רוב הפוסקים שאני ראיתי לא חילקו אלא במטרתו אם היא לדבק וכדו' או לתת טעם שאז ברכתו מזונות, ואביא מהם:
כ"כ האור לציון (ח"ב פי"ד תשובה יט) וע"ש שלא חילק בעובי אלא במטרה אם ניתן לטעם,
וכ"פ הגרש"ז אויערבאך (דרכי הלכה ברכות עמ' קעא, ועלהו לא יבול דף קיג).
וכ"פ הגר"נ קרליץ ע"פ דברי החזון איש (חוט שני ברכות עמ' רה, ובס' ברכות כהלכתן פ"ב הערה 10) וע"ש שגם חילק רק אם רוצה שייתן טעם ולא בכמות,
וכן הורה הגר"ח קנייבסקי (ברכות כהלכתן שם).
וכן פסק הגר"מ פיינשטיין (בשו"ת רבבות אפרים ח"ג סימן קכב) ושם הצריך שיינתן לטעם חשוב.
ויש שאכן חילקו בעובי, והם הגרי"ש אלישיב (וישמע משה ח"א עמ' פב, וזאת הברכה עמ' 111), והגרח"פ שיינברג (חידושי בתרא סימן רב סק"ד, אך הוא ס"ל בכה"ג להפריד ולברך ב' ברכות), אך גם בשכבה דקה כתב הגרי"ש אלישיב שעכ"פ ירא שמיים יפטור בדבר אחר של שהכל ומזונות (פסקי הגרי"ש עמ' צא, וישמע משה שם, וזאת הברכה פי"ב עמ' 110), וא"כ ממ"נ וודאי מוכרח לעשות כוונה נגדית וכנ"ל.
רוב פוסקי זמננו חילקו אם הציפוי עבה או לא, ורק אם הוא ממש עבה, אז הורו לברך מזונות.
אציין מעט ממה שרשום אצלי:
וכן פסק להדיא הרב פתה"ד (הובא לעיל) בנדון
הדג שמצופה בקמח שיש לברך עליו שהכל, ואפילו שהקמח בא לתת טעם, מ"מ הרי הוא טפל שהוא בא רק לשרת את עיקר המאכל שזה הדג, וממילא ה"ה בשניצל.
וכ"פ בשו"ת שבט הלוי ח"ד (סי' קסא ד"ה ומה ששאל)
לגבי השניצל, דפשוט לו שלא יברך מזונות וברכתו רק שהכל, דאע"פ שאינו לדבק, מ"מ דבר מצופה מברך כברכת העיקר ולא כציפוי, עי' או"ח סי' רב סעי' יג ובפוסקים, ע"כ.
וכ"כ עוד בהרחבה וביתר ביאור (בח"ו סי' כד), ואמרתי להעתיק את לשונו ששם ביאר לנו והגדיר לנו בצורה ברורה את דין כל שיש בו, ומיניה לדין השניצל, וז"ל: הנה הא מילתא פשיטא להלכה דכל שיש מחמשת המינים של תבואה דאמרינן דחשיבי לברך עלייהו, הגם שהם מיעוט נגד דבר שנעשה עמו מברך על ה' מינים אפילו הם תערובת גמור כמבואר סי' רד סי"ב וסי' רח ס"ג, והוא סוגיית כל הראשונים, וכן דבר פשוט דגם אם לא נתערב רק מונח מלמעלה ולמטה ושאר המין מלמטה או באמצע וכה"ג, אע"פ ששאר המין ניכר בפני עצמו, וכאשר יוצא מסי' קסח ס"ז לדעה ראשונה, ודין מרקחת בסי' קסח ס"ח דבטל המזונות למרקחת הוא ענין אחר דאין דעתו לאכול מזונות אלא מרקחת, רק שקשה לאכלו בלי שיחזיק המרקחת ע"י הרקיקין, משא"כ אם לקח הכיסנין הנ"ל (גביע גלידה) שמצד עצמו הוא אוכל רגיל בתור מזונות, רק עכשיו משתמש לאכל בו האייזקרים (גלידה) בוודאי צודק כת"ר דעליו לברך מזונות ולפטור ברכת שהכל, כאשר העיר לנכון ממש"כ המ"ב סי' קסח ס"ק מה.
