מאור ישראל שבת סד ע"ב ד"ה ותניא
ותניא פוקק לה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר, תנאי היא. מהרא"י ניימרק באשל אברהם תמה מכאן ע"ד התוס' (כתובות ס.) שמחלקים בין איסור תורה שאז אף בחדרי חדרים אסור, לאיסור דרבנן שמותר בצינעא. (וע"ע בתוס' חולין מא סע"א). א"כ הרי מקח וממכר מדרבנן, וכל האיסור שבזוג שבצוארה משום חשדא דרבנן דמיחזי דאזיל לחינגא. וא"כ לא הוצרך לו' תנאי היא. ע"כ. וקדמו המג"א (בסי' שא ס"ק נו). ולכאורה היה נראה לומר ע"פ מ"ש בשו"ת בית הלוי ח"ג (סי' א סעיף ו אות ב), שאפי' לדעת הפוסקים דס"ל דקי"ל כרבי שדין השמיטה תלוי ביובל, ובזמן שאין היובל נוהג, אין השמיטה נוהגת, מ"מ דין שמיטה בזה"ז לא הוי מדרבנן בעלמא, אלא מדברי קבלה, כי מפורש בספר נחמיה (פרק י) שנחמיה וסיעתו מעולי הגולה באו בשבועה ובאלה לשמור דיני השמיטה ומשא כל יד, הרי שכל עולי הגולה קיבלו עליהם באלה ובשבועה לשמור שמיטת קרקעות ושמיטת כספים, ולפ"ז דיני שמיטה הם ככל חומר איסורי תורה, מכח שבועת הציבור לדורותם וכו'. ע"ש. ולפ"ז איסור מקח וממכר בשבת חשיב נמי כדברי תורה, כי מבואר בספר נחמיה (שם פסוק לב), ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור, ובאו באלה ובשבועה שלא יקחו מהם בשבת וביום קודש, הרי שקיבלו עליהם באלה ובשבועה איסור מקח וממכר בשבת, והוי ככל חומר איסורי תורה. וכן פירש רש"י ביצה (כז:) ד"ה אין פוסקים דמים, דמקח וממכר אסור בשבת ויום טוב, בספר עזרא (נחמיה י). ע"כ. ולפ"ז ניחא דברי התוס' (כתובות ס.) הנ"ל, דשאני איסור מקח וממכר דהוי כדין איסורי תורה. [וכן ראיתי למהר"א פלומבו בספר יד המלך על ש"ע א"ח (סוף סי' שא, דק"ז ע"א), שהביא הקושיא הנ"ל, דהא ההיא דאזיל לחינגא הוי מדרבנן, ולדברי התוס' (כתובות ס.) היה לו לתרץ דמש"ה לא נאסר בחדרי חדרים, כיון דהוי איסור מדרבנן, ותירץ, שי"ל דהתוס' ס"ל שאיסור מקח וממכר הוי איסור דאורייתא]. אולם הנה הרמב"ם (פרק כ' מהל' שבת הלכה י' וי"ג) פסק שאסור להוציא הבהמה בזוג שבצוארה, ומכל מקום פסק שפוקק לה זוג ומטייל עמה בחצר. והרמב"ם עצמו פסק (בפרק כב מהל' שבת), שאסור לשטוח בגדו אפילו בתוך ביתו, שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. ובע"כ דס"ל לחלק כמ"ש התוס' (כתובות ס.) בין איסור תורה לדרבנן, ושדין איסור מקח וממכר רק מדרבנן, וכמ"ש ג"כ הרמב"ם (בפרק כג מהל' שבת הי"ב) שאסור למכור ולקנות בשבת, גזרה שמא יכתוב. וע' בפירוש רש"י (ביצה לז.) שכ' שאיסור מקח וממכר ממקרא דדברי קבלה דכתיב ודבר דבר, אי נמי אסור משום גזירה דשמא יכתוב, וא"ת הא דתנן אין מקדישין ולא מעריכין וכו', ומפרשינן דהיינו משום גזירת מקח וממכר, ואם איתא הא הו"ל גזירה לגזירה, י"ל כולה חדא גזירה היא. ע"כ. ויש לנו לתפוס לשון אחרון. וע' בתוס' (שבת קנ.) ד"ה ודיבור, שנראה דס"ל שאיסור מקח וממכר הוי איסור מדברי קבלה דכתיב ממצוא חפצך, וחשיב כאיסור תורה, י"ל דלאו דוקא הוא אלא הוי לתא דאורייתא. וכמ"ש בשו"ת הגאון רעק"א (סוף סי' יז). ע"ש. ושו"ר להגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (סי' מב אות י) שפירש דברי התוס' כפשטם שמקח וממכר אסור מן התורה משום ממצוא חפצך, וכמו שמבואר כן בספר יראים (סי' קב). וע"פ זה תירץ קושית המג"א הנ"ל, שהתוס' לשיטתם בשבת (קנ.) דאיסור מקח וממכר הוי מן התורה משום ממצוא חפצך וכו'. ומ"מ הרב מסיים שם, שהרי"ף והרמב"ם שפסקו שכל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. ועם כל זה פסקו שפוקק לה זוג ומטייל עמה בחצר, בע"כ דס"ל דמקח וממכר אינו אסור אלא מדרבנן, וס"ל לחלק כחילוק התוס' כתובות (ס.) ע"ש. וכן מבואר בבית יוסף א"ח (ס"ס תקפה) שכ', שמכיון