רוצה בהירות בלימוד? וקָנֶה לך חבר! חשיבות הכתיבה במשנת מרן זיע"א. פרק ששי בסדרת "החורף הקדוש".

אחד הדברים שבלטו אצל מרן זיע"א ללא ספק היה כוח הכתיבה שליווה את מרן מימי ילדותו ועד ימיו האחרונים, מרן השאיר אחריו יבול עצום של כתבים שככל שחולפות השנים מתעצמת התמיהה איך הספיק מרן לכתוב כל כך הרבה
בשיחותיו היה מרבה מרן להמריץ את לומדי התורה לאחוז בקס'ת הסופר ולהעלות על הכתב את חידושיהם ודברי תורתם, וכפי שנראה בדבריו להלן המליץ מרן כן גם לצורבים הצעירים בתחילת דרכם בכדי שיתרגלו לכתוב
ומסיבה זו היה מרבה מרן להעניק מכתבי המלצה למחברי הספרים, בכדי לעודדם בכתיבתם, ובתקוה שבעתיד יתקדמו בכתיבתם לפסיקת הלכה למעשה בצורה מסודרת ונכונה
ועיני ראו מחבר ספר צעיר באגדה שהגיש את ספרו לפני מרן זיע"א, ואם כי מרן עודדו ונתן לו הסכמה, פנה אליו בתוכחת מגולה ובאהבה מגולה באמור לו מדוע אתה מחבר עכשיו ספר באגדה, תעזוב את האגדה לימי הזיקנה, תשב ותחבר ספר בהלכה זה העיקר!
ואף בדידי הוה עובדא כיו"ב, כאשר מאן דהו הציג בפני מרן זיע"א את ספרי מעדני המלך (אור לעשרה בטבת התשע"א), חשב מרן שהספר עוסק בסיפורי נפלאותיו ושבחי תהלותיו, והחל סוטר על לחיי בחיבה ואמר לי בזה"ל: מה אני צריך את הכבוד הזה? אני יודע שאתם אוהבים אותי, העיקר הוא ללמוד וללמד לשמור ולעשות, להגדיל תורה ולהאדירה, זה העיקר, כי הם חיינו ואורך ימינו, השאר זה הכל הבל! עכ"ל.
כמובן שחובה להדגיש כאן שתי נקודות חשובות ביותר, שעוד נרחיב אודותיהן בהמשך, אשר עליהן היה מרן זיע"א מקפיד ביותר ביחס למחברי הספרים, שהכתיבה תהיה בענוה ובדרך כבוד לגדולי הדורות, ובכפיפות לכללי פסיקת ההלכה, וגם שהכתיבה תהיה בשפה נכונה ובסדר מדוקדק, ללא בלבול נפתול ועיקש, ואי"ה בהמשך נביא מאמר מיוחד עם דוגמאות מכתב יד קדשו של מרן זיע"א בנושא זה​