ומה שכ' בשם ספר שבילי דוד או"ח בכללי ברכות (ה- ו)
דהא דה' מינים עיקר הוא דווקא היכא שנתערב ונבלל, משא"כ אם הוא רק ציפוי עליו אז אינו נעשה עיקר, וכת"ר הקשה בצדק מדין הנזכר בסי' קסח לענין המולייתא שהוא כנ"ל בתוך הפלאדן שניכר בפנ"ע ואעפ"כ מברך על המזונות ופוטר המולייתא, הנה ספר שבילי דוד לא נמצא אצלי, אבל כפי שהעתיק כבודו, אין שום קושיא עליו, דיש לנו ג' כללים, חדא כעין כיסנין מלמעלה ומלמטה וכעין האי דמרקחת, שנית תערובת קמח בתוך תבשיל כהאי דסי' רד וסי' רח כנ"ל, שלישית ציפוי שהזכיר השבילי דוד. הדברים היפך שהבין כת"ר דודאי היכא דמזונות ניכר בפנ"ע כהאי דכיסנין (גביע גלידה שיש בו טעם) פשוט מאד כיון דמזונות חשוב והיא גוף בפנ"ע שיברך ע"ז ונעשה עיקר ופוטר הטפל האמצעי. אלא גם בתערובת אע"פ שאין המזונות ניכר בפנ"ע והוא מיעוט אעפ"כ מברך על המזונות מחמת חשיבות ה' מיני דגן,
מ"מ אע"פ שאמרנו שאע"פ שאינו בעין ואינו ניכר מחמת התערובת דמברך מזונות, דוקא כה"ג, אבל כשהוא מצופה ממש על דבר אחר, כגון ציפוי קמח קצת על פרי, כה"ג שהפרי עיקר והציפוי נעשה כצורת הפרי ורק כקליפה עליו, בזה פשיטא דמברך רק כמו הפרי, וכאשר ביארתי במק"א בעניין ציפוי קמח על דגים ובשר, ועיין במ"ב סי' רד ס"ק נא בשקדים המצופים בסוכר בשם הפמ"ג, ובזה אין חילוק בין שאר מינים למזונות דציפוי ממש היותו רק כעין קליפה, לעיקר הדבר, יש כאן טפל ועיקר שמברך על העיקר ופוטר את הקליפה, כמי טפילת הפת למלוח וכה"ג וזה פשוט, עכ"ל.
וכ"כ בשו"ת באר משה שטרן (ח"ה סי' סא) להוכיח מדברי הרמב"ם שיש לברך על השניצל שהכל שהרי הדגן הוא טפל, וז"ל בקיצור: וע"פ מה שכ' הרמב"ם פ"ג מהל' ברכות ה"ו תבשיל שנתן בו קמח מחמשת המינין כדי לדבקו או ליתן ריח או כדי לצבוע התבשיל, אינו מברך במ"מ כי הקמח טפל להתבשיל, אבל אם עירב בו כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר ומברך במ"מ, עלה עתה בידי להשיב תשובה מאהבה על שאלה אחת שהייתי נבוך בה זה כמה שנים ולא ידעתי בבירור כדת מה לעשות להלכה ולמעשה, על ברכת השניצל האם מזונות או שהכל,
ואחר הדברים האלה הדבר פשוט שצריך לברך רק שהכל ולא במ"מ, כי החומר הנעשה מחמשת מיני דגן טפל לבשר וא"צ לברך עליו כלל,
וא"צ כלל ליקח קצת מהבשר ולברך שהכל ואח"כ ליקח קצת מהחומר מחמשת המינין ולברך במ"מ, או להפך מתחלה במ"מ ואח"כ שהכל, ע"כ.