שאיסור מקח וממכר אינו אלא מדרבנן, אין לגזור ולאסור שכר שבת במקום מצוה משום גזירה דמקח וממכר, דגזירה לגזירה לא גזרינן בכה"ג. ע"ש. [ולפי האמור דברי שו"ת בית הלוי הנ"ל, אינם מוכרחים, ובפרט בשמיטת כספים שמבואר בפוסקים דבזה"ז הוי רק מדרבנן, כמבואר בהרא"ש ובחי' הרמב"ן פ"ק דמכות (ג:) ובטוש"ע חו"מ (סי' סז). ע"ש. ואכמ"ל]. וע' בספר ארעא דרבנן בתרא (סי' קמד), שכתב שדעת רש"י (ביצה לז.) שמקח וממכר בשבת אסור מן התורה, דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר, והתוס' שם צידדו שהוא רק מדרבנן, משום גזירה שמא יכתוב. וכן כתב הרמב"ם (בפכ"ג מהל' שבת). וכו'. וכתב על זה המהר"י עייאש (בהגהת עפרא דארעא אות נב), לאחר המחילה רבה ליכא מ"ד דאיסור מקח וממכר הוא מן התורה, שאפי' את"ל דנפקא לן מהאי קרא דממצוא חפצך, אינו אלא מדברי קבלה דחשיב מדרבנן. דומיא למאי דכתיב בההוא קרא וקראת לשבת עונג, ומבואר ברמב"ם (פרק ל' מהל' שבת(: "שני דברים נאמרו בשבת מדברי סופרים, ונתפרשו על ידי הנביאים, כבוד ועונג, שנא' וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד", וממילא הוא הדין למ"ש בסוף הפסוק ממצוא חפצך ודבר דבר וכו'. וכ"כ בשו"ת מים רבים (חאו"ח סי' ל) שהדבר ברור שאין איסור מקח וממכר אלא מדרבנן. וזה נראה לפע"ד כמעט פשוט. ע"כ. והנה הר"א ממיץ בספר יראים (סי' צט) כ', שמצות עונג שבת גמרא גמירי לה הלכה למשה מסיני, ואתא ישעיה ואסמכה אקרא, שנאמר וקראת לשבת עונג, וכדאמרינן כה"ג בסנהדרין (כב:) ובמועד קטן (ה.), דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו וכו', אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא וכו'. ע"ש. וכן הובא בבית חדש (ס"ס רמב). וכ"כ בספר המנהיג (הלכות ראש השנה אות א', דנ"א ע"א), שעונג שבת הוי מן התורה. וכן מתבאר מדברי הרשב"א בתשובה ח"א (סי' קכז), שמצות עונג שבת הויא מדאורייתא, ולכן התירה התורה להפריש שלא מן המוקף לצורך עונג שבת, כדיליף ביבמות (צג.), מדכתיב למען תלמד ליראה את ה"א כל הימים, אע"פ שאסור להפריש שלא מן המוקף מן התורה. ע"ש. וכ"ה בחידושי הרשב"א (יבמות צג.) בשם ר"ת. ע"ש. וכן הוכיח במישור בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סי' כב) מד' הרשב"א הנ"ל, שדעת הרשב"א עונג שבת הוא מצוה מן התורה, ושכן נראה דעת התנא יונתן בן עוזיאל בפר' כי תשא בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת וכו'. ושכן כתב בפשיטות בשו"ת צמח צדק (סי' כח). ע"ש. ואף בדעת הרמב"ם י"ל כן, וכמ"ש בחידושי החתם סופר (שבת קיא.) וז"ל: הרמב"ם פרק ל' מהל' שבת, כתב, שעונג שבת וכבודו הוא מדברי סופרים, דכתיב בישעיה וקראת לשבת עונג, ואין כוונתו לומר שהוא מדרבנן, או מדברי קבלה כגון שמחת פורים, אלא הוא מדאורייתא ממש, שנאמר בעל פה הלכה למשה מסיני, ואתא ישעיה ואסמכיה אקרא, שאם לא שהוא מהלכה למשה מסיני, לא היה נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא בע"כ הל"מ היא, וקרי ליה הרמב"ם מדברי סופרים כמו קידושי כסף שחייבים עליהם מיתה ואעפ"כ קורא להם הרמב"ם מד"ס וכו'. ע"ש. וכ"כ בספר שם חדש (דף נ סע"ב) בדעת הרמב"ם. ע"ש. וכ"כ בספר סביב ליראיו על היראים (סי' צט), שכן דעת הרמב"ם. ע"ש. ולפ"ז אין שום ראיה מכאן שאיסור מקח וממכר לכ"ע הוי מדרבנן, ואדרבה י"ל יגיד עליו רעו, דהיינו עונג שבת. [וע' בשו"ת זכר יהוסף (חאו"ח ס"ס סט). ובס' תועפות ראם על היראים השלם (סי' תיב). ובשו"ת צפיחת בדבש (סי' כה). ע"ש]. וע"ע בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאו"ח סי' נו) בד"ה הנה. ובשו"ת בית יצחק (סי' לב אות ח). ובחידושי הגאון רעק"א (סוף סי' שא). ואכמ"ל.