עת לעשות לה' הפרו תורתך
מצות כתיבת ספר תורה אינה מתבטלת לעולם, ואע"פ שאנו כותבים עתה גם את התורה שבעל פה, בגמרות וספרי הפוסקים ושו"ת, יכול לקיים בכולם את מצות 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת', כיון שניתנה הרשות לכתוב 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'[1]. עד זמנו של רבינו הקדוש היו ראשונים כמלאכים לבם רחב כפתחו של אולם וזכרו את לימודם בעל פה. אך כשראה שהלבבות הולכים ומתמעטים הלוך וחסור, ושוכחים את תלמודם, ונוסף עליהם גם עול הגלות, חשש שמא תשתכח התורה מישראל, ישב עם הסנהדרין וקיים את הפסוק הזה 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.
מדין תורה אסור לכתוב את תורה שבעל פה, "דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב 'כתוב לך את הדברים האלה', וכתיב 'כי על פי הדברים האלה', הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא, "אלה", אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות" (גטין ס: ). אך מחמת גודל חשיבותה נמנה עם חבריו וגמרו להתיר לכתוב את התורה שבעל פה. ואז כתבו את ששה סדרי משנה, שהוא קיצור של שבע מאות סדרי משנה שהיו בימיהם, ועליהן נכתב התלמוד בתקופת האמוראים.
ואלמלא רבי וחבריו נשתכחה תורה מישראל, כמו שאמרו בשבת דף קל"ח (ע"ב): "דאמר רב, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר 'והפלא ה' את מכותך', הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר 'לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא', הוי אומר הפלאה זו תורה. תנו רבנן, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר 'הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'', וכתיב 'ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו', דבר ה' זו הלכה, דבר ה' זה הקץ, דבר ה' זו נבואה. ומאי ישוטטו לבקש את דבר ה'? אמרו, עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לידע אם טמאה היא ואם טהורה היא, ואין מבין אם טהורה היא ואם טמאה היא וכו'. תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, חס ושלום שתשתכח תורה מישראל! שנאמר 'כי לא תשכח מפי זרעו'. אלא מה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו'? שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.
רבי שמעון בר יוחאי היה רבו של רבינו הקדוש ראה שהדור הולך וחסר התנבא נבואה שחורה "שלא תימצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד", אפילו אחרי שהותר לכתוב, כל אחד כותב בצורה אחרת כפי הנראה לו, וכשאתה מזווגם יחדיו אתה מוצא כי זה אסר וזה התיר וזה כתב באמצע, לא תהיה הלכה ברורה במקום אחד.

