תשובת מרן בצורת הדף או בטקסט. יישר כח מראש!

[ישראל היהודי]

אפשר תשובת מרן ביביע אומר חלק י' חושן משפט סימן ו' הארוכה, עדיף בצורת הדף [באוצה"ח אין אפשרות הדפסה לצערי].

 

[אושרי רביב]

שו"ת יביע אומר חלק י - חושן משפט סימן ו

מבצע אנטבה בהלכה

ביום כ"ט סיון תשל"ו, נחטף מטוס של חברת אייר פראנס שהיה בדרכו מפריז לישראל, על ידי מחבלים. במטוס החטוף היו הרבה נוסעים, ובתוכם מאה וארבע יהודים שהיו בדרכם לישראל. המטוס הונחת באוגנדה שהוא מרוחק ארבעת אלפים ק"מ מישראל. באוגנדה קיבלו המחבלים סיוע משלטונות אוגנדה שהם שונאי ישראל. שם שוחררו כל הנוסעים מלבד היהודים שביניהם. החוטפים הציגו אולטימטום, שבו דרשו כי בתוך ארבעים ושמונה שעות ישוחררו חבריהם, ארבעים מחבלים הכלואים בישראל, ואם לאו הם יפגעו בבני הערובה הנמצאים בידם. והועלתה השאלה, האם על פי ההלכה יש לשחרר את המחבלים הכלואים בישראל כדרישת החוטפים, על מנת להציל את חייהם של החטופים היהודים, או שמא יש לומר שמלבד שע"י כך פותחים פתח לחטיפות נוספות כדי לסחוט שחרור מחבלים נוספים לאחר שיצליחו במזימתם זו, עוד יש לחוש שקרוב לודאי שהמחבלים אשר ישוחררו מכלאם, ינסו לחדור שנית למדינת ישראל להרוג ולרצוח אנשים נשים וטף, ונמצא שבכדי להציל את היהודים החטופים מודאי סכנה, מעמידים את היישוב, בפרט בערי הספר, עכ"פ בספק סכנה ממש.

א) יסוד הדין מראש צורים אראנו, בתוספתא תרומות (פ"ז הכ"ג): "סיעת בני אדם שאמרו להם נכרים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרינו הורגים את כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להן כגון שבע בן בכרי, ימסרוהו להם ואל ייהרגו, וכו', וכן הוא אומר (בשמואל - ב כ) ותבוא האשה אל כל העם בחכמתה וכו', אמרה להם הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תהרגו כולכם, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, כך אמרה להם, כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה". ובירושלמי (ספ"ח דתרומות): "אמר ר"ש בן לקיש, והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ור' יוחנן אמר, אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי". והרמב"ם (בפ"ה מהל' יסודי התורה ה"ה) כתב: "ואם ייחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנוהו להם, ואין מורין להם כן לכתחילה, ואם אינו חייב מיתה, ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". ולכאורה קשה למה פסק הרמב"ם כריש לקיש נגד רבי יוחנן, והרי בכ"מ קיי"ל הלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל, בר מתלת (יבמות לו א). וכן הקשה בהגמ"י אות ו. ומרן הכסף משנה כתב, דה"ט משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר שלא ימסרוהו בידים בידי עכו"ם, ושכן משמע מל' התוספתא דקתני כגון שבע בן בכרי. והאחרונים תמהו ע"ז, שמכיון דקיי"ל כר"י לגבי ר"ל, כמ"ש ביבמות (לו א), היאך נחמיר בזה ונאמר שייהרגו כולם והו"ל חומרא הבאה לידי קולא לסכן אחרים בספק נפשות. אולם בשו"ת נודע ביהודה קמא (חאה"ע סי' נט) בד"ה אמנם, כתב, שהכלל שהלכה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש זהו רק על מה שנחלקו בתלמוד בבלי, ולא על מחלוקתם בירושלמי, ושכן מוכח דעת הרמב"ם. ע"ש. וכ"כ הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חאו"ח ס"ס יט) אליבא דבעל העיטור, דהא דקי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש היינו לגבי מאי דפליגי בש"ס שלנו הבבלי, ולא במה דפליגי בירושלמי. ע"ש. וכ"כ עוד שם (סי' כב אות יא) בסוגרים. ע"ש.
והנה במשנה ספ"ח דתרומות: "נשים שאמרו להם נכרים תנו לנו אחת מכן ונטמאנה, ואם לאו הרינו מטמאים את כולכן, יטמאו את כולן ולא ימסרו להם נפש אחת מישראל". וכ' הר"ש, ובירושלמי מוכח שאם ייחדו להן אחת ימסרוה, והעתיק לשון הירוש' הנ"ל. וכ"כ הר"ן בפרק בתרא דיומא (פב ב). (וכן צידד הרמ"ה בחי' לסנהדרין עב: ד"ה אמר ר"ה). ומוכח דס"ל שהלכה כר' יוחנן, שאילו לריש לקיש הרי אינה מחוייבת טומאה, וא"כ אפי' ייחדוה אין למוסרה. וע"פ זה הסביר המהר"ח אבולעפייא בספר מקראי קודש (דק"ו ע"א) בשם המהר"ם גלאנטי, דה"ט דרבינו, משום דק"ל למה לא סיימה המשנה ואם ייחדוה מוסרין אותה, כשם שסיימה התוספתא לגבי הריגה, א"ו דמתני' דייקא כר"ל דבענין שיהא חייב מיתה, ואילו בנשים שאינה חייבת טומאה אפי' ייחדוה לא ימסרוה (וע"ע בספרו עץ החיים פרשת מקץ דל"ט ע"ב). אלא דק"ק שא"כ אמאי לא תנן רבותא נשים שאמרו להן עכו"ם תנו לנו "פלונית" ונטמאנה ואם לא נטמא את כולכן יטמאו את כולן וכו', שאפי' בייחדוה אסור למוסרה. וכן עמד בזה בס' פרי האדמה (דף ד ע"ב) ע"ד מהרח"א הנ"ל. ע"ש. ובתפארת ישראל על המשניות שם, כתב, שמחלוקת ר"י ור"ל בירוש' באיש שאמרו להם תנו לנו פלוני ונהרגנו אי בעינן שיהיה חייב מיתה או לא, אבל באשה אם ייחדוה, לכ"ע שרי למוסרה כדי להציל את האחרות שלא יטמאו (ומשום דלא חשיבה עבירה דקרקע עולם היא. וע' בתוס' אנשי שם). ועמ"ש בשו"ת חסד לאברהם תאומים קמא (חיו"ד סי' מ"ה). ע"ש. וע' למרן הכ"מ שהביא מ"ש בתשו' הרשב"א שאפילו היתה אחת מהן מחוללת, יטמאו כולן ולא ימסרוה. ולא דמי למ"ש שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרוה ולא יטמאו את כולן, דשאני ככר של תרומה שכבר נטמאה לגמרי, ומה יתן ומה יוסיף עוד טומאה בה, אבל אשה שחללה עצמה פעם אחת ונטמאה בעבירה, כל פעם שתטמא עצמה בעבירה תוסיף על חטאתה פשע, ובעת הזאת אין בינה לבין הטהורה ולא כלום, ולמה יאנסוה למוסרה להם שלא מדעתה, ועוד שמא הרהרה תשובה. ע"כ. ולשון הירוש' (ספ"ח דתרומות): "לא מסתברא אם היתה כבר טמאה, לא מסתברא אם היתה שפחה אחת". ומכאן הקשה הגאון הנוב"י בדגול מרבבה יו"ד (סי' קנז) על הרשב"א והכ"מ הנ"ל, שהרי מבואר בירוש' שאם נתחללה כבר מותר למוסרה. והגאון מהר"ש לנדא בשו"ת נוב"י תנינא (חיו"ד סי' עד), העיר על דברי מר אביו הדג"מ, שנראה שהרשב"א גורס בירוש' לא מסתברא אם היתה "ככר" (תרומה) טמאה, וזהו שכ' הרשב"א: "ולא דמי למ"ש שאם היתה ככר של תרומה טמאה" וכו'. אבל לפנינו הגירסא "כבר" וכו'. ע"ש. וכ"כ הגאון מהרח"א בס' מקראי קדש (דקכ"ו ע"א). וכ"כ מרן החיד"א בס' טוב עין (סי' ח"י סוף אות צו), להעיר כן על הדג"מ, וע"ע בספרו פתח עינים (פ"ח דתרומות). וכ"כ הרה"ג ר' אברהם ענתבי בשו"ת מור ואהלות (חיו"ד סי' ה). וע"ע להגאון רבי אהרן אלפנדרי במרכבת המשנה (בפ"ה מהל' יסודי התורה). ע"ש. ובמראה הפנים על הירוש' שם העיר ג"כ מדברי הרשב"א שנראה שגורס "ככר" טמאה, ושאין לפרש דרישא "אם היתה כבר טמאה" קאי ארישא דמתני' לגבי ככרות של תרומה, וסיפא "אם היתה שפחה" קאי אסיפא דמתני' גבי נשים שא"ל נכרים וכו', דבככרות של תרומה פשיטא שאם היתה טמאה ימסרוה, ומאי קמ"ל. ומיהו אף לגירסתינו י"ל דמיירי בידוע שהיא עדיין מופקרת, דומיא דמסיק עליה נמי שאם היתה שפחה שימסרוה, שסתם שפחה מופקרת. ע"ש. ויש קצת לסייעו ממ"ש המאירי סנהדרין (עמוד רעא), שאם היתה ביניהם זונה ידועה "שעומדת על מנהגה", אפי' לא ייחדוה ימסרוה ואל יטמאו. וכ"מ בפ"ח דתרומות בדין ככר של תרומה וכו', ואמרו על זה בירוש' לא מסתברא אם היתה שם כבר טמאה. ונ"ל שאף בזונה כן, אלא שיש לפקפק שמא הרהרה תשו' בליבה. ע"כ. נמצא שבסו"ד הדר תבריה לגזיזיה וכדמסיק גם הרשב"א דחיישי' שמא הרהרה תשובה בליבה, והיינו ממה שרואה שמאיימים עליהן, והיא נמנעת מלהציל, רגל"ד שחזרה בתשובה. (ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע סי' ח אות ה), ובהגהות הגאון רבי דוד עראמה על הרמב"ם, העיר מדברי הירוש', לא מסתברא אם היתה כבר טמאה וכו', וכתב, ונ"ל שרבינו סובר דתלמוד דידן ס"ל דלא אמרינן לרשע עמוד וחטוא להציל חבריך, לפיכך לא הביא דברי הירוש'. ע"כ. וע' בישועות יעקב יו"ד (סי' קנז סק"ג), ובס' פרי האדמה ח"א (דף ד ע"ב), ובחי' הג"ר אליהו מגריידיץ על המשניות (ספ"ח דתרומות), ובשו"ת שמע אברהם פלאג'י (סי' י"ח), ובנחל אשכול על ס' האשכול ח"ג (ס"ס מ"ד), וי"ל ע"ד, ואכמ"ל.

ב) והנה מלבד הר"ש והר"ן דס"ל דהלכה כר"י בזה שאם ייחדוהו אף על פי שאינו חייב מיתה ימסרוהו להם ואל יהרגו, כן נראה דעת האשכול ח"ג (ס"ס מד), והסמ"ג (לאוין קסד), שהעתיקו מחלוקת ר"ל ור"י, בסתם, ולא פסקו להדיא כר"ל, ש"מ שהלכה כר"י, כמו בכ"מ דפליגי ר"י ור"ל. (וכמ"ש מרן הב"י א"ח ס"ס תמח שכלל זה הוא בין בבבלי בין בירושלמי). וכן נראה ג"כ בסמ"ק (מצוה עז). ע"ש. וכ"כ בדעתם ז"ל בשו"ת שער אפרים (סימן עב דנ"ב ע"ד). וכן פסק בהגהות מרדכי (סוף סנהדרין) בשם ערוגת הבשם. והמאירי (סנהדרין עג עמוד ע"ר) הביא מחלוקת ר"י ור"ל, וכ', ויראה שהלכה כר"י, שהרי כל שנחלקו שניהם הלכה כמותו, וכ"ש בתלמוד שלו. ומעתה כל להצלת רבים אפילו לא נתחייב מיתה, או שנתחייב ולא בדיננו, הואיל וייחדוהו מותר למוסרו, אלא שמידת חסידות להיות מתון בדבר עד דכדוכה של נפש, וכל שממהר בכך הפקיע מעליו מידת חסידות, וכמ"ש בירוש' שם, עולא בר קישב תבעתיה מלכותא, ערק ללוד גבי ריב"ל, אתון אקפון מדינתא, אמרין אי לית אתון יהבין לן אנן מחרבין מדינתא, סלק גביה ריב"ל פייסיה ויהביה לון, הוה אליהו יליף מתגלי ליה, ולא אתגלי, צם כמה צומין, אתגלי ליה, א"ל מ"ט איעכב מר, א"ל ולמסור אנא מתגלי, א"ל ולאו משנה שלימה עשיתי, א"ל וכי משנת חסידים היא זו. ונ"ל שלא אמרו כן אלא על שמיהר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו את העיר או לא. ומ"מ יש מפרשים שהיה מתרעם עליו מן הדין, ממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל, ומכאן פסקו כר"ל שאמר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי, ופירשו בו שיהא מחוייב מיתה בדיני ישראל. והדברים ברורים כדעת ראשון. ע"כ. והנה סברת המפרשים שהביא, לא אתי שפיר כד' הרמב"ם, שהרי הרמב"ם פסק שאפילו חייב מיתה כשבע בן בכרי, אין ראוי להורות כן לכתחילה. ונראה שהוא על פי הירושלמי. וע' בט"ז (סי' קנז סק"ו) שהסביר דעת הירוש' והרמב"ם בזה, משום שלא היה לו לריב"ל לעשות כן בעצמו, אלא היה לו להניח הדבר בידי המון העם שיעשו כרצונם וממילא היו מוסרים אותו וכו'. ע"ש. וזכה לכוין למה שנאמר כן בהדיא במדרש בראשית רבה (פרשה צד סימן ט) א"ל ריב"ל ולאו מתני' היא וכו', אמר לו וכי משנת חסידים היא, מבעי האי מילתא מיתעבדא ע"י אחריני ולא על ידך. ע"כ. (ושו"ר שכן העיר הכנה"ג יו"ד סימן קנז הגב"י אות מה). עכ"פ למדנו שרוב הפוסקים חולקים בזה על הרמב"ם וס"ל דסגי בייחדוהו בלבד למוסרו אף על פי שאינו חייב מיתה. ולכאורה מהמעשה של שמשון (שופטים טו), משמע כדברי הפוסקים הנ"ל, שנאמר שם: "ויעלו פלשתים ויחנו ביהודה, ויאמרו אליהם איש יהודה למה עליתם עלינו, ויאמרו לאסור את שמשון עלינו לעשות לו כאשר עשה לנו, וירדו אליו שלשת אלפים מיהודה ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו, ויאמר להם כאשר עשו לי כן עשיתי להם. ויאמרו לו לאסורך ירדנו לתתך ביד פלשתים וכו', ויאסרוהו בשנים עבותים חדשים ויעלוהו". הרי שאע"פ שלא היה חייב מיתה, מסרוהו להם להציל נפשם מיד פלשתים. אך י"ל דשאני התם שנחשב כרודף לכלל ישראל הואיל ופלשתים היו מושלים בישראל, וע"י מעשיו עלולה סכנה להגיע לכולם, לפיכך כדין עשו כשמסרוהו (ואף כי יתכן עוד שחשבו שיינצל מידם כמו שהיה לבסוף). וכיו"ב כ' בס' חסידים (סי' תש): "שאם היה אחד מחבורת בני אדם מתקוטט עם הגויים והרג אחד מהם, וע"י כך היו כולם בסכנה מוסרים אותו לידם כדי שלא יהרגו את כולם, שהרי הוא שם את עצמו ואת כולם בסכנה". וכיו"ב פסק הרמ"ה בהגה חו"מ (סי' שפח סי"ב): "העוסק בזיופים ויש לחוש שיזיק את הרבים, מתרין בו שלא יעשה, ואם אינו משגיח יכולים למסרו" וכו'. וכ"כ עוד (בסימן תכה ס"א): "שהמסכן רבים כגון שעוסק בזיופים במקום שהמלכות מקפדת, דינו כרודף ומותר למסרו למלכות". ע"ש. וכן ראיתי להג"ר אלעזר רוקח בהגהות טורי אבן על הרמב"ם (פ"ה מהל' יסודה"ת) שהסביר כן הפסוקים דשמשון הנ"ל. ע"ש. וכ"כ הגאון יעב"ץ במגדל עוז (אבן בוחן פנה א אות עה), שיש ללמוד מ"ש הס' חסידים מהמעשה דשמשון שנמסר לפלשתים מפני שהכניס את כולם בסכנה, ואף שי"ל שבטחו על גבורתו שיינצל מידם, כמו שאירע באמת אח"כ, מ"מ הלכה רווחת היא בישראל, שהמכניס אחרים בסכנה בפשיעה, אין חוששין לחייו ומוסרים אותו לעכו"ם, וכ"כ הט"ז ביו"ד (סי' קנז סק"ח), דלהכי נקטי "שחייב מיתה כשבע בן בכרי", לומר שאע"פ שבדין תורה לא היה מחוייב מיתה אלא מצד חוק המלכות, מ"מ מוסרים אותו אם ייחדוהו, וה"ה בזה"ז הפושע ומורד במלכות או שעוסק בזיופים וכיו"ב, פשיטא שמוסרים אותו, ואפי' לא ייחדוהו ראוי למוסרו דהו"ל כרודף וכו', וכ"פ רמ"א בחו"מ סי' תכה. ע"כ. גם הגאון האור שמח (פ"ה מיסוה"ת ה"ה) כ' וז"ל: ומה שאמרו אנשי יהודה לשמשון לאסורך באנו לתתך ביד פלשתים, אף על פי שלא היה חייב מיתה, נראה משום שהיה מסכן רבים, והו"ל כעוסק בזיופים, וכמ"ש בחו"מ סי' תכה, וזהו שאמרו לו: מה זאת עשית לנו הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים. ע"כ. וע"ע בפי' הגאון מלבי"ם (שופטים טו יא). ע"ש. (וע' בס' שמן המשחה ד"ג ע"ב ורע"ד, וצ"ע). ולכאורה יש ל"ר להט"ז שאפי' אינו חייב מיתה בדיננו, אם חייב מיתה בדיניהם מוסרים אותו, מהמעשה של יהויקים, שהובא במדרש (ב"ר ס"פ צד), בשעה שעלה נבוכדנצר לכבוש את יהויקים, ירדו סנהדרי גדולה לקראתו, אמרו לו הגיע זמנו של הבית הזה ליחרב? אמר להם, לאו, אלא יהויקים מרד בי תנוהו לי ואלך, באו ואמרו ליהויקים, אמר להם וכי כך עושים, דוחים נפש מפני נפש? לא כן כתוב לא תסגיר עבד אל אדוניו, אמרו לו וכי לא כך עשה זקנך לשבע בן בכרי, כיון שלא שמע להם עמדו ונטלוהו ושלשלו אותו, ופייליה (בקע אותו נבוכדנצר וחילקו לאיברים). ע"כ. והרי יהויקים לא נתחייב אלא מפני שמרד בנבוכדנצר, ואפ"ה מסרוהו. אך י"ל שבלא"ה חייב מיתה היה, שהיה רשע ועובד ע"ז להכעיס, (כמ"ש בסנהדרין קג: - קד א), עד שביקש הקדוש ברוך הוא בגללו להפוך העולם לתהו ובהו, כמ"ש בסנהדרין שם. וברמב"ם (פ"ג מהל' תשובה ה"ו). וגם הרג את הנביא אוריהו הכהן, כמ"ש בירמיה (פרק כו פסוקים כב - כג). וקי"ל (ע"ז כו ב) המינים מורידין ולא מעלין. ואיזה מין, זה העובד אלילים וכו'. (וע' בתשו' הב"ח סי' מ"ג מ"ש בזה. וע"ע בס' שמן המשחה ד"ג ע"ב, ודו"ק). ולכאורה היה נראה שהעיקר להלכה כר"י דבייחדוהו סגי אף על פי שאינו חייב מיתה, וכן נראה ממ"ש הרמ"א בהג"ה סימן קנז בזה"ל: עכו"ם שא"ל לישראל וכו', אא"כ ייחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני, וי"א שאף בכה"ג אין למסרו אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי. ע"כ. וקיי"ל בדברי מרן והרמ"א, "סתם וי"א הלכה כסתם", וכמ"ש הש"ך יו"ד (סימן רמב בקיצור כללי או"ה אות ה). וכ"כ הפמ"ג בכלליו (ריש יו"ד). ע"ש. אלא שראיתי להב"ח שהביא קו' הגמ"י על הרמב"ם על שפסק כר"ל נגד ר"י, וכ', ובתשובה הארכתי שיש להרמב"ם מסמרות נטועים ויסודות קבועים. וכ"פ האגודה. וכ"נ מדברי הרמ"א בהגה שהביא ב' הסברות, וכתב סברת הרמב"ם באחרונה, אלמא דהכי נקטינן לחומרא. ע"כ. וכ"כ בתשו' הב"ח סי' מג. ע"ש. וכ"פ הט"ז סק"ז, אבל אין זה מוכרח וכנ"ל. וכ"נ בשו"ת שער אפרים (סי' עב דנ"ב ע"ד) ע"ש. ושו"ר בחזו"א (חיו"ד סי' סט), שהביא דברי הב"ח שמד' הרמ"א נראה דנקטינן לחומרא שלא למוסרו אפי' ייחדוהו, וכ' ע"ז: "ותמוה". ונראה כוונתו כמש"כ. וכן פסק התפארת ישראל במשנה (ספ"ח דתרומות), שאם ייחדוהו, הלכה כמ"ד שמותר למוסרו אף על פי שאינו חייב מיתה. ע"ש.

