מחילה שכחתי, מצורפת כעת:
בס"ד, י"א חשון תשפ"ב, 134-2/פ"ב
לכבוד האברך החשוב והנעלה, כש"ת הרב יאיר שלום סולימני נ"י
שלום רב,
לשאלתו אודות הנחת עוגה הנקראת "סופלה" על הפלאטה בשבת, שאופים אותה בתנור זמן קצר ביחס לשאר עוגות, כך שהשכבה החיצונית נאפית כדרך שאר העוגות, אך החלק הפנימי הוא רך מחמת שאינו נאפה כ"כ, וזוהי דרך אפיית ואכילת עוגה זו, האם נחשבת עוגה זו כנאפית כל צורכה, ודינה כדין מאכל יבש,
הנה אף שיש צדדים בזה לכאן ולכאן, ויתכן שכיון שכך רגילים לאוכלו חשיב כנתבשל כל צורכו, אבל הדבר לא ברור דסו"ס גומר את הבישול ומשבחו, ולכן יש לחוש בזה לאיסור דאורייתא של אפיה, שהרי לא נאפית כל צרכה, ואף שנאכלת גם כשהיא לא אפויה כל צרכה, הוי כמאכל בן דרוסאי שלדעת הרמב"ם ומרן הש"ע הוי בישול גמור. אף שמאכל בן דרוסאי ראוי לאכילה בשעת הדחק. ואף שיש לחלק בין מאכל בן דרוסאי לנידון דידן, מכל מקום קשה להקל בדבר שהוא ספק דאורייתא. ויש לעיין בזה מדין ביצה רכה שעירו עליה רותחין מערב שבת, שכתב ביחוה דעת שמותר לחזור ולערות עליה רותחין בשבת, משום דאין בישול אחר בישול. ואם הקילו בזה לגבי ביצה רכה, לכאורה כ"ש בסופלה. אלא די"ל בנ"ד לא אוכלים הסופלה בלי חימום, ונמצא שהחימום הוא גמר בישולו. וכ"ש בבורקס שאם הוא לא אפוי והוא כמין בצק, פעמים שאינו ראוי לאכילה והוא בישול גמור.
ואמנם לגבי ריבה שבתוך הסופגניה, נתבאר בספר ילקוט יוסף שבת כרך א' חלק ראשון (מהדורת תשע"א עמ' תקמ"ו) ובילקו"י חנוכה (עמ' ס"ז) שמותר לחמם בשבת על הפלאטה סופגניה כזו, שאחר הטיגון הזריקו לתוכה ריבה, דאף שהריבה נוזלית ומרוכזת כולה במקום אחד, אפ"ה יש להקל, דכשהיא בתוך הסופגניה הוי רובו יבש ומיעוט לח, ואין בישול אחר בישול ברוב יבש. וכן דעת הרבה אחרונים כמו מנחת כהן, פמ"ג, זרע אמת, נהר שלום, פתה"ד, ברכ"י, שם חדש, ארץ חיים, מהרש"ם, הר צבי ועוד, דברובו יבש אין בישול אחר בישול, וכיון שהרוב הוא הסופגניה, חשיב כרוב יבש. אך נ"ד לא דמי לריבה שבסופגניה, דהתם מבשלים את הריבה כל צורכה בשעת עשייתה, משא"כ כאן כשחוזר לחמם ממשיך את האפייה, ואף שראוי לאכילה גם בלא זה, הרי יש בישול אחר בישול גם במאכל בן דורסאי. על כן יש להחמיר ולא להניח דבר כזה על הפלאטה בשבת.
