סימן קס''ו
דין הפסקה בין בציעה לנטילה
וסימנך:
הפסק בין נטילה לסעודה; ואיזה זמן נחשב הפסק;
שלש תכיפות הן:
ישנם כמה סוגיות בגמ' העוסקות בהסמכת נטילה לברכה;בברכות (מב.) איתא: אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן כגון אנן דרגילינן במשחא משחא מעכבא לן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנטילת ידים ברכה.
מבואר, שרב אמר שאדם הרגיל למשוח ידיו בשמן, לא נחשב שסיים את הסעודה עד שימשח ידיו בשמן. ועל זה אמרו שאין הלכה כמו המימרות הללו אלא כמו מה שאמר רבי חייא בר אשי שצריך לתכוף את הנטילה לברכה, דהיינו שסיום סעודה תלוי במים אחרונים ולא בדברים אחרים (רש"י). ומשמע שדברי הגמ' נאמרו על מים אחרונים ולא על מים ראשונים.
ומאידך לקמן (נב ע"ב) בעניין מחלוקת ב"ש וב"ה במשנה שבית שמאי אומרים נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס ובית הלל אומרים מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים, ביארו בגמ' טעמו של דבר למה לא אמרו כב"ש. ובביאור שיטת ב"ה הוסיפו - דבר אחר, תכף לנטילת ידים סעודה. פי' שאין מוזגים כוס של יין אחר נטילת ידים אלא לפניה, כיון שצריך לתכוף נט"י לסעודה.
וכן בירושלמי (פ"א ה"א) א"ר יוסי בי ר' בון וכו' וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה. משמע שמיירי בתחילת סעודה שאל"כ מה שהיה היה ומה יעזור שלא יקטרג באותה סעודה (ועי' ילקו"י סק"א שהרחיב בזה).
ועל גב סוגיות אלו נחלקו הראשונים אם צריך להסמיך נטילה ראשונה לברכת המוציא.
הטור בשם רבינו יואל כתב שלא צריך להסמיך את הנטילה לברכת המוציא. וכן כתב בשם הרי"ף. וכתב על זה הב"י איני יודע מהיכן למד כן, שהרי הרי"ף (ברכות ל.) לא כתב בזה אלא דברי הגמרא, וכל מה שאפשר לפרש בלשון הגמרא יש לפרשו בלשון הרי"ף גם כן. וראה בב"ח שיישב דבריו הטור וביאר שלפי מה שפסק למעשה משמע שמדבר על סעודה. עיי"ש. וכן פסקו הרמב"ם והג"מ.
ואילו הטור עצמו ס"ל שאין להפסיק גם במים ראשונים. וכן נהג הרא"ש שלא להפסיק בין נטילה להמוציא וכפי שכתב השו"ע לעיל (קס"ה ב) שהרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה (אחרון מבין הסועדים כיון שהיה הבוצע), שלא להפסיק ושלא לדבר. אלא שממנהג הרא"ש ניתן לשמוע גם להיפך, שרק הוא הקפיד על כך אבל לא סבר שכך צריך להורות למעשה, וכן כתב הב"ח. ונחלקו בזה האחרונים ואכמ"ל.
ביאור הסוגיות במחלוקת הפוסקים:
והנה יש לבאר שלשיטת הטור דברי הגמ' במ"ב: מיירי גם במים אחרונים וגם במים ראשונים, והמימרא של ג' תכיפות הן נאמרה בנפרד על שתיהם והביאו אותה כאן כיון שהייתה שייכת לסוגיא, שהרי אין אפשרות לבאר את הסוגיא עצמה במים ראשונים.ובסברא יש להוסיף עוד שלפי סוגיא דהתם התכיפה שבין מים אחרונים לברכה אינה דומה לשתי התכיפות האחרות, שהיא מצותה לתכוף בהפסקת אכילה ואלו תכיפתם היא בהפסקת דיבור, ובהכרח שמדבר גם על תכיפה אחרת של בין ברכה לבציעה שנתבאר עליה בסוגיא דב"ש שאין להפסיק בה בדיבור.
ודברי הגמ' בפרק כל הבשר (חולין קו ע"ב) שנאמר שם נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו, ביארו בתוספות (פסחים קו: ד"ה הנוטל) שלא דיבר רב אלא כשאין מים מצויים וכמו שאמר רבא להנהו בני פקתא דערבות שלא מצוי שם מים כגון אתון דלא שכיחי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא וכו' עיי"ש.