ג) ובהיותי בזה ראיתי בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' נא דמ"ו ע"א), שהביא מ"ש מרן הכ"מ הנ"ל, דה"ט דהרמב"ם שפסק כריש לקיש נגד רבי יוחנן, דבעינן שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי, משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר שלא ימסרוהו בידים. וכתב ע"ז, ודבריו צע"ג, חדא שאין כאן ספק, דהא קיי"ל (ביבמות לו א) ר"י ור"ל הלכה כר"י בר מתלת, ועוד שע"י כך הרי כולם נהרגים, אלא נראה לי האמת בטעמו של הרמב"ם, כי בתוספתא נחלקו ר' יהודה ור' שמעון, לר' יהודה כל שהוא והם נהרגים ימסרוהו להם, משום דס"ל דהיכא דלא שייך לומר מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו', הואיל וכולם בסכנת מיתה, יש למוסרו להציל עצמם. ור"ש פליג וס"ל שהכל תלוי אם הוא חייב מיתה או לא, ולכן אר"ש: "כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה". נמצא דהך פלוגתא דר"י ור"ל שייכא בפלוגתא דר' יהודה ור"ש, דר"י כר' יהודה ור"ל כר"ש, [א"ה, וכן חשב לומר הב"ח בתשו' סי' מג. וע"ש]. ור"י ור"ל אשתמיט מינייהו התוספתא הנ"ל, שאל"כ לימא ר"י הלכה כר' יהודה, ור"ל הלכה כר"ש, א"ו דלא ידעי לה להך ברייתא. והואיל וקיי"ל רבי יהודה ור"ש הלכה כר"ש, לכן פסק הרמב"ם דבעינן שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי, שאין הד' תלוי אם הוא ג"כ בסכנה או לא, אלא הכל תלוי אם הוא חייב מיתה או לא, עכת"ד. ונוראות נפלאתי שהרי תלמוד ערוך בידינו בעירובין (מו ב) ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה. וכן הוא בביצה (כז א) ובבכורות (יא א) ובירושלמי (פ"ג דתרומות ה"א). וכ"פ הרי"ף והרא"ש בעירובין שם, דאע"ג דרב פליג אהני כללי, נקטינן כוותיה דר"י, (וכ"כ בפשיטות בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קצד). וכבר האריך בזה היד מלאכי (כלל תקעז), והביא בידו המלאה והרחבה מכמה מקומות בש"ס ובכל הראשונים דר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה. וכ"כ מרן בכ"מ בכמה מקומות בדברי הרמב"ם. (ותמה עמ"ש בב"י יו"ד סי' קיט ד"ה החשוד, דר"י ור"ש הלכה כר"ש). ושוב הביא מ"ש השיטה מקובצת פ"ד דב"ק בשם הרא"ה דר"י ור"ש הלכה כר"ש, וכתב שיחיד הוא בזה נגד רוב מנין ורוב בנין של הראשונים שפסקו כר"י, עש"ב. ואמנם בספר יעיר אזן (מער' אות י), העיר שבס' הקנה (דפ"ג ע"א), כ', ר"י ור"ש הלכה כר"ש. וכ"כ ראב"ן דקכ"ב וכו'. ע"ש. ומ"מ הדבר ברור שהלכה רווחת ברוב ככל הפוסקים דר"י ור"ש הלכה כר"י. כדאיתא להדיא בעירובין (מו ב). ושוב מצאתי להגאון ר"א פלאג'י בשו"ת שמע אברהם (סי' יח דס"ג ע"א), שהשיג כן על הזרע אמת הנ"ל. ע"ש. ושוב אחז"ר שהזרע אמת עצמו הרגיש בזה בהשמטות שבסוף הספר (דקצ"ה ע"ג), והביא ד' היד מלאכי הנ"ל, ושלפ"ז נפל היסוד ונסתר הבנין, שהרי הרמב"ם עצמו פסק בכ"ד לפי הכלל ר"י ור"ש הלכה כר"י (ושם דחק עוד ליישב קצת עפ"י דרכו. וי"ל ע"ד). ע"ש. ואעיקרא ודאי שקשה לשמוע דר' יוחנן ור"ל בירוש' אישתמיט מינייהו ד' התוספתא, כי מה נדע ולא ידעו הם. וע' בשטמ"ק (כתובות כא. בדפו"י דכ"ה ע"ד), בשם תלמידי רבינו יונה שכ', ובירוש' מפרש דהנפק צריך קיום, ואף על גב דתניא בתוספתא הנפק אינו צריך קיום, איכא למימר דקים להו בירוש' דהך תוספתא לא איתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא שבקיאים היו בעלי הירוש' בתוספתות שבידינו, כי מצויות הן בירוש' באותו הלשון עצמו. עכ"ד. וכ"כ מרן הכ"מ (בפ"א מהל' מעשר שני ה"י) בדעת הרמב"ם שהלכה כהירוש' נגד התוספתא. וע"ע להרא"ש בפסקיו (חולין פ"ב סי' ח, ויומא פ"ח רס"ה, בשם רי"צ אבן גיאת). (וע' בשדי חמד כללי הפו' סימן ב אות ה). והנכון שר"י ור"ל לא נעלמה התוספתא מעיני קדשם, אלא דס"ל לר"י שזה שאמרה להם כל המורד במלכות ב"ד חייב מיתה, מעשה שהיה כך היה, וקים ליה בדרבה מיניה, ואף בלא"ה כיון שכולם בסכנה ולא שייך ה"ט דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, ימסרוהו לידם כיון שייחדוהו. ובעיקר הקושיא על מרן הכ"מ דהא קיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י, י"ל דס"ל דאפשר דהך כללא הוא רק במאי דפליגי בתלמוד שלנו ולא במאי דפליגי בירוש'. וסברא זו לא נפלאת ולא רחוקה היא, וכמו שכתבנו לעיל בשם הנוב"י קמא (חאהע"ז סי' נט) ד"ה אמנם, אליבא דהרמב"ם. וכ"כ בשו"ת תורת חסד מלובלין (חאו"ח סי' כב אות יא) בדעת בעל העיטור. ויישב עפ"י זה קושית הכ"מ פ"ה מיסוה"ת ה"ה (ויותר היה לו להעמיס כן בד' הכ"מ, אף על פי שמרן קיצר בדבריו). ע"ש. (וע' במש"כ בס' חזון עובדיה ח"ב עמוד מט), וע' בס' בן אברהם בליקוטים (דנ"ה ע"ד). ואכמ"ל. ובעיקר הסברא היכא דלא שייך הטעם שאמרו (פסחים כה א) מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, הנה בהגהות הרמ"ך הקשה על הרמב"ם, שאע"פ שנמצא כדבריו בתוספתא, מ"מ כיון דלא שייכא הכא הסברא הנ"ל, שהרי כולם נהרגים יחד אתו, למה לא ימסרוהו. (ומרן הכ"מ כ' דלק"מ על התוספתא, אלא רק על ר"ל דס"ל דבעינן שיהיה חייב מיתה, אף על פי שייחדוהו, וכולם יהרגו עמו. וע' מ"ש מהרח"א בעץ החיים דל"ט סע"א). ומרן הכ"מ תירץ, דס"ל לר"ל דמה שאמרו סברא זו לגבי שפיכות דמים שייהרג ואל יעבור, אינו עיקר הטעם, אלא קבלה היתה בידם דבשפ"ד יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם בסברא להיכא דשייך ה"ט, אבל אה"נ שאפי' במקום דלא שייך ה"ט הוי דינא הכי שייהרג ואל יעבור. ע"כ. וכיו"ב בתוס' (מו"ק ח. בד"ה נפקא ליה). וראה עוד בחידושי הרש"ש (ר"ה טז א). ע"ש. ובשו"ת חמדת שלמה (חאו"ח סי' לח אותיות כב - כג) כ' לתרץ, שהוקש רוצח לנערה המאורסה (כמ"ש בסנהדרין עג א) שאפי' היכא דלא שייכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, וכגון בייחדוהו, ואם לאו יהרגו כולם, אפ"ה אסור למוסרו כדין גילוי עריות. ע"ש. וע' להגאון מהר"ם בן חביב בספרו תוספת יוהכ"פ (יומא פב ב) בד"ה ההוא דאתא לקמיה דרבא. וע"ע בשו"ת אור יצחק (סי' טו), ובשו"ת חסד לאברהם תאומים קמא (חיו"ד סימן מה), ובשו"ת אחיעזר ח"ב (סי' טז), ובשו"ת משפט כהן (סי' קמג קמד), ובס' משפטים לישראל (עמוד רלו), ודו"ק.

ד) ומעתה בנ"ד היה נראה לכאורה לומר שמכיון שע"י פעולת שחרור המחבלים הכלואים בידינו, ע"מ למוסרם בידי חבריהם החוטפים, מכניסים בספק סכנה לכמה מן התושבים בישראל, אין לעשות מעשה בידים פעולה כזאת, אף על פי שיש בה מאידך גיסא הצלת מאה יהודים החטופים, וכדין התוספתא והירושלמי "יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". אולם יש לחלק בין הדין של התוספתא והירוש' לנידון שלנו, ששם עצם מסירת נפש מישראל להריגה היא פעולה אכזרית, למוסרו בידי שופכי דם נקי על מנת להציל עצמם בדמו של זה, לכן יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש מישראל, אבל כאן במעשה של שחרור המחבלים הכלואים, לא נעשתה פעולה המכוונת במישרים לרצח, אלא הכוונה להציל את מאת היהודים החטופים מידי שוביהם, תמורת שחרורם של אלה, ורק במקרה יש לחוש שנוסף גם הוא על צרינו, ויכניסו את היישוב לספק סכנה, באופן שכזה י"ל אין ספק מוציא מידי ודאי, שהיהודים החטופים עומדים בסכנה ודאית של הוצאתם להורג אם לא נשחרר את המחבלים, דטבא להו עבדינן להו, ועושים כל מה שניתן לעשות על מנת להצילם ולשחררם. וע' בחזו"א יורה דעה (סי' סט דף קב ע"ב), שכ', ויש לעיין באחד שרואה חץ (או פצצה ורימון יד), שנזרק על קבוצה של אנשים רבים, ויכול להטותו בתנופת יד לצד אחר, ויהרג רק אחד או שנים שבצד האחר, ואלו שבצד זה ינצלו, ואם לא יעשה כן ייהרגו הרבים, ורק האחד או השנים ישארו בחיים, ונראה דלא דמי למוסרים אחד להריגה להציל השאר, דהתם המסירה היא פעולה אכזרית למטרה של הריגת נפש, ובפעולה זו אין הצלת אחרים בטבע הפעולה, אלא המקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים, והצלתם קשורה במה שנמסר עכשיו להריגה אחד מישראל, אבל הטיית החץ (או הפצצה ורימון היד) מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה ואינה קשורה כלל באופן ישיר בהריגת היחיד שבצד האחר, רק במקרה נמצא עכשיו בצד האחר אדם מישראל, ואפשר שיש לנו להשתדל למעט אבידת ישראל כל מה שאפשר, מאחר שאם לא יעשה כן יהרגו הרבה נפשות. והרי לולינוס ופפוס מסרו עצמם להריגה כדי להציל את ישראל, כמ"ש רש"י (תענית יח ב), ואמרו עליהם (ב"ב י ב) שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. אלא דהכא גרע שהוא הורג בידים. ע"כ (ומיהו לכאורה בלא"ה אין ראיה מלולינוס ופפוס שהם מסרו את עצמם למיתה בשביל ישראל, ואילו כאן ע"י הטיית החץ מציל את עצמו והרבים שעמו, בהריגת אחד או שנים שבצד האחר). וה"ה לנ"ד שאין בפעולת שחרור המחבלים משום הורג בידים, הרי הוא כמו שמטה את הרימון יד לכיוון אחר, ומונע אובדן חיים של ישראלים רבים ככל האפשר, ודאי עדיף לעשות כן מלחוב בדמם של מאת היהודים חטופי המטוס. ובפרט שאין אנו בטוחים שהמחבלים אשר ישוחררו יחזרו בעצמם לפעולות רצח בישראל, לאחר שסבלו על מזימות הרשע שלהם, והו"ל ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי. וראה עוד בזה להלן.

ה) ובאמת שבעצם הדבר אם חייב אדם להכניס את עצמו (ואת אחרים) בספק סכנה, כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, יש בזה עקולי ופשורי, ואמינא נעבור פרשתא דא ונתנייה (מגילה ד א) בס"ד, הנה ז"ל מרן הב"י בחו"מ (סי' תכו): "כתבו בהגהות מיימוניות, ומ"ש רבינו עובר על לא תעמוד על דם רעך, בירוש' מסיק שאפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב. ע"כ. ונ"ל שהטעם שהלה ודאי והוא ספק". עכ"ל מרן. (וכן הוא בכסף משנה סוף פ"א מהל' רוצח). והסמ"ע (שם סק"ב) כ' ע"ז, המחבר והרמ"א השמיטו דין זה, וי"ל שמכיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאוהו בפסקיהם, מש"ה השמיטוהו גם הם. ע"כ. והנה כן מבואר בהדיא בס' איסור והיתר (כלל נט דין לח) שאין לאדם להכניס עצמו בסכנה בשביל הצלת חבירו ממיתה ודאית (וע' בהגהות זר זהב שם). ע"ש. ובשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תרכה) כ', שאלת ממני על מה שראית כתוב, שאם אמר לו השלטון לישראל אחד הנח לי לקצוץ לך אבר שאינך מת ממנו או אמית את ישראל חבירך. י"א שחייב להניח לקצוץ לו אבר בשביל פקוח נפש של חבירו וכו', וכתב ע"ז הרדב"ז, זו היא מדת חסידות, אבל לדין יש תשובה וכו', ותו, שמא ע"י חתיכת האבר יצא ממנו דם הרבה וימות, ומאי חזית דדמא דחבריה סומק טפי וכו', ואני ראיתי לאחד שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם, ויצא ממנו דם כל כך עד שמת, והרי התורה אמרה עין תחת עין וכו', ואפ"ה אמרו חז"ל (ב"ק פד א) שזהו ממון, שאל"כ שמא ע"י כך ימות, והתורה אמרה עין תחת עין, ולא עין ונפש תחת עין, הילכך איני רואה טעם לדין זה, אלא מידת חסידות היא, ואם יש ספק סכנת נפשות בדבר, הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה. ע"כ. והנה מ"ש השואל שראה כתוב וכו', כן הוא בפסקי מהר"ם ריקאנטי (סי' תע). וע' בהגהת מרדכי (סוף סנהדרין) שכ' בשם ערוגת הבשם, ואם אמר לו הנכרי קטע יד חבירך ואם לאו קטילנא לך, אומר ר"ב שמותר לקטוע יד חבירו משום פיקוח נפש שלו, וחייב לפרוע דמי ידו. ונראה שעל אבר א' מחללין שבת, דבאבר אחד נמי איכא סכנה, כדאמרי' (בב"ק פד א), דילמא בהדיה דעויר עיניה נפיק נשמתיה. ואף על גב דרובא לא מייתי באבר אחד, הא קי"ל אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב וכו'. ע"ש. ולכאורה שאני סכנת עין דשורייני דעינא באובנתא דלבא תליא, וכמ"ש בע"ז (כח ב) וע' בתוס' סוכה (כו א) ובחי' הרש"ש שם. ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סי' כג אות כט). ע"ש. וע' להגאון מהר"א משכיל לאיתן בס' נחל איתן (פכ"א מהל' אישות הי"א), שהביא מ"ש הבאר היטב סי' קנז, שאם א"ל השלטון הנח לי לקצוץ אחד מאיבריך ואם לאו אמית את חבירך, שחייב להניח לו לקצוץ אבר. וכ' לחלוק ע"ז, והוכיח ממ"ש הרמב"ם שם שאם המניקה מתאוה לאכול דברים שיסכנו את חיי היונק, צער גופה קודם. וכ' ה"ה שחייה קודמים, אלמא אפי' בשביל צער וחולי גופה שאינו מסוכן אמרינן חייך קודמים, כ"ש שאינו חייב לקצוץ אבר מאיבריו להצלת חיי חבירו, עכת"ד. ולפמ"ש הגאון רבי דוד אופנהיים בשו"ת נשאל דוד (חאה"ע סי' ו), שי"ל שהרמב"ם מיירי בתאות מאכל שיש בה ספק סכנה, כההיא דכתובות (סא א), ומש"ה אמרינן דחייה קודמין, אין ראיה מזה נגד הריקאנטי והבאה"ט, וק"ק שלא זכר שר מדברי הרדב"ז שחולק בהדיא על הריקאנטי בזה כנ"ל. ובס' אור שמח (פ"ז מהל' רוצח ה"ח), כ', וכן מה שראיתי מביאים בשם הרדב"ז שחייב לקוץ אבר מאיבריו כדי להציל חבירו ממיתה, נ"ל שאינו כן, וקצת סעד לזה ממ"ש בסנהדרין (מד ב), וכששמעו חכמים בדבר אמרו להחזירו אי אפשר וכו', וע' בפירש"י שם, ואם איתא, היה להם לומר לעדים שיקוצו ידם הואל והם מודים שעדות שקר העידו, ומכיון שנקטעה ידם קודם מיתה, לאחר גמר דין, פטור, דבעינן לקיים בו יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו (סנהדרין מה ב), א"ו שאינו מחוייב לקטוע ידו להציל חבירו מסכנה. וע' בסמ"ע סי' תכ"ו. ע"כ. והנה מ"ש בשם הרדב"ז, ליתא, שאדרבה הרדב"ז חולק ע"ז, וס"ל שאינו חייב לקוץ אבר להציל חבירו ממיתה. וראייתו מסנהדרין (מד ב) יש מקום לדחות לפמ"ש הפני משה בירושלמי (פ"ו דסנהדרין ה"ג) שהמעשה היה שהעידו עליו שהרג את הנפש, ומבואר בד' הרמב"ם (פי"ד מהל' סנהדרין ה"ח), שעל עוון רציחה לא מהני נקטעה יד העדים, וביד כל אדם להמיתו. ע"ש. אבל בתוספתא פ"ט דסנהדרין כ' שהיה יוצא ליסקל, וכ"ה בפירש"י. ומ"מ י"ל שמאחר שנגמר דינו למיתה, ואין העדים יכולים לחזור בהם, שמכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אין חייבים לקצוץ ידם כדי להצילו. והגאון יעב"ץ במגדל עוז (אבן בוחן אות פג) הביא סברת הריקאנטי הנ"ל, והעיר שבאמת לא שמענו שיחוייב אדם מישראל שאינו רודף להציל באחד מאיבריו שלו את הנרדף הנתון בסכנה, ואדרבה ההיפך שמענו וכו', ונראה דרשות היא ומצוה גרידא. גם צ"ע בסכנת אבר שלפעמים יש בו סכנה לכל הגוף וכו'. ע"ש. וע"ע בפמ"ג או"ח (סי' שכח מש"ז סק"ז), ובשו"ת אמרי בינה או"ח (סי' יג סוף אות ה), ובשו"ת אור גדול (סי' א דכ"ו ע"ד), ובשו"ת חמדת צבי (חיו"ד סי' יט אות כו והלאה).

