שבע ברכות כשאין חדר יחוד

[בנימין לוריא]

לדידן שאין עושים חדר יחוד בסמיכות לחופה, ואז הכלה אינה צריכה לכסות את ראשה מפני שנחשבת רק כארוסה ולא כנשואה, א"כ איך מברכים שבע ברכות בסוף הסעודה?

 

[ראובן יוסף מיארה]

לדידן שאין עושים חדר יחוד בסמיכות לחופה, ואז הכלה אינה צריכה לכסות את ראשה מפני שנחשבת רק כארוסה ולא כנשואה, א"כ איך מברכים שבע ברכות בסוף הסעודה?

הרב הראש"ל דיבר ע"ז הרבה פעמים, והביא את דברי הרדב"ז ועוד.

 

[בנימין לוריא]

הרב הראש"ל דיבר ע"ז הרבה פעמים, והביא את דברי הרדב"ז ועוד.

איני זוכר כרגע בדיוק. (אני מתאר לעצמי שזו לא שאלה שהתחדשה זה עתה, אלא כבר נשאלה וידועה, אך כרגע איני זוכר מה להשיב), אפשר לפרט?

 

[ראובן יוסף מיארה]

איני זוכר כרגע בדיוק. (אני מתאר לעצמי שזו לא שאלה שהתחדשה זה עתה, אלא כבר נשאלה וידועה, אך כרגע איני זוכר מה להשיב), אפשר לפרט?

אעתיק לך קטע ממכתב של הרב, שמבואר התשובה בקצרה ]במודגש], אך בשיעורים ביאר בהרחבה.

ז. בענין חדר יחוד שבקשת להביא לך את כל המקורות ראשונים ואחרונים בזה, ומדוע מרן זיע"א הקפיד שלא לעשות חדר יחוד, הנני לבאר בקצרה דין זה, דהנה דעת מרן הש"ע בסי' נ"ה ס"א, כדעת הרמב"ם וסיעתו דחופה היינו יחוד, ובסי' ס"ד ס"ה פסק כלשון הרא"ש והטור שהביאו דברי הירושלמי להלכה וכתב, דה"ט לפי שהאלמנה אין לה חופה, ובשעת ייחוד של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, הילכך צריך להתייחד עמה בער"ש מבעו"י וכו', שלא יהיה כקונה קנין בשבת. ומשמע דס"ל דבאלמנה סגי ביחוד של ביאה בלבד. וא"כ מה בין בתולה לאלמנה. ובשו"ת פני יהושע חאה"ע (סי' ג') האריך למעניתו ועמד ע"ד הש"ע, שלכאורה הוא מזכה שטרא לבי תרי, שפסק כהרמב"ם דחופה היינו יחוד, ובסי' ס"ד פסק דבאלמנה סגי בייחוד של ביאה, ומה החילוק בין בתולה לאלמנה, ותירץ שי"ל א' מב' פנים, או שההפרש בין בתולה לאלמנה הוא שבתולה א"צ ייחוד לשם ביאה, אלא כל שנתייחד עמה בלבד קנה, אבל באלמנה צריך ייחוד לשם ביאה, ואז אפי' לא בעל קנה, או שנא' דגבי בתולה סגי בייחוד במקום שאינו צנוע ואינו ראוי לביאה, ובאלמנה צריך ייוחד במקום צנוע שראוי לביאה.



וכן מהר"י עייאש בספר לחם יהודה כתב, שגם לדעת מרן הש"ע דחופה היינו ייחוד, יש הבדל בין ייחוד בתולה דלא בעינן שיהיה ראוי לביאה, לייחוד אלמנה שצ"ל ייחוד הראוי לביאה במקום הסתר וצנוע שיוכל לבא עליה, וגם צריך שיהיה בו כדי שיעור ביאה.



וכ"כ המקנה, וכ"כ הגאון בית מאיר (בסי' נ"ה) שאף שהר"ן הבין דעת הרמב"ם דהחופה היינו יחוד גמור הראוי לביאה, מ"מ ס"ל להש"ע דלאו היינו ייחוד ממש, רק במקום צנוע ושכ"כ הפנ"י ודחה בזה דעת הב"ש דס"ל דהיינו ייחוד גמור, וכ"כ הגאון ערוך השלחן שא"צ ייחוד גמור אלא שיהיו שניהם זה אצל זו במקום א' כאיש וכאשתו, וכל זה בחופה רגילה שראויים הם לביאה, ואז לא צריך שיהיה ייחוד גמור.