ואמנם סופגניות שמערבים בריבה מעט מים מהברז, אין לחממם על הפלאטה בשבת. ויש שרצו לצרף סברת רבינו ירוחם בדין מצטמק ורע לו, שאין בזה איסור בישול בשבת כמבואר בב"י ובש"ע (סימן שיח ס"ח), ובדבר לח כמו מים הוי מצטמק ורע לו. אולם מלבד שהפוסקים דיברו על מים, ולא בתערובת מים בריבה, מלבד זאת קשה מאד לסמוך רק על סברת מצטמק ורע לו, ומה שהקילו בתבשיל שרובו יבש, אינו מטעם זה גרידא, אלא יש שם ארבעה טעמים כאשר ביארנו בילקו"י שבת כרך א' (מהדורת תשע"א, סימן רנג).
והמעיין היטב בש"ע הנ"ל יראה דאיירי בבישול אחר בישול ולא בבישול ראשוני. וכלשון הברייתא תבשיל "שבישל כל צרכו" מצטמק ויפה לו, וחמין "שהוחמו כל צרכן" מצטמק ורע לו. וכן מדברי מרן הב"י שלמד מרי"ו דבמצטמק ורע לו אין בא"ב, מוכח שהוא דוקא לענין בא"ב, אבל בישול ראשוני במים ודאי שאסור, ובבישול המים בראשונה יוצא מתורת פושרין וכו', וכה"נ ע"פ הרפואה שמרתיחין מים ומצננים לתינוק וכדו'.
וע' במנחת כהן (בשער ב סוף פ"ב) שכתב שהואיל ואין אנו בקיאים בכמה תבשילים אם מצטמקים ויפה להם או רע להם, ראוי להחמיר בזה מן הספק, שהוא בגדר מצטמק ויפה לו, אא"כ ידוע בבירור שאותו תבשיל מצטמק ורע לו. ע"ש. וכן הובא באחרונים. עוד כתב במנחת כהן (שער ב' פרק ב' בד"ה התנאי השני): ונ"ל שאפי' יש מעט שומן או מרק בדבר שנתבשל כל צרכו, עכ"ז מותר להניחו נגד המדורה או לשרותו בחמין, שהרי אין לך בשר שאין מוהל ושומן יוצא ממנו, ועכ"ז נידון לדבר יבש, ונראה שכל שהרוב הוא דבר יבש אע"פ שיש בו קצת רוטב לא שייך בו בשול. וכן ראיתי בב"י (סי' רנג) שכתב וז"ל: וכ"כ רבינו ירוחם בח"ג בשם רבינו יונה, שכל שרובו רוטב ומצטמק ויפה לו, והוא צונן, כשמחזירו על גבי כירה ומצטמק הוי מבשל גמור. עכ"ל הב"י. הנה איירי בבישול אחר בישול ולא בבישול ראשוני.
ומה שטענו שאינו מתכוין לבשל את מיעוט המים, הנה הכא הוא פסיק רישיה, ומודה ר"ש בפסיק רישיה. ומה שרצו להקל בזה מטעם מתעסק, דהא לדידיה אין שום צורך וחפץ בבישול מעט המים, הנה מאחר והוא יודע שיש שם תערובת מים בריבה, ומניח בכוונת תחלה את הסופגניה על הפלאטה, אינו בגדר מתעסק אלא מעשה בידים.
ומה שרצו להקל מצד דבכל אופן אזלינן בתר הרוב, וכמ"ש בהר צבי חאו"ח ח"א (עמוד רסד) אגלי טל ואג"מ, בהיתר החזרת תבשיל שרובו יבש, ומיעוטו לח. והביאו מרן ביבי"א ח"ז (חאו"ח סי' מב אות יא). וה"ה הכא שהרוב שלפנינו הוא מבושל מער"ש, ומיעוט המים בטל ברוב. והוכיחו זאת ממה ששנינו בשבת (צג.) המוציא את החי במטה פטור משום חי נושא את עצמו. ופטור אף על המיטה "שהמיטה טפלה לו. [ר"ל אל החי]". [אלא דהתם אסור מדרבנן]. וכן יש להוסיף עוד מהב"י (סי' רסו) שהביא דברי התוס' והמרדכי גבי בהמתו, שמוציאה אותו ואת האוכף, שאין כאן איסור משום שביתת בהמתו, דגבי הרוכב, החי נושא את עצמו, ולגבי האוכף, הרי הוא טפל אל הרוכב. ע"כ. ומבואר דאף שיש כאן הוצאה גמורה של המיטה או האוכף, שרי דאזלי' בתר הרוב והעיקר. וה"ה לגבי מיעוט רוטב דאף שיש כאן בישול גמור, כל שהתבשיל חשיב דבר יבש, אין הרוטב שבו חשוב בפ"ע להחשיבו למלאכת בישול, 'דעיקר' הפעולה נחשבת כלפי 'כלל' התבשיל, שעיקרו ורובו יבש, וביבש אין בישול א"ב לכו"ע, ואין ראוי לדון על הלח בפני עצמו.