וכ"פ בשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' ט) שפשוט שיש לברך על השניצל שהכל, ואפילו שהקמח נותן טעם מ"מ
עיקר כוונתו הוא אכילת הבשר ולא הציפוי, ע"ש.
וכ"כ הגאון רבי אשר ויס בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' יד או' ה) בזה"ל: ולענ"ד דין אחד בשניצל ובבטנים האמריקאים, ובשניהם הציפוי בטל וטפל אל הבשר והבטנים, מתרי טעמי א. שאני ציפוי מתערובת וציפוי לעולם טפל הוא למה שמצופה על ידו, ובתערובת יש לפעמים שהמיעוט חשוב מן הרוב ולא תמיד, וזה תלוי בכמות, ומשו"ה אמרו דחמשת המינים עיקר לגבי שאר המינים שבתבשיל או במאפה וכדו', אבל ציפוי מעצם טבעו ומהותו לעולם טפל הוא. ב. ועוד נראה דכיון דהבשר והבוטן ניכרים בפני עצמם בצביונם הטבעי והמלא, והקמח שבציפוי מעורב עם ביצים שמן וסוכר וכדו', ואינו ניכר בצביונו וחזותו, טפל הוא לגבי העיקר כנלע"ד בהלכתא דא, ע"כ.
וכ"כ בספר אבני ישפה (ח"ח סי' פט) ראשית נראה לי שהברכה על השניצל היא ברכת שהכל, וטעם הדבר שהקמח מצה טפל, שהרי האדם אוכל עוף או דג ואינו מעונין לאכול קמח מצה, אלא מטרתו להוסיף לו טעם בלבד, והרי זה כמכסה אשכולית בסוכר שודאי שחשוב לו הסוכר כי הוא מוסיף טעם ומוציא המרירות מן האשכולית אבל עדיין הוא טפל לאשכולית, וכן הדבר כאן שאף שהקמח מצה מוסיף טעם טוב, ודאי שהוא מעונין בעיקר בדג או בשר ולכן ברכתו שהכל, ע"כ.
וכ"כ עוד (ח"ו סי' לח ענף ב) כבר בארנו לעיל בענף א' שלא אומרים שאזלינן בתר חמשת מיני דגן כאשר הם עשוים לטעם רק אם זה לא סותר את המציאות אבל אם זה סותר את המציאות אז אזלינן בתר המציאות ע"ש. ואף אנו נאמר
שבשניצל המציאות היא שהעוף או דג הוא העיקר, שהרי אם תשאל אדם אם הוא מוכן לוותר על העוף או דג ולאכול רק את הצפוי של קמח, וכי יעלה על הדעת שיסכים לכך כי ודאי יאמר לך שלא בא לאכול קמח אלא בא לאכול עוף או דג, ואם חייב לוותר על משהו,
אז עדיף לו לוותר על הקמח ולא לוותר על עיקר הארוחה שזה הבשר או הדג, וכן בכל מקום מגישים שניצל עם מנות אחרות של עוף או דג ולא מגישים אותו עם המיני מזונות, כי דעת בני אדם להחשיב את זה כעוף או דג, ולכן יש לברך על השניצל ברכת שהכל,
והסכים אתי הגאון הרב נסים קרליץ ואמר שתלוי אם המזונות ניתן להשביע אז יש לברך עליו מזונות,
