האם יתכן שהבנה נכונה בלשון התפילה תשפיע על הכרעה בשאלה הלכתית?
אם נתבונן בספרי השו"ת נופתע למצוא לא מעט מקרים שהפוסקים הסתייעו בלשון התפילה כדי להבין את שיטת חז"ל מתקני התפילה, ובכך להכריע בשאלות הלכתיות הקשורות לתפילה. יש לכך מספר דוגמאות, ובמאמר זה נבחן דוגמא אחת לכך: ברכת ההלל והשפעתה על ההכרעה בשאלה האם יחיד שהתחיל לומר הלל ללא ברכה, יכול לברך 'לגמור את ההלל' במקום שנזכר, או שלא יכול.
הנה נהוג אצל הספרדים לברך על מצות קריאת ההלל "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל".
ולכאורה מנוסח ברכת הלל זו משמע בפשטות שיכול לברך ברכה זו רק אם עומד המברך לומר את כל ההלל, ולא את חלקו, אף שכונתו לסיים את ההלל עד סופו. ואכן כך משמע בפירוש ר"י בר יקר (פירוש התפלות והברכות עמ' עג) שכתב בעניין נוסח ברכת ההלל, כי אין לשון 'לגמור' בא במשמעות של לסיים, אלא הוא בא במשמעות של השלמה, כלומר לכלול הכל, כמו "לְאֵל גּוֹמֵר עָלַי" שכוונתו לכלול עלי כל טובתו בלא להחסיר פרט כלשהו.
אך יש להקשות על כך, שהרי ודאי שהציווי הוא לומר הלל שלם ולא חלק מהלל, כי אין מצוה בחצי הלל, אלא מנהג בעלמא, וברור שלא באו חז"ל להורות לנו שיש לקיים את המצווה ולא את המנהג, וכמו שלא מברכים 'לגמור את המגילה' אלא 'על מקרא מגילה'.
ואכן כתבו התוס' (ערכין י) דמה שנאמר "י"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל", לא בא לומר שבשאר ימים [כמו ר"ח ופסח] קוראים אותו בדילוג, אלא הכוונה אין אומרים אותו כלל, ומה שאנו אומרים חצי הלל אינו אלא מנהג בעלמא ואינו חובה.
ואכן רבים מהראשונים כתבו כי אין חילוק בין לקרוא ובין לגמור, כיון שגם לגמור משמעותו קריאה, וכמו שמצאנו בחז"ל: "ותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה" (בברכות ט), שפירש שם ר"ח דהאי גומרין ר"ל קורין (תוס' ראש ברכות יד.), וכן על פסד"ז נאמר (שבת קיח) "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", וזהו שכתב הרמב"ם בעניין פסד"ז (פ"ז הל' תפילה הי"ב): שִׁבְּחוּ חכמים למי שקורא זמירות מספר תה' בכל יום.
וכן כתב המנהיג (הל' הלל ס' לה): לשון 'גומר' היינו כדאמרינן גבי ק"ש 'ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה', והתם מוכח דקורין ק"ש, כי מעיינת בה שפיר, וכאלה רבות 'גומרין' בתלמוד, ואין לומר שגומרין זהו מסיימין. ע"כ. ולכן פסק הראבי"ה (תענית סי' תתעט) דמי שנהג אפילו בר"ח לברך 'לגמור' לא משתבש, דלגמור תרתי לישנא משמע, לגומרו וגם לקרותו.
ובמרדכי (בפ"ב דשבת סימן רפו) כתב שמהר"ם מרוטנבורג (פסקים סימן תסד) לא היה מברך 'לגמור את ההלל' אף כשגומרין אותו, אלא היה מברך 'לקרוא את ההלל', כי היה אומר כשמברך לגמור אם יחסר ממנה אות אחת או תיבה אחת הוי ברכה לבטלה (ובלבוש כתב שאין קפידא אם יברך לקרוא או לגמור, רק שיזהר שלא יאמר בר"ח לקרוא ובמועד לגמור, דמשמשנה מראה בנפשו דסבירא ליה פירוש לגמור כמשמעו ויש לחוש למהר"ם דילמא יחסיר תיבה. עי"ש. אך הפרישה ס' תע"ח כתב שאין לחשוש לכך כי ברוב הפעמים אינו מדלג שום תיבה, וכן משום שלגמור מתפרש גם לקרוא).