אולם קשה לסמוך על סברא זו לגבי בישול ראשוני דמה בכך שהרוב מבושל, הרי כעת גורם לבישול ראשוני של מעט המים. תדע, דהא הרא"ש והטור והש"ע (סי' שיח ס"ט) כתבו, דאין ליתן אפי' בשר שור לתוך כלי ראשון שאינו על האש, דאף שהבשר לא יגיע לבישול, לחלוחית שבו מתבשל. ע"כ. ומוכח דלגבי מלאכת בישול לא אזלינן בזה בתר רובא.
ובאמת מה שהקילו האחרונים לגבי בישול אחד בישול ברובו יבש, אינו מטעם רוב לחודא, וצירפו שם כמה טעמים, או משום דהוי מצטמק ורע לו. או מטעם דא"א לצמצם ואין לדבר סוף וסמכי' בכה"ג על הרמב"ם, או מטעם דאזלי' בתר הרוב, או משום דאינו מתכוין לבישול המיעוט, ורק הוא בגדר פ"ר דלא איכפת ליה מהמיעוט, ובכה"ג הבישול הוי מדרבנן [בבישול אחר בישול בפסיק רישיה], כשי' התוס' בשבת קג. דכל פ"ר דלא איכפת ליה בדאורייתא, יורד דרגה לדרבנן, ומרן החמיר בבישול אחר בישול בלח משום ספק דאורייתא, אבל כשיורד דרגה לדרבנן מרן לא יחמיר בזה, ובזה יסמוך על הרמב"ם הרשב"א והר"ן, דאין בישול אחר בישול בלח. ולכן ברובו יבש שרי'. והארכנו בטעמי היתר זה בילקו"י שבת כרך א' סימן רנג (מהדורת תשע"א). וכ"ז לא שייך לגבי בישול מים מהברז המעורבים בריבה שבתוך הסופגניה.
ויש מי שרצה להקל לפחות באופן שיעמוד שם בעת נתינת הסופגניחה על הפלאטה, וכאשר הסופגניה תתחמם מעטו, יסירנה משם קודם שהריבה עם המים יגיעו ליס"ב. הנה בבישול ראשוני דעת הש"ע להחמיר בזה, שמא ישכח ויבוא לידי בישול. כמ"ש בש"ע סי' שיח סעי' יד. כד' התוס' והרא"ש, דבמים שלא נתבשלו כלל, אסור להניחם ע"ג המיחם, שמא ישכח ויבוא לידי בישול. אם הוא כנגד האש במקום שהמים יכולים להגיע לחום שהיד סולדת בו.