חשיבות הכתיבה
יש גאונים שאני מכירם אישית, הם גאונים ממש, אך אינם יכולים לכתוב פסק דין, כיון שבצעירותם לא הורגלו לכך. עתה בגיל הזקנה אינם יכולים להתחיל ולכתוב, ידם אינה יודעת למשוך בקס'ת הסופר. צריך כל אחד להרגיל את עצמו מקטנותו לכתוב חידושים, ואף שבתחילה יתכן שלא יכתוב אלא דברים פשוטים, אך עם הזמן 'ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד' (עפ"י בראשית כו, יג).
ההתמדה והשקידה עם הכתיבה, הינן הערובה שיזכה ויהיה גדול בתורה, כך אינו לומד לבד, אלא הקָנה לך חבר. ולא זו בלבד, אלא על ידי כך זוכה ומכוין לאמיתה של תורה.
כשהיינו דיינים, שמענו את בעלי הדין והיה נראה בהשקפה ראשונה ששמעון צודק. אך לאחר שפתחנו את הספרים ולמדנו כדי לברר את הדין, כתבנו ומצאנו שטעינו בהשקפה ראשונה וראובן הוא הצודק. וכל זה הודות לכתיבה שגרמה לנו לעמוד על אמיתה של תורה. לכן לא תזניחו את הכתיבה.
והעיקר הוא היושר וההבנה הישרה. פסיקת הלכות אינה יכולה להיות על ידי פלפול, אלא אחר העיון מה כתבו הראשונים, ומה דעת מרן שקבלנו הוראותיו ואיננו זזים מדבריו ימין ושמאל.
אשרי העמל ויגע, 'ומשכיל על דבר ימצא טוב'. 'ושם ינוחו יגיעי כח', האדם לעמל יולד כל ימיו בעולם הזה, יעמול ויטרח בתורה, ולא יצפה שיהיה גם תלמיד חכם וגם יחיה חיי מישור, אלא צריך לעמול ולטרוח 'ובתורתו יהגה יומם ולילה', ורק כשהוא עייף ויגע שאינו יכול ללמוד ולתפקד ילך לנוח ולישון עד שש שעות. אם ישן יותר משש שעות נעשה מבולבל, לא כמו שרגילים לחשוב שמוטב להרבות בשינה, זו טעות, אלא די בשש שעות. ובכל משך היום יעמול ויעסוק ויכתוב, העט שכותב בו יהיה חברו.
לפעמים נמצא בביתו ללא חברותא, ינצל את שעות הפנאי האלה להרגיל את עצמו לכתוב כבר מצעירותו דברי הלכה ודברי אגדה וכל מה שבזכרונו. אם יש איזו קושיא במחשבתו שכעת אינו מוצא זמן להעמיק ולמצוא לה תשובה, ירשום לפניו את הקושיא, וכעבור זמן יעיין בה וימצא לה תירוץ.
בכך ירגיל את עצמו מצעירותו בכתיבה. אם כותב רק לעת זקנותו, אין בדבריו טעם וריח, ועל כך נאמר (איוב יב, כ) 'וטעם זקנים יקח'. אם לא ירגיל עצמו לכתוב, יבוא יום והוא יתחרט על כך. אני מכיר חכמים שבצעירותם היו מזלזלים בכתיבה, וכשגדלו והיו מוכרחים לכתוב, לא יכלו לכתוב כהוגן אלא 'אחת למעלה ושבע למטה', ללא סגנון ובלא טעם ולא ריח, ואפילו להם עצמם לא היה מנוח בדברים.
אם ירגיל עצמו משחר נעוריו בסדר הכתיבה, גם כשיכתוב פסק יהיו דבריו מסודרים כהוגן, ולא כשהוא נזכר באיזה דבר כותבו למטה ומקומו למעלה, 'עליונים למטה ותחתונים למעלה'. דבר זה חבל מאוד, שכן פסק כזה אינו משכנע. אך כשיש לך דבר מסודר 'דבר דבור על אופניו', כל הלומד אותו מתחילתו ועד סופו משתכנע שדבריו צודקים. הלא הוא כותב כדי שאחרים יראו וממנו ילמדו, ואם כותב בסגנון עמום ועמוס ששום דבר אינו מובן, אינו יכול לשכנע. ולכן חשוב מאוד שירגיל עצמו מצעירותו בכך.
כל אחד ירגיל את עצמו יום ולילה ישב וילמד וישנן, וילמד אחרים. גם בכתיבה יכול ללמד אחרים, כמו שפסק מרן בשו"ע (או"ח סימן מז ס"ג - ד): "הכותב בדברי תורה, אף על פי שאינו קורא, צריך לברך". ואילו לגבי המהרהר בדברי תורה פסק מרן שאינו צריך לברך. ולכאורה הרי גם הכותב אינו מוציא מפיו דבר, ולמה יברך? אכן כשכותב זהו גם לאחרים, ועולה לו כאילו באותה שעה מקיים מצוות לימוד לאחרים, ולא יתכן שלא יברך ברכות התורה.
הכתיבה כל כך חיונית לתלמיד חכם שידע איך לסגנן ואיך לפתח את הנושא. פעמים רבות יש שהוא ערל שפתיים בכתיבה, ולא ניתן להבין מאומה מדבריו. עליו לחזור ולקרוא ולסגנן את דבריו, יחשוב, אילו היה אחר קורא את דברי היאך היה מבינם, כהוגן או בצורה עקומה.