ו) ומה שסיים הרדב"ז בתשובה הנ"ל, שהמכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל לחבירו מודאי סכנה הרי זה חסיד שוטה, לכאורה יש לתמוה שלא זכר כלל מדברי הגמ"י בשם הירוש' שחייב להכנס בספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה (ומצאתי בס' אמרי בינה חאו"ח סי' יג אות ה שתמה בזה על הרדב"ז). ולכאורה המקור לדברי הגמ"י, כמ"ש בשו"ת יד אליהו מלובלין (סי' מג דמ"ח סוף ע"ד), שהוא בירוש' (ספ"ח דתרומות): "ר' אמי איתצד בסיפסיפה (שנתפס במקום סכנה. פ"מ) א"ר יונתן יכרך המת בסדינו, אר"ש בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל, אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא (פי' הפני משה, או שאני הורג או שאני נהרג, אלך ואצילנו בכח). אזל ופייסון ויהבון ליה. ולמד מכאן הגמ"י מעובדא דריש לקיש דהוי מעשה רב, שחייב להכנס בספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה. ומיהו בתשו' יד אליהו שם העיר ע"ז, שהרי ר' יונתן פליג אריש לקיש וס"ל שאינו מחויב להכנס בספק סכנה עבורו. ואף ריש לקיש י"ל דעביד הכי ממדת חסידות ולא מצד הדין, ואפשר שר' אמי היה גדול מריש לקיש, וכשהניצול גדול במעלה מן המציל מותר להכניס עצמו בספק סכנה להצילו. ע"ש. ואף שהרדב"ז לא יסבור שיש בזה מדת חסידות כלל, וכמ"ש שנקרא חסיד שוטה, י"ל דס"ל כמו שסיים היד אליהו, שדוקא בסתם אדם אין להכנס בספק סכנה בעבורו, אבל באדם גדול כזה שפיר דמי, והיינו רב אמי שנזכר בב"ב (יא ב) בעא מיניה רב הונא מרב אמי, וכתבו התוס' שם, והא דאמרינן בגיטין (נט ב) רב הונא קרי בכהני, משום דאפי' ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף הוו כייפי לרב הונא, י"ל דרבי אמי לחוד ורב אמי לחוד. ע"כ. ומ"ש בברכות (נג ב) אמר רב אמי אמר ריש לקיש, צ"ל רבי אמי. וכ"ה בחגיגה (כד ב), ובכמה דוכתי, ודו"ק. וכיו"ב כ' בס' חסידים (סי' תרצח) שנים שהיו יושבים ובקשו אחד להרוג אחד מהם, אם אחד מהם ת"ח והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני במקומו, כגון ר' ראובן בן איצטרובלי שביקש שיהרגוהו ולא את רבי עקיבא, כי היו רבים צריכים לר"ע. ע"כ. ואפשר שה"ה לתלמיד חכם שגדול ממנו יש בזה מדת חסידות להצילו ולהכנס עכ"פ בספק סכנה. ואם נפשך לומר, י"ל שאף הרדב"ז מודה שאם ע"פ הרוב יוכל להצילו, וגם את עצמו הצל יציל, מצוה וחובה להצילו, וכמ"ש הרדב"ז עצמו בח"ב, בלשונות הרמב"ם (סימן ריח), וא"כ י"ל דבכה"ג מיירי הירוש', אבל בספק שקול, ספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה. וכן תירץ המהר"ם שיק בספרו על המצוות (מצוה רלח) דברי הירוש' הנ"ל. ע"ש. וא"כ א"ש דברי הרדב"ז שלא הזכיר כלל דברי הירוש' שלכאורה עומדים כנגדו. וגם הלום ראיתי להגאון הנצי"ב בספרו העמק שאלה (סי' קמז אות ד) שג"כ כ' שכוונת הגמ"י בשם הירוש', לדברי הירוש' ספ"ח דתרומות הנ"ל, ודחה ג"כ שי"ל דר"ל עביד הכי ממדת חסידות. ע"ש. אלא שתירוץ זה לא יגהה מזור לד' הרדב"ז דס"ל שהעושה כן ה"ז חסיד שוטה, ומחוורתא כדשנינן מעיקרא. ובעיקר דברי הירוש', לכאורה פירוש הפני משה אינו הולם כ"כ את לשון הירוש', עד דאנא קטיל אנא מתקטיל, אלא יל"פ הכוונה שאמר ר"ל עד שאני הורג בלסטים הללו, אני נהרג, כי כזה וכזה תאכל החרב, ולא הועלתי כלום בהצלתו, אלא אני לוקח עמי חיל כבד, ואז אתגבר עליהם ואצילנו מידם. ושו"ר מש"כ בזה בס' כלי חמדה (פרשת כי תצא דקצ"ג ע"א), ובהגהות הגר"ח הלר על ספר המצוות (עמוד קעה), ע"ש. ודו"ק.

ז) וראיתי בשו"ת יד אליהו מלובלין (סי' מג) דמ"ח ע"ג, שכ' להביא ראיה שא"צ להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, מהגמ' בנדה (סא א), הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דר' טרפון, אמרו ליה לטמרינן מר, אמר להו היכי ניעביד, אי לא אטמרינכו חזו יתייכו, אטמרינכו, הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מיבעי, למיחש ליה מיבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו. וכ' התוס', אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא וכו', פירש בקונט', ושמא הרגתם ואסור להצילכם, ובשאלתות דרב אחאי גאון פירש, שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך, והיינו דאמרי' למיחש ליה מיבעי, שיש לחוש ללשה"ר להאמינו לגבי זה שיזהר שלא יבוא הפסד לא לו ולא לאחרים. עכ"ל. (וכ"ה בתוס' הרא"ש שם). הרי שלא רצה לסכן עצמו עבורם, אף על פי שמסתמא לא היה אצלו אלא ספק סכנה אם יוודע הדבר למלכות, שיכול היה לטעון שלא ידע שהרגו נפש, ואצלם היה ודאי סכנה, ועכ"ז לא רצה להטמינם מספק. ובשו"ת בית יעקב סי' קד הוציא פי' התוס' מפשטו, ולא דק. ע"כ. ובס' אגודת אזוב דרושים (דף ג ע"ג), כיון מדעתו לראית היד אליהו, מההיא דנדה (סא א), וכ' שמכאן מוכח שהגמ' שלנו חולקת על הירוש' בזה (והביא ד' הסמ"ע סי' תכו הנ"ל). ולכאורה היה מקום לדחות ששם היתה אפשרות להם להטמין עצמם במקום אחר, כמו שסיים ר"ט זילו אתון טמרו נפשייכו, ולא חשיב לגבייהו ודאי סכנה. ושו"ר באגודת אזוב שם (דל"ח ע"ב) שהניף ידו שנית, והרגיש בזה, ודחה שמלשון הגמ' אי לא אטמרינכו חזו יתייכו, מוכח שלא יכלו להטמין עצמם במקום אחר אלא בדרך רחוקה מאוד, ובכל ודאי סכנה יוכל להיות ריוח והצלה ממקום אחר בדרך רחוקה. ע"כ. אולם עדיין יש לדחות ולומר שאף לאחר שיחביאם ר"ט, הרי היה חושש שיוודע למלכות, כמו שסיים בדבריו, נמצא שאף הצלתם בכך לא היתה ברורה, ומכיון שהיה ספק בהצלתם בכך, וספק ג"כ שהוא עצמו יוכנס בסכנה, לכ"ע א"צ לסכן את עצמו, ולא אמרו אלא כשמכניס עצמו בספק סכנה להצלת חבירו באופן ודאי (ומש"כ בשו"ת חוות יאיר סי' קמו להוכיח מב"מ סב א, שאפי' בספק הצלה חייב להכניס עצמו בספק סכנה, אין דבריו מוכרחים, וע' להלן אות יא). וכ"כ בשו"ת עמודי אור (סי' צו ד"פ ע"א) לדחות הראיה הנ"ל, (שהביאה מהאגודת אזוב), שאף הירוש' לא קאמר אלא כשהצלת חבירו ודאית וברורה, לכן עליו להכנס בספק סכנה משום ודאי סכנה של חבירו (דבהא שייך לומר טעמו של הב"י שהוא ספק וחבירו ודאי), אבל כשהצלת חבירו מסופקת, אין לו להכנס בספק סכנה, דספק וספק הוא, דשמא לא יועילו מעשיו, ויש ספק שימותו שניהם אם לא יועילו מעשיו, ופשיטא דלא עדיפא ספק הצלת חבירו מספק סכנה שלו, ושוא"ת עדיף. ור"ט היה חושש שאם יוודע שהוא הטמינם היה מסתכן גם הוא עמהם, ובכה"ג לא ניתן הספק שלו לידחות. ע"ש. וכ"כ בפשיטות בס' כלי חמדה פר' כי תצא (דף קצב סע"ב) ע"ש. וראיתי עוד בס' טל אורות (בדרשותיו די"ח ע"ב), שהביא מ"ש הכנה"ג חו"מ סי' תכה בשם הרדב"ז, שבזה"ז שיד האומות תקיפה על ישראל, אין להציל את הנרדף בנפשו של הרודף, שנמצא המציל מכניס עצמו בסכנה, אלא יצילנו שלא בנפשו של רודף, ואם אי אפשר, יניחנו, שאין דוחים נפש מפני נפש. וכ' ע"ז הטל אורות, שלכאורה יש לתמוה ממש"כ הגמ"י בשם הירוש', הובא בב"י סי' תכו, שחייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, [וכן הקשה בנשמת חיים אבולעפייא בדרשו' די"א ע"א]. אך באמת לק"מ, דע"כ ל"ק הירוש' אלא כשהמציל נכנס "בספק" סכנה בלבד, אבל במקום סכנה ודאית לא, וכדעת הרדב"ז. [אמר המחבר, תימה שנעלם מעינו הבדולח מ"ש הרדב"ז בתשובה ח"ג סי' תרכה הנ"ל שאפי' בס' סכנה הבא להחמיר ה"ז חסיד שוטה.] אלא דאכתי קשה מההיא עובדא דנדה סא א והתוס' שם, שמשום ספק סכנה של ר"ט לא רצה להצילם מודאי סכנה, ומיהו אחר התבוננות י"ל דהירוש' מיירי בבא להציל איש הנתפס על לא חמס בכפיו, כדי שלא יישפך דם נקי, אבל בההיא דר"ט שעכ"פ יצא עליהם קול שהרגו נפש, ושמא יש בהם עון אשר חטא, מש"ה אף בספק סכנה פטור מלהציל. ע"כ. (וסמך לזה ממ"ש בס' חסידים סי' תרפג: כתוב (משלי כח יז): אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו, אם בורח רוצח אליך אל תקבלהו בין יהודי בין נכרי, כמעשה דר"ט בנדה, עכ"ל. וכ"כ בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א סי' מג וח"ב סי' ט, ע"ש). וכן תירץ בהגהות זר זהב על האו"ה (כלל נט אות כא). וע' בשו"ת דברי יששכר (סי' קע דף קלא ע"ב), בד"ה אך. ע"ש. (ועי' במנחת חינוך (מצוה רלז) שג"כ כ' שממה שהשמיטו הפוסקים ד' הירוש' ש"מ דלא ס"ל הכי. וע"ש. וע"ע בערוך השלחן ח"מ (סי' תכו ס"ד) שג"כ כ' דמהש"ס דידן מוכח דס"ל דלא כהירוש', ע"ש). וע' בשו"ת חסד יהושע (סי' כ) וי"ל ע"ד. ודו"ק.

ח) ותבט עיני להגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (ס"ס קכט), שהביא ההיא דנדה (סא א) להוכיח מזה להיפך מהאחרונים הנ"ל, שאילו ידע ר"ט בבירור שהיתה עלילת שקר ודאי היה נזקק לאטמורינהו, אף על גב דאי לא מסתייעא מילתא היה מסתכן ומחייב ראשו למלך, וזהו כד' הגמ"י בשם הירוש' שחייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. ע"כ. ואין דבריו מחוורים, שנראה שאילו ידע בבירור שהיתה עלילת שקר, מסתמא היו יוצאים זכאים בבית המשפט, כי גם אינהו רחמי דינא ומלך במשפט יעמיד ארץ, ולחששא רחוקה שמא יטו את הדין ובהשפטם יצאו חייבים, וגם הוא ענוש ייענש עונש מות על שהחביאם אצלו, זוהי חששא רחוקה מאוד, ובכה"ג לכ"ע צריך להכניס עצמו בחשש כזה להציל את חבירו מסכנה המרחפת על ראשו. תדע שהרי בשו"ת הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם (סי' ריח) כ', מ"ש הרמב"ם הל' רוצח פ"א כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך וכו', מיירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל וכו', ולו זו בלבד אלא אפי' יש בו קצת ספק סכנה כגון שרואה אותו טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, שיש בהצלת כל אלו קצת ספק סכנה, אפ"ה חייב להציל, ואפי' לא יכול להציל בגופו חייב להציל בממונו וכו', ודע שבכלל לאו זה שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו, אלא שאינו חייב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל ממון חבירו, אבל להציל נפש חבירו אפי' במקום ספק סכנה חייב להציל, והכי איתא בירוש'. ע"כ. וקשה שהרדב"ז סותר עצמו למ"ש בח"ג (סי' תרכה) שהמכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה, ה"ז חסיד שוטה. ובע"כ לומר שאף הרדב"ז מחלק בין ספק שקול של סכנה, לקצת ספק, וע"פ רוב השג ישיג והצל יציל ולא יאונה לו כל און, דבכה"ג מחית איניש נפשיה לספיקא, וכמו שסיים עוד הרדב"ז ח"ב שם: "ומ"מ אם הספק סכנה נוטה אל הודאי, או אפי' בספק מוכרע, אינו חייב למסור נפשו, דמאי חזית דדמא דחברך סומק טפי דילמא דמא דידך סומק טפי, ורק אם הספק סכנה אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן, אם לא הציל, עבר על לא תעמוד על דם רעך", עכ"ל. וה"ז כמבואר. ובזה ניחא דס"ל להרדב"ז שאף הירושלמי לא אמר אלא כשע"פ רוב יוכל להציל בלא סכנה (וכמ"ש לעיל אות ו). וממילא נדחית ראית הנצי"ב מההיא דנדה (סא א). וכן ראיתי בס' אגודת אזוב שם, שכ' בפשיטות שאילו ידע ר"ט שהם זכאים לא היה שום חשש סכנה לר"ט מהטמנתם. ובסוף הספר בהשמטות מצא דברי הרדב"ז ח"ג (סי' תרכה) דס"ל שאין צריך להכניס עצמו לספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה, וסיים, ומ"מ צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה או לא, ולא לדקדק ביותר שמא יש סכנה, וכמ"ש (בב"מ לג א) כל המדקדק ומקיים בעצמו כך, (אפס כי לא יהיה בך אביון, שמכאן דרשו שלך קודם לשל כל אדם), סוף בא לידי כך, (כי לא יחדל אביון מקרב הארץ), וכ"ה בחו"מ סי' רסד. ע"כ. וכ"כ בערוך השולחן חו"מ (ס"ס תכו) ע"ש. ומכאן ג"כ תשובה לראית הנצי"ב, שבודאי רחוק מאוד לומר שאף אם ידע בבירור שהם זכאים, היה מתחייב בעונש מיתה על שהטמינם, אם היו יוצאים בכל זאת חייבים בדין, ולכל היותר היו מצערים אותו בלבד, והרי חובה על האדם לסבול צער כדי להציל חבירו מודאי סכנה, וכמו שהוכיח במישור המג"א סי' קנו מההיא דשבת (לג ב) נשים דעתן קלות ודילמא מצערי להו ומגלי לן, אזלי וטשו במערתא. משמע שמן הדין חייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם. (וע' אמרי בינה או"ח סי' יג אות ה). וכ"כ הנצי"ב עצמו שם בסוף דבריו, והביא דברי המג"א הנ"ל, והעיר עוד שלפנינו בשאילתות דרא"ג לא כ' שיחייב ראשו למלך ויסתכן, אלא שיגרמו לו צער, אבל ספק סכנה לא שמענו, וגם לדברי התוס' והרא"ש י"ל שזהו ממדת חסידות והרוצה להחמיר על עצמו רשאי, וכשיטתם בע"ז (כז ב) שגם בדין יעבור ואל יהרג רשאי להחמיר על עצמו וכו'. ע"ש. (וע"ע להלן על יתר דבריו). וע' למרן החיד"א בס' דברים אחדים (דקי"ב סוע"ד והלאה).