ול"ד לבישול אחר בישול בלח שהקילו במקום צורך תינוק להניח על גבי הפלאטה ולהמתין שיהיה בגדר פושר בעלמא, דהתם יש לצרף סברת הרמב"ם והרשב"א שאין בישול אחר בישול גם בכולו לח. וכה"ג מרן דיבר. אבל בנ"ד שיש תעורבת מים מהברז, לכאורה אין להקל. ובבישול אחר בישול איכא ספק ספיקא, שמא הלכה כדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן שאין בישול אחר בישול בדבר לח, ואפי' יגיע לידי בישול לית לן בה. ואם תמצא לומר שהלכה כרש"י ורבינו יונה והרא"ש שיש בישול אחר בישול בלח, וכפסק מרן הש"ע, שמא הלכה כמאן דאמר דלא חייש שמא ישכחנו עד שיגיע לחום שהיד סולדת בו, ולפ"ז בבישול אחר בישול יש להקל בזה, כל שעומד על המשמר שמיד אחר שיפשיר יסירנו משם. [וראה בלוית חן סימן נא, עמוד סח. ע"ש]. והארכנו בזה בס"ד בילקו"י שבת כרך ג' (סי' שיח הערה טז).
ואף אי נימא לגבי סופגניה עם מעט מים דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה, הנה בבישול ראשוני שאסור מה"ת לא מהני מה שהוא לא ניחא ליה, ולשי' התוס' ועוד ראשונים הוי לכה"פ איסור דרבנן. ולא שייך כאן ביטול ברוב, דביטול שייך באיסור והיתר ולא כשיש תערובת מים מהברז שאינם מבושלים. ואכתי צ"ע בכל זה.
ויש שרצו להקל מטעם חצי שיעור, דלא אמרנו כדי סיכת אבר קטן אלא במחמם לרחיצה, אבל לאכילה ושתיה לכאורה בכזית, ולפ"ז אין כאן אלא דרבנן לכל היותר, ופסי"ר דלאפ"ל בדרבן מותר. אלא דמלבד דמאן יימר לן שיש כאן רק חצי שיעור, עוד בה, שאין זה ברור לומר דחצי שיעור שרי במלאכת שבת. ואמנם סברת החכם צבי להקל בחצי שיעור בשבת חזי לצרפה לסניף, אבל ספק אם אפשר לסמוך על סברא זו לבד.
ועיין בשו"ת חכם צבי (סי' פו) שכתב, דאיסור חצי שיעור במאכלות אסורות הוא מה"ת. דילפי' מכל חלב לא תאכלו, אבל חצי שיעור בשאר איסורין אינו אסור אלא מדרבנן. וכ"כ השאגת אריה (סי' פא).
אך עיין במשנה למלך (פרק יח מהלכות שבת) שכתב, דשיטת הרמב"ם כשיטת רש"י (שבת עד: ) והמאירי, דבמלאכת שבת אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה, למאי דקיימא לן כר"י ביומא. ולפ"ז גם בעקר ולא הניח יהיה אסור מן התורה, שהרי הרמב"ם כלל דין זה עם דין חצי שיעור בהוצאה. וכ"כ בספר לחם שמים להריעב"ץ. ע"ש. ועיין בפמ"ג בפתיחה להלכות שבת מ"ש בדין חצי שיעור במלאכת שבת.
והנה במשנ"ב (סימן שיח סק"א) כתב, דאם הניח בשר על גבי גחלים, אם נצלה צליה גמורה כשיעור גרוגרת חייב, ואפי' הגרוגרת אינה במקום אחד אלא מתלקט משנים ושלשה מקומות, ג"כ חייב, ואפי' אם לא היתה צלייה גמורה רק כמאכל בן דרוסאי ג"כ חייב, וצריך שיהיה צלוי משני הצדדים ואם לאו פטור, וכ"כ הרמב"ם. וכל זה לענין חיוב חטאת, אבל איסורא יש בכל גווני. וכן מה שכתב הרמב"ם מתחלה לענין צליה השיעור כגרוגרת, הוא ג"כ רק לענין חיוב חטאת, אבל איסור דאורייתא יש בכל גווני, כדקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה. ע"כ.