ואולם בחופת נדה שאינם ראויים לביאה כלל, בזה כתב מרן הש"ע באה"ע סי' ס"א סעיף א' בסתם היתה נדה ואח"כ כנסה לחופה ונתייחד עמה אינה כאשתו וכו'.



ועל כן מה שהדבר נפוץ אצל בני תורה ספרדים, דנוהגים להכנס אחר החופה לחדר ייחוד בלא לנעול הדלת אחריהם במפתח, ומודיעים לחבריהם ולקרוביהם שרשאים להכנס בכל עת שירצו, ומורים היתר שאין זה ייחוד הראוי לביאה, ולא צריכה הכלה לכסות ראשה, אין זה נכון, שע"פ הפוסקים הנ"ל אין צורך בייחוד גמור אלא אפי' יש שם אדם כיון שהמקום מיוחד להם לבדם מקרי ייחוד וכמ"ש בספר המקנה בקונטרס אחרון (סי' ס"א ס"ב), וכ"כ הערוך השלחן שבבתולה א"צ ייחוד גמור, ושלא יהיה שום אדם שם, אלא די שיהיו שניהם זה אצל זו במקום א' כאיש וכאשתו. ע"ש באורך, ולכן גם בייחוד כדלעיל הכלה צריכה לכסות ראשה אם נכנסים לחדר א', ואף שלא נועלים הדלת ויכולים להפתיע ולהכנס, בבתולה מיקרי ייחוד, וצריכה כיסוי ראש לאחר מכן.



ועכ"פ מנהגינו שאין החתן והכלה מתייחדים אחר החופה, אלא רק לאחר סיום הסעודה בביתם, וכמו שכתבו המשאת בנימין (סימן צ) ושיירי כנסת הגדולה (או"ח סימן שלט) ושער המלך (קונ' חופת חתנים ס"ט), וכן העיד בספר נהר פקוד (אהע"ז דף טז), וכן היה המנהג אצל כל גדולי הדור הספרדים, כמו מורנו ראש הישיבה הגר"ע עטיה, והג"ר יעקב עדס, והגר"י צדקה והגרב"צ אבא שאול, ומרן אאמו"ר ועוד. ולכן למנהגנו גם אין הכלה צריכה לכסות ראשה אחר החופה, ואין לבן תורה ספרדי לשנות ממנהג רבותיו ואבותיו. שכבר כתב בכיוצא בזה בערוך השלחן שמנהג מכוער הוא להתייחד מיד אחר החופה. ואין ברכות הנישואין כברכת המצוות שצריך עובר לעשייתן.



וראיה ברורה לזה מחופת נדה שמברכים כל שבע הברכות אף שהיא אסורה ואין עושים יחוד. ולכן אין לבטל המנהג שלנו, וכל המשנה ידו על התחתונה, ומה שיש ראשי ישיבות שמכריחים את הבחורים לעשות חדר יחוד, הנה לא שמענו על אף מנהג, קטון או גדול, שרבנים ספרדים יכריחו את הבחורים האשכנזים לנהוג באיזה מנהג שלא כמנהגי האשכנזים, אלא כמנהגי הספרדים, זו לא שמענו. שהם יודעים שכל אחד צריך לנהוג כמנהג רבותיו מדורי דורות. וכבר מזמן הכנה"ג והרב שער המלך נהגו הספרדים שלא עושים יחוד מיד אחר החופה. ולכן צריך לקיים בעצמו ויגבה לבו בדרכי ה'. ויש לשכנע את הכלה שלא יעשו חדר יחוה כלל. ויכולים באמצע החתונה לקבוע שעה עם הכלה, לעלות לגג לדבר, ולהירגע, או ללכת לאיזה פרוזדור, אבל לא להכנס לחדר, שא"כ תצטרך כיסוי ראש שיהיה דינה כנשואה, אפי' ביחוד שאינו גמור, כגון שיש שם ילדים או הצלם, גם בזה תצטרך כיסוי ראש, לכן יש להחזיק במנהגינו. וכל שיעשו חדר יחוד אחר החופה כמנהג האשכנזים, הכלה חייבת לכסות את ראשה כפי הדין, מיד אחר היחוד, ואין מועיל לעשות תנאי שהייחוד לא לשם נישואין, כי אחר שכבר עשו את החופה, ובירכו שבע ברכות תחת החופה, ואין היחוד אלא גמר הנישואין, ועל כן אם הולך עמה לחדר אחר החופה, גם ללא שום כוונה, נגמרים הנישואים ביחוד, וכבר יורשה מן הדין, ולכן צריכה להתנהג כאשת איש לכל דבר. ואף אם יהיו אחרים בחדר, בפשט לשון הרמב"ם מבואר שבעצם הדבר שלוקח אותה לחדר, בזה כבר יורשה, וממילא הויא אשת איש.

