• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

שפכי כמים לבך נכח פני ה', דבריו של מרן בחובת ההורים להתפלל להצלחת ילדיהם

אחד התנאים הראשיים בחינוך ילדים, הוא חובת ההורים להעתיר שיחם ולשפוך תפילה על ילדיהם שיצליחו בלימודם ובימי חייהם.
ומצינו מעשה מזעזע בתנא דבי אליהו אליהו (רבה, פרק יח): מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר, והיו לו עשרה בנים מאשה אחת, ששה זכרים וארבע נקיבות, ובכל יום ויום היה מתפלל ומשתטח ומתחנן ומבקש רחמים ומלחך בלשונו עפר, כדי שלא יצא אחד מהן לידי עבירה ולידי דבר מכוער. מה היה עושה? בכל יום ויום היה מכניסן לבית פנימי, ויושב ומשמרן בבית החיצון, ומתפלל ומשתטח ומבקש רחמים ומלחך בלשונו עפר כדי שלא יהא אחד מהן בא לידי עבירה ולידי דבר מכוער. אמרו, לא יצאת אותה שנה ולא שינתה ולא שילשה, עד שבא עזרא והעלה את ישראל מבבל, והעלה אתו כהן עמהם, לא נכנס אתו כהן לבית עולמו, עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו עד חמשים שנה, ואחר כך נכנס אותו כהן לבית עולמו, ועליו הכתוב אומר, בטח בה' ועשה טוב וגו' (תהלים לז, ג).
אותו כהן היה מן הגולים אשר הוגלו לבבל, וכנראה פחד ביותר מהשפעת האוירה הזרה ששררה בבבל הנכריה באותם שנים, ובפרט שטבעם של ילדים להסתקרן ולהכיר מקום חדש שבאו אליו, וגדול היה פחדו מהמראות הזרים שיראו ילדיו בטומאת ארץ העמים ומההשפעה שיכול הדבר להשפיע עליהם, ולכן היה שומר עליהם כבבת עינו שלא יצאו החוצה, וגם היה שופך דמעות כמים למען הצלחתם, והיא זו שעמדה לו לזכות לראות דורי דורות של כהנים גדולים שיוצאים מצאצאיו.
וכמה שדברים אלו נכונים בזמנינו, כאשר ההורים אינם יכולים לדעת איזה דעות ואיזה הבלים יכול חבר אחד להכניס לילדיהם, ואם כי אין ביכולתנו לסגור את הילדים בבית הפנימי, אך אין זה פוטר את ההורים מלעשות ככל אשר לאל ידם לפקוח עין על דרכי ילדיהם, ולהרחיקם מחברים רעים, והעיקר שבעיקרים להרבות בתפילה להצלחתם.
והזכירני אחי יקירי הרה"ג יאיר כהן שליט"א (רב קהילת יביע אומר לוד) מעשה שסיפר לי לפני שנים רבות הזקן הכשר ר' דוד צבי ע"ה [שהיה מורה לפיוט, חמי הרה"ג יעקב לוגסי והפייטן ר' משה חבושה, ומידי ליל ששי היה משתתף בלימוד בביהכנ"ס שושנים לדוד, ושם סיפר לי עניינים רבים], שבהיות ילדיו קטנים למדו בת"ת קרית ספר, ושם היו המלמדים הרה"ג המגיד ר' שבתאי יודלביץ, והרה"ג צבי מיכל הלר זצ"ל, והיה ר' דוד צבי חושש מאוד על חינוך ילדיו שלא יושפעו מהאוירה הזרה ששררה ברחובות בתהילת חיילי צה"ל, ושאל את ר' צבי הלר מה אפשר לעשות, והשיבו ר' צבי שלפני מספר ימים היה מהלך בשוק מאה שערים ובעוברו על יד האשפה היה נראה לו שמישהו מתפלש שם בעפר, הוא התבונן היטב ולהפתעתו ראה את אחד ממכריו שנמצא שם, הוא עבר משם כדי לא להביכו, אך לאחר כמה ימים שאל את אותו מכר לפשר מעשיו בעפר באותו הלילה, והראהו המכר את דברי התנא דבי אליהו הנ"ל, שלא זכה אותו זקן לראות בנים כהנים גדולים אלא הודות לתפילותיו ובכיותיו
(והובא מעשה זה גם בספר אהליך יעקב עמ' 139).
ועתה נביא מלשון קדשו של מרן זיע"א, כפי שהובאה במעדני המלך חלק ד':