ואילו לשיטת הרמב"ם סוגיא זו דיברה רק במים אחרונים. ובביאור שיטתו בדברי הגמ' לקמיה נב: ש'תכף לנטילה סעודה' נאמרו כמה פירושים. בתוספות פסחים (קו: ד"ה זימנין) התבאר שההיא דב"ה שאני כיון שמדובר שם במזיגת מים חמים שצריך דקדוק והוי טפי היסח הדעת (בהליכו"ע העתיק ש'מזיגה חשיב הפסק' ומשמע שהבין שכל מזיגה נחשבת הפסק). ור"ת פירש ששם איירי בחול שאין שלחן ערוך לפניו ולכן יש לחוש טפי שאם יעסוק בדברים אחרים יסיח דעתו מהנטילה. וכן משמע מדברי רבינו יואל שכתב שאין לחוש 'כיון שהשלחן ערוך לפניו'. ע"כ.
ובפרישה כתב לבאר מה שקשה מהגמ' פסחים (קו ע"ב) אמר רב ברונא אמר רב הנוטל ידיו לא יקדש [מחמת הפסק. רש"י]. אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה דרב שכחנינהו לשמעתתיה, זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב זימנין דחביבא עליה ריפתא מקדש אריפתא, זימנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא. ע"כ. ומשמע שאין להפסיק, ומבואר ששאני הפסקה מחמת קידוש שהוא חובה מהפסק של רשות. ועוד כתב לבאר שמה שאמרו 'תכף לנט"י סעודה' – היינו הבאת שלחן ולאו דווקא נטילת ידים. ע"כ.
ואמנם, בב"י כתב דמשמע מדברי הגמ' פסחים (קו ע"ב) שקידוש לא נחשב היסח הדעת כיון שדעתו לאכול מיד. ונתבאר עניינו בהלכות קידוש סי' רע"א.
ואת דברי הירושלמי יש ליישב שהוא רק עצה טובה קמשמע לן. אבל אין בזה חיוב מן הדין.
הכרעת השו"ע:
לשון השו"ע:
(סי' קס"ה ס"ב: והרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה, שלא להפסיק ושלא לדבר.)יש אומרים שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר.
ובבא"ח כתב (אמור שנה רא') ארז"ל תכף לנט"י סעודה, ועל כן אסור להתעסק בין נטילה להמוציא באיזה עסק, דנמצא בעסקו בו ה"ז מסיח דעתו מהסעודה, ואפילו עסק כל דהו אם צריך לדקדק בו נמצא הוא משיח דעתו, דהיינו אפילו לראות מטבע אם הוא טוב או רע או לראות המורה שעות לדעת כמה השעה וכיוצא בזה, כי מאחר דצריך לדקדק ה"ז מסיח דעתו מסעודה בין נט"י לסעודה ואסור, וכן יזהר שלא ידבר בין נטילה לברכת המוציא, ולא עוד אלא אפילו בשתיקה לא יפסיק, אלא תכף בגמר הניגוב יברך המוציא ויבצע, ובדיעבד מותר, וצריך להזהיר לכתחילה שלא ישהה בין ניגוב להמוציא כדי הילוך כ"ב אמה, וצריך זריזות רב כדי להזהר בכך. הליכה מבית לבית אפילו הילוך מעט אסור, וצריך להזהיר המון העם בזה כי לפעמים קופצים להביא מטפחת או מלח וכיוצא מחדר לחדר, ובדיעבד שרי. ע"כ.
מבואר בדבריו שתפס להלכה שאסור לכתחילה להפסיק בשום דבר בין במעשה ובין בשתיקה בין נטילה לברכה. וכתב להעיר על דבריו בהליכות עולם שמדברי השו"ע שסיים דבריו 'וטוב להיזהר' משמע שתפס למסקנא שרק מהיות טוב יזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא. אבל אין איסור בדבר כלל ואפילו לכתחילה יכול להפסיק בדברים שאינם היסח דעת לגמרי. ע"כ.
ויש לבאר עוד בדברי מרן השו"ע שהלך בדרך הרא"ש שהקפיד לעצמו שלא להפסיק, ולכן כתב שטוב להקפיד כיון שגם המתירים יודו שלכתחילה טוב להקפיד בזה.
איזה מעשים נקראים הפסק
והנה יש לחלק בין המעשים מה נקרא הפסק לכולי עלמא, במה נחלקו הראשונים אם מותר להפסיק שבזה טוב שלא להפסיק, ובמה לכולי עלמא מותר להפסיק.היסח דעת גמור;
הב"י הביא את דברי הגמ' בפסחין (קטו ע"ב) נטל ידיו בטיבול ראשון נוטל ידיו בטיבול שני משום דכיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע. ע"כ. כרוצה לומר שבזה מודו כולי עלמא שחשיב הפסק וצריך ליטול ידיו שוב אם הסיח דעתו כל כך שיש חשש שנגע במקומות המכוסים (ויש להבין למה יש חשש שיגע בטינופת כשעוסק באגדתא והלילא ואכמ"ל).היינו שבכל דבר שיש חשש ברור שמא הסיח דעתו ונגע בדבר המטונף צריך לשוב וליטול ידיו בברכה, כמו שאנו נוהגים בליל הסדר שנוטלים ידים ב'רחצה' בברכה אע"פ שנטלנו ב'ורחץ' קודם לכן. וכ"ש אם נגע ממש במקומות המטונפים. ופרטי דינים אלו נתבארו במקומם ואכמ"ל (קס"ד, ק"ע).