אבל אם הוא לקשוט או שיהיה יותר טעים אז ברכתו שהכל, ושמעתי שבספר וזאת הברכה גם מסיק שברכתו שהכל ואין הספר ת"י, ע"כ. (א.ה אולם להאמור בדברי הראשונים כל שהוא בא לשרת הוא טפל אף שהוא משביע, והוא ברור שהרי הפוסקים כתבו כן על מידי דעביד לטעמא וא"כ כ"ש אם הוא רק בא להשביע שהוא יותר קל משבא לטעם וכמבואר ברמב"ם ובפוסקים)
וכ"פ בספר מנחת הפרי (ח"א סי' כ) שיש לברך על השניצל שהכל, שאחרי שהביא דברי הראשונים בזה שכל שהדגן רק בא לשרת את עיקר המאכל אין לברך עליו, סיים בזה"ל: לפי כל המתבאר נראה לדינא בעוף או דג המטוגנים בצפוי ביצה ופרורי לחם או מצה, לא מבעיא אם הפרורים ניתנים רק לדבק או שלא ישרף המחבת ודאי דמברך רק שהכל,
אלא אף בכה"ג שניתנת כמות קצת יותר גם לנתינת טעם מברך רק שהכל, דודאי הדג והעוף הן העיקר ואין המין דגן מחשיב את שם התבשיל על שמם, דהם רק צפוי ונקרא עוף או דג מצופה, ואין הפרורים חלק מהתבשיל וממילא הפרורי לחם נטפלים, ולא דמי לאטריות או פתיתים וכדו' במרק דהם אוכל ולא בטילי למרק שהוא משקה, עכ"ל.
וכ"פ בשו"ת עולת יצחק רצאבי (ח"ב סי' סד) בזה"ל: והא למה זה דומה
לבשר עוף מטוגן שקורין שניצל שמחפין אותו בקמח או פירורי לחם
וכי נאמר שברכתו במ"מ, מאחר שנותן טעם בבשר, הרי כל מהותו חיצונית וטפילה, ואמנם כבר שמעתי שיש קצת סוברים לברך על זה במ"מ והבשר נפטר בכך, אבל במחכ"ת נראית סברא זו מוקצית מן הדעת
ופשוט שברכתו שהכל, ע"כ. וכ"פ בספרו שלחן ערוך המקוצר (ח"א סי' לד הע' טו) ושכ"כ בשו"ת נצח יוסף (ח"ב סי' יא).
וכן העלה הגרי"ש אליישיב זצוק"ל (במאמר שהובא בקובץ בית הלל כב תשס"ה כתב עת) מדברי האור שמח הלכה למעשה לדין השניצל לברך עליו שהכל, שהרי בריבוי הדגן יתקלקל המאכל, ע"ש. וכ"ה בספר שיעורי הגרי"ש אליישיב (ברכות לו:).
וכן ראיתי בספר ברכת הנהנין (פ"ד עמ' קכט) שהביא מדודו
הגרש"ז אויירבך זצ"ל שיש לברך על שניצל שהכל משום שאע"פ שהציפוי מטעים את הבשר, מ"מ
עיקר מטרתו הוא שהעוף לא ידבק, וכן
למנוע מהעוף להתייבש, ע"ש.
וכ"ה דעתו של הגרח"פ שיינברג (כפי שהובא בשמו בקובץ מסביב לשלחן כז, בחלק המנהגים) שיש לברך על השניצל שהכל מאחר והפרורי לחם נדונים כתבלין שהם טפלים ואין לברך עליהם.
וכן העלה הגר"י ליברמן בשו"ת משנת יוסף (ח"י סי' נ) שהיכא שהדגן טפל אין מברכים עליו, וסיים: וה"נ בנדו"ד פשוט שאין הבשר או הדג רק להטעים הדגן, או להחזיקו, אלא אדרבה הבשר הוא העיקר כי לו היא החשיבות במאכל זה, וגם אינו עניין להא (סי' רח ס"ב) שבתערובת דגן מברך במ"מ, דהתם הם בתערובת תבשיל, משא"כ בשניצל, ע"כ.