בברכת התורה ולומדיה



יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין העליון​

 

[בנימין לוריא]

אני מדבר על השבע ברכות שבסיום הסעודה, לא על השבע ברכות שתחת החופה.

 

[ראובן יוסף מיארה]

אני מדבר על השבע ברכות שבסיום הסעודה, לא על השבע ברכות שתחת החופה.

הוא הדין, והראיה מחופת נדה.
ועוד יש להוסיף שכתבו הפוס' שאין עושין שבע ברכות אלא בבית חתנים, וא"כ היאך עושים בחתונה עצמה?, והתשובה מבוארת ברדב"ז ששאני החתונה דאיכא שמחה יתרה.

 

[רוצה לדעת]

הוא הדין, והראיה מחופת נדה.
ועוד יש להוסיף שכתבו הפוס' שאין עושין שבע ברכות אלא בבית חתנים, וא"כ היאך עושים בחתונה עצמה?, והתשובה מבוארת ברדב"ז ששאני החתונה דאיכא שמחה יתרה.

מה שייך הרדב"ז לעניננו?
דעת הרבה ראשונים שכל מקום שמיוחד לחתן ולכלה מברכים ז"ב, ויש שהצריכו בית חתנים דוקא. ובזה אומר הרדב"ז שבמקום החתונה עצמה דהוא מקום שמחת חו"כ לא צריך דוקא בית חתנים, ואין לך מקום מיוחד לחתן ולכלה לשמחתם יותר ממקום החתונה. אך מה זה נוגע לדין שבע ברכות שמברכין על זוג נשוי, ולא על זוג ('מאורס') שבדרך להתחתן? אם לא הוי יחוד, ולהרמב"ם אינו יורשה ומיטמא לה, אינם נשואים ע"פ הלכה [כמובן שלהלכה בכה"ג חיישי' לד' החולקים על הרמב"ם ונחשבת נשואה לענין אשת איש וכדו', אך לדעת הרמב"ם (ומרן) אכתי אינה נשואה, ולא שייך לברך ז"ב בסעודה שיש שם שמחה יתירה ו(עדיין) אין שם חתן וכלה.

 

[ע"ה ס"ט]

כמדומה שביבי"א הנד"מ בגליונות התייחס לזה.

 

[רוצה לדעת]

כמדומה שביבי"א הנד"מ בגליונות התייחס לזה.

אני יודע, רק שאיני מבין כוונתו במש"כ דהוי כשמחה אריכתא ולאו מחוסר מעשה, אם כוונתו לתרץ דאכן אינה נקראת נשואה לענין זה, רק דהברכות עצמם קאו אלעתיד [וד"ז לכשעצמו הוא קשה ההבנה, מלבד ענין ההפסק, וביותר לדברי הראשל"צ שליט"א דדן לומר דאף ההליכה ממקו' החופה להחדר יחוד - לנוהגים בכך - הוי הפסק, ודן בה מד' האחרונים אי הילוך הוי הפסק, וא"כ ק"ו בהפסק ארוך כזה]. או דג"כ סמך על החולקים על הרמב"ם לכה"פ לענין זה שיהי' אפשר לברך מראש [וא"כ תקשי מצד ספק ברכות, שכידוע לענין ז"ב שלא בבית החתן נקט להדיא דשי בז"ב משום ספק ברכות, וק"ו בעניננו דאכתי ל"ה נשואה].

 

[ע"ה ס"ט]

אני יודע, רק שאיני מבין כוונתו במש"כ דהוי כשמחה אריכתא ולאו מחוסר מעשה, אם כוונתו לתרץ דאכן אינה נקראת נשואה לענין זה, רק דהברכות עצמם קאו אלעתיד [וד"ז לכשעצמו הוא קשה ההבנה, מלבד ענין ההפסק, וביותר לדברי הראשל"צ שליט"א דדן לומר דאף ההליכה ממקו' החופה להחדר יחוד - לנוהגים בכך - הוי הפסק, ודן בה מד' האחרונים אי הילוך הוי הפסק, וא"כ ק"ו בהפסק ארוך כזה]. או דג"כ סמך על החולקים על הרמב"ם לכה"פ לענין זה שיהי' אפשר לברך מראש [וא"כ תקשי מצד ספק ברכות, שכידוע לענין ז"ב שלא בבית החתן נקט להדיא דשי בז"ב משום ספק ברכות, וק"ו בעניננו דאכתי ל"ה נשואה].

אולי משום שכך המנהג וסב"ל במקום מנהג לא אמרי'.