ואין מבואר בדבריו להדיא אם האיסור לבשל חצי צלייה הוא מן התורה, או מדרבנן. ומדקדוק לשונו משמע שהוא איסור דרבנן, שהרי לענין צליית בשר פחות משיעור גרוגרת כתב "אבל איסור דאורייתא יש", ואילו לענין נצלה כמאכל בן דרוסאי כתב "אבל איסורא איכא", ומשמע דהיינו איסור דרבנן, וכנראה הוא מחשש שמא ישכח הפת ויבוא לידי אפייה, כמו שאסרו בשבת (מ: ) ליתן צונן על האש להפשיר, שמא יבוא לידי בישול. א"נ דהוי מיחזי כמבשל.
והחילוק בין נצלה ועדיין לא ראוי לאכילה, לצלייה גמורה אך פחות מגרוגרת הוא מבואר, דלגבי חסרון בשיעור, שהוא חסרון בכמות, שייך לומר בזה איסור חצי שיעור. שהרי אותו חצי שיעור שנתבשל הרי נתבשל לגמרי, ונעשית בו מלאכה גמורה. אבל אם החסרון הוא באיכות, דהיינו שנצלה חצי צלייתו, עדיין אין שם מלאכה עליו, ודמי לכותב אות אחת דלא שייך לאסור בזה משום חצי שיעור, דאין החסרון מצד הכמות אלא מצד האיכות. וכן יש לדמות ד"ז למי שעקר בשבת ונתן לחבירו שיניח, דאין בזה איסור משום חצי שיעור האסור מה"ת. ולפ"ז מבואר יוצא דהאופה פת או המבשל ולא הגיע לשיעור בישול הראוי לאכילה [לכל הפחות ע"י הדחק], אין ע"ז עדיין שם מלאכה, ולא שייך לכוללו בכלל חצי שיעור האסור מה"ת.
וע"ש בשעה"צ שציין מקור לזה מהגמ' שבת (ג: ). וכוונתו, דשם מבואר, דאם הניח פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיקרמו פניה, ומשמע דחיובא ליכא עד שיקרמו פניה. אבל באמת לא מבואר בגמ' שם שקודם קרימת פני הפת יש איסור מדרבנן. ויש שביארו כוונת שעה"צ למה שאמרו בגמ' שם, מבעו"י לא קנסוהו רבנן וכו', אדרבה וכו' לקנסוה רבנן, וע"ש בפירש"י. הרי דעל הנחה לחוד בלא עקירה יש איסור דרבנן של עשה מקצתה של המלאכה. אך אין להביא ראיה ממה דשנים שעשאוה דפטור אבל אסור, דשם נעשתה מלאכה גמורה ע"י שנים, וכל אחד נחשב כעשה מלאכה שלימה, ואינו חשיב כחצי שיעור, רק שאין ע"ז איסור מה"ת.
אלא שיש לדון מדברי הרמב"ם (פרק יב מהלכות שבת הלכה ט') שכתב, דאין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיעקור מרשות זו ויניח בשניה. אבל אם עקר ולא הניח, הניח ולא עקר, או שהוציא פחות מכשיעור פטור. ע"כ. ומבואר לכאורה דהרמב"ם הישווה דין הוצאה פחות מכשיעור לעקירה בלא הנחה. אך יש לומר דהרמב"ם נקט ב' דינים דבהם פטור, אבל כל דין מטעם אחר. ובמה שעקר ולא הניח דפטור היינו משום דאין על זה שם מלאכה וחסר באיכות ולא בכמות. ומאי דפטור בהוצאה פחות מכשיעור הוא משום דחסר בשיעור. ועדיין י"ל דבאמת עקירה בלא הנחה דמי לפחות מכשיעור, דסוף סוף עשה חלק מההוצאה. משא"כ גבי בישול, דכיון דלא נתבשל עדיין לא התחיל במלאכה כלל, ואין על זה שם מלאכה כלל.
ועיין בספר קובץ על הרמב"ם שכתב להוכיח מדברי הרמב"ם דכמו עקר ולא הניח, פשיטא ליה דהאיסור רק מדרבנן, הכי נמי יסבור הרמב"ם בחצי שיעור דאסור רק מדרבנן.
ונודע מ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות שבת ה"ג) דכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים, והוא הרחקה מן המלאכה. ולפ"ז מה שכתב לענין עקירה בלא הנחה ולענין הוצאה פחות מכשיעור דפטור, היינו דפטור ואסור רק מדברי סופרים. אלא דיש להעיר ממה שכתב הרמב"ם (בפרק כ' מהלכות שבת הלכה ו') במי שהחשיך בדרך ולא היה עמו גוי שיתן לו כיסו והיתה עמו בהמה, מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה כדי שלא תהיה שם, לא עקירה ולא הנחה. ע"כ. ואי נימא דעקירה בלא הנחה והנחה בלא עקירה אסורה רק מדרבנן, אם כן מותר בבהמתו, דהרי אמרינן בגמרא כל שבחבירו פטור אבל אסור, בבהמתו מותר לכתחלה. אם כן למה הצריך הרמב"ם לומר כשתרצה לעמוד נוטלו מעליה שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה, והרי גם אם יש עקירה מותר בבהמה, ועל כרחך מוכח דבחבירו אסור מן התורה, ולכן בבהמה אסור משום שביתת בהמתו.
וחזינן בכמה דוכתי שמרן אאמו"ר זיע"א צירף את סברת החכם צבי הנ"ל, וכגון בחזו"ע שבת ד' (עמוד קמח) לגבי שימוש במגבונים לחים בשבת, דכיון שאין כאן שיעור כגרוגרת הוי ח"ש דאינו אסור מה"ת.
וכן עוד שם (עמו' רפט) לגבי בישול בח"ש, שדחה דברי המשנ"ב דס"ל דבכל אופן ישנו איסור תורה אלא דאינו חייב בקרבן רק בשיעור. ובחזו"ע שם הוכיח דזה אינו דח"ש הוי מדרבנן.
וכן בשו"ת יביע אומר ח"ד (סי' לג אות יז) לגבי כוסות שעלו מן הרחצה ויש עליהם טיפות מים צוננים, שמותר לערות עליהם מים רותחין מכ"ר מכיון שאין שיעור במים אלו. אלא דשם צירף עוד כמה צירופים להקל בזה, ולא סמך על סברא זו לבד.
וכן בהליכו"ע ח"ד (עמו' רלב) כתב להדיא, שהתולש שערה אחת עובר רק על איסור דרבנן, כיון שהוא פחות מכשיעור. ע"ש. אלא די"ל דשערה אחת אינו בגדר מלאכת גוזז, כמו כותב אות אחת. והראוני עוד משו"ת יבי"א ח"א (סי' כא אות יא) שהיקל לפתוח מקרר בשבת אף שיוצאים ניצוצי אש, כיון דניצוצות אין בהם ממש, והוי כח"ש. והביא ראיה מהתוספתא לגבי אורג חוט א' בשבת. [ויש לפלפל בזה]. וע' בשו"ת חזו"ע הנד"מ (עמ' רט בהערה סוד"ה ועינא דשפיר), שכתב להדיא ע"פ הסברא של ח"ש דנפ"מ דשבות דשבות במקום מצוה שרי, ועפ"ז התיר לומר לגוי לעשות פחות מכשיעור של מלאכה במקום מצוה, ולא צירף בזה עוד צירופים. [אף שיכל לצרף סברת בעל העיטור דגם במלאכה דאורייתא שרי במקום מצוה]. וע"ע במאור ישראל (שבת עד.) שהאריך בזה.
ולגבי זמן הבישול במים לחממם עד שלא יגיעו ליס"ב, מסתבר שאין בזה איסור מן התורה, שכן יש לדייק מהגמ' שבת (מ.) לענין נתינת קיתון של מים כנגד האש במקום שלא יוכל להגיע ליד סולדת בו. וכ"פ מרן בש"ע (סי' שיח סעיף יד): מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקים כנגד האש, להפיג צנתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו וכו', אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפי' להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתו אסור, כיון שיכול להתבשל שם. ע"כ. ומבואר, דכל שלא יכול להגיע ליד סולדת בו אין בזה איסור אף שמתחיל להתחמם. ואינו בכלל חצי שיעור. אלא דא"כ אמאי גזרו שמא ישכח לשי' הרי"ף ודעימיה. וי"ל.
וגם במה שאסרו להניח במקום שיכול להגיע ליד סולדת אינו אלא משום גזרה שמא ישכח ויבוא לידי בישול, אבל עצם הדבר שהמים מתחממים ומתבשלים קצת, כל עוד שאינם מגיעים ליד סולדת בהם אין לאסור בזה משום חצי שיעור.
ועיין בשמירת שבת כהלכתה ח"א (עמוד י' הערה עב) שכתב לדון בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, במיתקן כזה אשר מופעל בטרמוסטאט, שגוף החימום שבו נכבה באופן אוטומטי כאשר חום המים מגיע למדרגה מסויימת, אך עדיין לא מגיע לחום שהיד סולדת בו, אם מותר להעמיד מאכל על המיתקן בשעה שאינו דולק, הואיל וגם לאחר שידלק לא יגיע ליד סולדת בו. ע"ש.
ולהאמור כיון שאין המים מגיעים לחום שהיד סולדת בהם אין על זה עדיין שם מלאכה, ומה"ת לא שייך לאסור מדין חצי שיעור. אך אולי יהיה אסור מד"ר, דכמו שגזרו באופן שיכול להגיע ליס"ב שמא ישכח ויבוא לידי בישול, לא פלוג רבנן, וגם בכה"ג שלא יבוא לידי בישול לעולם, אסור מדרבנן לבשל חצי שיעור בכל גוונא, דשמא יהיה גוונא שיבא לידי בישול. ומאידך יש לומר דבכה"ג לא גזרו חכמים.
וכן משמע ממ"ש הגרש"ז אויערבאך בשמירת שבת הנ"ל (עמו' טז הערה קיד) וז"ל: וגםאין לחוש לחימום המים הקרים הלא - מבושלים שנמצאים בצינור שבין ברז המים הקרים לבין הצינור המשותף, כשהם באים במגע עם המים החמים דרך זחילתם, די"ל שהמים החמים הראשונים ודאי אין מחממים אותם בשיעור שתהא היס"ב, ואפי' טפה אחת מהם, מכיון שדרך זרימתם אין הם מספיקים לחמם. וע' בסי' שיח בשעה"צ (ס"ק קיא). ובחזון איש (סי' נ') שכתב: אע"ג דלענין חיוב צריך שיתבשל כמאכל בן דרוסאי,
ונראה דהכא אינו בישול דאורייתא, דהא אין אדם חפץ בבישול מיעוט המים המעורבים בריבה, והוי מלשאצל"ג, ורק האופים נותנים מעט מים כדי לדלל הריבה ולחסוך בהוצאות, אך הצרכנים לא איכפת להם מבישול המים, ואף דהוי פסיק רישיה, חזי לצרף סברת האומרים דפ"ר אף בדאורייתא דלא איכפת ליה שרי, וכמו שביבי"א צירפם בכמה וכמה מקומות.
והיוצא מכל הנ"ל שאם המים מגיעים לידי בישול גמור, ומשאיר את הסופגניה על הפלאטה באופן שהריבה עם תערובת מעט המים שבתוכה מגיעים לידי בישול ולידי יס"ב, קשה להתיר מצד חצי שיעור. ונראה להקל בזה אם עומד ליד הסופגניה לשמור שרק תתחמם קצת, ולא יגיע ליס"ב. ועוד חזון למועד.
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