הפסק במעשה ודברים המסייעים לבטל היסח דעת מהברכה;
וכמו שכתב רבינו יואל, בשלחן ערוך לפניו אין לחשוש שמא יסיח דעתו. ובתוס' כתבו שמעשה שצריך דקדוק יש לחוש בו להיסח הדעת, ומשמע שאם שלחן ערוך לפניו ועושה מעשה קל, אין בזה הפסק. ואמנם, על זה גופא חולקים המחמירים שאין להפסיק כלל, שהרי דברים אלו כתבו המתירים בטעמו של דבר. ולכן במעשה קל ואין שלחנו ערוך או מעשה חמור ושלחנו ערוך לכו"ע אין להפסיק. כן כתב במג"א. וזה גופא מחלוקתם של הראשונים לעיל, שהתוספות סוברים שהגמ' בסעודה דיברה במעשה, וג' תכיפות הם גם בדיבור (ט"ז). וכמו שמוכח משאר התכיפות של גאולה לתפילה וסמיכה לשחיטה שגם בהם מיירי בדיבור (אחרונים).אבל בילקו"י כתב שאין הדברים מוכרחים שיש לבאר שהתוס' חלקו על הרי"ף שכפי שביאר הב"ח, שלא פסק את הגמ' בפסחים להלכתא. ואין להקפיד גם בדברים אלו אלא ממידת חסידות.
אלא שלכאורה קשה, שהרי מרן בב"י כתב את דברי התוס' ואילו בדברי הרי"ף כתב שלא הבין מניין לטור שהרי"ף פסק כן. ועוד, שהרי גם מדברי רבינו יואל משמע לגבי שלחן שאינו ערוך שאסור להפסיק. ומרן שכתב 'וטוב להזהר' היינו בדברים הקלים, שהרי זה וודאי שבהיסח דעת גמור יודה שחשיב הפסק וצריך ליטול שוב. ומ"מ נראה שלכו"ע יש להזהר בזה יותר ממעשה קל ושלחנו ערוך.
ועכ"פ נראה שבבא לפניו מעשה מצוה כגון נתינת צדקה לעני אין להפסיד המצוה בשל כך כיון דלכו"ע חשיב איסור של לכתחילה בלבד ובדיעבד שרי, ולא יגרע דבר מצוה בשביל דבר המותר בדיעבד כמו ששעת הדחק כדיעבד דמי ומותר.
ומעשה חמור כתבו התוספות שהוא כמזיגת חמין והיינו כאדם שמכין שתיה חמה ומערב את החמין בכוס [שלשון מזיגה פירושה נתינת משקה אחד למשנהו על מנת לתקנו וכמו שעושים בקידוש כ"מ מתוס' וכ"מ ממג"א ושעה"צ] וכאדם שמכין כוס נס קפה וכדו' שאין לו להכינה בין נטילה להמוציא. וכן כל מעשה חמור כהאי גוונא, וכגון לחתוך ירקות לסלט, להכין טחינה, וכדומה. ואמנם, מדברי המרדכי שכתב שקידוש והבדלה לא חשיבי הפסק 'כיון שדעתו לאכול מיד' (וכן העתיק בקיצורי הלכות ב"י) משמע שכל דבר שדרך לאכול אחריו מיד לא חשיב הפסק. וצ"ע.
ובבא"ח דלעיל כתב שלהסתכל במורה השעות [שעון] או לראות מטבע אם הוא טוב או רע הוא דבר שצריך דקדוק והרי זה אסור.
ואילו מדברי הרב בהליכות עולם משמע שאין דברים אלו צריכים דקדוק הרבה ואין לחוש מלהפסיק בהם גם לדעת המחמירים.
ובסעודות גדולות שיש הרבה מסובין ואם ימתינו כל המסובין עד שיטול הגדול ישהו הרבה מאוד, מן הנכון שהגדול יטול תחילה ולא ימתינו לכולם אלא כל אחד יברך לעצמו. משנ"ב (קס"ה סק"ד).
וכתב הב"י דמשמע בגמ' (פסחים קו ע"ב) דקידוש לא הוי היסח הדעת כיון שדעתו לאכול מיד. וכתב המרדכי שה"ה להבדלה. וזה שלא כמו שכתב הפרישה. ופרטי דיניו נתבארו בסי' רע"א.