ט) עוד ראיתי בשו"ת יד אליהו מלובלין (סי' מג) שכ' להוכיח דלא כהירוש', ממ"ש בסנהדרין (עג א) ת"ר מנין לרודף אחר חבירו להורגו שניתן להצילו בנפשו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך, והא להכי הוא דאתא, האי מבע"ל לכדתניא, מנין לרואה את חבירו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להציל, ת"ל לא תעמוד על דם רעך, ומשני, אה"נ, אלא ניתן להצילו בנפשו מנלן, אתיא בק"ו מנערה המאורסה, ומה נעה"מ שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ואין מושיע לה הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיעה, רודף אחר חבירו להורגו עאכ"ו. והדר פריך אברייתא דמנין לרואה חבירו טובע בים וכו', ת"ל לא תעמוד על דם רעך, והא מהתם נפקא אבדת גופו מנין ת"ל והשבותו לו, ומשני, אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה, אבל למיטרח ולמיגר אגורי אימא לא קמ"ל. ואם איתא לדברי הירוש' טפי הול"ל שאפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב, אלא ודאי שא"צ לסכן עצמו מספק להציל חבירו ממיתה ודאית, עכת"ד. וכן הביא ראיה זו בס' אגודת אזוב (דל"ח ע"ב). גם בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קנה), הביא מש"כ הב"י בשם הירוש' שחייב להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו מסכנה ודאית, והסמ"ע כ' שהפוסקים לא ס"ל הכי, וכתב, ויש לי להוכיח כן מסנהדרין עג. (כנ"ל), א"ו דהש"ס דידן פליג על הירושלמי. וכ"כ עוד המהר"ם שיק בחיבורו על המצוות (מצוה רלח דע"ה ע"א). ע"ש. וע"ע בהעמק שאלה (ס"ס קכט), ובאמרי בינה או"ח (סי' יג אות ה). ע"ש. אולם יש לדחות לפמ"ש בחי' הר"ן (סנהדרין עג א) ד"ה גמרא וכו', וא"ת וכיון שמצוה להרוג הרודף כדי שיציל הנרדף, וכדילפינן בק"ו מנערה המאורסה, למה לי קרא דלא תעמוד על דם רעך, פשיטא שהוא מצווה לטרוח בהצלת מי שטובע בנהר או לסטים באים עליו, וי"ל דמקרא דניתן להצילו בנפשו לא שמעינן אלא במי שברור לו כשמש שהוא רוצה להורגו, ובכה"ג במי שברור לו שהוא טובע בנהר אם לא יצילהו, בזה הוא שמחוייב להצילו, אבל על ספק לא שמעינן מידי, משום הכי אתא קרא דלא תעמוד על דם רעך לומר שמצוה להצילו ולטרוח בו אף על הספק. עכ"ל. (וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סי' ריח). ולפ"ז כיון דקים לן דקרא דלא תעמוד על דם רעך מיירי בספק, בכה"ג אם יש ספק סכנה למציל, לא עדיף ספיקא דידיה מספיקא דחבריה, ומאי חזית דדמא דחבריה סומק טפי וכו', ולכן א"צ להכניס עצמו בסכנה, ומש"ה מוקי לקרא דקמ"ל דאיבעי ליה למיטרח ולאגורי, שאף בספק סכנה לחבירו חייב להצילו גם ע"י מיטרח ואגורי, ולעולם כשחבירו נמצא בודאי סכנה, צריך לסכן עצמו מספק להצלתו. ועי' בשו"ת ויען אברהם (חחו"מ סי' ב), ובס' אמרי בינה או"ח (סי' יג אות ה), ובס' ערוך לנר (סנהדרין עג א), ובחידושי הבנין שלמה על סנהדרין שם. ודו"ק. [שו"ר להגר"ח הלר בס' המצות (עמוד קעה), שנגע בדברינו הנ"ל, וע' בס' כלי חמדה פר' כי תצא (דף קצב ע"ב). וי"ל ע"ד. ודו"ק].

י) והנה בנדרים (פ ב) תניא, מעין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין. (פרש"י מעין של בני העיר שנמשך והולך לעיר אחרת, ואין בו אלא כדי סיפוק שתיית בני אותה העיר, הרשות בידן לסותמו שלא ילך לעיר אחרת שלמטה הימנה, לפי שהמים שלהם הם, והמים ברשותם וחייהם קודמין לחיי אחרים), כביסתן קודמת לכביסת אחרים, כביסתן וחיי אחרים, חיי אחרים קודמין לכביסתן, ר' יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים, מ"ט דר"י, משום דאמר שמואל ערבוביתא דמנא מביאה לידי שעמום (פירש"י, שגעון), ומפקינן לה מדכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם, מאי חיתם, אילימא חיה ממש, הא קיי"ל חיה בכלל בהמה, אלא כביסה דאיכא צערא דערבוביתא. ע"כ. וכתב ע"ז בשאלתות דרב אחאי גאון (ס"פ ראה סימן קמז): "והלכתא כביסה הויא חיותא, וחייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים". וכתב הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (שם, אות ד), שטעם רבינו שפוסק כר' יוסי משום דשמואל קאי כוותיה, וקראי דייקי כוותיה וכו', ולכאורה במאי קמפלגי ת"ק ור"י, ונראה דהא ודאי סכנת צמא של אחרים ברורה היא שימותו בצמא, משא"כ כביסתן אפשר שיבואו לידי סכנה, וכמה בני אדם אינם באים לידי שעמום בהעדר כביסה, אלא דמ"מ ספק סכנה הוא, וס"ל לת"ק שחייב להכנס בספק סכנה בשביל ודאי סכנה של חבירו, ור' יוסי פליג ע"ז, והלכה כר' יוסי שאין להכנס בספק סכנה בשביל ודאי פיקוח נפש של חבירו. ואף שבהגמ"י כ' בשם הירוש' שחייב להכנס בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, כבר כתבנו לעיל בסי' קכט דההיא דר"ל בירוש' (ספ"ח דתרומות), אינה אלא ממדת חסידות, אבל הכא במילתא דמעין של בני העיר לא שייך להתחסד ולסכן קטנים דלאו בני מחילה נינהו אם אין הדין כן. עכת"ד. ומשמע דס"ל דמ"ש כביסתן וחיי אחרים כביסתן קודמת, מיירי שיש סכנה ממש לאחרים במניעת שתייתן ממעין זה, ואילו במניעת כביסה יש ספק סכנה. והנה בש"ע אה"ע (סי' פ סי"ב) איתא: "פסקו לה מזונות הראויים למינקת, והרי היא מתאווה לאכול ממאכלות אחרות, או לאכול יותר, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד, שצער גופה קודם, (כ"ה דעת הרמב"ם), ויש מי שאומר שיכול לעכב". וכתב ע"ז החלקת מחוקק, קשה, שאם לולד יש ספק סכנה ולה אין סכנה רק צער, מהיכא תיתי דמשום צערה תסכן הולד, ואם גם לה יש סכנה לא ידעתי מי שיחלוק ע"ז, דפשיטא דחייה קודמין. ע"כ. ומאי דפשיטא ליה להח"מ שאין צערה דוחה סכנת אחרים, יסודתו בהררי קודש, וכמ"ש המג"א (סי' קנו) להוכיח כן מההיא דשבת (לג ב) גבי רשב"י, אמר, נשים דעתן קלות דילמא מצערי להו ומגלי לן, אזלי טשו במערתא. אלמא דמדינא חייב לסבול צער ועינוי כדי שלא יהרג חבירו בחינם (וכמש"כ זאת לעיל אות ח). והגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (סי' קכט אות ד) כ' להוכיח כן ממ"ש בסנהדרין (עג א) מנין לרואה את חבירו טובע בנהר וכו' שחייב להצילו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך, והא מהתם נפקא והשבותו לו לרבות השבת גופו, אי מהתם ה"א בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל. ופירש"י, דלא תעמוד על דם רעך משמע לא תעמוד על עצמך אלא חזור על כל הצדדים שלא יאבד דם רעך. ומשמע שבכלל זה שחייב לסבול צער ולא יסתכן חבירו (ותמה על המג"א שהוצרך להביא ממרחק לחמו, והרי הדין פשוט במקומו). ע"ש. אולם ראיתי להבית שמואל (סי' פ) שכ' ע"ז, וי"ל שאע"פ שמגיע לולד ספק סכנה מ"מ מותרת לאכול משום צערה, כמ"ש בנדרים (פ ב) כביסתן קודמת לחיי אחרים, ואף על פי שאין במניעת כביסה אלא צער, מיהו התם ר' יוסי הוא דס"ל הכי, ורבנן פליגי עליה, וס"ל דחיי אחרים קודמין לכביסתן, וא"כ מנ"ל לרמב"ם לפסוק כר' יוסי. ע"כ. ותימה, שאם באמת מניעת כביסה הוא צערא בעלמא, איך יתכן לומר לסברת ר"י דצערא דידיה דוחה סכנת אחרים, וכמו שהוכיחו במישור המג"א והנצי"ב הנ"ל שצערו נדחה מפני סכנת אחרים. (איברא דהגאון יעב"ץ במגדל עוז (אבן בוחן אות פג) כ', גם נראה דא"צ לסבול יסורין קשים ומרים להצלת חבירו מסכנה, דנגידא קשה ממותא, וכמו שאין רשאים למסור אחד מהם ליסורין בעלילה אם אינו חייב, ואפי' אם הם נהרגים אם לא ימסרוהו. ק"ו שאינו חייב למסור עצמו ביד גוים ליסורין בשביל הצלת חבירו מסכנה. ע"כ. וקשה מההיא דשבת (לג ב) דמשמע שהיו חייבים לסבול צער להצלה מסכנה. וי"ל שכוונת הגאון יעב"ץ שאם כבר נתפס למלכות ונמצא בסכנה, אין חיוב לחבירו למסור עצמו בקום ועשה ליסורין קשים להצלת חבירו, אבל כאן הרי ר"ש נחבא מהשלטונות, ומאליהם יתפסו את אשתו, וע"י יסורין תגלה מקום מחבואו של ר"ש ותביאנו לסכנה. וזה אסור אף להגאון יעב"ץ. (ע' באמרי בינה או"ח (סי' יג אות ה). ודו"ק). ואולי דס"ל להב"ש הנ"ל לחלק דשאני ההיא דשבת שע"י שתאמר מקום הימצאו של ר"ש שנידון למיתה, עקימת שפתים הוי מעשה בכה"ג (וע' בתוס' ב"מ צ ב, בד"ה ר' יוחנן). ולכן יש חיוב לסבול יסורין קשים ולא לגלות, אבל כאן שמונעים המים מאחרים ע"י עשיית סכר, או בהמעטת המים ע"י הכביסה, חשיב גרמא ושוא"ת. (ומה שסיים הבית שמואל דמנ"ל לרמב"ם לפסוק כר' יוסי, לק"מ, דהא קמן דהשאלתות פוסק כר"י, ובאמת שהסמ"ג (עשין עד דמ"ו רע"ד), כ' שהרמב"ם היה גורס בעירובין (מו ב) הלכה כר' יוסי מחבריו. ע"ש. וכ"ה בתוס' תענית (כח א) שהלכה כר' יוסי מחבריו. וכן גירסת הראבי"ה במגילה (סי' תקעט), והאור זרוע ח"א (סימן שצ), וע' בס' יעיר אזן (מע' ה אות מד), ובס' נחל איתן (פי"א מהל' אישות הי"א), ובספר עמודי אש (סימן ד כלל יב), וביתר בעלי הכללים). ומ"מ מדדרשינן להאי מילתא מדכתיב ולכל חיתם, מוכח דחיותם ממש הויא, משום ערבוביתא מייתי לשעמום, וכספק סכנה דמי. וכ"מ מד' השאלתות שם, וכמ"ש ג"כ הנצי"ב שם. ואין זה ענין לסתם צער בעלמא, ונראה שלזה נתכוון הבית מאיר באה"ע שם שהעיר על הב"ש שלפי המסקנא בגמ' בנדרים אין דבריו מוכרחים אף לר' יוסי. ע"כ. ומצאתי להגאון הפלאה בקונט' אחרון (סי' פ סי"ב) שכ' ע"ד הב"ש, ולפע"ד התם לא מיירי באופן שיש סכנה לבני העיר האחרת, אלא שיכולים הם להביא מים מעיר אחרת ע"י טורח גדול, או שילכו משם, תדע, שאל"כ אטו נימא דאף בודאי סכנה כביסתן קודמת לחיי אחרים, והא לא מסתבר כלל, ותו דהא קיי"ל ספק סכנה דאחרים דוחה שבת ויוה"כ, ואילו צערא דידה לא התירו אלא בשבות דרבנן, כמ"ש ביבמות (קיד א). ותו דבגרושה מניקה קיי"ל בכתובות (ס א) שאם יש חשש סכנה כגון שהתינוק מכירה, כופה ומניקתו, וחייבת לצער עצמה ולהניקו. וגדולה מזו כ' הב"י חו"מ (סי' תכו), מהגמ"י בשם הירוש' שחייב להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה, ונהי דהפוסקים המפורסמים והש"ע השמיטו דין זה, וכמו שהעיר הסמ"ע, מ"מ במקום צער בלבד בודאי דסכנה עדיפא. ע"כ. וכיו"ב כתב התפארת ישראל (בפ"ק דפאה משנה א), דהא דאמרינן בנדרים (פ ב) כביסתן קודמת לחיי אחרים, לא מיירי במקום סכנה שאם לא ישתו ימותו, אלא רק שיצטערו הרבה בצמא. וע' ב"י חו"מ סי' תכו, עכת"ד. וכ"כ כיו"ב בשו"ת אגרות משה (חיו"ד סימן קמה דף רפח ע"א). ע"ש. ואפשר שגם הרמב"ם שכ' שאין הבעל יכול לעכב בידה מפני סכנת הולד, שצער גופה קודם, לא מיירי מסכנה ממש של הולד, אלא סכנת חולי בעלמא, וכעין מ"ש ר"ת בהגמ"י (פ"ב מהל' שביתת עשור אות ה), ובאור זרוע הגדול ח"ב (סי' ר"פ). ע"ש. וע"ע בשו"ת הגרע"א (סי' ס דל"ו ע"ג) שכ' כיו"ב: "שאין כוונת הר"ש שם דאיכא סכנה ממש או אפי' ספק סכנה, אלא שיש כאב וצער רב ואפשר שע"י צד הריחוק אחת מני אלף תצמח מזה סכנה, שאע"פ שאין אנו דנים אותו כעת בכלל סכנה או אפי' ספק סכנה, מ"מ כיון שיש צד אפשרות לבוא לזה נקרא בלשון סכנה, וכיו"ב בשבת (מה א) כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, ופירש"י, סכנה. והרי אפילו בספק סכנה גם איסור תורה נדחה ומה צריך לסמוך אדר"ש, א"ו שאין כאן גדר ספק סכנה להתיר איסור בשביל זה, ורק מכיון שיש הסתעפות סכנה על צד הריחוק, מקרי שעה"ד וסמכינן אדר"ש". עכת"ד. א"נ י"ל כמ"ש הגר"ד אופנהיים בשו"ת נשאל דוד (חאה"ע סי' ו די"ג ע"ב) שהרמב"ם סובר שמשום צערא דידה מותר לה לאכול אשר תאוה נפשה, וכההיא דנדרים (פ ב) כביסתן קודמת לחיי אחרים, ואם נפשך לומר שאני התם דאיכא חשש סכנה, כדמסיק הש"ס, דה"ט משום דערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא, אי משום הא לא איריא, שאף צער תאוות מאכל אתיא לידי סכנה, כדאמרי' בכתובות (סא א) א"ר אשי, הוה קאימנא קמי רב כהנא ואייתו ליה גרגלידי דלפתא בחלא (חתיכות לפת בחומץ) ואי לאו דיהיב לי אסתכני, ומייתי התם עובדי טובא בכה"ג. וכן ביומא (פב א). וע"כ צ"ל כן בדברי הרמב"ם, שאל"כ תקשה קושית החלקת מחוקק באה"ע (סי' פ), עכת"ד. וע"ע במרכבת המשנה (פכ"א מהל' אישות הי"א). וע' בתפארת ישראל (סוף יומא) שכ', שמ"ש עולא (בנדרים כב א) ופרע לו בית השחיטה, כדי להציל עצמו, אף על גב דאיכא חיי שעה לאחר שנשחט חבירו, משום דבגרם סכנה קיי"ל כר' יוסי בנדרים (פ ב) דכביסתן קודמת לחיי אחרים. וכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו מ"ש הירוש' שצריך להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, וכמו שהעיר הסמ"ע חו"מ (סי' תכו), ואף שי"ל שאני ההיא דר' יוסי שהכביסה הגרם שלה הוי רק מניעה שלא יתן מים לחבירו, ואילו כאן ע"י אמירתו הרי הוא מקצר חייו ע"י מעשה, אפ"ה בחיי שעה לא דייקינן כולי האי, וע' תוס' ע"ז (כז ב), עכת"ד. ואף בההיא דאה"ע (סי' פ סי"ב) הוי רק גרם סכנה כמ"ש הבית מאיר. וע"ע בהגהות זר זהב על האו"ה (כלל נט אות כא) שהביא ג"כ ראיה מדר' יוסי בנדרים (פ ב) שאע"פ שאין סכנת השעמום נחשבת לסכנה ברורה, ואילו לגבי האחרים יש סכנה ברורה, מ"מ אין להם ליכנס לספק סכנה עבור חבריהם, ואף רבנן לא פליגי אדר' יוסי אלא משום דס"ל שאין בכיבוס חיי נפש כלל כמ"ש הר"ן שם. עכת"ד. ולא זכר שר מדברי ההפלאה הנ"ל דבההיא דנדרים מיירי דליכא סכנה ממש, אלא יכולים להשיג מים ע"י טירחא יתירה, או שילכו משם. ומצאתי תנא דמסייע ליה לההפלאה הוא רבינו יהודה בר קלונימוס משפירא (רבו של הרוקח), בס' יחוסי תנאים ואמוראים (עמוד לד), שהביא המחלוקת של ר' יוסי ורבנן בנדרים (פ ב), וכתב, דמיירי דאפשר לבני העיר האחרת ע"י טורח להסתפק ממעין אחר, או שהם ילכו למקום אחר, דהא לר' יוסי אילו שנים מהלכים במדבר וביד אחד מהם חבית מלאה מים, ואם ישתו שניהם יחיו ויגיעו ליישוב, ואם יכבס בהם לא יספיק לשתיה לשני, מי לא מודי ר' יוסי שמוטב שישתו שניהם ויחיו, ולא יראה במיתת חבירו, מפני תענוג הכביסה שלו, והא ודאי שבכל מקום שיש פיקוח נפש ברור, צריך להשתדל להציל אפי' ע"י טורח ועינוי, אם א"א להציל בענין אחר, שכיון שניתן לחלל שבת בשביל פיקוח נפש, כ"ש שצריך לענות עצמו בשביל פקו"נ, ולפום צערא אגרא. עכת"ד. ומעתה אין מכאן שום הוכחה נגד הגמ"י בשם הירוש', ודלא כהגאון הנצי"ב ודעמיה שמפרשים הגמ' בנדרים בסכנת נפשות של אחרים ממש, וכ"כ ג"כ בשו"ת בית שלמה (ח"ב מיו"ד ס"ס צט) וע' בהערת בן המחבר שם, ודו"ק. (וע' היטב בנחל איתן פכ"א מהל' אישות הי"א. וי"ל ע"ד. ודו"ק). [וע' בס' שבט מיהודה (עמוד כ), ובשו"ת חמדת צבי (חיו"ד סי' יט אות כז) שכ' ל"ר מנדרים (פ ב), מדרבנן דר' יוסי שצער גדול נדחה מפני סכנה. וי"ל ע"ד. ואכמ"ל].

