שאלה: מובא בשולחן ערוך (אור"ח סי' סא ס"כ) זוגות מילים שיש לתת ריוח בהגייתן בקריאת שמע אחד מן הזוגות הוא 'עשב' 'בשדך'. האות ב' של בשדך מנוקד בדגש, אם כן כיצד יש לבטא את האות ב' של 'עשב' האם יש להדגיש את הב' או להגות כמו ו' ללא דגש?
תשובה: והנה מקור דבריו הוא בגמרא ברכות (טו:). ובספר מגון אבות (ח"ג דף נד) לרשב"ץ כתב וז"ל, הבי"ת הרפה הוגים אותה בדיבוק שפתיים כמו הדגושה במעט שינוי ברפיון יותר שאי אפשר שתהא הגיית הבי"ת כהגיית הוי"ו בשום פנים, ולא היתה כן הגייתנו בהיותנו בארצנו, יורה זה מה שאמרו בק"ש שיניח ריוח בין הדבקים, ומנו שם כמו "עשב בשדך", יראה כי הגיית בי"ת "עשב" כהגיית 'בי"ת' "בשדך" שהיא דגושה. ע"כ יראה כי הספרדים הם הקפידו על לשונם בזה יותר משאר כל היהודים אשר בתפוצות הגולה, כי הם הוגים הבי"ת הרפה בדבקות בשפתיים ברפיון מעט ולא בהגיית ה - ו'. ונראה שכוונתו בזה להגיית הבי"ת של הבבלים, משא"כ שאר הספרדים (ואכן יש עדות כמו הגרוזינים שגם כיום הגיית הבי"ת הרפויה דומה להגיית הבי"ת הדגושה, עם קצת רפיון). והנה הרמב"ם השמיט בספרן היד החזקה (הל' ק"ש פ"ב ה"ט) את הדוגמא של "עשב בשדך", כי הגיית הבי"ת הרפויה השתנתה כבר בזמנו מהגיית הבבלים. אך לפי זה צ"ע מדוע לא השמיטו הרמב"ם את הדוגמא של "הכנף פתיל", שהרי גם הפ"א של "הכנף" היא רפויה, והיא שונה בהגייתה מהפ"א הדגושה של "פתיל". וכמו שכתב בספר עלי תמר (עמ"ס ברכות שם) שלפי הברת האשכנזים של הפ"א רפה – אין מקום לערבוב של הכנף פתיל, ועל כרחך שפ"א רפה היו מבטאים בדגש רפה במעט שינוי לבין פ"א דגושה. כלומר, לפי דבריו גם הפ"א הרפויה דומה אצל הבבלים (וכן הוא אצל יהודי גרוזיה) להגיית הפ"א הדגושה, ולכן אמרה הגמ' שיש להפריד בין "הכנף פתיל", משא"כ לפי הגיית האשכנזים, אין צורך לחשוש לכך. אמנם בשו"ת יביע אומר (ח"ו חאו"ח סי' יא) הביא ד' ס' מקור ברוך (עפשטיין, ח"א דף שצז ע"ב) שכתב כהנ"ל וכתב, ותמיהני עליו שהרי גם הספרדים ועדות המזרח מבדילים בהחלט בין פ' סופית שהיא רפויה לפ' שבתחילת תיבה שהיא דגושה, ורב המרחק ביניהם במבטאם, ועם כ"ז הזהירו להבדיל בין "הכנף" ל"פתיל", הואיל ועכ"פ קרובים זל"ז ושניהם ממוצא אחד, לפיכך חששו פן תבלע אחת מהן, וה"נ הב' של עשב אף שהיא רפויה כמנהג רוב עדות הספרדים (חוץ מבני בבל וכיו"ב שאינם מבדילים בין בית דגושה לרפויה), יש לחוש פן תבלע עם הב' הדגושה הסמוכה לה, ע"י מהירות הקריאה, מפני שקרובה היא לביטוי הדגושה, ולכן הזהירו לתת ריוח בין הדבקים. ועי' בבית יוסף (אה"ע סי' לד) בשם בעל העטור, שעיקר הנוסחא בברכת אירוסין: על ידי חופה בקידושין, בבי"ת, כי הקידושין קודמין לחופה, אלא מפני שהדווקנים קראו לבי"ת ההיא רפה, מפני שהיא סמוכה לאות ה' של חופה, שהיא מאותיות אהו"י, ומרפות בג"ד כפ"ת שאחריהן, טעו הסופרים וכתבו וקידושין בוא"ו, ע"כ. וכ"כ בארחות חיים ח"ב (עמוד סז) ובס' התניא (סי' פט). נמצא שגם אצל הספרדים הבי"ת הרפויה שונה מבי"ת הדגושה, ודומה לביטוי וא"ו (ומיהו כל זה לא שייך לבני בבל שמבטאים אות ו' כמו בלשון ערבית, והיא שונה בתכלית מבי"ת רפויה שלנו), ע"כ.
