בדברי רש"י ברכות לו, א ד"ה "הכא אית ליה", ולמחפשי קיצור דרך, יעויין שם ברש"י שממש מפורש שם שכל שנטעהו על דעת כן, אפילו הוא נימוח ממש ונעשה כמו קמח, לא מאבד את ברכתו. וזו הסיבה ששמן זית ברכתו העץ, שאף שיצא מכלל פרי (שאישתני) מכל מקום, הגיע לכלל דרך אכילתו, שלכך נטעוהו - "הלכך - פרי הוא!!"]
ושוב, יעויין במאמר שציינתי אליו, ולא די בחצאי הדברים שכאן.
(אגב, גם די' מרן הרב עובדיה זצ"ל המפורסמים בנוגע ללדר שברכתו שהכך משום שהשתנה "שמו" ו"טעמו" וכו' היו רק כדי להסביר את המנהג,
אך יש לומר, שגם בעניין זה מדברי הראשונים ופסק מרן ורמ"א אין טעם מספיק כדי לגרוע ברכת הפירות).