יא) ועוד יש לאלוה מלין מההיא דתניא בב"מ (סב א) שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב, דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו ולא יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך. ובשו"ת חוות יאיר (סי' קמו) הביא מ"ש מרן הכ"מ ספ"א מהל' רוצח בשם הירוש' שחייב להכנס בספק סכנה להציל נפש חבירו מודאי סכנה, וכ' ע"ז, וה"נ משמע מהש"ס שלנו בב"מ (סב א) דמשמע התם דדוקא באופן שאם ישתו שניהם ימותו בודאי, משא"כ בספק י"ל ישתו שניהם, ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי, וא"כ מוכח שחייב להכנס בספק סכנה אפי' בספק הצלה, וצ"ע. ע"כ. ובשו"ת יד אליהו מלובלין (סי' מג דמ"ט ע"ב) הביא ד' החו"י, וכ', ולענ"ד נראה דהתם איירי בספק, ר"ל שקרוב הדבר שלא יספיק לשניהם, ועכ"ז ס"ל לבן פטורא שישתו שניהם ויכנס בספק סכנה, ולא יראה את חבירו מת ודאי, וע"ז חולק ר"ע דאף בכה"ג חייך קודמין, דהיינו שיחיה בודאי אף על פי שחבירו ימות, משום שחייו קודמין. עש"ב. וכיו"ב כ' הנצי"ב בהעמק שאלה (ס"ס קמז) שמחלוקת בן פטורא ור' עקיבא מיירי שאם ישתו שניהם, יחיו עכ"פ יום או יומים גם שניהם, ואולי בינתיים יזדמנו להם מים, משא"כ אם לא יתן לחבירו הרי ימות בודאי בצמא, ובא ר"ע ולימד שאף בזה וחי אחיך עמך חייך קודמין, כלומר שספק חיותו ג"כ קודמין, כמ"ש ביומא (פה ב) וחי בהם ולא שימות בהם, ודריש מהכא שאפי' ספק סכנת נפשות דוחה כל המצוות, דוחי בהם משמע שלא יבוא בשום ענין לידי סכנה, וכמ"ש התוס' בד"ה ולפקח, וה"נ הכא וחי אחיך עמך, חייך קודמין, פי', ודאי דחייך קודמין, וידוע שהלכה כר' עקיבא, וכן הובא בהרי"ף והרא"ש ב"מ שם, וכן פסק המאירי ב"מ שם, וכן באור זרוע הגדול ב"מ שם. (וע' בשו"ת משפט כהן סי' קמד, ודו"ק). וא"כ מכאן למדנו שאין להכנס לחשש סכנה בשביל ודאי פקו"נ של חבירו. ע"כ. וע"ע בחי' המהר"ם שיק על המצוות (מצוה רלח) ובתשובותיו (חיו"ד סימן קנה). ע"ש. וע' לרבינו יהודה בר קלונימוס משפירא בס' יחוסי תנאים ואמוראים (עמוד לג) שהביא הסוגיא דב"מ הנ"ל, וכ', ונראה לפרש שמפני שמהלכין בדרך שניהם בספק, שבודאי אין במדבר מים לטרוח ולהביא, וס"ל לבן פטורא שכיון שאם לא ישקה את חבירו בודאי ימות לעיניו, ונאמר לא תעמוד על דם רעך, וצריך כל אחד מישראל להציל את חבירו מחיה ומלסטים אפי' אם הוא מסוכן בספק, ושמא ייעשה נס ויזדמנו להם מים. אבל במקום שיש ביד אחד קיתון של מים וע"י טורח גדול שיטרח חבירו ימצא מים, מודה בן פטורא שאין חובתו על זה להחיותו כיון שאפשר לו לטרוח, וכמ"ש כיו"ב בנדרים (פ ב) לר' יוסי דכביסתן קודמת לחייהן של אחרים, ומיירי בכה"ג שהאחרים יכולים לטרוח ולהביא מים להחיותם. ע"ש. ויש לצדד במ"ש שרק ע"י נס יזדמנו להם מים, משמע שאין אפשרות אחרת עפ"י הטבע, וזה כמ"ש החו"י הנ"ל, וצ"ע. (ובחזו"א יו"ד (סי' סט אות ב) הסביר שטעמו של בן פטורא משום שיש חיי שעה לשניהם, שאם ישתו שניהם יחיו חיי שעה, וקיי"ל ביומא (פה א) שעל חיי שעה מפקחים את הגל, ולכן אין חיי עולם שלו דוחים חיי שעה של חבירו, ואף על פי שמסכנין חיי שעה בשביל ספק הצלת חיי עולם, כמ"ש בע"ז (כז ב), הכא שאני ששניהם שוים בזכיית חיי עולם, וכל אחד שישתה יחיה חיי עולם, ובא לבכר עצמו על חבירו משום שהמים שלו, ומכיון שיש חיי שעה לשניהם אינו יכול לזכות במה שהמים שלו, ור' עקיבא סבר דמשום חייך קודמין פטור הוא מהצלת חיי שעה של חבירו. ע"כ. וכיו"ב כ' בתפארת ישראל (פ"ק דפאה מ"א). וע"ע בהעמק שאלה (ס"ס קמז). אבל בשו"ת יד אליהו מלובלין (סי' מג) כ' לדחות טעם זה. ע"ש. (ומה שסיים החזו"א, שאין חבירו רשאי לגזול ממנו מימיו, והוי כגוזל נפשו של חבירו, שאע"פ שאדם רשאי להציל עצמו בממונו של חבירו, (ע' תוס' ב"ק ס: ד"ה מהו, ובשו"ת יביע אומר ח"ד חחו"מ סי' ו אות ב), כאן הרי כבר הוכרע הדין דחייך קודמין. ע"כ. זכה לכוין לד' השיטה מקובצת (ב"מ סב א), וז"ל: ואם חטף ממנו המים ושתה, וחבירו מת על ידו, חייב מיתה בדיני שמים, דמאי חזית דדמא דידיה סומק טפי, הרמ"ך. ע"ש. וע"ע בשו"ת אחיעזר ח"ב (ס"ט טז), ע"ש. ודו"ק). וע' בשו"ת אגרות משה (יו"ד סי' קמה) ובס' שבט מיהודה (עמוד יז).

יב) ואנכי הרואה להגאון מהר"ח דוד אבולעפייא בס' נשמת חיים בדרשותיו (די"א ע"א וב'), דנקיט בתר שפולי דמרן הב"י חו"מ (סי' תכו) ע"פ הירוש' שחייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, ותמה מזה על מ"ש הכנה"ג חו"מ (סי' תכה אות יח), שאין מצוה להציל הנרדף בנפש הרודף אלא באופן שאין סכנה למציל, אבל אם יש ספק סכנה למציל אין לו להסתכן, שזהו היפך דברי הב"י בשם הירושלמי, ושוב כתב שאפשר שמודה מרן הב"י שאם ספק סכנה למציל נוטה אל הודאי פטור להציל, וכמ"ש הרדב"ז ח"ב סי' ריח הנ"ל. (ובאמת שהרדב"ז אף בספק סכנה שקול ס"ל שאסור להחמיר על עצמו להציל חבירו מודאי סכנה והו"ל חסיד שוטה, ורק כשע"פ הרוב אין סכנה ויכול להציל שפיר דמי, וצ"ע א) ועפ"ז פירש הויכוח בין מרדכי ואסתר, שמרדכי ביקש שאסתר תכנס אל המלך אשר לא כדת, ותכניס עצמה בספק סכנה, להציל את ישראל מודאי סכנה של המן, והשיבה לו אסתר, דע"כ לא אמרו אלא בספק סכנה, אבל כאן הספק נוטה אל הודאי שהרי הנכנס למלך שלא כדת אחת דתו להמית וכו'. ע"ש. ולא זכר שר מדברי הסמ"ע שהפוסקים שהשמיטו דין זה ס"ל שאפי' בספק סכנה (שקול) פטור להציל חבירו מודאי סכנה, שחייו קודמים. וכן פסק האיסור והיתר (כלל נט דין לח). וכ"כ באליה רבה (סי' שכט ס"ח) בשם האו"ה הנ"ל, וכ' שמכאן סתירה למ"ש הסמ"ע סי' תכו בשם הירוש' וסייעתא להש"ע שם שהשמיט ד"ז. ע"כ. וכ"פ בש"ע הגר"ז או"ח (סי' שכט ס"ח). ע"ש. וההיא דאסתר לא שמה מתיא, שלהצלת כל ישראל פשיטא שהיתה צריכה לסכן עצמה בשבילם, ואפי' בודאי סכנה מצוה איכא, שאפי' להצלת אדם גדול שרבים צריכים לו, מצוה למסור נפשו עליו, אפי' בודאי סכנה, וכמ"ש בס' חסידים (סי' תתרצ), כ"ש להצלת כל ישראל ממש, ובתוכם גדולי הדור, חגי זכריה ומלאכי עזרא נחמיה דניאל חמ"ו ומרדכי וסיעתם. וכבר אמרו חז"ל (ב"ב י ב) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, ופירש"י, הרוגי לוד פפוס ולוליינוס אחים שהרגם טוריינוס הרשע ע"י גזרה שנגזרה על ישראל להשמידם על שנמצאת בת המלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה, ועמדו אחים אלו ואמרו מה לכם על ישראל אנו הרגנוה. ע"ש. (אלא שי"ל שבלא"ה הם היו בכלל הגזרה, וכמו שחילק כיו"ב רש"י סנהדרין עב: ד"ה יצא ראשו, וא"ת שבע בן בכרי וכו' ע"ש. ואסתר היתה סבורה שמכיון שהיא מבחוץ ואינה בכלל הגזרה פטורה היא מלהציל, ולכן א"ל מרדכי אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים. ואכמ"ל א) וכ"כ בהגהות זר זהב (כלל נט אות כא) שאין ראיה להגמ"י בשם הירוש' מאסתר שנכנסה אל המלך בספק סכנה, שהצלת רבים שאני, ואדרבה ממה שלא רצתה מתחילה להכניס עצמה בספק סכנה משמע להיפך, כמו שפי' רש"י באסתר, עד שא"ל מרדכי שבלא"ה גם היא בסכנה. ע"ש. וע"ע בס' טל אורות בדרשותיו (די"ז ע"ד ודי"ח ע"א). ע"ש. וראיתי באור שמח (פ"ז מהל' רוצח ה"ח) עמ"ש הרמב"ם שם, הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם אפילו להציל נפש בעדותו, ואפילו כל ישראל צריכים לתשועתו כיואב בן צרויה, עד מות הכהן הגדול, אינו יוצא. ואם יצא התיר עצמו למיתה. ע"כ. וכ' ע"ז האור שמח, הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא והלא פקו"נ דוחה כל המצוות שבתורה, ומכ"ש פקו"נ של כל ישראל, ואסתר תוכיח, אלא שכנגד הטבע אין לנו להוסיף אחר מצות יוצר הטבע, וחוקר כליות ולב אמר כי ירדוף גואל הדם את הרוצח כי יחם לבבו, ולו אין משפט מות, וכיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו לספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית. ומכאן מוכח דלא כד' הגמ"י בשם הירוש' דתרומות שהובא בכ"מ ספ"א מהל' רוצח, ומהירושלמי עצמו אינו מוכח למעיין בו היטב. ע"כ. (וכיו"ב כ' במשך חכמה (ס"פ שמות) בפסוק לך שוב מצרימה כי מתו האנשים המבקשים את נפשך, שאלמלא מתו לא היה צריך להכנס בסכנה בשביל הצלת ישראל, וכמ"ש הרמב"ם הל' רוצח הנ"ל. ע"ש). ולכאורה אכתי תקשי ליה מאסתר שסיכנה עצמה בגלל ישראל, ולמה יגרע כח הרוצח אם כל ישראל זקוקים לישועתו, ודוחק לומר דשאני אסתר שהיתה בכלל הגזרה (וכמ"ש הרב זר זהב הנ"ל), שהרי הוא עצמו כ' בתחילה "ואסתר תוכיח", ובאמת שכבר עמד על דברי האור שמח בס' כלי חמדה (ר"פ פנחס), וכ' שבמחכ"ת לא דיבר נכונה, שהדבר ברור שחובה להכניס עצמו בסכנה להצלת ישראל, ובדין הרוצח, אין הפי' בד' הרמב"ם כמ"ש האור שמח, שמפני זה לא יצא אפי' במקום פקו"נ, אלא נהפוך הוא, שגזה"כ שלא יצא משם לעולם אפי' לצורך פקו"נ של כל ישראל, (א"ה, ונראה דה"ט מפני שאינו ראוי שתנתן תשועה על ידו, מאחר שאירעה תקלה על ידו והרג בשוגג. וגם אם יצא למלחמה לא תבא תשועה לישראל על ידו, שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב, וז"ש בשמואל - א (יד מה) היונתן ימות אשר עשה את הישועה הגדולה הזאת וכו'. והסביר הרמב"ן (ס"פ בחוקותי) שאילו היה רשע לא היה נעשה נס על ידו, שאין הקדוש ברוך הוא עושה נסים על ידי רשעים. ע"ש). לכן אם לא השגיח בדין התורה ויצא מחוץ לעיר מקלטו ונהרג ע"י גואל הדם, אינו נהרג עליו, אבל ח"ו לומר כמ"ש האור שמח שאין להכניס עצמו בספק סכנה להציל כלל ישראל מסכנה, והאור שמח עצמו הוכיח מאסתר להיפך, ואף פנחס סיכן עצמו בהריגת זמרי להצלת כלל ישראל. וזה ברור. ע"כ. ולפמש"כ לעיל יש לדחות הראיה מאסתר דשאני התם שאף היא בכלל הסכנה. וע"ע בשו"ת משפט כהן (סי' קמג עמוד שח), שג"כ כ' שאין ראיה מאסתר, שי"ל שמא תמצא חן בעיני המלך, ואת"ל שלא, הלא בין כה וכה אפשר שהיא תהרג עם הכלל, ולכן בכיו"ב חייבת להכניס עצמה בסכנה וכו', ואף מדין הרוגי לוד אין ראיה, שגם הם בלא"ה היו נהרגים עם כלל ישראל וכו'. ומ"מ נראה שלהצלת כלל ישראל ודאי שיכול להכניס עצמו בסכנה אפי' בלא הוראת ב"ד וכו'. ע"ש. וע' בס' שבט מיהודה (עמוד כא), ובשו"ת היכל יצחק (חאו"ח סי' לט), מ"ש עוד בזה על האו"ש הנ"ל, ואכמ"ל. (ובהיכל יצחק שם פי' דברי הרמב"ם, כד' כלי חמדה הנ"ל ע"ש).

יג) והנה בכתובות (סא סע"א) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא, חליף ואזיל אטורגנא (מלצר) דמלכא, חזייה רב אשי למר זוטרא דחוורי אפיה, שקל באצבעתיה ואנח ליה בפומיה, א"ל (המלצר לרב אשי) אפסדתא לסעודתא דמלכא, אמר להו דבר אחר חזאי ביה (בשר חזיר מצורע). א"ל רבנן לרב אשי מ"ט סמכת אניסא, אמר להו חזאי רוח צרעת דפרחה עלויה. ובשיטה מקובצת שם, הביא מפירש"י במהדו' קמא, מ"ט סמכת אניסא, פי' שנתת אצבעך במאכל המלך והפסדתו, וחשבת שהקב"ה יעשה לך נס, א"ל חזאי רוח צרעת דפרחא על מר זוטרא "מרוב תאוה", ומסרתי עצמי למיתה. ע"כ. (וכן מוכח מדברי הרמב"ן בס' תורת האדם שער הסכנה דף ט סע"א). ולפ"ז לכאורה מוכח מהכא שרשאי להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו מסכנה ודאית. (וביותר יל"ד ממ"ש מהרש"א בח"א דסכנת רב אשי היתה גדולה מסכנת מר זוטרא, וע' בעיון יעקב שם) וי"ל דלגבי רב אשי לא חשיב נס היוצא מגדר הטבע, מאחר שהיה משוכנע בעצמו שהמאכל היה בו נגע הצרעת, וכשיבואו אליו בטרוניא, יוכיח אותם על פניהם וישימו יד לפה, ואף אם ירהיבו עוז לדבר אל המלך וימסרוהו למלכות, עמו עוז ותושיה להוכיח צדקתו ויגולל האשמה עליהם. וע' בזבחים (יט א) אמר רב אשי אמר לי רב הונא בר נתן זימנא חדא קאימנא קמי איזגדר מלכא והוה מדלי לי המיינאי ותיתייה ניהלי. (היה מתקן ומסדר את אבנטו שהיה חגור מלמעלה מכנגד אצילי ידיו והורידו למטה כדי לנאותו, רש"י). ואמר לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בכו, כי אתאי קמיה דאמימר אמר לי אתקיים בך והיו מלכים אומניך. ע"ש. נראה שמלך חסד היה. וכיו"ב ראיתי בהגהות זר זהב (כלל נט אות כא) שהעיר מהגמ' דכתובות הנ"ל, ודחה שי"ל דשאני רב אשי שהיה מקורב למלכות כמ"ש (גיטין נט א) מימי רבי ועד רב אשי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד. ע"ש. (וע' מרגליות הים סנהדרין עג. שג"כ העיר בקצרה מהגמ' דכתובות (סא א) הנ"ל). וכן ראיתי עתה להרב תורה תמימה בפרשת קדושים (יט, פסוק טז), שהביא מ"ש הב"י מהגמ"י בשם הירוש' שחייב להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה, וכ' שיש להביא קצת ראיה לזה ממ"ש בברכות (לג א) במעשה של רבי חנינא בן דוסא, שהניח עקבו על פתח חורו של הערוד ויצא ונשכו, ומת הערוד, והק' המהרש"א שהרי אחז"ל (שבת לב א) שלא יעמוד במקום סכנה ואיך סמך על הנס, א"ו שמתוך שרחב"ד מלומד בניסים חשיב לדידיה ספק סכנה, ובכה"ג דעביד להציל אחרים מודאי סכנה מותר. ע"כ. ואינה ראיה כל עיקר, שהיה הדבר ברור בעיניו ומובטח לו שיעשה נס על ידו, ואין כאן אפי' ספק סכנה, וכן מצאנו אצל צדיקים כיו"ב שבטחו בזכותם ועמדו במקום סכנה, כההיא דתענית (כא א) גבי נחום איש גמזו שא"ל לתלמידיו, פנו את הכלים ואח"כ פנו את מיטתי (ששכב עליה), שכל זמן שאני בבית מובטח לכם שאין הבית נופל וכו', ובתענית (כה א) אצל אשתו של רחב"ד אף היא נכנסה ליטול מרדה מפני שהיתה מלומדת בנסים, וכהנה רבות בדברי חז"ל. וכ"כ בעיון יעקב (ברכות לג א) על קו' מהרש"א, דשאני רחב"ד שהיה מובטח בעצמו שתהיה הצלה על ידו, ולכן סיכן עצמו להציל הצבור מסכנה ונזק, ולהציל רבים מסכנה מותר היה לו לעמוד במקום סכנה. ע"ש. וכיו"ב כ' מרן החיד"א בפתח עינים שם. וע"ע בזכרון שלום ברכות שם. והן עתה מצאתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט (סימן מה) שנשאל אם מותר לבריא לתרום כליה מכליותיו, או אבר אחר, לשתול בגופו של חולה שיש בו סכנה, והאריך למעניתו בדברי הגמ"י בשם הירוש' והאחרונים, ודחה ראיית התורה תמימה הנ"ל כמש"כ. (ושם פלפל בחכמה ע"ד האגודת אזוב ושאר אחרונים הנ"ל. ע"ש). גם הרה"ג ר' יצחק יעקב וייס בשו"ת מנחת יצחק ח"ו (סי' קג) נשאל אם מותר לתרום כליה מכליותיו להציל חולה כליות הנתון בסכנה, והביא דברי הירוש' וקצת פוסקים בענין אם רשאי להכנס בספק סכנה להציל חבירו מודאי סכנה, והרי בניתוח יש עכ"פ ספק סכנה, ומכ"ש שאין הצלת חבירו ברורה, לכן אין להתיר בזה. ע"ש. וע"ע בשו"ת חמדת צבי (חיו"ד סי' יט אות כו והלאה). ע"ש. [אולם בשו"ת יביע אומר חלק ט (חו"מ סי' יב) העלתי שיש להתיר בזה, כי לדברי הרופאים אחוז מועט מאד מסתכנים בניתוח הנ"ל. וכן עיקר להלכה]. (וע' בספר אות היא לעולם ח"ב דף יג ע"ב והלאה מ"ש בדין זה. ודו"ק).

