בסוף השיעור כבוד הרה"ג הסביר, שנוהגים שהש"צ סופר את העומר ואח"כ הציבור, ואף שי"א שמצוות לא צ"כ וא"כ למה לא נחוש לסב"ל, יש לומר שזה שהציבור יודע שהוא רוצה לספור בעצמו הרי זה כאילו כיוונו שלא לצאת ע"י הש"צ, ובכהאי גוונא אף מ"ד שמצוות לא צ"כ יודה שלא יצאו.
אלא שלכא' יש להעיר על זה, שבכמה מקומות נראה שלדעת הש"ע לא מספיקה רק 'ידיעה' אלא צריך ממש לכוין בפועל שלא לצאת ידי חובה.
ואיני חס ושלום כחולק על הרה"ג, אלא רק שואל בדרך של לימוד, כי תורה היא וללמוד אני צריך. על כן אפרט כאן בס"ד את מה שראינו, ואבקש מהרה"ג אם יוכל לפשוט לי עניין זה.
ואלו הם המקומות:
חדא, הש"ע (סי' ו, ד) כ' גבי השומעים ברכות השחר ועונים אחריהם 'אמן' ואח"כ מברכים בעצמם, שאין לפקפק על זה כיון "מכוונים שלא לצאת" בברכתו. ואמנם, מקור הדין בדברי האגור (סי' פט) והוא כ' "אינם מכוונים" לצאת, ומבואר בדבריו שעצם הידיעה [שרוצה לברך בעצמו] מועילה להחשיבו כאילו כיון שלא לצאת, אבל מכך שהש"ע שינה את הלשון נראה יותר שלא מסכים בזה להאגור [וכאן גם יש להעיר על מרן זצ"ל (חזו"ע יו"ט, עמ' רלא) את לשון הש"ע אך כמו שכ' האגור (אינם מכוונים לצאת) ולא כמו שכ' בש"ע שלפנינו (מכוונים שלא לצאת)]?
ועוד, הש"ע (רצו, ז) כ' גבי השומע הבדלה בבית הכנסת (הוא וכל בני ביתו) ש"אם נתכוונו שלא לצאת מבדילים בביתם". ומקורו בדברי הרשב"ם שהרב הביא בשעור, וגם הרשב"ם עצמו כותב, וזה לשונו, "כשמתכוין בידיעה" שלא לצאת וכו' מפני שבשעה ששמעו אותה בבית הכנסת "הייתה כוונתם" שלא לצאת בה כי אם באותה שמבדילים בביתם. ע"כ. וגם בש"ע כתב בלשון שלכא' לא משתמעת לשני פנים (אם נתכוונו, הא לאו הכי לא יבדיל בביתו למ"ד מצוות א"צ כוונה). וכן הבין להגאון ר' דוד אורטינבערג בספרו תהלה לדוד (סי' רצו, אות ד). ע"ש.
ועוד, הש"ע (סי' תפט, סע' ד) מיירי באדם הנמצא בבין השמשות, ובוודאי שבקרוב הוא רוצה להתפלל ערבית וקיים מצוות ספירה רק לאחר מכן, ולא עכשיו. ואם איתא שעצם הידיעה מחשיבה אותו ל'כאילו התכווין' שלא לצאת, אזי קשה, למה לא יוכל לומר לו כמה לספור היום, הרי הוא כמי שמכווין שלא לצאת?
ומכל הלין לכא' נראה, שלדעת הש"ע לא מועילה ידיעה גרידא, אלא צריך כוונה בפועל, ואם לא כיוון שאזי נכנס למחלוקת אם מצוות צ"כ או לא. ונפק"מ גם לשני אנשים שיושבים יחד, ואחד מברך על שתייתו וחבירו ענה לו 'אמן', דלמ"ד מצוות א"צ כוונה יצא ידי חובה על אף שלא הייתה כוונה לצאת ולהוציא.