וכן העלה הגר"מ קארפ בספרו משמרת מועד (ברכות לו:) שמנהג ישראל לברך על השניצל שהכל ונפשות עולה יפה לפי דברי רבותינו הראשונים הרא"ש המאירי הרא"ה הריטב"א מהר"ם ועוד שהצריכו שהדגן יהיה חלק מהמאכל ושיהיה עיקר, וגם לדברי הרמב"ם והרשב"א כאן שהדגן הוא טפל שהוא רק ציפוי בהא לכו"ע אין לברך עליו, שכל שהוא בא כציפוי ומעטפת אין לך טפלה גדולה מזה, ע"ש. וכ"כ עוד בספרו הלכות יום ביום.
וכ"פ הגאון רבי שמאי קהת הכהן גרוס שליט"א בעל שבט קהתי וכפי שהשיב בספר מה טובו אהליך יעקב (ח"ד עמ' תיג) בזה"ל: שאלה מה הקבלה לברך למעשה על המאכל שניצל, תשובה שהכל, ע"כ.
וכ"פ הגר"מ מאזוז שליט"א וכפי שהשיב בקובץ פניני הפרשה (יג, תשע"ב עמ' 76) בזה"ל: שאלה מה דעת כת"ר שליט"א לגבי ברכה על שניצל, תשובה דעתי כמאן דאמר שהכל, ע"כ. (ודלא כהג"ר משה לוי זצ"ל)
וכ"ה מנהגו של הגר"ח קניבסקי שליט"א לברך על השניצל שהכל וכפי שהובא בספר מנחת תודה (עמ' קמט), יעויי"ש.
וכ"ה דעתו של הגר"ח רבי שליט"א (בהסכמה לספר חבצלת השרון) שיש לברך על השניצל שהכל שהעוף הוא העיקר.
וכן העלה באורך בשו"ת הרי יהודה (ח"ב סי' טז) שיש לברך על השניצל שהכל, ואפילו שהדגן נותן טעם, מ"מ מבואר בראשונים שגם בחמשת מיני דגן אמרינן שכל שהדגן הוא טפל אין לברך עליו, שגם בזה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה.
וכן העלה בשו"ת ברית הלוי מחפוד (ח"א סי' ג) שעל "שניצל" יש לברך שהכל, ואין הבדל בין בין אם הקמח בא לדבק או להעבותו, לבין אם בא להטעימו כמו פירורי הלחם "אוסם" שיש בהם חומרי טעם להטעים הבשר, ע"ש.
וכן העלה בספר ליבון הברכה (מחה"ס וזאת הברכה סי' יד עמ' 302) עפי"ד הראשונים ומרן הב"י והרמ"א (סי' רד), והמג"א ופתה"ד לברך על השניצל שהכל, ע"ש.
וכן העלה באורך בשו"ת נזר כהן (ח"ג סי' ה) שיש לברך על השניצל שהכל, ושאין חילוק בזה אם הציפוי של הקמח דק או עבה, ע"ש. וכ"כ הג"ר אדיר הכהן בשו"ת ויען הכהן (ח"א סי' יז). וכ"כ בשו"ת שלמי ניסן (סי' כב או' ד), ובשו"ת תהילת יצחק (טופיק סי' ח), ובשו"ת שערי יושר (חנניה, ח"ב סי' כו אות ב, ח"ד סי' מד), ובספר ברכת יוסף אברג'ל (עמ' 509- 510). ובשו"ת ברכת יהודה ברכה (ח"ח סי' לג). וכ"כ הג"ר אלקנה ישראל בשו"ת אבא ב"ם (ח"ד סי' ב) שעיקר המטרה שעושים מעטה מדגן לשניצל הוא לשמור על טריות העוף, ולכן יש לברך על השניצל שהכל (אולם שם הוסיף שלפי"ז על הדג מטוגן שמצופה בדגן יש לברך מזונות משום שהדג בטבעו הוא רך, אולם לפמ"ש לעיל באורך וברוחב מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים שכל שהוא טפל אף שהוא מדגן יש לברך כברכת העיקר, א"כ יש לברך על דג מטוגן שהכל).