יד) והנה לפי דברי הגהות מיימוני בשם הירושלמי שחייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, לכאו' בנ"ד עלינו לשחרר את ארבעים המחבלים הכלואים כאן אף על פי שעלול הדבר להביא לידי סכנה מחודשת מצידם, ומידי ספק לא יצאנו, בכדי להציל את היהודים החטופים מודאי סכנה, ואין לחלק ולומר דע"כ ל"ק הירוש' אלא שיכניס את עצמו בלבד בספק סכנה להצלת חבירו מודאי סכנה, אבל כאן הרי מסכנים גם את אחרים בשחרורם של אלו, ובכה"ג אין להעדיף ספק זה על הודאי. זה אינו, דזיל בתר טעמא, שכשם ששם אין ספיקו מוציא מידי ודאי סכנה של חבירו, וכמ"ש הב"י, ה"נ הכא אין ספק מוציא מידי ודאי, ומה לי הוא ומה לי אחרים. וראיה לזה ממ"ש בשו"ת מהריב"ל ח"ב (סי' מ), אודות שמעון שנתפס למלכות, ויש לאל ידו של ראובן להצילו מהתפיסה, אבל ירא שע"י כך יתפסו את לוי תחתיו, והשיב שאם הדבר ידוע שאם יימלט שמעון יקחו אחר תחתיו אסור להצילו, דמאי חזית דדמא דשמעון סומק טפי, דילמא דמא דלוי סומק טפי, אבל במקום שיש ספק בדבר כי שמא יעבור זעם ולא יקחו אחר תחתיו, אין ספק מוציא מידי ודאי, וכל המציל מצוה קא עביד, וא"ל שוא"ת עדיף, דהא בשופר ולולב ביטלו המצוה כשחל בשבת משום גזרה דשמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, משום שוא"ת שאני (יבמות צ א). ומיהו שאני התם שעשו סייג לשבת החמורה, אבל הכא דשקולים הם אין ספק מוציא מידי ודאי. ע"ש. ודון מינה לנ"ד. (וע' בס' טל אורות בדרשותיו די"ז ע"ב שהביא ד' מהריב"ל הנ"ל, וכ' שכן נראה מפירש"י פרשת מקץ: "שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות, כי בנימין ספק נתפס ספק לא נתפס, ואילו אנו כולנו מתים ברעב בודאי, אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ולהציל את הודאי. ואין לומר דשאני התם משום דהוי יחיד מול רבים, דלגבי פקו"נ לא שאני לן בין יחיד לרבים וכו', ע"ש). וע' בס' בית הלל יו"ד (סימן קנז) שנשאל בנערה שהעליל עליה גוי אחד שהבטיחה לו שתמיר דתה, ובשמעה ברחה לקהלה אחרת העומדת תחת ממשלת שר אחר, והגוי הלך והלשין עליה לפני השר, ואז תפס השר את הרב וראש הקהל, עד שיביאו את הנערה ויעמידוה למשפט, ושלחו הרב והקהל אליו להסגיר לידם את הנערה, והיא צווחת במר נפשה שהכל עלילות שקר וכזב, ופתח לה להאי פרשתא מההיא דקיי"ל סיעת בנ"א שא"ל גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ולא ימסרו להם נפש אחת מישראל, ומאחר והיא ברחה לנפשה משם, אין למוסרה לשלטון כדי להציל את אחרים, כשהיא אינה רוצה. ולא מצינו בשום מקום שיהיה אדם מחויב להכניס את עצמו בספק סכנה להציל את חבירו מודאי סכנה, ומ"ש בסנהדרין (עג א) לא תעמוד על דם רעך אם רואה שלסטים באים עליו וכו', זהו כשיכול להצילו בודאי, ולא יהיה למציל שום חשש סכנה, (וכ"כ המאירי שם), משא"כ בכה"ג. והסמ"ע בס"ס תכו, כ', דמ"ש בהגמ"י בשם הירוש' שצריך להכניס עצמו בספק סכנה וכו', והובא בב"י, אולם הרי"ף והרמב"ם והמחבר השמיטוהו וכו', ולפ"ז פשוט דלא שייך כאן לא תעמוד על דם רעך שזהו דוקא כשאין שום ספק סכנה למציל, ואפי' לד' הגמ"י כאן לגבי הרב והקהל אין סכנה ודאית, שהרי הם אינם חיבים בדיניהם כלום, ורק תפסום כדי להציג בפניהם הנערה, ואילו היא ספק הקרוב לודאי שיחייבוה וכו'. ע"ש. ומוכח מדבריו שלפ"ד הגמ"י בשם הירוש' בספק סכנה לאחד וודאי סכנה לאחר, אין ספק מוציא מידי ודאי של האדם השלישי, ויש למוסרה לשלטון, ולא מפליג בין כשבא למסור עצמו בספק סכנה, למסירת אדם אחר. וכן נראה מדברי החזו"א (חיו"ד סי' סט) הנ"ל אות ד, וע"ע בברכי יוסף יו"ד (סי' קנז סק"ח), ובשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' נא), ובס' עקרי הד"ט (חיו"ד סי' יט אות ח). ע"ש. אלא דלדינא נקטינן דלא כהגמ"י בשם הירוש', דאמרינן דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה, משום שכתוב וחי אחיך עמך, חייך קודמין, ובעינן שיחיה ודאי, כההיא דיומא (פה ב) גבי וחי בהם ולא שיכנס לספק סכנה. ע"ש. ולכן אין לו להשליך נפשו מנגד אפי' בספק סכנה להצלת חבירו מודאי סכנה אבל כשהברירה מסורה ביד אדם שלישי להכריע בין שנים, שהאחד נתון בספק סכנה, והשני בודאי סכנה, אין הספק מוציא מידי ודאי, ויש להעדיף הצלת מי שהוא בודאי סכנה.

טו) בר מן דין נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאת היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם, ע"י המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום ה' ג' תמוז בשעה 2 אחה"צ, והני רשיעי גזמי ועבדי. ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן, וילפינן להאי מילתא ממ"ש הנודע ביהודה תנינא (חיו"ד סי' רי), שאע"פ שמותר לנתח מת לצורך לימוד רפואי להחיש רפאות תעלה לחולה מסוכן הנמצא לפנינו ונגוע באותה מחלה של הנפטר, כי שמא ילמדו ע"י הניתוח לרפאת החולה, והו"ל ספק פיקו"נ ודוחה איסור ניוול המת. אבל כשאין חולה לפנינו שהוא מסוכן מאותה מחלה, אלא שע"י הניתוח ילמדו ויבינו טיב המחלה כדי להמציא רפואה לכשיבוא חולה כזה לאחר מכן, לא דחינן איסור ניוול המת משום כך, שאל"כ, ונאמר שגם בכה"ג נחשב ספק פקו"נ, א"כ יהיה מותר לעשות כל מלאכת הרפואות בשבת, שחיקת ובישול סממנים והכנת כלי איזמל להקזה ולניתוח, שמא יזדמן היום איזה חולה מסוכן שצריך לזה, ולכן חלילה להתיר דבר זה, ועוד שא"כ יבואו ג"כ לנתח כל המתים כדי ללמוד מהם סידור האיברים הפנימיים מהותם ורפואתם כדי לעשות רפואה לחיים וכו'. ע"כ. וכן הסכים הגאון החתם סופר (חיו"ד סי' שלו). וע"ע בשו"ת בנין ציון ח"א (סי' קע - קעא), ובשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' שמז - שמח), ובס' נחל אשכול ח"ב (עמוד קיט), וע"ע בשו"ת הגרע"א (סי' ס דל"ו ע"ג). וראה במש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סי' כג אות כו). ע"ש. וע"ע בשו"ת היכל יצחק (חאו"ח סי' לג) בענין הגדרת ספק פיקוח נפש לעתיד. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין. והרי זה כמבואר. [אלא שאח"כ ברגע האחרון דחו את איומם כשנודע להם שממשלת ישראל מוכנה להכנס אתם למשא ומתן על מספר המחבלים הכלואים אשר ישוחררו מכלאם, תמורת החטופים, ובינתיים ה' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים וגבר ישראל, לאחר שהושגה אורכה עד ליום ראשון הבא בצהרים, וביני וביני איתרחש ניסא, בת דינא בטל דינא].

בדין פדיון שבויים יתר על כדי דמיהן במקום סכנה

טז) ולכאורה עדיין יש לדון בנ"ד ממה ששנינו בגיטין (מה א) אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם. ובגמ', איבעיא להו, משום תיקון העולם, היינו משום דוחקא דציבורא, או משום דלא ליגרבו ולייתו טפי. (פירש"י, שלא ימסרו עכו"ם נפשם ליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרים אותם ביוקר. ונפ"מ בין שני הטעמים, אם יש לשבוי קרוב עשיר שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הציבור). ת"ש דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי מאן לימא לן דברצון חכמים עבד, דילמא שלא ברצון חכמים עבד. וז"ל הרמב"ם (פ"ח מהל' מתנות עניים הי"ב): "אין פודין את השבויים ביתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם". וכ' מרן הכ"מ: "שפסק רבינו כהטעם דלא ליגרבו ולייתי טפי, ושכ"פ הרי"ף". וכן פסקו הטוש"ע יו"ד (סי' רנב ס"ה). ולפ"ז מקום יש בראש לומר ששחרור מספר גדול של מחבלים כמו בנ"ד, ע"י פעולתם הנועזת של חבריהם החוטפים, יעודד אותם למסור עצמם ויתאמצו לחטוף עוד מטוס שיש בו הרבה יהודים כדי לסחוט שחרור נוסף של חבריהם המחבלים הכלואים בישראל. ושייך נמי בכה"ג הטעם דדילמא ליגרבו ולייתי טפי, ועי"כ ימשיכו לסכן את חיי ישראל ביתר שאת. והנה בתוס' גיטין שם כ', וז"ל: דלא ליגרבו ולייתו, והא דתניא (כתובות נב א) נשבית והיו מבקשים עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה, שאני אשתו דהויא כגופו, ועדיפא מבתו דהכא, ועל עצמו לא תיקנו שלא יפדה, שכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. והא דאמרינן לקמן בפ' הניזקין (נח א) גבי ר' יהושע בן חנניה דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה, היינו לפי שהיה מופלג בחכמה, (כדאמר התם: "מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל, העבודה איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו, ולא זז משם עד שפדאו בדמים הרבה, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל, ומנו ר' ישמעאל בן אלישע"). א"נ בשעת חרבן הבית לא שייך דלא ליגרבו. עכ"ל התוס'. ובתוס' גיטין (נח א) כ' בההיא עובדא דרבי יהושע בן חנניה, ואף על פי שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם, מ"מ כשיש סכנת נפשות פודין אף ביותר מכדי דמיהן, כדאמרינן לעיל (מז א) המוכר את עצמו ואת בניו לעכו"ם אין פודין אותו, אבל פודים את בניו משום קלקולא וכ"ש הכא דאיכא קטלא. א"נ משום דמופלג בחכמה היה. עכ"ל. וז"ל פסקי התוס' גיטין אות רטז: "כשיש סכנת נפשות פודים שבויים יותר מכדי דמיהן, או במופלג בחכמה". ומוכח דס"ל ששני התירוצים אמת, וכל אחד מהם כדאי להתיר. וכן פסק הגאון מהריק"ש בהגהות ערך לחם יו"ד סימן רנב ס"ד, על מ"ש מרן הש"ע שם, אבל אדם יכול לפדות עצמו בכל מה שירצה, וכן לתלמיד חכם, ואפי' אינו ת"ח עתה אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול פודים אותו בדמים הרבה, וכ' ע"ז מהריק"ש: "וכן אם יש סכנה פודין אותן יותר על כדי דמיהן". ע"ש. ולפ"ז בנ"ד שיש סכנה ודאית למאה יהודים החטופים, אין לנו לחוש לדילמא ליגרבו וליתי טפי, שבמקום סכנה אין לחוש לזה כלל, ופודים אותם בכל מה שאפשר.

יז) איברא דחזי הוית להרמב"ן בחי' לגיטין (מה א) שכ' בזה"ל: ואי קשיא הא דאמרינן בגיטין (נח א) העבודה לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו, והא אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, י"ל דהתם מיירי בשעת החורבן דליכא משום דליגרי בהו ולייתי טפי שהרי כולם הלכו בשבי. וי"א דכל היכא דאיכא חששא דמיתה פודים אותם בכל ממון שיכולים לפדותם. ולא מסתבר, דכל שבי כולהו איתנהו ביה (כמ"ש בב"ב ח ב), ועוד דגבי אשה איכא חששא דעריות ולא חששו, ואף על פי שקרקע עולם היא, מ"מ היה להם לחוש. ומיהו מסתברא שתלמיד חכם פודין אותו בכל ממון שבעולם, שת"ח אין לנו כיוצא בו, ור' יהושע שפדאו לפי שהכיר בו שהוא תלמיד ותיק ולכן פדאו בממון הרבה. ע"כ. (וע"ע בהר"ן גיטין שם). נמצא שלדעת הרמב"ן גם במקום חשש סכנה אין פודין יותר על כדי דמיהן. ולכאורה כן משמע מפשיטותא דגמ', ומדקאמר אביי מאן לימא לן דברצון חכמים עבד וכו', ואמאי לא דחינן דהתם מיירי במקום סכנה שאז יש לפדות אפי' ביותר מכדי דמיהן. וי"ל. אולם הנה המאירי גיטין (מה א) כ', כבר ביארנו שאין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, ולא משום דוחקא דצבורא הוא, אלא מטעמא דלא ליגרו בהו ולייתו טפי, הלכך אפי' בפודה עצמו או קרובים עשירים אין מרשים לפדות ביותר מכדי דמיו. אלא שמ"מ חולקים בפודה עצמו שאין מונעים אותו מכלום. (כמ"ש התוס' גיטין נב. הנ"ל, וע"ע בתוס' כתובות נב א). ויש שואלים, שהרי לקמן בפ' הניזקין אמר ר' יהושע העבודה שלא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שיפסקו עליו, ולא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, וי"ל שזו בשעת חרבן הבית היתה, ואין לחוש דלגרו בהו טפי, שהרי כולם גלו ונשבו. או שמא כל שיש חשש מיתה אין לדבר קצבה, ואף על פי שאמרו בב"ב (ח ב) דרך כלל, שבוי כולהו איתנהו ביה, מ"מ שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה. וי"א שאותו שפדה תלמיד חכם היה, ות"ח חייבים לפדותו בכל ממון שבעולם, וליכא משום אגרויי טפי, שתורתו משמרתו. עכת"ד. מדברי המאירי למדנו תירוץ לקושית הרמב"ן על מ"ש התוס' שבמקום סכנת מיתה פודים אותו אפי' ביותר מכדי דמיו, ולפ"ז עדיין יש לנו מקום לפסוק כדברי התוס' שבמקום סכנה פודים אותו ביתר מכדי דמיו, ואין לחוש לטעמא דליגרו בהו טפי. וכן פסק המהרש"ל בים של שלמה (פ"ד דגיטין סי' עב) וז"ל: ומהאי סוגיא דאמרינן (גיטין מז א) אבל פודין את הבנים משום קלקולא וכ"ש הכא דאיכא קטלא, שמעינן דהיכא דאיכא סכנה פודין אותו אפי' כמה פעמים. וכן הוא להדיא בטור יו"ד סי' רנ"ב. ונראה בעיני שכשם שסכנת נפש ביטלה הא דאין פודין כששנה ושילש, ה"ה נמי שביטלה הא דאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן. וכן המנהג. עכ"ל. וכ"כ עוד ביש"ש שם (סי סו) וז"ל: והאידנא אנשי ישראל גומלי חסדים בארצות תוגרמה וסביבותיה פודים את השבויים יותר ויותר מכדי דמיהן, ומוותרים על דוחקא דציבורא, ה' יוסיף להם על שכרם. גם בהיות ובעוה"ר לע"ע נתמעטו ישראל בגולה, יש לחוש על שארית הפלטה, לבל תכבה ח"ו גחלת ישראל, ומה גם לעת כזאת שמכבידין על שבויי ישראל בעינויים ויסורין קשים לכופם לעבור על דתם ולחלל שבת ויו"ט שלא לצורך, ואף יש לחוש שאם לא יפדום שמא יהרגום השובים לרוע לבבם ואכזריותם, ובסכנת נפשות פודין אפי' ביותר מכדי דמיהן, ולכן נדבה רוחם ולבבם אותם לפדות השבויים אפי' ביותר מכדי דמיהן. (והוסיף: "והנה שמעתי על מהר"ם מרוטנבורג שהיה תפוס במגדל איי - גזהם כמה שנים, והשר תבע מקהלת ישראל סך גדול, ובקשו לפדותו, ולא הניחם הרב, כי אמר, אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן. ותמיהני שמאחר שהיה מופלג בחכמה ולא הניח כמותו בדורו בתורה ובחסידות, בודאי היה מותר לפדותו בכל ממון שבעולם, ואף שמרוב ענוותנותו לא רצה להחזיק עצמו ת"ח מופלג, מ"מ היה לו לחוש על ביטול תורה שלו, ובפרט שרבים צריכים לו. וצ"ל שדעתו היתה שאם יפדוהו, יש לחוש פן יעשו השרים כן לגדולי הדור בעבור רוב ממון, עד שלא יספיק ממון של כל הגולה לפדותם, ותשתכח התורה מישראל, ולכן אמר החסיד (בדרך הוראת שעה) מוטב שלא יפדוהו, ותאבד החכמה היתרה שבישראל, ממה שתאבד התורה לגמרי. והרי זה האות, שמאז פסקה גזרה של תפיסת חכמי התורה"). עכת"ד. ולפ"ז גם בנ"ד שיש סכנה ליהודים החטופים אין לחוש לההיא דליגרו בהו ולייתו טפי.

יח) ואנכי הרואה בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' טו), שנשאל על אודות נער שנתפס ביד עכו"ם בטענה שתפסוהו עם זונה נכרית ורוצים לדונו למיתה, והשיב, שאע"פ שפשע בעצמו מ"מ חייבים הצבור לפדותו, שהרי אין לך פושע בעצמו יותר מהמוכר עצמו ושנה ושילש, ובכל זאת היכא דאיכא קטלא פודים אותו, כמ"ש בגיטין (מז א). וה"ה לכאן. אולם נ"ל פשוט שאין מחוייבים לפדותו יותר מכדי דמיו, דמהיכא תיתי שיעלה על הדעת לפדותו ביותר מכדי דמיו, דמאי שנא משאר שבויים חוץ מת"ח דקיי"ל אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, או משום דוחקא דצבורא, או משום כי היכי דלא ליגרבו ולייתו, וה"נ שייכי שני הטעמים. ואם משום שמבקשים להורגו, לא אשתמיט שום פוסק לכתוב ולחלק שאם רוצים להורגו שמחייבים לפדותו יותר מכדי דמיו, ואדרבה מוכח בגמ' (גיטין מז א) בדין מי שמכר עצמו ללודאי, שא"צ לפדותו יותר מכדי דמיו. ויש להביא ראיה בהדיא מהתוס' בפרק השולח (גיטין מה א) שהקשו מר' יהושע שפדאו לאותו תינוק, בממון הרבה, ותירצו מפני שהיה מופלג בחכמה, א"נ שבשעת החרבן לא שייך דליגרבו ולייתי, והרי התם תינוק קטן היה, והיה חשש שלא יטמע בין העכו"ם, וקתני אבל פודין את הבנים שלא יטמעו בין העכו"ם, וע"כ דס"ל להתוס' דהיינו בכדי דמיהן ולא יותר, ומכאן למד ר' אמי להיכא דאיכא קטלא, מכח ק"ו, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, שאף במקום שמבקשים להורגו אין לפדותו יותר מכדי דמיו. עכת"ד. ובס' בית הלל יו"ד (סי' רנב סק"ב) כ' ע"ז: "ושמעתי בשם הגאון מהר"ר שמואל קיידנובר (בעל תפארת שמואל) שאמר: שנעלם מעיני המהר"ם מלובלין מ"ש התוס' (גיטין נח א) שאם יש סכנת נפשות פודים אותו יותר מכדי דמיו. והוסיף, שאע"פ שיש לדחות ראיית התוס' מדין המוכר עצמו, שאפשר דבסתם שבוי יש לחוש יותר דליגרבו ולייתו, אבל האמת כדברי התוס', שאם רצו להרגו חייבים לפדותו בכל ממון שיפסקו עליו, שהרי כ' הרמב"ם (בפ"ח מהל' מתנות עניים ה"י), שהמעלים עיניו מפדיון שבויים, ה"ז עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, ועל לא תעמוד על דם רעך, ועל לא ירדנו בפרך לעיניך. ונודע מאי דקיי"ל בשו"ע או"ח (סי' תרנו) שחייב אדם ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור על איסור לא תעשה". ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים, שמביא ראיה מדברי הרמב"ם דמיירי בכל פדיון שבויים, והרי בכל זאת שנינו שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, אף על פי שיש בזה איסור ל"ת. וצ"ל בכוונתו, כי בסתם שבוי יש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשב ואל תעשה, משום תקנת העולם כי היכי דלא ליגרבו ולייתו, ולכן תקנו שלא לפדותו יותר מכדי דמיו, אבל באופן שיש סכנת מיתה ממש, שלא מצינו במפורש שתיקנו חז"ל, ואדרבה ממעשה דר' יהושע שפדאו לאותו תינוק, וכ' התוס' שבמקום סכנה לא תיקנו חז"ל, חזר הדין ככל מצות ל"ת, שחייב ליתן כל ממונו כדי שלא יעבור באיסור לא תעשה. וכמו שחילק המאירי (גיטין מה א) בין סתם שבוי, לשבוי העומד בסכנה ממש. וכנ"ל. וראיתי להגאון שערי דעה ביו"ד שם, וכן בס' בן אברהם פר' במדבר (דפ"ב סע"ד), שעמדו ג"כ על דברי הרב בית הלל הנ"ל, ולפמש"כ אתי שפיר. ומה שהעירו עוד השערי דעה והרב בן אברהם שם, דבלא"ה איסור ל"ת שהוא בשב ואל תעשה דינו כמ"ע שא"צ לבזבז כל ממונו, וכדמשמע מלשון הראב"ד שהובא בב"י (סי' תרנו), שלא אמרו אלא במ"ע בשב ואל תעשה, אבל במצות ל"ת אפילו כל ממונו, ומשמע שעיקר טעמו הוא משום דמ"ע היא בשוא"ת, משא"כ בל"ת שהיא בקום ועשה. הא ל"ת בשוא"ת, דינו כמ"ע. עכת"ד. הנה אף על פי שכ"כ החות יאיר (ס"ס קלט), שאם השר מונע מלקבור המת, אף שהמלין את מתו עובר בל"ת, א"צ לבזבז כל ממונו משום כך, מאחר שאינו עובר על ל"ת בקום ועשה אלא בשוא"ת. ע"ש. וע"ע במור וקציעה ופמ"ג או"ח (סי' תרנו). ע"ש. אולם בשו"ת הריב"ש (סי' שפז) סוף ד"ה ונאמר, כ' בזה"ל: "ואם יאמר בעל הדין שמצות ל"ת שאין בה מעשה הרי היא בענין זה כמ"ע, כיון שאינו עובר בידים, עליו הראיה, שאם התירו במ"ע הקלה ובשוא"ת, אין למדין למצות ל"ת אף על פי שאינה בקום ועשה, שאין למדין חמור מן הקל". ע"כ. הא קמן שהריב"ש נגידים ידבר דבל"ת אף על פי שהיא בשוא"ת, יש חומר של איסור ל"ת בקו"ע. וע' בהגהות רעק"א יו"ד (ר"ס קנז) שהעיר כן על החו"י הנ"ל מד' הריב"ש. וכן העיר הרב בית השואבה (דף צט ע"א) שדברי החו"י בזה אינם אלא מן המתמיהים, שהוא הזכיר ד' הרמ"א (ר"ס קנז), ושם ציין לדברי הריב"ש סי' שפז דס"ל דאף בל"ת שהוא בשוא"ת דינא הכי. ע"ש. וכן בשו"ת עמודי אש (סי' ד כלל ז דכ"ט ע"ד והלאה) האריך להקשות ע"ד החו"י ופמ"ג שנעלם מהם ד' הריב"ש, ושכן מוכח מדברי הב"ח והש"ך והט"ז ביו"ד סי' רלב, שאין חילוק בל"ת בין שהוא בקו"ע או בשוא"ת. ועש"ב. וע"ע בשדי חמד דברי חכמים (סי' לט). עש"ב. (וע' בפתחי תשו' סי' רנב סק"ד שגם הוא כ' על הבית הלל לחלק במצות ל"ת בין כשהוא בשוא"ת או בקו"ע, וציין למ"ש בפתחי תשו' ר"ס קנז, שהביא מחלוקת האחרונים בזה, ול"ז מד' הריב"ש). ובשו"ת חתם סופר (חחו"מ ס"ס קעז) כ', שלד' הסוברים שבמצות ל"ת אף בשוא"ת צריך לבזבז כל ממונו, קשה על מ"ש הרמב"ם שבפדיון שבויים המונע עצמו עובר על ל"ת דלא תעמוד על דם רעך וכו', וא"כ אמאי אמרינן בגיטין (מה א) שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, משום דוחקא דצבורא וכו', ונ"ל דלא אמרה הר"ן שצריך לבזבז כל ממונו אלא ביחיד, אבל ציבור הנדחק, ובפרט בזמן שאוה"ע ידם תקיפה על ישראל, דוחקא דציבורא הוי בכלל פקו"נ, כמ"ש ביו"ד (ס"ס רנא). ע"כ. ולכאורה קשה, שא"כ מה הקשו התוס' מדין נשבית והיו מבקשים עד עשרה בדמיה פודה, הא התם ביחיד, וחייב לבזבז כל ממונו. וכן מאי פשיט הש"ס מדלוי בר דרגא דפרקא לברתיה, ואמר אביי דילמא לאו ברצון חכמים עבד, והא כיון שיש ביכולתו לפדותו גם אם יתן כל הון ביתו באהבה, רשאי וחייב לעשות כן, שלא יעבור על ל"ת. (והרמב"ם נמי לא כתב טעמא דדוחקא דציבורא אלא כי היכי דלא ליגרבו ולייתו), ויותר היל"ל שיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת. וכן העיר בשו"ת עמודי אש הנ"ל. וי"ל. ואכמ"ל יותר בזה. ודו"ק.

יט) ועכ"פ מ"ש מהר"ם מלובלין דלא אשתמיט שום פוסק שיחלק ויאמר שאם יש סכנת מיתה לשבוי פודין אותו יותר מכדי דמיו, בודאי שנעלם מעינו הבדולח דברי התוס' גיטין (נח א) שחילקו כן לחד תירוצא, וכמו שהעיר בצדק המהרש"ק שהובא בס' בית הלל הנ"ל, וכן הקשה הגאון מהר"י בן ג'וייא בס' טל אורות (בדרשותיו די"ח ע"ג). ע"ש. והשערי דעה יו"ד שם כ', שאין בזה השגה בעיקר הדין, שהרי התוס' כ' תירוץ אחר, משום שהיה מופלג בחכמה. וגם התוס' גיטין (מה א) לא כתבו חילוק זה וכו'. ע"ש. הנה אי מהא לא איריא, שהרי בפסקי התוס' הביאו ב' התירוצים, שבכל א' מהם פודין יותר מכדי דמיו. ומוכח שכוונת התוס' בתי' הב', שאפי' לא היתה סכנה נשקפת לחייו של התינוק כיון שהיה מופלג בחכמה שפיר דמי לפדותו יותר מכדי דמיו. וזה שלא כמ"ש בשו"ת צמח צדק (ס"ס כח) בהגהת בן המחבר, בתי' הב' של התוס', "א"נ אין פודין אפי' היכא דאיכא סכנת נפשות אא"כ היה מופלג בחכמה". ע"ש. וליתא, ואשתמיטתיה דברי הפסקי תוס' הנ"ל דס"ל להקל בשניהם. אלא שיש לנו תנא דמסייע ליה להמהר"ם מלובלין הוא הרמב"ן בחי' לגיטין (מה א) דס"ל שאף במקום סכנה אין פודין יותר מכדי דמיהן. שהתקנה היתה כוללת לכל השבויים אף על פי שמסתמא צפויים הם לסכנה, כמ"ש שבוי כולהו איתנהו ביה, ולא פלוג רבנן בתקנתם, וה"ט שיש לחוש ג"כ לשמא יגרבו ולייתו טפי באיום שיהרגום אם לא יפדום בדמים מרובים. וגדולה מזו מצאנו להמאירי (ב"ק פ א) במעשה של החסיד שהיה גונח מלבו, והביאו לו עז לינק ממנה בשחרית לרפואתו, וכשבאו חבריו לבקרו, אמרו לסטים מזוין בביתו של זה ואנו באים אצלו. וכ' המאירי, ואף על פי שבמקום פקו"נ הותרו האיסורים להתרפא מהם, מ"מ דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר וכו'. ע"ש. ואמנם יש לדחות דהתם י"ל שחולה שאין בו סכנה הוי, כההיא דכתובות (ס א) גונח יונק חלב מהבהמה בשבת וכו', שלא התירו לו אלא שבות דרבנן, משום דהוי כחולה שאין בו סכנה. וכמ"ש הר"ן בשבת (קמה א). וכ"כ המהרש"א ב"ק שם. ושו"ר שכ"כ המאירי עצמו בכתובות (ס א) ובבית הבחירה לביצה (ב. עמוד ט). ולכן יפה כ' המאירי בגיטין (מה א) שבמקום סכנה לא חיישינן דליגרו בהו טפי. ופודין אותם אפי' ביתר על כדי דמיהן. ושוב מצאתי בשדי חמד (מע' א כלל קכט) שהביא מ"ש בתשו' צמח צדק סי' כח הנ"ל, שלתי' הב' של התוס' אפי' במקום סכנה אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, וכתב ע"ז, ותימה שהרי אין לך דבר העומד בפני פקו"נ, ומד' התוס' אין ראיה שי"ל הכוונה שאפי' אם לא היה חשש סכנה היקל ר' יהושע לפדותו מפני שהיה מופלג בחכמה, אבל כשיש סכנה לכ"ע פודין יותר מכדי דמיהן. וכן מוכח בפסקי תוס'. אלא דלפום ריהטא יש סעד לדברי הצמח צדק ממ"ש המאירי (ב"ק פ א) שבדבר הנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר ביותר, ואפי' במקום פקו"נ, וה"נ י"ל בדין פדיון שבויים, אלא שכבר כתבנו לעיל אות טז שאף המאירי לא כ' כן מן הדין אלא ממדת חסידות. עכת"ד. ולא זכר שר מד' המאירי גיטין (מה א) שמבואר בדבריו שיש להקל במקום סכנה. וגם לא העיר מד' הר"ן והמאירי בפי' גונח דכתובות (ס א). ועמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד (חחו"מ סי' ו). ואכמ"ל.

כ) אמנם בשו"ת יד אליהו מלובלין (סי' מג דמ"ח ע"ג) כ', שאף במקום סכנה אין פודין יותר מכדי דמיו, ותי' הא' בתוס' גיטין (נח א) לא קאי אליבא דאמת, ולכן לא חילקו בזה הפוסקים, משום דשבוי כולהו איתנהו ביה. ע"ש. גם בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' לח) הביא השגת המהרש"ק והבית הלל על המהר"ם מלובלין הנ"ל, והשיג עליהם שלא עיינו כראוי. דהך תירוצא דמהני סכנה היינו דוקא לטעמא דדוחקא דצבורא, אבל לטעמא דלא ליגרבו ולייתו, אדרבה יאיימו ויבקשו להרוג את השבויים ביתר שאת כדי שיפדום ביוקר, וכיון דאנן קיי"ל כטעמא דלא ליגרבו ולייתו, וכמש"כ הרמב"ם והש"ע, אף במקום סכנה אין לפדות יותר מכדי דמיהן. ולכן התוס' בפ' השולח (מה א) לא כתבו לחלק שכשיש סכנה פודין, משום דהתם קאי לטעמא דלא ליגרבו ולייתו טפי. ומה שסיים המהר"ם מלובלין, שמשום חלול ה' יש לפדות אפי' ביותר מכדי דמיהן, היינו משום דהרי"ף והרא"ש ס"ל דבעיא דלא איפשיטא היא, ויכולים לומר הקהל קים לן כוותייהו. ע"ש. ובאמת שהמאירי (גיטין מה ב) כ' שעיקר הטעם משום דלא ליגרו בהו ולייתי טפי, ולא משום דוחקא דצבורא, ואח"כ כ' שבמקום סכנה פודין יותר מכדי דמיהן, אלמא דאף לדידן דנקטינן כטעמא דלא ליגרבו ולייתו סמכינן שפיר להתיר במקום סכנה לפדות יותר מכדי דמיהן. וכמ"ש ג"כ בפסקי התוס' הנ"ל. ואעיקרא י"ל דבנידון המהר"ם מלובלין שהיה תפוס בערכאות שדנין ע"פ משפט בדינא ודיינא, לא שייך כי היכי דלא לגרבו ולייתי טפי, ושפיר דמי לפדותו אפי' ביותר מכדי דמיו. וכ"כ סברא זו בשו"ת גור אריה יהודה (במפתחות ליו"ד סי' מד). וטענת היד אליהו מלובלין הנ"ל דסתם שבוי כולהו איתנהו ביה, שהיא בעצם קושית הרמב"ן בחי' לגיטין (מה א), כבר יישבה המאירי הנ"ל שעכ"פ בסתם שבוי לצורך ממון אין בו סכנה כל כך, וכן מוכח ממ"ש הש"ך (סי' רנב סק"ט) בהא דקיי"ל בשו"ע שם "שאם היה הוא ואביו ואמו בשבי, אמו קודמת לכולם", דהיינו בשביה שאין בה סכנת נפשות, אבל כשיש סכנת נפשות חייו קודמין אף לשל אמו. ע"כ. והקשה הברכי יוסף (שם סק"ד), דהא קתני שהיו בשבי, וסתם שבוי כולהו איתנהו ביה, וא"כ הו"ל במקום סכנת נפשות. ע"ש. ולפמ"ש המאירי ניחא שפיר גם ד' הש"ך. (וע' בשו"ת מהר"י וייל סי' קמט. ודו"ק). והרבנים יד אליהו וכנסת יחזקאל לא ראו דברי פסקי התוס' שעומדים כנגדם, ולא דברי הרמב"ן שמסייעם. וגם נעלם מהם דברי המהרש"ל בים של שלמה שכ' היפך דבריהם, וס"ל דלקושטא דמילתא במקום סכנה פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן. וכן פסק המהריק"ש כדברי התוס', וכן פסק הגאון רבי יהושע צונצין בשו"ת נחלה ליהושע (סי' ה), שאם יש בין השבויים ילדים קטנים, ואין השובים רוצים להפריד ביניהם לבין הגדולים שבהם, כופים את הצבור לפדותם אפי' ביותר מכדי דמיהן, מפני שיש חשש פן יטמעו בגוים, ואפי' היכא דשייכי הני תרי טעמי דדוחקא דצבורא ולגרו בהו טפי, וכדאמרינן בגיטין (מז א) המוכר את עצמו ואת בניו, פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם משום קלקולא, וכ"ש היכא דאיכא קטלא וכו', ואף על גב דמתני' תנן סתמא המוכר את עצמו אין פודין אותו, מ"מ אמרינן דהיכא דאיכא טעמא דטמיעה או קטלא פודין, ה"נ מאי דתנן אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן היכא דאיכא טמיעה או קטלא פודין, דכיון דגבי הדדי קתני להו לית לן לפלוגי בינייהו. וטעמא דמסתבר הוא דכל היכא דאיכא טמיעה או קטלא לא חיישינן לדילמא אתו לאגרויי בהו, שאין ספק מוציא מידי ודאי, וכ"ש דלא חיישינן לטעמא דדוחקא דצבורא במקום אבוד נפשות. ואין ספק שעל זה סמכו כל הראשונים להיות פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן. ע"כ. וכ"כ בשו"ת בית דוד (חיו"ד סימן קכ), שמדברי התוס' גיטין (נח א) יש ללמוד שבמקום סכנת נפשות או שיש חשש שיטמע בין הגוים פודין אותו אפי' ביותר מכדי דמיו, והמהריק"ש הביא דבריהם להלכה. ואף שלכאורה נראה מסתמות דברי הפוסקים שלא חילקו בזה אלמא דלא ס"ל הכי, אלא ס"ל כתירוץ הב' דמופלג בחכמה שאני. מ"מ נראה יותר שהפוסקים סמכו על מה שאמרו במי שמוכר עצמו ובקשו להורגו שפודין אותו אפי' לאחר כמה פעמים, וכן כשיש חשש טמיעה סמכו על מה שאמרו שפודין את הבנים לאחר מיתת אביהן משום קלקולא. וה"ה שבזה פודין את השבויים ביותר מכדי דמיהן. עכת"ד. וכן פסק בשו"ת גור אריה יהודה (במפתחות לחיו"ד סי' מד). וכן העלה הגאון רבי דוד קראסו בשו"ת ידי דוד (סי' נו), וכתב, שאף הרמב"ן בחידושיו לגיטין (מה א) דס"ל דבאיכא חשש מיתה נמי אין לפדות ביותר מכדי דמיו, גם הוא אזיל ומודה כשיש סכנה ממש ורק במקום חשש סכנה כ' דלא מסתבר לומר כן, דשבי כולהו איתנהו ביה. [א"ה, וכ"כ בס' משכנות יעקב דף קפו ע"ב לחלק בזה, והובא בשו"ת שמע אברהם סי' יב דמ"ג סוף ע"ד. וצע"ק.] ושוב הביא דברי המהר"ם מלובלין הנ"ל, והשיג עליו שלא ראה מ"ש התוס' גיטין (נח א) דבמקום סכנה פודין יותר מכדי דמיו. ושכן פסק המהר"י קולון (שורש ז). ושכן דעת המהרש"ל ביש"ש הנ"ל. ע"ש. וכן בס' לב מבין (בפ"ח מהל' מתנות עניים הי"ג, דק"ה ע"א), הביא להלכה דברי התוס' גיטין (נח א) ללמוד משם לדין המוכר עצמו ובקשו להורגו שיש לפדותו אפי' ביותר מכדי דמיו. והביא ג"כ דברי הנחלה ליהושע הנ"ל. שכל שיש לחוש לטמיעה או קטלא פודין אותו ביותר מכדי דמיו. ע"ש. ויש לציין בזה גם מ"ש הרדב"ז בתשו' ח"א (סי' מ), שכל שיש לחוש לטמיעה בין האומות פודין אף ביותר מכדי דמיהן, שאין אנו פודים אלא הדת שלא יעבירום עליה, ובדרך כלל השבאים כופין את השבויים לחלל שבת ומועדים ומייסרים אותם ביסורין קשים ומרים יותר ממיתה, ואף על פי שיש מקום לבע"ד לומר שלא חילקו חכמים בזה, מ"מ י"ל דילמא לא איירי תנא בשבויים כאלה, וכיון שהדבר ספק, הנח להם לישראל שמעצמם מתנדבים לפדותם וששים ושמחים במצות פדיון שבויים. ויפה נהגו להחזיק במדת אברהם אבינו איש החסד, וכדכתיב נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. ע"כ. וע' להלן בסמוך.

כא) וכן בקדש חזיתיה להגאון רבי אברהם פלאג'י בשו"ת שמע אברהם (סי' יב) שהאריך הרחיב כיד ה' הטובה עליו, והשיב על דברי המהר"ם מלובלין הנ"ל באורך, ודחה ראייתו מדברי המהר"י וייל סי' קמח - קמט [א"ה, גם בשו"ת ידי דוד קראסו הנ"ל כ' לדחות ראיית מהר"ם מד' מהרי"ו, וכ' שמשם ראיה להיפך. וצע"ק. עש"ב]. ואחר יצא אחיו הגאון רבי יצחק פלאג'י בס' יפה ללב ח"ג (סי רנב סקי"א), והביא להקת הפוסקים בזה מערכה לקראת מערכה הנ"ל, והביא ג"כ מ"ש הרב בן אברהם (פר' במדבר דפ"ב ע"ד), שאף במקום שיש סכנה נ"ל שאין פודין ביותר מכדי דמיהן, (והוכיח כן ממ"ש ב"ב ח ב שבוי כולהו איתנהו ביה), והשיג עליו שלא הסתייע מד' הרמב"ן שדחה סברת התוס' (גיטין נח א) בזה. וכ"כ היד אליהו מלובלין להלכה. ומ"מ כיון שמידי פלוגתא לא נפיק כמ"ש הרב בן אברהם עצמו להלן (בפר' ראה דקט"ז סע"א), דפלוגתא דרבוותא היא היכא דאיכא סכ"נ, אם פודין ביותר מכדי דמיהן, א"כ כיון דחמירא סכנתא מאיסורא נקטינן שפודין אותם אפי' ביותר על כדי דמיהן. עכת"ד. והנה אף על פי שמצאנו תנא דמסייע ליה הוא הרדב"ז הנ"ל, שכיון שהדבר ספק הנח להם לישראל לפדות אפי' ביותר מכדי דמיהן, מ"מ יש להעיר ממ"ש הר"ן בגיטין (מה א) שטעמן של הראשונים שסתמו ולא פירשו הטעם דאין פודין את השבויים ביותר מכדי דמיהן, אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא לגרו בהו טפי, משום דכיון דלא אפשיטא בעיין ואיכא למיחש לתקלה אין פודין, דשב ואל תעשה שאני. ע"כ. אולם י"ל דשאני היכא דאיכא סכנה ממש, עדיפא מדין סתם שבוי, וכמ"ש המאירי הנ"ל. ודמי למ"ש ג"כ שסכנה העומדת לפנינו עדיפא מהחששא של סכנה לעתיד דליגרבו ולייתו. (וכעין מ"ש הנחלה ליהושע דבכה"ג חשיב ספק וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכיו"ב כ' בס' מושב זקנים על התורה ר"פ וישב, שאף שידע יעקב אבינו שבניו שונאים את יוסף, שלחו אליהם להצילם מודאי סכנה שהיו בשכם והוא מקום מוכן לפורענות שיבואו לנקום נקמת אנשי שכם, ואילו יוסף הוא בספק סכנה, והודאי מוציא מידי ספק. ע"כ. וכ"ה בהדר זקנים שם בשם ר"א אבן עזרא, והובא בס' רביד הזהב פר' מקץ (פרק מג פסוק ח). ע"ש). שו"ר בשדי חמד (דברי חכמים סי' עז) שהאריך ג"כ בזה, והעיר כאמור מדברי הר"ן על מ"ש היפה ללב בזה, שגם הבית הלל כ' דספק איסורא הוא, ולחומרא (שצריך לפדותם), וכבר השיג ע"ז הרב יד שאול, ומ"מ בנ"ד שרוב הפוסקים ס"ל שבמקום סכנה פודין ביותר מכדי דמיהן, ולא מצאנו בגדולי הפוסקים שיאמרו להיפך, נראה שמצד הדין אית לן למינקט הכי. ע"כ. וא"כ אף בנ"ד י"ל שאפי' את"ל דחשיב בכה"ג כיותר מכדי דמיהן, מטעם דלא לגרו ולייתו טפי, מ"מ כשיש סכנה ממשית בדבר, כבנ"ד, לא חיישינן להאי טעמא דדילמא מגרו בהו ומייתו טפי, ובלא"ה הם עושים כל מה שביכלתם לחטוף ולהרוג ולרצוח כדי לשבש מהלך החיים הרגילים במדינת ישראל, יה"ר שחרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה. ואעיקרא אין לנו להוסיף ולהכניס גם נידוננו בטעם הגמ' דלא לגרבו ולייתו טפי שנאמר על תקנה מסויימת, (כי בנ"ד לא חשיב כל כך כיותר על כדי דמיהן), ומכיון דהויא רק תקנה, וקודם שתיקנו כן בודאי שהיו פודין ביותר מכדי דמיהן, אמרינן דבכה"ג שהוא ספק אם תיקנו בכלל, אוקמא אדינא. וכעין מ"ש הרשב"א בתשובה הובא בבית יוסף חו"מ (ס"ס יג). וכ"פ הרמ"א באבן העזר (סי' קיח ס"ו). וכ"כ המל"מ בפכ"א מהל' מלוה ה"א בד"ה ועוד יש לחקור. וכ"כ עוד הרבה מן האחרונים, ואסף איש טהור בשד"ח (מע' ת כלל סא). ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין.

בענין "מבצע יהונתן" אם הוא תואם לעמדת ההלכה

כב) לעצם המבצע שנעשה על דעת ממשלת ישראל, (וחלק ממנו נעשה גם בשבת), אם הוא תואם את עמדת ההלכה, הנה בעירובין (מה א) תניא, נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאים עליהן בכלי זיינן ואין מחללים עליהם את השבת, בד"א כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות, יוצאים עליהם בכלי זיינם ומחללים עליהם את השבת, ובעיר הסמוכה לספר, אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בכלי זיינם ומחללים עליהם את השבת. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהל' שבת הכ"ג): "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללים עליהם את השבת, ואין עושים עמהם מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאים עליהם בכלי זיין, ומחללים עליהם את השבת. ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין, ומחללים עליהם את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולים לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור, להצילם מיד העכו"ם בשבת, ואסור להתמהמה למוצאי שבת". ע"כ. וכ' מרן בכ"מ, ואף על פי שלא נזכר בגמ' דין צרו סתם, כתבו רבינו משום דספק נפשות להקל. והלח"מ כ', נראה משום דקשה לו לרבינו דיוקא אדיוקא, דקתני רישא על עסקי ממון אין יוצאים, הא סתמא יוצאים, אימא סיפא על עסקי נפשות יוצאים, הא סתמא לא. ותירץ נעשה סתמא כעל עסקי נפשות. ומכאן הוציאו רבינו. ע"כ. וקשה ממ"ש מהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות (אות תכג) בשם כללי רבינו בצלאל אשכנזי, שמצא בשיטת קדמונים (לב"מ ל א) דלא אמרינן נעשה היכא דקתני בסיפא לשון "אבל", וה"נ הא קתני "אבל" באו על עסקי נפשות. ושו"ר להרב יד אהרן או"ח (סי' שכט) שעמד בזה על הלח"מ, ותירץ דהיכא דלא סגי בלא לשון "אבל", שפיר אמרינן נעשה וכו'. ע"ש. (וע"פ זה תירץ ג"כ הקושיא על כלל הנ"ל מקידושין ה: גבי נתן הוא ואמרה היא). ובס' יד מלאכי (כלל תפח), הביא הכלל של רבינו בצלאל אשכנזי בשטמ"ק לב"מ (פה ב) הנ"ל, והקשה עליו ממ"ש הלח"מ הנ"ל, וכן מהגמ' קידושין (ה ב). וע"ע בס' יעיר אזן (מע' נ אות א). ע"ש. אולם בתוספתא (פ"ג דעירובין ה"ה) איתא: "אימתי (מחללים עליהם את השבת), בזמן שבאו על עסקי נפשות, לא באו על עסקי נפשות אין מחללים עליהן את השבת". וכאן לא נאמר "אבל", ואם באנו לומר נעשה נמצא שיש לדייק איפכא. אולם בס' פרי האדמה ח"ג (די"ב ע"ג) כ', שאף כוונת הלח"מ אינה דהוי כשאר נעשה דעלמא, אלא דמכח הקושיא של הדיוק מרישא לסיפא אמרינן ספק נפשות להקל. ועפ"ז תירץ קושית הרב יד אהרן סי' שכט הנ"ל דהא לא אמרינן נעשה היכא דקתני אבל, וכמ"ש גופי הלכות בשם ר' בצלאל אשכנזי, שאף הלח"מ ס"ל כתירוץ מרן דספק נפשות להקל. ע"ש. וכ"מ במרכבת המשנה אשכנזי שם. וע' חסדי דוד על התוספתא (פ"ג דעירובין דס"ט סע"א) ולימודי ה' (לימוד קיט). וע' בשד"ח (מע' נ כלל ג). ואכמ"ל.

כג) עכ"פ בנ"ד שאין כל ספק שבאו על עסקי נפשות, ודאי שיוצאים עליהם בכלי זיין, ומחללים עליהם שבת להצילם, אם המבצע מתוכנן היטב ע"י מומחים צבאיים, באופן שקרוב לודאי שיצליח ה' בידם להציל את החטופים באוגנדה, אף על פי שיכולות להיות הפתעות שאינן צפויות מראש, כמו שקרה בעוה"ר בילדי "מעלות", מ"מ הרי בכל מלחמה ישנן סכנות האורבות, וכזה וכזה תאכל החרב, ואפ"ה אמרו חז"ל שצריכים לצאת בכלי זיין ולחלל שבת להצלתם, ואסור להתמהמה עד למוצ"ש, כנ"ל, והתורה לא תסמוך על הנס וכמ"ש הרמב"ן. וכ"כ המנחת חינוך (מצוה תכה), שמצות הריגת שבעה עממים היא אפי' במקום סכנה, דנהי דכל המצוות נדחות במקום פקוח נפש, מ"מ מצוה זו שציותה התורה להלחם עמהם, ודרך העולם שנהרגים משני הצדדים במלחמה, וידוע שהתורה לא תסמוך על הנס, כמבואר ברמב"ן, על כרחך שדחויה פקוח נפש במקום הזה ומצוה להרוג בהם אף כשיש סכנה בדבר. וצ"ע על מ"ש החינוך, והעובר ע"ז ובא לידו אחד מז' עממים ויכול להורגו "מבלי שיסתכן" ולא הרגו ביטל מצות עשה, שנאמר כי החרם תחרימם וכו'. ע"ש. (וע' בשו"ת לבושי מרדכי מהדורא בתרא סי' קכו). וע' בשבועות (לה ב) האי מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מענשא שנא' האלף לך שלמה, למלכותא דרקיעא, ומאתים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא. וכ' התוס' דמיירי בהוצאה למלחמת הרשות. ולפמש"כ בשו"ת משפט כהן (סי' קמג) נראה שהסכמת הצבור לבחירת ממשלה, יש לה דין מלכות. וע"ע בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' רח). ומכל שכן שאין איסור בזה אם נהרגים בשעת מלחמה להציל החטופים, דהוי מלחמת מצוה. ואף לד' הרמב"ם (ספ"ו מהל' יסודי התורה) שכ': "כל שלמה שבשיר השירים קדש חוץ מהאלף לך שלמה", אלמא דלא פסקינן כשמואל הנ"ל. וע' בכ"מ שם. ועוד שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא עפ"י בי"ד של ע"א. מ"מ במלחמת מצוה לכ"ע מצוה להציל אף כשיש סכנת נפשות, וכאן נחשב למלחמת מצוה. ויש להוסיף מ"ש עוד הרמב"ם (בפ"ב מהל' שבת הכ"ג): "ואפילו יחיד הנרדף מפני עכו"ם הרודפים אחריו להורגו מצוה להצילו ולחלל עליו את השבת, ואפי' לתקן כלי זיין להצילו מותר". ע"כ. וכ"פ הטוש"ע (סי' שכט). ולכן גם כאן בהיות שהיה הדבר דחוף להצילם שעה אחת קודם, (בטרם יפוג תוקף האולטימטום שהוא יום ראשון בצהרים, לאחרי הארכה מיום חמישי), היה מותר להטיס את כל המטוסים עם החיילים והרופאים וכל הכרוך בזה, כדי להחיש מפלט לחטופים הנצורים בבית הנתיבות של שדה התעופה באוגנדה, לשבור זרוע רשעים, ולהביא את החטופים לחוף מבטחים, ואין לומר הרי בידינו להיעתר לדרישת הטירוריסטים החוטפים לשחרר את ארבעים המחבלים מכלאם, מבלי להצטרך לחלל שבת ומבלי לסכן חיי מאת היהודים החטופים, שעכ"פ הרי יש גם בזה חשש סכנה לעתיד, הן ע"י המחבלים המשתחררים, והן שע"י שישיגו את מבוקשם יש לחוש פן יאמרו ידינו רמה, וימסרו עצמם לחטוף מטוסים נוספים על נוסעיהם היהודים, ויבואו בדרישות מופרזות כהנה וכהנה, עד שיגיע הדבר לסכנת נפשות ממש, וכעין מה שאמרו בעירובין (מה א) הנ"ל, שבעיר הסמוכה לספר אפי' באו על עסקי תבן וקש יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת, (שיש לחוש שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש בפניהם. רש"י). ומהרא"י בעל תרומת הדשן בפסקיו (סי' קנו) כ', שבזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם שבת, כי ידוע שהם באים על מנת שאם לא יניחם הישראל לשלול שלל ולבוז בז יהרגוהו, והוי על עסקי נפשות. והכל לפי ראות עיניהם, תן לחכם ויחכם עוד. ע"כ. וכ"פ מרן הש"ע (בסי' שכט ס"ז). [וע' במג"א שם שהקשה, כי למה לא יניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת, ותירץ, ואפשר שכיון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד כנגדם ויהרג, ולכן מחללים שבת, "ומיהו אדם יחידי יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת". ע"כ. והא"ר הניח דין זה בצ"ע. וכן בס' תורת שבת סק"ו כתב, שי"ל שיש לחוש פן כשיראה בצרת נפשו שלוקחים כל ממונו לא יהיה שליט ברוחו ויעמוד כנגדם בדבר מה ומתוך כך יהרגוהו, כמו שאמרו (שבת קנג א): קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והוה ליה כספק פן יבוא לידי סכנה, וקיי"ל (בסי' תריח) שמחללין שבת ויוהכ"פ במקום שיש לחוש שיבוא לידי סכנה. וע"ע בס' משפטים לישראל דף קעה ע"א].
והנה בהתאסף ראשי עם גדולי התורה לדון בנושא הזה מבחינת ההלכה, ובתוך כדי הדיונים שהתעוררו בצדדי ההלכה, כנ"ל, הגיע ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל אלינו, ובישר לנו את הבשורה המרנינה, שכבר הצליחו אנשי צה"ל לחסל את המחבלים הרשעים, ואת עוזריהם באוגנדה, ולשחרר את מאת החטופים היהודים הי"ו, והם בדרכם לארץ ישראל. תהלות לאל יתברך, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו, וכל אומות העולם המה ראו כן תמהו והשתוממו על גבורת ישראל, אשר מנשרים קלו מאריות גברו, והגדילו לעשות בעזהי"ת להציל לקוחים למוות, הם מאת החטופים, והביאום לישראל ברנה ושמחת עולם על ראשם. כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ברוך פודה ומציל. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. ברוך המקדש שמו ברבים.

 

[אושרי רביב]

בפי די אף

 

[אושרי רביב]

המשך - סוף