והשאלה, האם אכן הדברים נראים כך, או שיש לדחות ועדיין לומר שיש לציבור על מה שסימוכו (מלבד דעת האומרים שמצוות צריכות כוונה) על אף שאינם מכוונים שלא לצאת בברכת הש"צ?
אלא שלכא' יש להעיר על זה, שבכמה מקומות נראה שלדעת הש"ע לא מספיקה רק 'ידיעה' אלא צריך ממש לכוין בפועל שלא לצאת ידי חובה.
ואיני חס ושלום כחולק על הרה"ג, אלא רק שואל בדרך של לימוד, כי תורה היא וללמוד אני צריך. על כן אפרט כאן בס"ד את מה שראינו, ואבקש מהרה"ג אם יוכל לפשוט לי עניין זה.
ואלו הם המקומות:
חדא, הש"ע (סי' ו, ד) כ' גבי השומעים ברכות השחר ועונים אחריהם 'אמן' ואח"כ מברכים בעצמם, שאין לפקפק על זה כיון "מכוונים שלא לצאת" בברכתו. ואמנם, מקור הדין בדברי האגור (סי' פט) והוא כ' "אינם מכוונים" לצאת, ומבואר בדבריו שעצם הידיעה [שרוצה לברך בעצמו] מועילה להחשיבו כאילו כיון שלא לצאת, אבל מכך שהש"ע שינה את הלשון נראה יותר שלא מסכים בזה להאגור [וכאן גם יש להעיר על מרן זצ"ל (חזו"ע יו"ט, עמ' רלא) את לשון הש"ע אך כמו שכ' האגור (אינם מכוונים לצאת) ולא כמו שכ' בש"ע שלפנינו (מכוונים שלא לצאת)]?
ועוד, הש"ע (רצו, ז) כ' גבי השומע הבדלה בבית הכנסת (הוא וכל בני ביתו) ש"אם נתכוונו שלא לצאת מבדילים בביתם". ומקורו בדברי הרשב"ם שהרב הביא בשעור, וגם הרשב"ם עצמו כותב, וזה לשונו, "כשמתכוין בידיעה" שלא לצאת וכו' מפני שבשעה ששמעו אותה בבית הכנסת "הייתה כוונתם" שלא לצאת בה כי אם באותה שמבדילים בביתם. ע"כ. וגם בש"ע כתב בלשון שלכא' לא משתמעת לשני פנים (אם נתכוונו, הא לאו הכי לא יבדיל בביתו למ"ד מצוות א"צ כוונה). וכן הבין להגאון ר' דוד אורטינבערג בספרו תהלה לדוד (סי' רצו, אות ד). ע"ש.
ועוד, הש"ע (סי' תפט, סע' ד) מיירי באדם הנמצא בבין השמשות, ובוודאי שבקרוב הוא רוצה להתפלל ערבית וקיים מצוות ספירה רק לאחר מכן, ולא עכשיו. ואם איתא שעצם הידיעה מחשיבה אותו ל'כאילו התכווין' שלא לצאת, אזי קשה, למה לא יוכל לומר לו כמה לספור היום, הרי הוא כמי שמכווין שלא לצאת?
ומכל הלין לכא' נראה, שלדעת הש"ע לא מועילה ידיעה גרידא, אלא צריך כוונה בפועל, ואם לא כיוון שאזי נכנס למחלוקת אם מצוות צ"כ או לא. ונפק"מ גם לשני אנשים שיושבים יחד, ואחד מברך על שתייתו וחבירו ענה לו 'אמן', דלמ"ד מצוות א"צ כוונה יצא ידי חובה על אף שלא הייתה כוונה לצאת ולהוציא.
והשאלה, האם אכן הדברים נראים כך, או שיש לדחות ועדיין לומר שיש לציבור על מה שסימוכו (מלבד דעת האומרים שמצוות צריכות כוונה) על אף שאינם מכוונים שלא לצאת בברכת הש"צ?
