מתוך ה'מגדלות מרקחים':
שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך (טז א)
פירש רש"י שמכאן למדים שצריך לעבר את השנה, כדי שיהיה פסח בחודש האביב. והנה במה שבזמן הזה מתעברת השנה על פי החשבון, קשה איך חל העיבור לפי החשבון, והרי אין לנו בי"ד סמוכים שיעברו את השנים. והנה הראשונים כבר עמדו בזה, ונחלקו בביאור טעמו של דבר. דדעת הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"ה ה"א וה"ב, דהלכה למשה מסיני הוא, שכאשר אין בית דין סמוכין, קידוש החודש ועבור השנה הוא לפי החשבון שבידינו. ודעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות עשה קנ"ג, שר' הלל בנו של ר' יהודה הנשיא שראה שהסמיכה הולכת ומתבטלת, ועי"ז יתבטלו המועדות, עמד וקידש את כל החדשים ועיבר את כל השנים הבאות עד שיבוא אליהו, לפי סדר שהחשבון שבידינו.
ויש לעיין אם יבוא אליהו בשנת העיבור, בחדש אדר השני, האם נתבטל העיבור דהרי עכשיו משתנה הדין שמכאן ואילך אין מתעברין השנים אלא על פי הראיה, וכיון שנתחדשה הסמיכה שוב להרמב"ם הל"מ לעבר רק על פי הראיה ואין מועיל עיבור על פי חשבון, ולהרמב"ן ג"כ הרי עיבר רק עד שיבוא אליהו, ואם נימא שנתבטל העיבור א"כ נמצא דהוי חודש ניסן, ואם הוי בסוף החודש, יתברר שאכלו ישראל חמץ בפסח דהרי נתבטל העיבור. אך נראה דכיון שכבר נתעברה השנה ובא אדר השני, לא בטל העיבור, שהרי אם יתבטל העיבור, הוי ליה ניסן שאינו ראוי לעיבור דאין מעברין אלא באדר, וכל מה שמתבטל העיבור היינו דוקא כיון שעתה העיבור מסור לסמוכים, משא"כ הכא דעל ידי ביטול העיבור לא יהיה בידי הסמוכים לעבר, אין טעם שיתבטל העיבור.
אמנם אם בא אליהו ונתחדשה הסמיכה באדר הראשון של שנה מעוברת, לכאורה אז בטל העיבור, ואם הוי בסוף החודש, א"כ נמצא שזה הוא אדר היחידי, והנה ישראל לא קראו את המגילה ולא עשו פורים באותה שנה כי לפי החשבון היה זה אדר הראשון, ועכשיו שנתבטל העיבור נתברר דזה הוא אדר העיקרי, ונתבטלה קריאת המגילה וכל מצות פורים. ויש לדון דגם בזה לא יתבטל, דכיון שכבר חל חודש העיבור דהרי אדר הראשון הוא העיבור והתוספת, א"כ כבר חל עליו דין תוספת בעוד שהיה הדין שמתקדש עפ"י החשבון, שוב לא פקע, וצ"ע בכ"ז.
שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך (טז א)
פירש רש"י שמכאן למדים שצריך לעבר את השנה, כדי שיהיה פסח בחודש האביב. והנה במה שבזמן הזה מתעברת השנה על פי החשבון, קשה איך חל העיבור לפי החשבון, והרי אין לנו בי"ד סמוכים שיעברו את השנים. והנה הראשונים כבר עמדו בזה, ונחלקו בביאור טעמו של דבר. דדעת הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"ה ה"א וה"ב, דהלכה למשה מסיני הוא, שכאשר אין בית דין סמוכין, קידוש החודש ועבור השנה הוא לפי החשבון שבידינו. ודעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות עשה קנ"ג, שר' הלל בנו של ר' יהודה הנשיא שראה שהסמיכה הולכת ומתבטלת, ועי"ז יתבטלו המועדות, עמד וקידש את כל החדשים ועיבר את כל השנים הבאות עד שיבוא אליהו, לפי סדר שהחשבון שבידינו.
ויש לעיין אם יבוא אליהו בשנת העיבור, בחדש אדר השני, האם נתבטל העיבור דהרי עכשיו משתנה הדין שמכאן ואילך אין מתעברין השנים אלא על פי הראיה, וכיון שנתחדשה הסמיכה שוב להרמב"ם הל"מ לעבר רק על פי הראיה ואין מועיל עיבור על פי חשבון, ולהרמב"ן ג"כ הרי עיבר רק עד שיבוא אליהו, ואם נימא שנתבטל העיבור א"כ נמצא דהוי חודש ניסן, ואם הוי בסוף החודש, יתברר שאכלו ישראל חמץ בפסח דהרי נתבטל העיבור. אך נראה דכיון שכבר נתעברה השנה ובא אדר השני, לא בטל העיבור, שהרי אם יתבטל העיבור, הוי ליה ניסן שאינו ראוי לעיבור דאין מעברין אלא באדר, וכל מה שמתבטל העיבור היינו דוקא כיון שעתה העיבור מסור לסמוכים, משא"כ הכא דעל ידי ביטול העיבור לא יהיה בידי הסמוכים לעבר, אין טעם שיתבטל העיבור.
אמנם אם בא אליהו ונתחדשה הסמיכה באדר הראשון של שנה מעוברת, לכאורה אז בטל העיבור, ואם הוי בסוף החודש, א"כ נמצא שזה הוא אדר היחידי, והנה ישראל לא קראו את המגילה ולא עשו פורים באותה שנה כי לפי החשבון היה זה אדר הראשון, ועכשיו שנתבטל העיבור נתברר דזה הוא אדר העיקרי, ונתבטלה קריאת המגילה וכל מצות פורים. ויש לדון דגם בזה לא יתבטל, דכיון שכבר חל חודש העיבור דהרי אדר הראשון הוא העיבור והתוספת, א"כ כבר חל עליו דין תוספת בעוד שהיה הדין שמתקדש עפ"י החשבון, שוב לא פקע, וצ"ע בכ"ז.