מפני מה נתקבל הקצות יותר מהנתיבות?
ידוע שספר "קצות החושן" קנה מהלכים בין כל לומדי הישיבות, והוא ספר יפה וחביב בעיניהם, ואילו ספר "נתיבות המשפט" אינם נלהבים אחריו כל כך, והיה כואב לו להגאון בעל נתיבות המשפט מדוע כל בני התורה מחבבים את הקצות יותר מהנתיבות. כשנפגשו פעם שניהם יחד אמר לו הנתיבות להקצות, שמא תסביר לי רבי אריה מדוע ספרך יותר חביב מספרי? וכי אתה יגע בתורה יותר ממני?
ויען לו, היאך סדר כתיבתך ואיך אתה מחדש את חידושיך?
- רגיל אני לעלות על יצועי בסביבות השעה אחת עשרה בלילה, ובשתיים אחר חצות אני קם בכוחות רעננים באין מפריע ויושב ולומד וכותב.
- ולמחרת מה הינך עושה?
- אני ממשיך במקום שעצרתי, ולומד סעיף נוסף ועוד סעיף.
- "ואני לא כך", השיבו הקצות, "ביום הראשון אני יושב וכותב, ולמחרת אני מוחק את מה שכתבתי וחוזר וכותבו מחדש בסגנון אחר שהדברים יובנו בדיוק למה נתכוונתי, ולא תהיה מלתא דמשתמעא לאנפי תרי, אלא דבר ברור ודבור על אופניו. ביום השלישי הנני כותב דבר חדש, ביום הרביעי אני מוחקו וחוזר וכותבו בסגנון יותר טוב, ולכן נהנים מספרי".
ישמע חכם ויוסף לקח! הכותב אינו צריך רק לשכנע את עצמו בדבריו, אלא בעזרת ה' יבוא זמן והוא יגדל יותר, יברור אוכל מתוך אוכל, ויבחר את הדברים הטובים והיפים ביותר אשר להם משפט הבכורה ויוציאם לאורה, וכן את הפסקים שיש בהם תועלת לצבור, לא רק פלפולים בעלמא. על ידי כך יהיו דבריו מקובלים וערבים לאוזן שומעת. 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' (ישעיהו ג, י)[2].



​

---

[1] בשו"ת יביע אומר חלק ח' (יו"ד סוף סימן לו) כתב מרן זיע"א: ומעתה דון מינה ואוקי באתרין, שלהנצחת שם הוריו עדיף יותר לקנות ש"ס ופוסקים, ולהניחם בכולל של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. וכן להדפיס ספר כתיבת יד בהלכה מאשר נכתב על ידי מורה הוראה מובהק, ויהיה בו לזכות את הרבים. וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ואין חטא בא על ידו. ושכרו כפול מן השמים. וכמו שהאריך בזה הגר"ח פלאג'י בהקדמת שו"ת סמיכה לחיים, ובספרו נפש חיים (מערכת ח אות כ), והביא שם בין השאר מ"ש הרב לב אריה, שהמחדש חידושי תורה והמדפיסם שכרם גדול יותר ממקריב קרבנות, וכמ"ש (במכות י א) כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני. ובזמן שהיה בית המקדש קיים אדם מקריב קרבן ומתכפר לו, ועכשיו כשאדם כותב מה שלמד איזה חידוש ומדפיסו, עולה לו במקום קרבן. ע"ש. ובזה פירשו המפרשים מה שכתוב (תהלים מ): זבח ומנחה לא חפצת, אזנים כרית לי, עולה וחטאה לא שאלת, אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. כלומר, זבח ומנחה לא חפצת, וכמו שאמר שמואל, החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה', הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים. וזהו שאמר, אזנים כרית לי, לשמוע חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, ומה יעשה אם נכשל בחטא, אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי, שעל ידי שמוציא לאור עולם ספר שיש בו זיכוי הרבים, מתכפר לו. ולכן כיון דברא מזכה אבא ראוי להדפיס הספר לזכות את הרבים ויהיה זה לעלוי נשמת ההורים, ויקויים בהם מה שאמרו (בסוף ברכות) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. ובהקדמת סמיכה לחיים הנ"ל כתב עוד כמה מעלות טובות רמות ונישאות להמוציא לאור עולם ספר בהלכה, על ידי מתן דמים לאדפוסי הדרא ספרי דבי רב מן הראשונים או מן האחרונים דלית להו שיעורא. ע"ש.
[2] וראה עוד במעדני המלך חלק א' (פרק ה עמ' עג), ולהלן בקונטרס אדני המלך פרק ג'.​

 

[אושרי רביב]

ש"י מד"ן!!!
כתב הרב שלום סעדון בספר מלך שהשלום שלו, שכך אמר מרן: על שניים אני בוכה כל חיי, שלא הרגילו עצמם בכתיבה. רבי בן ציון אבא שאול, והגאון רבי יוסף שלום אלישיב...

 

[הרב אליהו כהן - מעדני המלך]

חוזר וניעור חורף תשפ"ג.