אולם הרא"ש (פ"ב דברכות סימן ה', הובא בטור ובב"י ס' תפ"ח, תרמ"ד) כתב שאין לדקדק בזה, כי 'לגמור' הוי פירושו 'לקרות', ומה שנהגו לחלק בלשון פעמים 'לקרות' ופעמים 'לגמור' זה כדי לרמוז לציבור מתי גומרים ומתי מדלגין.
וכן כתב הריטב"א (בהקדמה לסדר הההגדה) וז"ל: "אין לשון גומר אלא לשון אומר... ובגמרא מוכח להדיא כי מה שאנו חייבים לשנות את נוסח הברכה שלפני ההלל בין ימים שהיחיד גומר בהם ההלל שאומרים 'לגמור' ובין הימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל לומר 'לקרוא' - מנהג בעלמא הוא שעשו כדי להכיר לעמי הארץ, כי לפי דרך הגמרא בשניהם יכול לומר לקרוא או לגמור". עכ"ל. (וכן הוא באו"ז פסחים ס' רנו. ועיין עוד בפרישה שכתב בדעת הטור שאף שלשון 'לגמור' משמעו לקרות, מ"מ עדיף טפי לומר 'לקרוא' כיון שאינו גומרו, אבל ביו"ט כשגומרו ס"ל לומר 'לגמור').
ולכן להלכה יחיד שהתחיל לומר הלל ושכח ונזכר באמצע שלא בירך קודם, יכול לברך 'לגמור את ההלל' במקום שנזכר, כי אין פרוש 'לגמור' - 'לסיים' אלא לקרות (ברכ"י ס' תפ"ג בשם מהר"י מולכו, הביאו כה"ח שם. וכן פסק בשו"ת קול גדול למהר"ם בן חביב ס' לא).
מוסכם על הכל כי הבנת לשון התפילה היא תנאי יסודי ובסיסי של מצוות תפילה בכוונה, אך האם יתכן מקרה שהבנה נכונה בנוסח התפילה יכולה להשפיע גם על פסיקה הלכתית?אם נתבונן בספרי השו"ת נופתע למצוא לא מעט מקרים שהפוסקים הסתייעו בלשון התפילה כדי להבין את שיטת חז"ל מתקני התפילה, ובכך להכריע בשאלות הלכתיות הקשורות לתפילה. יש לכך מספר דוגמאות, ובמאמר זה נבחן דוגמא אחת לכך: ברכת ההלל והשפעתה על ההכרעה בשאלה האם יחיד שהתחיל לומר הלל ללא ברכה, יכול לברך 'לגמור את ההלל' במקום שנזכר, או שלא יכול.
הנה נהוג אצל הספרדים לברך על מצות קריאת ההלל "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל".
ולכאורה מנוסח ברכת הלל זו משמע בפשטות שיכול לברך ברכה זו רק אם עומד המברך לומר את כל ההלל, ולא את חלקו, אף שכונתו לסיים את ההלל עד סופו. ואכן כך משמע בפירוש ר"י בר יקר (פירוש התפלות והברכות עמ' עג) שכתב בעניין נוסח ברכת ההלל, כי אין לשון 'לגמור' בא במשמעות של לסיים, אלא הוא בא במשמעות של השלמה, כלומר לכלול הכל, כמו "לְאֵל גּוֹמֵר עָלַי" שכוונתו לכלול עלי כל טובתו בלא להחסיר פרט כלשהו.
אך יש להקשות על כך, שהרי ודאי שהציווי הוא לומר הלל שלם ולא חלק מהלל, כי אין מצוה בחצי הלל, אלא מנהג בעלמא, וברור שלא באו חז"ל להורות לנו שיש לקיים את המצווה ולא את המנהג, וכמו שלא מברכים 'לגמור את המגילה' אלא 'על מקרא מגילה'.