שלא יבושו בנו אבותינו
בתפילה אנו מבקשים: 'שים חלקנו עמהם', שיהיה חלקנו עם הצדיקים ולא נהיה מיורשי גיהנם ח"ו, 'לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה', שתהיה עבודתנו את הקב"ה עבודה תמה ושלמה, שנהיה רצויים לפניו ותהיה לו קורת רוח ממעשינו, לא נבוש בעולם הזה ולא ניכלם לעולם הבא.
זהו הדבר שצריך לקוות אליו יום יום ולהתפלל עליו.
לאחר מאה ועשרים כשילך האדם לבית עולמו וסבבו בשוק הסופדים, יסתכלו עליו הצדיקים מאבות משפחתו ויתמהו איש אל אחיו, הבננו זה? בן סורר ומורה איננו שומע בקולנו.
יבואו המלאכים ויקחו אותו לגיהנם, איזה צער יהיה לאבותיו בראותם איך מורידים את בנם אבל שאולה.
בטבעו של עולם כל אדם כואב לו על בנו כרחם אב על בנים, אם בנו חולה באיזה מחלה מזעיק כל מיני רופאים שירפאו אותו ולא ימות, כל שכן כשהאבות רואים את נינם מגיע לעולם הבא והוא נשפט 'הלוך ילך ובכה' לגיהנם, גם הם בוכים עליו, בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו.
אש הגיהנם רותחת פי ששים מהאש שלנו (ברכות נז, ב). שורפים אותו ושוב מחיים אותו עד שיתמרקו עוונותיו, וקול הצעקות והבכיות נשמע למרחקים, 'עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו' (תהלים פד, ז. ועי' עירובין יט.), ומתערבות דמעותיו ובכיותיו עם קול דמעי ובכיות אבותיו.
אנו רוצים חלילה שאבותינו יתביישו מאיתנו?! 'לא נבוש ולא נכלם' מאבותינו, צריך שכשנלך לשם ישמחו בנו, בראותם כי ברוך ה' 'מעשה אבות יעשו בנים', גם אנו הולכים בדרכם, בדרך התורה והמצוות, לא יגענו לריק ולבהלה.

דוד המלך ע"ה הרגיש שהוא מלך או עני?
מי לנו גדול מדוד מלך ישראל ע"ה, שחיבר את ספר התהלים ברוח הקודש, פעמים כותב דברים ברוח נכאה: 'תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני' (תהלים פו, א), ופעמים הוא משתבח ואומר (תהלים כא, ב): 'ה' בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגל מאד'. ובאמת אמר לו הקב"ה, וכי אתה עני ואביון?! הלא אתה מלך בעל אוצרות כסף וזהב לרוב!
אכן, דוד היה צופה ברוח הקודש ורואה את זרעו אחריו, מלכי יהודה מצאצאיו היו צדיקים, כמו חזקיהו שהרביץ תורה מישראל, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה (סנהדרין צד, ב).
וכן יהושפט מלך יהודה שהיה מכבד תלמידי חכמים ביותר, וקראו עליו את הפסוק 'ואת יראי ה' יכבד', זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו רבי רבי מרי מרי (מכות כד.).
וכן יצא ממנו יאשיהו מלך יהודה שהיה צדיק וביער את כל העבודה זרה מקרב ישראל (מלכים ב' כג), ועליו נאמר ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו (ועי' שבת נו, ב), ובשעת פטירתו קונן עליו ירמיהו הנביא (איכה ד, כ) 'רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים' (ועי' תענית כב, ב).
כשהיה דוד רואה את אלה היה שמח ומתהלל בהם כמו מלך.
אך פעמים שהיה רואה ברוח הקודש שיצאו ממנו גם בנים שאינם הגונים, שאינם הולכים בדרך התורה, כמו אחז, מנשה, אמון, יהויקים, בראותו אותם היה בוכה ואומר "כי עני ואביון אני", שיש לי בנים כאלה.
דעו! אדם שיש לו בנים ההולכים בדרך התורה אין מאושר יותר ממנו! אין מלך יותר ממנו! אשריו ואשרי חלקו!
ולהיפך, אם הם רשעים מחללי שבת אוכלים נבלות וטריפות ומכעיסים את הקב"ה, אין עני ואביון ממנו, ועליו להרבות לבקש רחמים על כך.

קדושתו של רבי אליהו מאני
הגאון רבי אליהו מאני היה מלאך ה' צבאות קדוש מרחם אמו, ומעשי חסידותו היו מעל ומעבר ממה שהתורה מחייבת.
למאכלו היה מגדל בביתו כמה תרנגולות, כשהיו מטילות לא היה אוכל את הביצה, מחשש שמא התרנגולת טריפה ואסור לאכול את ביצתה.
לפי הדין אנו הולכים אחר הרוב שאינן טריפות, אך בחסידותו הוא היה חושש למיעוט.
את הביצים של כל תרנגולת היה מניח בסל מיוחד, והיה נותן בהן סימנים, יש תרנגולת שצבעה לבן וכרבולתה אדומה, או לכולן שמות יקרא, 'זאת בתיה בת פרעה וזאת כך'.
לאחר חודש ימים לקח את התרנגולת אל שוחט טוב שישחטנה, והיה בודק שהכל כדת וכהלכה, פותח את התרנגולת, בודק את מעיה, הריאות, הכבד, הלב, היש בה מרה אם אין, שאז היא טריפה, וכן בודק את שאר הטרפיות, ורק לאחר שהיה מוצא שהכל כשר למהדרין כפי הדין אז היה אוכל את הביצים.
חסידותו היתה הפלא ופלא.
כשעלה מבגדד לארץ ישראל, עבר דרך דמשק, והיה זה חג הסוכות, ובנו סוכה ענקית עם קורות גדולות כמו קורות בית הבד, שיכנסו בה כל הקהל ויברכו על הלולב.
בשמחת תורה נכנסו כל הקהל לשמוח ולרקוד בסוכה, והרב מקיף עמם.
לפתע קרא הרב בקול: "רבותי, כולם לצאת החוצה!" הוא יצא ראשון וכל הקהל אחריו. רק יצא האחרון שבהם, וכל הסוכה כולה התמוטטה ונעשתה עיי חרבות, אם היה נשאר בה אחד היה נהרג במקום, ובזכותו אפילו צפורן של אחד מהם לא נפגעה, כל כך צדיק קדוש היה!
היה חברו של רבנו יוסף חיים, הכותב אליו בכבוד והערצה "ידידנו הרב החסיד", ועוד תארים.

בן מביש ומחפיר
אך בעוונותינו הרבים יש כאלה שמביישים את הוריהם.
בבית המשפט התחתון שנקרא העליון, היה שופט מצאצאיו של רבי אליהו מאני. וכשדנו בחוק "מיהו יהודי" - אודות רשע אחד שנשא גויה ורצה שיכירו בבניו שהם יהודים, לפי התורה אם אשתו גויה - 'היוצא מהטמא טמא', והיו אז ארבעה שופטים שהחליטו שצריך ללכת על פי התורה, וגם הילדים גויים כאמם, ולעומתם היו ארבעה שלא התחשבו בתורה והחליטו להיפך, באמרם, 'אנו מודרנים איננו פוסקים על פי התורה', זו מדינת חק גימטריא "גיהנם", מדינה של גיהנם... והם פסקו שהילדים יהודים. והשופט התשיעי היה מאני.
הרב יצחק נסים שהיה הרב הראשי דאז, שלח לו מכתב, "אבקשך למען זכות אבותיך, בידך להכריע את הכף, למען ה' תמלא אחר אותם שכתבו שהיוצא מהגויה גוי ותילווה אליהם".
קרא את המכתב, הפטיר בבוז 'מקצה מחמת מיאוס', קרעו והשליכו בסל, והוא הכריע לטובת השופטים הרשעים שהבנים יהודים.
כששופט זה ילך לעולם הבא, אם עדיין לא הלך, בודאי ימצא את מקומו בגיהנם. איני יודע אם גיהנם תסכים לקבל אותו. רשע זה הכריע את הכף נגד הדת, 'ארבעה מלכים את החמשה' (עפ"י בראשית יד, ט), הוא היה מחמשת הרשעים מלך סדום מלך עמורה מלך אדמה מלך צבויים ומלך בלע, נלוה לרשעים וחתם עמהם.
איזו בושה וכלימה תכסה את פניו, כשיגיע זקנו רבי אליהו מאני ויירק בפניו, "אני סבא שלך"?!

הוא בעצמו העיד על הספרים 'זכרונות אליהו' ציונים על הפוסקים, 'איני מבין מלה אחת מזכרונות אליהו'. יצא בור ועם הארץ, שופט שיודע חוקים של הגוים, 'וילכו אחרי ההבל ויהבלו'.
כמה צריך להתפלל, "רבונו של עולם, שלא נבוש ולא נכלם בבנינו, בנכדינו, בנינינו, שיתקדש שמך על ידינו ולא נתבייש לעולם הבא".
באו אלינו זוג להתגרש מראשי השומר הצעיר, שאלתי אותו מה שמך? אמר את שמו והמשפחה 'שניאורסון'. התפלאתי, שניאורסון? זו משפחה של גאונים, של הגאון רבי זלמן בעל שו"ע התניא!
אמר, אכן, אני דור שביעי שלו, והחל מונה אחד אחד עד אליו, והוא מראשי השומר הצעיר, אוכל ביום הכיפורים, מתגאל בארנבות ועכברים, וסופו יורש גיהנם. וזה דור שביעי של הגאון הזה רבי זלמן, שכל הלומד בספריו מרגיש כזו קדושה וטהרה.
איזו בושה וחרפה, 'וכדי בזיון וקצף'!
כמה צריך להתפלל שלא יתחלל חלילה שמו של הקב"ה, לא על ידי זרענו ולא על ידי זרע זרענו עד עולם, ונזכה לקדש את שמו יתברך, ככתוב (ישעיה מט, ג) 'ישראל אשר בך אתפאר'[1].

דמעותיו של החתם סופר
הגאון רבי משה סופר בעל "חתם סופר", היה גאון עצום שכל מוחו בתורה, לא היה כמוהו מי שהרביץ תורה בישראל במאות השנים האחרונות. לישיבתו בפרשבורג שבהונגריה נהרו בחורים מכל הסביבות לשמוע את תורתו, מלבד תשובותיו וחיבוריו.
כל מגמתו היתה להרביץ תורה בישראל וזכה לארבעה דורות אחריו שכל אחד מלך שלשים ושלש שנה.
החתם סופר נתמנה לכהן ברבנות כאב בית דין וראש ישיבה בשנת תקס"ז, ונפטר בשנת ת"ר.
אחריו מלך בנו רבי אברהם שמואל בנימין סופר, משנת ת"ר עד שנת תרל"ג.
אחריו מלך בנו רבי שמחה בונם סופר, מחבר ספר "שבט סופר", משנת תרל"ג עד תרס"ז.
אחריו בנו רבי עקיבא סופר בעל "דעת סופר", משנת תרס"ז עד שנת ת"ש, שאז פרצה המלחמה והוא עלה לארץ ופתח כאן את ישיבת "שבט סופר" על שם אביו.
בנו של החתם סופר, רבי אברהם שמואל בנימין שחיבר לימים את שו"ת "כתב סופר", היה בצעירותו חלש מטבעו, שכן נולד לעת זקנת אביו.
בלידתו קרא לו אביו רק בשם "שמואל", כשם אביו, אך כשהיה בגיל עשר שנים חלה במחלה מסוכנת ונטה למות, אביו שהיה עסוק עם תלמידיו ושאר עיסוקיו המרובים הפקיד עליו אברך שיטפל בכל צרכיו.
והנה האברך בא אל החתם סופר ואמר לו, אדוני הרב המצב קריטי הרופאים הרימו ידים.
פתח החתם סופר את ההיכל והתחיל בוכה בדמעות שליש: "רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שהנני עסוק בתורתך ולא היה לי פנאי לבקר את בני, אנא עזור לי להמשיך בהרבצת התורה ללא ביטול, חוס ורחם עליו, שלח דברך ותרפאהו".
משפחתו שלחו כבר לאנשי החברא קדישא שיבואו לעמוד עליו בשעת יציאת הנשמה, מנהגם היה להביא את חבריו לספסל הלימודים עם נרות שעוה בידיהם שילכו עמם בלויה, וחיכו ליציאת הנשמה.
אך הקב"ה יתברך שמו רופא חינם ונאמן העונה לעמו בעת צרה, רצון יראיו יעשה שלח דברו וירפאם, החתם סופר סיים את תפילתו ובנו החולה פקח את עיניו ובקש מים לשתות ואט אט הבריא, אך גם לאחר מכן נשאר חלש כל ימיו.
את הנרות ביקש הרב שישמרו וידליקו תחת חופתו, והוסיף לו את השם בנימין.
אנשי החברא קדישא היו בושים מאז להראות את פניהם לפני הרב, על שכביכול הם ייחלו לפטירת בנו, ועתה הוא חי וקיים כאחד האדם. אך החתם סופר קרא אותם ודיבר על לבם כי אכן היה כפסע בין בנו ובין המוות, והודות לחסדי ה' פדאוהו מרדת שחת.
וכל ימיו היה החתם סופר בוכה בדמעות שליש בתפילותיו שבנו יהיה תלמיד חכם, בשמע קולנו היה מוריד דמעות כנחל עד שכשהיה פוסע שלש פסיעות היתה הרצפה מלאה ממי דמעותיו שהיה מוריד.
וכאמור היה בנו מטבעו חלש בגופו וחולני, והיה נראה כעצל שאינו לומד הרבה, אך הוא היה לומד בהצנע ללא ידיעת אביו.
החתם סופר היה גומר את חוק לימודו נניח בשעה עשר בלילה, בבואו הביתה רואה את בנו רדום, היה יושב ואוכל דבר מה במהירות, זמנו היה כזהב טהור לא יסולא בפז, ומיד עולה על יצועו.
ידע בנו כי בשעה אחת עשרה אביו כבר חולם חלומות בשמים עליותיו במעשה מרכבה ומעשה בראשית, קם על בהונות רגליו נכנס לחדר וסוגר על עצמו שקולו לא ישמע, מדליק הנר ולומד בהתמדה.
אביו צריך לקום בחמש והוא היה לומד בהתמדה עד שעה ארבע לפנות בוקר, בשעה ארבע היה מכבה את הנר וחוזר לישון.
בשעה חמש קם אביו ועדיין בנו ישן, הוא מרחם עליו בחושבו שהוא חלש, הולך ומתפלל, וכשחוזר לאחר השיעור מוצא שבנו עדיין ישן, "עד מתי עצל תשכב, קום משנתך"! והוא קם כאילו לא למד כל הלילה.
אביו היה חושב שהוא עצלן שלא יצא ממנו שום דבר, שהרי מי שאינו שוקד על התורה איך יצא תלמיד חכם? לכן היה בוכה עליו בדמעות שליש.
וכך גנב את דעת אביו זמן רב, והחכים הרבה, שכן "אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רני בלילה. וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי" (רמב"ם סוף פ"ג מהל' ת"ת). וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים, שנאמר ואת צנועים חכמה (שם הי"ב).
כשרבי אברהם שמואל בנימין היה בן תשע עשרה שנה, אביו החתם סופר לא חש בטוב ולא יכל ללכת לישיבה למסור את שיעורו, אנוס רחמנא פטריה.
באותה עת נכח שם הדיין רבי דניאל פרוסטיץ שהיה אוהב את החתם סופר כנפשו ובא לבקרו, והנה אל החדר נכנס בנו ואמר, אבא תן לי רשות למסור את השיעור במקומך.
התחיל החתם סופר צוחק, אתה תאמר שיעור במקומי? כולם אריות בתורה יבלעו אותך חי. אך הוא לא נרתע וביקש בכל זאת ללכת, ואביו הסכים על ידו ושלחו בברכה.
רבי דניאל התפלא, אם אדם יודע שהוא חלש אינו מרהיב עוז לפתוח את פיו בפני גדולי תורה, ורבי אברהם הרי יודע שהבחורים האלה גדולי תורה עמלים בה יומם ולילה, איך עלה על דעתו למסור את השיעור.
מיהר רבי דניאל לבית המדרש, עם כל תשעים שנותיו, הסתתר אחרי וילון לראות מה יאמר אברימל'ה שלנו...
התחיל לדבר וכולם מחייכים לאמור מה יושיענו זה, אך להפתעתם נשפכו מפיו מרגליות, רעיונות מבריקים, קושיות חריפות, ותירוצים נפלאים. כולם שמו יד בפיהם וישבו מרותקים לדבריו.
לאחר שעתיים שלוש סיים את שיעורו, ורבי דניאל רץ בהתרגשות כמו ילד קטן לבשר לאביו: אשריך רבי משה, שיצא זה מחלציך! שלוש שעות נמשך שיעורו, אף אחד לא יכל לפצות את פיו בפניו, דברים שלא שמעתן אזן מעולם.
הוריד החתם סופר דמעות שליש ואמר, האמן לי, לא עברה תפילה אחת שלא בכיתי עליו שה' יפתח את לבו בתורה!
ובודאי שאם לא היה שוקד לא היו מועילות הדמעות של אביו. בשמים אין חנופה, לא של דמעות ולא של מעות... אלא העיקר שתהיה אתערותא דלתתא ואז תהיה אתערותא דלעילא, ונעשה גדול בישראל, אשר כולם יודעים מה כוחו וגבורתו של הכתב סופר.
ואם אדם גדול שבענקים כמו החתם סופר היה צריך לבכות כל כך כדי שהקב"ה יטה עליו חסד ובנו יהיה תלמיד חכם, מה יענו אזובי הקיר, כמה אנו צריכים להתפלל לקב"ה בדמעות שכל בנינו יהיו למודי ה', תלמידי חכמים יראי שמים מזכי הרבים, שאין נחת רוח לקב"ה יותר מזה.
והדבר ביד האבא שיניח את ילדיו בין ברכי תלמידי חכמים, אצל מורים כשרים וצדיקים שהם תופח על מנת להתפיח ביראת שמים וחכמה, ולאחר מכן ימשיכו בישיבות, ואז הקב"ה מסייע אותו, שהבא ליטהר מסייעין אותו.

טיפולו של רבי יהונתן אייבשיץ בבנו לאחר פטירתו
רבי יהונתן אייבשיץ מחבר ספר "יערות דבש", היה גאון וצדיק, כל ימיו שקד על התורה, והוציא מתחת ידיו אלפי תלמידי חכמים.
לעת זקנתו נולד לו בן וקרא את שמו בנימין וולף, והיה ילד זה חכם ופיקח גדול. אך הרב לא זכה לגדלו שנים רבות ונפטר בעודו צעיר לימים, לפני מותו קרא הרב לבנו ואמר לו: בני, לך בדרך התורה, תהיה כמו אחיך שכולם תלמידי חכמים לומדי תורה ושומרי מצוות, נענע לו בראשו והרב נפטר כדרך כל האדם.
בתחילה היה בנימין אומר קדיש ומקיים את התורה, אך נתלקטו אליו חברים רעים שנתנו את עיניהם בכספי הירושה שקיבל, ומשכוהו לעשות כמעשיהם, וכך הלך לבית המרזח והיה שותה יין ושכר ומעשן נרגילה, ואט אט ירד מהתורה.
ומכיון שהיה פיקח עם שכל כביר הצליח במסחרו והרוויח אלפי זהובים עד שנעשה עשיר גדול, השרים הגוים שהיו באותה עיר היו באים אליו וקונים ממנו, וכך התיידדו עמו, בפרט שהוא היה בקי בשפתם ובעל נימוסים נאים, היו מכבדים אותו והוא היה מכבדם, 'ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם', עד שיצא לתרבות רעה, ללא תורה וללא תפלין, 'וילכו אחרי ההבל ויהבלו'.
מרוב חיבתם אליו הלכו השרים אל המלכה קתרינה והמליצו עליו בפניה שהוא ראוי לקבל את תואר הכבוד "ברון", בהיותו עשיר ומשלם מסים עושה צדקות, ואכן קיבל תואר ברון שהוא יותר חשוב משר.
מאז הלך וגדל יותר, אך בכל זאת לא שכח את אחיו עם ישראל, והצליח לבטל כמה גזירות שהיו עליהם, הטיב להם ככל יכולתו, אך במצבו הרוחני נטמע בגוים ועשה כמעשיהם.
והנה לא די בכל זה, אירע שאחד מידידיו השרים מת, ובטרם מותו צוה ואמר לאשתו, יודע אני שאת צעירה לימים ותחפצי להנשא לאחר מותי, הנני מציע לך למען אושרך שתבקשי את ידו של הברון וולף, תנשאי אליו ויהיו לך עמו חיים טובים.
לאחר מות השר, הלך בנימין בתום לב לניחום אבלים בבית האלמנה, היא לטשה עיניה עליו והחלה מראה לו איזה אוצרות השאיר לה בעלה המנוח, פתחה בפניו את חדריה המלאים כסף וזהב ודברים מופלאים, ואז פנתה ואמרה לו: בעלי המנוח אמר שלא אתחתן אלא עמך, אמרו לי עליך תשבחות וברצוני להנשא אליך, אתה מסכים? ביקש זמן מה לחשוב, הוא לא היה רחוק מכך, אחר שהיה מעורב עמם.
ואכן לאחר ארבעה ימים השיב בחיוב שהוא מוכן להתחתן עמה, היה זה בחודש אלול, וקבעו את החתונה לחודש חשון, הם השתמשו בשמות של החודשים שלהם. האשה היתה נוצריה והחתונה נקבעה להיות בכנסיה.
ויהי ליל הראשון של ראש השנה, בנימין וולף ישן על מטתו, והנה בחלומו בא אביו וגער בו: אמרתי לך ללכת בדרכי אחיך, ללמוד תורה, ואתה רוצה כעת להתחתן עם גויה? לאן התדרדרת? ויקץ וירא והנה חלום, אמר 'חלומות שוא ידברו' וביטלו בלבו ודיו.
בליל שני של ראש השנה חזר אביו ובא אליו בחלום בגערה: אתה תאמר חלומות שוא ידברו?! אני אחנוק אותך! תפס אותו וחבטו בארץ ונעלם. בבוקר קם כולו שטוף זיעה והוא מוטל בארץ. אז הבין שזהו כבר לא סתם חלום, ומיד החליט ואמר אני חוזר בתשובה היום!
מיד קרא את שמש בית הדין של אביו, סיפר לו את חלומו ואת החלטתו לחזור בתשובה, וביקשו שיסייע בידו וידריכנו בדרך התשובה.
מטבחו של בנימין היה טרף, השליך השמש את כל הכלים שאין להם תקנה וקנה במקומם כלים חדשים, 'סירותיו לדשנו ויעיו ומזרקותיו ומזלגותיו ומחתותיו וכל כליו' (עפ"י שמות כז, ג), ואת כל המטבח הכשיר.
לאחר מכן הודיעו שעליו לפטר את כל המשרתות הנוצריות שעבדו בביתו שלא יטריפו את המטבח בחזרה, ובמקומן יקח משרתות יהודיות כשירות. ואכן הוא עשה כך, שילם לכולן פיצויים ושילחן מביתו, והכניס תחתיהן כמה עניות מסכנות שישרתו אותו.
עוד אמר לו השמש, הלא אתה עשית זכרון דברים עם הנוצריה ההיא אשת השר, עליך לפרק את החבילה. מיד כתב לה מכתב שהוא חוזר בו מהסכמתו להנשא אליה, מאחר שהוא כעת יהודי כשר, היא קיבלה את המכתב בלב כבד וניצול ממנה, ובכך עמד בנסיון גדול לוותר על כל הממון שראה בביתה.
ביום הכיפורים בא להתפלל בבית הכנסת, קיבלו אותו בכבוד והושיבוהו במקום מכובד, אך הוא עמד והיה בוכה בדמעות שליש וכולם בוכים עמו.
בבוקר עלה לקרוא בספר תורה, אחז את ספר התורה בידו ואמר בהתרגשות: "אני נשבע בספר תורה הזה שלא אזוז מדרך התורה ימין ושמאל"!
לאחר יום הכפורים שאל את הרב, מה עוד ביכולתי לעשות למען הקהלה?
ענהו הרב, לאנשי העיר יש בתים צפופים שאינם יכולים לבנות בהם סוכה, חצר ביתך הינה רחבת ידים, תבנה שם סוכה גדולה לזיכוי הרבים שיבואו לאכול אצלך, מיד עשה כך והודיע לכולם שיבואו לסוכתו וירגישו בה כמו ביתם.
עוד אמר לו הרב, בעירנו אין אתרוגים, צריך לשלם הון תועפות כדי להביאם ממדינה אחרת. הוציא הברון סכום כסף גדול לרכישת האתרוג ושאר המינים, וכך היה להם אתרוג מהודר וארבעת המינים, ובמשך ימי החג עמדו כל הקהל מהבוקר עד הערב בתור לברך על הלולב, הודות לנדבת לבו.
אחרי החג אמר לו הרב, הנך חייב להתחתן עם יהודיה, לבנות בית נאמן בישראל.
מיד פנה לשמש שילך לשדכן שיביא לו בנות לראיון. באו עשר בנות ביום אחד, מי ישמע ברון ולא יבוא, כולם רוצים כסף... נכנסה הראשונה למשרדו בפנים, אמר לה: דעי לך שבאמת אני לא מתכונן לשמור שום מצוה, לא בשר וחלב, לא טהרת המשפחה ולא שבת, אני לא כזה פרימיטיבי... הסכימה הנערה להנשא לו.
אמר לה, לכי לביתך ונודיע לך אם יהיה צורך...
נכנסה השניה, ואחריה השלישית, וגם להן אמר כך, וכולן הסכימו לדבריו.
הנערה החמישית בשומעה את דבריו, קמה בזעם ופנתה ללכת, כשהיא מטיחה בפניו בעוז: איני רוצה לא אותך ולא את הכסף שלך, לא אנשא אלא לירא שמים באמת!
אמר הברון לשמש: היא האשה אשר הוכיח אותה ה' לי, זו דתיה באמת מכל הלב. התחתן עמה, ונולדו לו ממנה רק שתי בנות, וכל ימיו התהלך את האלהים ביושר וביראת שמים טהורה בכל כחו.
לא כל אחד זוכה לזה לבוא מעולם האמת להוכיח את בנו שיחזור בתשובה. רבי יהונתן היה צדיק יסוד עולם, הציל את בנו ברגע האחרון, לפני שישא את הגויה וילך לאבדון, בזכות תורתו שמסר נפשו עליה קיבל רשות לבוא בחלומו ולהחזירו בתשובה.
כשיש להורים בנים משחיתים בעולם הזה, הם בוכים ומצטערים מאוד עליהם, ועושים ככל יכולתם להשיבם בתשובה, אך לא תמיד נותנים להם רשות לבוא לבניהם בחלום, לשם כך צריך זכות גדולה.

הרשע מתנהג בענוה כהלל הזקן

אם יאמר מה יהיו בני, מה יצא מהם, בלאו הכי הם לא יהיו תלמידי חכמים ושם אותם בבית ספר חילוני, בגימנסיה, אוניברסיטה ובגיהנם, זוהי ענוה פסולה!
עליו נאמר (תהלים י, ג) 'כי הלל רשע על תאות נפשו'. הלל היה גדול הענוים, "לעולם יהא אדם ענותן כהלל (שבת ל, ב), הרשע עושה את עצמו עניו כהלל, אך על תאות נפשו, שבנו יהיה באוניברסיטה. ובאמת עליו לדעת שבניו כן יכולים להיות גדולי הדור בתורה ויראת שמים.
ולא יסתפק רק בבניו, אלא אם יוכל להשפיע על מכריו וידידיו ומשפחתו, ישפיע עליהם, 'ומי יתן כל עם ה' נביאים' (במדבר יא, כט).
אם בניך יצאו תלמידי חכמים תדאג גם לכל עם ישראל שיהיו 'וכל בניך למודי ה'', תשתדל להשפיע על אחרים שיכניסו את בניהם לתלמודי תורה וישיבות.
וגם פרנסה ה' שולח יתברך שמו, כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט. ועל ידי כך ירבו תלמידי חכמים וגדולי תורה בישראל, ירבו רועי צאן קדשים שיוכלו להנהיג את עם ישראל, ואט אט תרבה תורה בארץ, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

התורה אינה עוברת בירושה
בגמ' (שבת קנא, ב), אמר לה רבי חייא לדביתהו, כי אתי עניא אקדימי ליה ריפתא כי היכי דלקדמו לבניך. אמרה ליה מילט קא לייטת להו?! אמר לה קרא קא כתיב 'כי בגלל הדבר הזה', ותנא דבי רבי ישמעאל גלגל הוא שחוזר בעולם.
ר' חייא היה אומר לאשתו, כשיבואו עניים תקדימי ותתני להם כדי שאח"כ גם לבנייך יקדימו וירחמו עליהם. שאלה אותו "מילט קא לייטת להו"? אתה מקללם שגם הם יהיו עניים ויצטרכו לפשוט יד? אמר לה פסוק הוא 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך', "בגלל" - לשון גלגל הוא שחוזר בעולם, העשיר נהפך להיות עני, הקב"ה ית"ש זה ישפיל וזה ירים, יש עניים שהשעה משחקת להם ומתעשרים, ויש עשירים שיורדים מנכסיהם ונעשים עניים, 'כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור' (משלי כז, כד), אינך יכולה לדעת מה יהיו בנייך, ואם תרחמי על העניים משמים יגלגלו מדת הרחמים בקרב אלה שבנייך או בני בנייך יבואו אליהם וירחמו עליהם.
על האדם ליקח מכך מוסר, וכי העושר נשאר אצלו לעולם, עיננו הרואות מעשים שבכל יום עשירים מתמוטטים, וכן בעלי בתי חרושת התמוטטו לפתע והפועלים מפגינים 'מבית ומחוץ תצפנו', והבעלים בורח לחו"ל פושט רגל ואח"כ גם פושט יד... ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם.
שואלים מפני מה אשת ר' חייא כפלה בלשונה ואמרה "מילט קא לייטת להו"?
באותה גמרא בסמוך אמרו: אמר רב יוסף נקטינן האי צורבא מרבנן לא מיעני. והא קא חזינן דמיעני? אם איתא דמיעני, אהדורי אפתחא לא מיהדר. התלמיד חכם אינו נעשה עני, ואם יהא עני לא יחזר על הפתחים, אפילו אם יתרושש יסבול בדומיה ובכבוד ולא יזלזל בכבודו לחזר על הפתחים שזהו בזיון יותר גרוע מהעוני. וכאן רבי חייא אומר לה שתי קללות, גם שבניה יחזרו על הפתחים ויקבלו צדקה, וגם זהו סימן שהם לא יהיו תלמידי חכמים, גם עניים בכסף וגם בדעת. ועל כן כפלה בלשונה ושאלה "קללה אתה מקלל אותם"? יש בדבריך שתי קללות!
אמר לה "גלגל הוא שחוזר בעולם", וכי כל התלמידי חכמים שבעולם בניהם יצאו גם תלמידי חכמים? לפעמים השושלת עוברת דורות על גבי דורות של תלמידי חכמים עד שבא בן אחד ופורץ את הגדר.

חובה להתפלל על צאצאי עמך בית ישראל
אנו מבקשים "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".
"אנחנו, וצאצאינו, וצאצאי צאצאינו" הם שלשה דורות, שעל כך אמרו בגמ' (ב"מ פה ,ב): אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן, כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר 'ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך, ומפי זרעך, ומפי זרע זרעך, אמר ה' מעתה ועד עולם'. מאי אמר ה'? אמר הקדוש ברוך הוא, אני ערב לך בדבר זה! מאי "מעתה ועד עולם"? אמר רבי ירמיה, מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה. רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא, ואקריוהו 'לא ימושו מפיך', יתיב ארבעים תעניתא אחריני ואקריוהו 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך', יתיב מאה תעניתא אחריני אתא ואיקריוהו 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך', אמר מכאן ואילך לא צריכנא, תורה מחזרת על אכסניא שלה.
ואין פירושו שאם האב ובנו יהיו תלמידי חכמים, גם נכדם יהיה תלמיד חכם באופן אוטומט, שהרי עינינו הרואות תלמידי חכמים שהם ובניהם תלמידי חכמים, ונכדיהם יצאו עמי הארץ מדאורייתא ומדרבנן. אנו יודעים כמה דורות שהיו תלמידי חכמים, וכעת לא רק שבניהם אינם תלמידי חכמים אלא הלואי שלא יהיו כופרים! כמה פעמים באו לפנינו בבית הדין זוג להתגרש, חקרנו לשמו של הבעל ונודע שהוא נכד של גאון עולם אדמו"ר גדול וצדיק שכמה דורות היו תלמידי חכמים וצדיקים, ואילו הוא חבר קיבוץ השומר הצעיר ללא תורה וללא יראת שמים! צריך להתפלל לקב"ה שלא נבוש ולא נכלם בזרענו ובזרע זרענו עד עולם, ובעזהי"ת התפילות האלה יועילו.
אלא הכוונה שיהיה לנכד יותר קל להבין ולזכור את תלמודו. יש אדם שלומד אך שכלו כמו אבנים, לומד היום ושוכח למחר, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?
אך כשאדם תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם וגם נכדו, ה' עוזר גם לנין שאם יתמיד וילמד יהיה תלמיד חכם. אך אם לא ילמוד איך יהיה תלמיד חכם? וכי יבוא מלאך גבריאל בלילה ללמדו?! עליו להכין עצמו ללמוד ותהיה לו סייעתא דשמיא לצמוח.
כיוצא בדבר אמרו בגמ' (ברכות ו, ב), אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות כו', ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות.
מעתה אם כן יאמר כל אחד למה אטרח ללמוד הרבה, לחזור ולשנן 'בעבודה קשה בחומר ובלבנים', ישים מקל על חוטמו וירקוד לפני חתן וכלה וכך יהיה חכם גדול.
ובודאי שזהו הבל, ודבר שלא יתכן, בתורה צריך עמל ויגיעה, 'יגעתי ומצאתי תאמין', אם לא ילמד לא יגדל. ועל כך אנו מבקשים 'ונהיה אנחנו וצאצאינו' - הבנים שלנו, וצאצאי צאצאינו - נכדינו, 'כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך'.
אך לא די בכך, צריך להוסיף תפילה גם על "צאצאי עמך בית ישראל", ידאג שכל ישראל יהיו יודעי שמך ולומדי תורתך, כפי הגירסא בגמ' (ברכות יא, ב), וכגירסת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש שלשת עמודי ההוראה[2].
ומשום מה באיזה סידורים שכחו להוסיף מלים אלו, כאילו דאגתם רק לעצמם שרק להם תהיה התורה. אם כי יתכן שלא עשו זאת בזדון כי אם בשגגה, וכל אחד מעתיק מחבירו, וכך נתרבו הסידורים שאין בהם מלים אלו.
כל מי שמלים אלו חסרות בסידורו יוסיף אותם בכתב ידו, וכפי שאמרתי שטוב לקרוא את כל ברכות השחר מתוך הסידור, ועל ידי כך לא ישכח ולא יתבלבל, בחשבו שאמר ברכה אחת וידלגנה, אלא ישב בביתו ויקראם מהסידור ואחר ילך לבית הכנסת.​


לתגובות hashkafatmaran@gmail.com
ניתן להזמין נושא זה ועוד שלל נושאים מדבריו של מרן מודפסים על גבי חוברות כיס מנוקדות, להנצחה לעילוי נשמה, לרפואה וכדו'. לפרטים באתר.


[1] וראה בענף עץ אבות (עמ' רפג).
[2] עי' בשו"ת יביע אומר חלק ח (או"ח סימן יא אות ב).
 
נערך לאחרונה:
ב"ה
מובא שוב לרגל ראש חדש סיון שנהוג להרבות בו בתפילות על חינוך הילדים.
וסיפר לי ת"ח מובהק יצ"ו אשר נזדמן פעם לביתו של מרן זצ"ל ובהיכנסו אל הקודש פנימה ראה את מרן יושב וממרר בבכי בדמעות שליש, ועליו נצבים מקורביו ומנסים להרגיעו ללא הועיל, נבהל אותו ת"ח וחשב שמא ארע איזה אסון ח"ו הנוגע לכלל ישראל, או נודע למרן זצ"ל על צרה איומה שנתרגשה ונתכה על קהל ישראל ועל כן הוא מייבב בבכי כזה. אך בין התייפחות להתייפחות שמע כי זה עתה שמע מרן זצ"ל על איזה בחור שסולק מישיבתו והוריו שוקלים להעבירו למקום פחות בטוח מבחינה רוחנית, ומהרגע שהדבר נודע למרן זצ"ל אינו מוצא מנוח לנפשו ודמעותיו זולגות על לחייו ללא מעצור. בסופו של דבר הזעיקו בני הבית את אחד ממקורביו האהובים עליו ולאחר זמן רב הצליח הלה להרגיע את מרן זצ"ל, אך למרבה תדהמתם כשהם הגישו למרן את התרופות שהוא נזקק לבלוע לפני ארוחותיו דחאם מרן זצ"ל מלפניו, באומרו קבלתי על עצמי תענית להצלחת הבחור! (מהקדמת מעדני המלך חלק ד' חינוך ילדים)!​
 
חזור
חלק עליון