מש"כ לגבי סיום מסכנת, נראה לענ"ד דבסיום ש"ס כל היום יפטור מתחנון.
דהא כחתן דמי וכדברי הגר"ח פלאגי.
ושו"רמש"כ בג' שבת על סיום קיח: "יומא טבא לרבנן", לכן יש שכתבו שאין לומר בו תחנון, וכ"כ בספר שלחן הטהור ודרכי חיים ושלו' שאין לומר תחנון. ווע' לדברי הרב בן איש חי בספרו בניהו שבת קיח: שכתב על מה שאמרו בגמ' עבידנא יומא טבא לרבנן וז"ל: "כי היה מנהגם להחזיק אותו היום בתורת יום טוב, מתחילת הסעודה שמתחילים בה קודם מנחה גדולה לענין שלא יאמרו ודוי בתפילת מנחה כמו דין סעודת חתן וסעודת מילה".
וכ"ע: "וכן נוהגים פה עירינו בסעודת סיום מסכתא שאין אומרים וידוי בתפלה שמתפללים במקום סיום המסכתא והסעודה", עכ"ד וכ"ז על סיום רגיל וכדברי מרן שליט"א.
אבל על סיום ש"ס נראה דכל היום טוב הוא לו, וראיתי בשו"ת 'פרי השדה' ח"ג סי' קפ"ה שדחק למצוא טעם למה נהגו שכן אומרים תחנון ביום הסיום ע"ש, וסיים שיש מקום לומר שלא למנוע מלומר תחנון. וה'מנחת יצחק' ח"ח סי' י"א הזכיר מנהג הגאון ממונקאטש שלא לומר תחנון בסיום, וכתב שבענינים כאלו אמרינן אם קבלה נקבל ואין לחדש מעצמו, והמנהג הפשוט שאומרים תחנון, וגם בדברי הרב בן איש חי נזכר רק במנחה שמתפללים במעמד הסיום. עכ"פ נלמד מכל זאת כמה גדולה מעלת יום הסיום ובפרט סיום ש"ס שהוא יומא טבא לרבנן.