ואכן כתבו התוס' (ערכין י) דמה שנאמר "י"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל", לא בא לומר שבשאר ימים [כמו ר"ח ופסח] קוראים אותו בדילוג, אלא הכוונה אין אומרים אותו כלל, ומה שאנו אומרים חצי הלל אינו אלא מנהג בעלמא ואינו חובה.
ואכן רבים מהראשונים כתבו כי אין חילוק בין לקרוא ובין לגמור, כיון שגם לגמור משמעותו קריאה, וכמו שמצאנו בחז"ל: "ותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה" (בברכות ט), שפירש שם ר"ח דהאי גומרין ר"ל קורין (תוס' ראש ברכות יד.), וכן על פסד"ז נאמר (שבת קיח) "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", וזהו שכתב הרמב"ם בעניין פסד"ז (פ"ז הל' תפילה הי"ב): שִׁבְּחוּ חכמים למי שקורא זמירות מספר תה' בכל יום.
וכן כתב המנהיג (הל' הלל ס' לה): לשון 'גומר' היינו כדאמרינן גבי ק"ש 'ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה', והתם מוכח דקורין ק"ש, כי מעיינת בה שפיר, וכאלה רבות 'גומרין' בתלמוד, ואין לומר שגומרין זהו מסיימין. ע"כ. ולכן פסק הראבי"ה (תענית סי' תתעט) דמי שנהג אפילו בר"ח לברך 'לגמור' לא משתבש, דלגמור תרתי לישנא משמע, לגומרו וגם לקרותו.
ובמרדכי (בפ"ב דשבת סימן רפו) כתב שמהר"ם מרוטנבורג (פסקים סימן תסד) לא היה מברך 'לגמור את ההלל' אף כשגומרין אותו, אלא היה מברך 'לקרוא את ההלל', כי היה אומר כשמברך לגמור אם יחסר ממנה אות אחת או תיבה אחת הוי ברכה לבטלה (ובלבוש כתב שאין קפידא אם יברך לקרוא או לגמור, רק שיזהר שלא יאמר בר"ח לקרוא ובמועד לגמור, דמשמשנה מראה בנפשו דסבירא ליה פירוש לגמור כמשמעו ויש לחוש למהר"ם דילמא יחסיר תיבה. עי"ש. אך הפרישה ס' תע"ח כתב שאין לחשוש לכך כי ברוב הפעמים אינו מדלג שום תיבה, וכן משום שלגמור מתפרש גם לקרוא).
אולם הרא"ש (פ"ב דברכות סימן ה', הובא בטור ובב"י ס' תפ"ח, תרמ"ד) כתב שאין לדקדק בזה, כי 'לגמור' הוי פירושו 'לקרות', ומה שנהגו לחלק בלשון פעמים 'לקרות' ופעמים 'לגמור' זה כדי לרמוז לציבור מתי גומרים ומתי מדלגין.
וכן כתב הריטב"א (בהקדמה לסדר הההגדה) וז"ל: "אין לשון גומר אלא לשון אומר... ובגמרא מוכח להדיא כי מה שאנו חייבים לשנות את נוסח הברכה שלפני ההלל בין ימים שהיחיד גומר בהם ההלל שאומרים 'לגמור' ובין הימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל לומר 'לקרוא' - מנהג בעלמא הוא שעשו כדי להכיר לעמי הארץ, כי לפי דרך הגמרא בשניהם יכול לומר לקרוא או לגמור". עכ"ל. (וכן הוא באו"ז פסחים ס' רנו. ועיין עוד בפרישה שכתב בדעת הטור שאף שלשון 'לגמור' משמעו לקרות, מ"מ עדיף טפי לומר 'לקרוא' כיון שאינו גומרו, אבל ביו"ט כשגומרו ס"ל לומר 'לגמור').
ולכן להלכה יחיד שהתחיל לומר הלל ושכח ונזכר באמצע שלא בירך קודם, יכול לברך 'לגמור את ההלל' במקום שנזכר, כי אין פרוש 'לגמור' - 'לסיים' אלא לקרות (ברכ"י ס' תפ"ג בשם מהר"י מולכו, הביאו כה"ח שם. וכן פסק בשו"ת קול גדול למהר"ם בן חביב ס' לא).
קבצים מצורפים
נערך לאחרונה: