הבלוג של @הרב דורון רונן - כוונת הלב

מקור הטעם שתקנת קדושא דסדרא משום גזרה מנהג ישראל לומר בתפלת שחרית לאחר נפילת אפים מזמור 'תהלה לדוד' ומזמור יענך' ואחר כך תיפלה הכוללת קדושה הנקראת קדושה דסדרא. קדושה זו נזכרת בתלמוד, וכך נאמר במשנה בסוף מסכת סוטה (מח ע"א) ובגמ' שם: רשב"ג אומר, העיד ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות ... אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: (דברים כח) בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר... ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר: (איוב י) ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים, הא יש סדרים תופיע מאופל. והנה בראשונים (אבודרהם) נאמר שג' חלקים הם לתפילה, בישיבה בעמידה ובנפילה, כנגד ג' מעשים שעשה משה בעליתו לקבל התורה, שאמר בתחילה "ואשב בהר" ואח"כ "ואנכי עמדתי...

אומר דוד המלך בתהלים "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים - הרחב פיך ואמלאהו" (תה' פא יא). ותמוה הוא מה הקשר בין סופו של הפסוק לתחילתו. ואולי אפשר לתרץ כי יציאת מצרים היא ההוכחה שהקב"ה הוא כל יכול, ובזה התגלתה הנהגה לדורות שהקב"ה משגיח על עמו, לכן אומר להם הקב"ה תבקשו ממני כל אשר תשאלו ואמלא משאלתכם. אך לפ"ז המשל והמליצה אינם מתאימים, שהיה צריך לומר פתח פיך או בקש בפיך, ולא 'הרחב', כי הרחבה זה פתיחה ברוחב גדול, ליצור בית קיבול גדול יותר, ואיננה רומזת לבקשה או כח הדיבור והתפילה, אלא לכח האכילה. וזה תמוה מאד מדוע השתמש דוד המלך בדימוי כזה[1]. עוד קשה שנאמר "המעלך מארץ מצרים", שהוא פועל בהווה, והרי דוד המלך לא מדבר אל דור יוצאי מצרים. ואפילו בדור יוצאי מצרים נאמר 'אשר הוצאתיך' בעבר. וכן יש להבין מדוע נאמר 'מעלך' ולא 'מוציאך', כלשון...

כתב הרב בא"ח (עוי"י ויגש ז) בעניין מזמור לדוד, שאין לומר פעמים פסוק פותח את ידיך, וז"ל: ואם לא כיון בפסוק פותח את ידך אפילו במשמעות פשט הכתוב ופרוש המילות צריך לחזור לאומרו, ומשום דלא ליתחזי כשתי רשויות ח"ו אם יאמר הפסוק הזה בזה אחר זה, ישהה מעט כנגד אמירת הפסוק הזה כפלים ויחזור לאומרו כדי לכוין בו עכ"ל. ולכאורה קשיא טובא, דהנה לקמן אות י"ג כתב העוי"ח ה"ל ואפילו בזה האמן שמשמעותו אמת לאו בכל אמת שייכא חששא הנזכרת דמחזי כמודה לשתי רשויות, אלא רק בעונה אמת על דבר שיש בו קבלת אלהות ויחוד שמו יתברך כמו פסוק שמע ישראל שבו מקבל אלהותו יתברך ומייחד שמו וכו', ולכן בהלל כופלין פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו דאין הוא קבלת אלהות ומלכות אלא הוא דבר של שבח ותהילה שמודה שהוא טוב ולעולם חסדו דזה השבח יש לשבח בו גם האדם הצדיק המטיב לעולם וכו'...

מקורה של הברכה בענין מקור ברכת 'ברוך שאמר' מי חיברה וזמן תקנתה מצאנו דעות חלוקות בדברי הפוסקים ז"ל. הפר"ח סי' נ"א ס"ק א' כתב שברכה זו נתקנה ע"י הגאונים, ולכך תמה מאחר שנסתם ונחתם התלמוד איך יכלו הגאונים לתקן, וכתב דלא מצינו שמברכין שום ברכות מחודשות. וכן הקשה על הרא"ש שלגבי ברכת פדיון הבן שתקנו הגאונים תמה עליהם ברכה שלא הוזכרה במשנה או בגמ' ואילו גבי ברכת ברוך שאמר הודה לדבריהם והניח בצ"ע. וכן נראה מדברי המג"א שם ס"ק ג' שכתב דהמברך ברוך שאמר רשאי לענות אמן אפילו באמצע הברכה מאחר שלא הוזכרה בגמרא. ואכן מן המקורות הראשונים שמצאנו לברכת ברוך שאמר קודם פסוקי דזמרה הוא בדברי הגאונים, הובא בספר הערוך [ערך תפל] וז"ל: ורב משה גאון אמר מאן דעייל לכנישתא ואשכח צבורא דקרו פסוקי דזמרה אומר ברוך שאמר וחותם מהולל בתושבחות, ואומר תהלה לדוד ארוממך...

האם יתכן שהבנה נכונה בלשון התפילה תשפיע על הכרעה בשאלה הלכתית? מוסכם על הכל כי הבנת לשון התפילה היא תנאי יסודי ובסיסי של מצוות תפילה בכוונה, אך האם יתכן מקרה שהבנה נכונה בנוסח התפילה יכולה להשפיע גם על פסיקה הלכתית? אם נתבונן בספרי השו"ת נופתע למצוא לא מעט מקרים שהפוסקים הסתייעו בלשון התפילה כדי להבין את שיטת חז"ל מתקני התפילה, ובכך להכריע בשאלות הלכתיות הקשורות לתפילה. יש לכך מספר דוגמאות, ובמאמר זה נבחן דוגמא אחת לכך: ברכת ההלל והשפעתה על ההכרעה בשאלה האם יחיד שהתחיל לומר הלל ללא ברכה, יכול לברך 'לגמור את ההלל' במקום שנזכר, או שלא יכול. הנה נהוג אצל הספרדים לברך על מצות קריאת ההלל "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל". ולכאורה מנוסח ברכת הלל זו משמע בפשטות שיכול לברך ברכה זו רק אם עומד המברך לומר את כל ההלל, ולא את חלקו, אף...