הפסק בדיבור;
בדברים הצריכים לבציעת הפת עצמה מותר לדבר בין נטילה להמוציא לכו"ע, שהרי אפילו בין ברכה לאכילה לא חשיבי הפסק בדיעבד. ובמשנ"ב כתב שכל הדברים שהם לצורך סעודה מותר להפסיק ב הם בדיבור והיינו כסברת המרדכי שכיון שכשעושה דבר שהוא שייך לסעודה כמו קידוש לא שייך הפסק כיון ש"דעתו לאכול מייד", כ"ש דיבור בעלמא. וכמובן שאין להפליג בהם בדיבור אלא יקצר כדי שלא יבוא לידי היסח הדעת ממש.אבל דברים שאינם לצורך הסעודה בזה טוב להיזהר כדעת המחמירים שלא להשיח כלל.
ולומר תפילות ופסוקים של ברכה בין נטילה להמוציא וכגון מזמור ה' רועי לא אחסר, או מה שאנו נוהגים לומר פסוקי 'עיני כל אליך ישברו' ו'פותח את ידיך' שיש בהם מעלות גדולות בפשט ובסוד. כתבו האחרונים שיכול לאומרם בין נטילה להמוציא, ואמנם במשנ"ב כתב שראוי לאומרם אחר אכילת המוציא, אבל אחרונים רבים כהחיד"א המג"א הבא"ח כתבו שמותר לכתחילה לאומרם בין נטילה להמוציא. וכ"פ ביבי"א (ח"ח סי' כ' בהערה) בשם אחרונים. וכן פשט המנהג.
ואם ממתינים לברכה ורוצים לדבר בדברי תורה, כתב במשנ"ב שלדעת המחמירים אין לדבר גם בדברי תורה.
ואמנם אם ביה כה וכה ממתין לבוצע שיברך או שיביאו לו מלח וכדו' עדיף שיעסוק בדברי תורה מלישב בטל. כ"כ בילקו"י (סוף אות ג').
הפסק בהליכה;
מותר לכתחילה ליטול ידיו במקום אחר ולילך לאכול במקום השני, שכיון שדעתו לאכול שם אין לחוש בזה להפסק כלל. כ"כ בילקו"י ע"פ המבואר לעיל. שמכיון שזהו רק ממידת חסידות להחמיר, אין לחוש לזה כולי האי.ואמנם כמובן שאם הלך למקום אחר לגמרי שלא חשב לאכול שם וכגון שנטל על דעת לאכול בבית, ולפתע קראוהו לבחוץ ולקח את פיתו ויצא למקום שיצא והלך למקום שהלך באופן שנחשב היסח דעת גמור, ודאי שחשיב הפסק וצריך ליטול שוב.
הפסק בשתיקה;
כתבו התוס' בסוטה (לט. ד"ה כל) ושיעור תכיפה איכא למישמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרי' בפ' כל הפסולין (זבחים לג.) כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער נקנור שאין מצורע יכול ליכנס שם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחים לא חשיבה תכיפה ובמסכת מדות (פ"ה מ"א) משמע דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים שכל אחד היו י"א אמה. ע"כ.ומזה למד הרמ"א ששהיה בשיעוד כ"ב אמה חשיבא הפסק.
לשון הרמ"א:
ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה, מקרי הפסק.והט"ז בשם הרש"ל כתב שהתוס' מיירי במים אחרונים אבל לא במים ראשונים ששם הוא רק זהירות בעלמא.
והמשנ"ב פסק דלא כרש"ל אלא שיש להזהר בזה. ונראה שזה מכיון שרש"ל מבאר כרבינו יואל ואילו לפי הטור יש להקפיד על פי דברי התוס' שלא להפסיק אפילו בשתיקה כזו.
ואמנם נחלקו האחרונים אם מיירי בשיעור הליכה רגילה בפסיעות גסות דהיינו כתריסר שניות על פי השיעור שאדם מהלך אלפיים אמה בי"ח רגעים. או שמיירי בהליכה של עקב בצד גודל כמו שהיה במקדש (ראה בהרחבה בילקו"י ובהל"ב) שהוא בערך פי שלוש מפסיעה גסה וכשלושים שניות. ולכן טוב להקפיד כמה שאפשר שלא לשהות כפי השיעור המחמיר של פסיעות גסות שהוא כתריסר שניות.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אשמח לשמוע הארות/השגות/ וכדו' ובעיקר אם תוכלו להאיר עיני בדברי הרב ילקו"י במה שכתבתי שלכאו' קשה על דבריו בעמוד 4.
כמו"כ אשמח אם תוכלו לחשוב על רעיון ל'סימן' לזכירת הסימן (בראשי תיבות וכדו') ולהשלים את החלק החסר בכותרת השיעור.
גם מה דעתכם על סידור הדברים ועריכתם.
קבצים מצורפים
נערך לאחרונה: