לכל אותם שמקשקשים ומצטטים דעות של כל מיני פוסקים שכביכול התירו,
הנה לכם כל הסוגיא על מגש כל כסף, מתוך שו"ת יבי"א ח"ה אע"ה סי' ה
שו"ת יביע אומר חלק ה - אבן העזר סימן ה
בדין: פאה נכרית.
+בדין פאה נכרית הארכתי בס"ד להביא ראיות מפי סופרים ומפי ספרים לאסור, וכדמוכח נמי בירושלמי פרק המדיר לפי פירוש רבינו בעל הערוך. (ואף על פי שהמאירי כתובות עב עמוד שי"א פירש פי' אחר בירושלמי, מ"מ נראה שלענין הלכה אינו חולק על בעל הערוך הנ"ל). והתלמידים המקשיבים לקולי בשומעם שיש כמה נשים ספרדיות החפצות לפרוץ גדר הצניעות ולחבוש פאה נכרית לראשן ולצאת בה לרה"ר, פרסמו פסק דין בחוברת: תורה מציון: (חודש כסלו תשכ"ט, קר"ע שט"ן לפ"ק), וב"ה רבות בנות נסוגו ממחשבתן, וחזרו למנהג הנשים הכשרות לחבוש כובע או מטפחת לראשן. וגם מאלו הלובשות פאה נוכרית חזרו בתשובה, כי סבורות היו מתחלה שהדבר מותר ע"פ הדין, שכן מנהג קצת מורות של ביה"ס החרדי: בית יעקב, דילפי מקלקלתא ולא מתקנתא, ובהודע להן מדברינו, שמעו לקול הורים ומורים, אשריהם ישראל!
אולם אחד חכם חובר חבר פירסם מאמר בקורת על דברינו אלה בעתון מסויים, והעלים עינו מדברי כל הפוסקים האוסרים והמיוסדים על אדני פז, ובא בטענה בלה ומטולאה, שקביעת ההלכה שיש בזה איסור נוגדת למה שחששו הפוסקים בכיו"ב, שנמצא אתה מוציא לעז על הראשונים, כי הרבה נשים של אלפי ישראל ובתוכם צדיקים וחסידים מדורות עברו נהגו היתר בדבר, ואילו לפי דברינו יוצא שכולן התנהגו בניגוד להלכה. ח"ו. והנה כבר הרגשתי בפנים בזה וכתבנו שאין מזה ראיה, אולם בעיקר טענתו שנמצא אתה מוציא לעז על הראשונים, הבל יפצה פיהו, כי מאחר שרוב הפוסקים אוסרים הדבר בהחלט, אנו צריכים לחוש לעצמנו יותר ויותר מענין הוצאת לעז על הראשונים, ובפרט שהוא קול ושוברו בצדו, שבדורות הראשונים הפאות הנכריות היו ניכרות מאד לעין, ולא היה בהן חשש למראית העין שידמו לשערות טבעיות, ואילו הפאות הנכריות שנתחדשו בזה"ז, לא רק שהן דומות לשערות הטבעיות, אלא גם עולות עליהן ביפין ובטיבן ובמראיתן, עד שאף הפרוצות משתמשות בהן לנוי וליופי, ומכיון שאין שום היכר בין פאות אלו לשערות הטבעיות, הא ודאי שיש לחשוש בהן משום מראית העין, שיחשבו אותן לפרוצות ההולכות בגילוי שערות ראשן ברה"ר. ועכ"פ כשיש טעם להחמיר בזה"ז יותר מן הדורות הקודמים בטל לעז הראשונים. ובלא"ה הרי נודע מ"ש התה"ד (סי' רלב), דלא אמרינן נמצא אתה מוציא לעז על הראשונים, אלא בכגון ההיא דגיטין (ו:) דפשיטא מילתא להתיר מצד הדין, וכשבא אחד להחמיר נגד מה שנהגו מקדמת דנא, בכה"ג יש לחוש להוצאת לעז על הראשונים, משא"כ היכא דאיכא ספיקא דדינא ויש צדדים להחמיר, מוטב שנעשה כדת, וכתורה יעשה, ונחוש לגיטין שלפנינו שלא יהא בהן שום ספק ממה שנחוש ללעז גיטין הראשונים. ע"ש. וכיו"ב כ' הפר"ח א"ח (סי' תצו ס"ק יב). ע"ש. גם המהראנ"ח ח"ב (סי' יא) כ', דדוקא בעניני גיטין ואישות שייך לומר כן, שנמצא שעי"ז מוציא לעז על הבנים שהם ממזרים ח"ו. אבל בשאר איסורין אין לחוש לזה. ע"ש. וכ"כ בס' בתי כנסיות בתשובה שבסוה"ס (דקכ"ה ע"ב). ע"ש. והרה"ג ר' מנשה סתהון בס' כנסיה לשם שמים (ד"ס ע"ב) כתב שדברי מהראנ"ח הנ"ל נכונים מאד בטעמן, כי בודאי דבר זר מאד לומר שיש למנוע מאדם הבא להחמיר מספק איסור כדי שלא להוציא לעז על הראשונים, וגם בכל הש"ס לא נמצא ד"ז אלא לגבי גיטין ואישות. וכ"כ החקרי לב (חאו"ח סי' צה) שד' מהראנ"ח מוכרחים מהש"ס (יבמות טו). וכ"כ בשו"ת עין משפט (חאו"ח סי' א). ע"ש. וע"ע בשד"ח (מע' גט סי' ל אות ז), ובשד"ח כללים (מע' ל כלל עג). ע"ש. ומכ"ש בזה שהבאנו להקת פוסקים חבל נביאים שאוסרים בודאי שחובה לחוש להם, וביחוד בפאות נכריות של זמנינו, וכנ"ל.
ואשר הוסיף לטעון כי: מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, הנה מבואר בתוס' שבת (נה) ד"ה ואף על גב, ובתוס' ע"ז (ד סע"א), ובתוס' ב"ב (ס:), דלא אמרינן הכי אלא כשהדבר ידוע לנו בודאי שלא יקבלו, אבל בספק שמא יקבלו צריכים למחות בידם. וכ"כ הרי"ף והרא"ש רפ"ד דביצה (ל). וכ"כ הר"א ממיץ בס' יראים (ס"ס לז). ורבינו ירוחם (סוף נתיב ב). וז"ל הרשב"ץ בתשובה ח"ב (סי' מז): וכבר כתבו התוס' דדוקא במילתא דידעינן בודאי דלא מקבלי מינן, אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, אבל אי לא ידעינן אי מקבלי מינן או לא, חייב עכ"פ למחות, כדמוכח בשבת נה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי? ואילו הנחנו בני אדם על מה שהן שוגגין בכל יום היו מוסיפים שגגות, והיתה התורה נופלת מעט מעט. ועוד נ"ל דהיינו דוקא כשכולם שוגגים הלא"ה מצוה למחות בידן כדי להזהיר אחרים שלא יבואו לידי מכשול דברייתא ילפי מקלקלתא ולא מתקנתא. והמורה הוראות שהזהיר את העם ולא קבלו עליו נאמר ואתה את נפשך הצלת. עכ"ל. (וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל ו' סי' ג' דבספק אם ישמעו חייב להוכיחן להציל נפשו). וכ"כ בפסקי תוס' (ביצה ל). ובמטה משה (סי' תתמז). ואמנם ראיתי להראב"ן בתשו' (ס"ס כה) שסובר שאף בספק אמרי' מוטב שיהיו שוגגין וכו', וכ"כ מהרי"ל הל' עיוה"כ. מ"מ אין ספק דלדינא נקטינן כדעת הרי"ף והרא"ש והיראים והתוס' והרשב"ץ ורי"ו ומט"מ הנ"ל דבספק אם ישמעו חייב להוכיחן, וכ"ש כאן שע"י כך ישמעו גם הנשים האחרות השארית הנמצאה לפלטה המתנהגות בצניעות, ולא ינהגו כאותן נשים הלובשות פאות נכריות, וכמ"ש הרשב"ץ הנ"ל. וז"ל השטה מקובצת (ביצה ל): והעיד הריטב"א בשם רב גדול מהאשכנזים ומטי בה בשם המהר"ם מרוטנבורג, שלא אמרו מוטב שיהיו שוגגין וכו' אלא בדורותם, אבל בדורינו שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה ואפי' בדרבנן מחינן וקנסינן להו דלא לעברו כלל. ושכן הוא במדרש ירוש'. והדבר נ"ל נכון. ע"כ. ובחי' הריטב"א (פסחים נ) כ', ופשוט דמתני' והש"ס אינם אלא במנהג להחמיר, אבל במנהג להקל, אפי' אם היה ע"פ גדולים שבעולם, כל שנראה לחכם בעל הוראה שיש בו צד איסור, לעולם אין חוששין למנהג ההוא, שאין לנו אלא שופט שבימינו. ע"ש. וע"ע בשו"ת בנין עולם (חאו"ח סי' לב) ובשו"ת (ז) מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו, מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו. ע"ש. ומכ"ש כאן שהוראה זו יוצאה בהינומא מכמה אשלי רברבי מגדולי האחרונים. ומכללם הגאון בעל עצי ארזים שצווח ככרוכיא ע"ז, וכתב שהמורים היתר בזה עתידים ליתן את הדין. והמהר"צ חיות והדברי חיים מצאנז כתבו שמנהג זה נתפשט ע"פ אפיקורסים, והמתחדשים הפורצים גדרות ישראל. וכן שאר אחרונים האריכו בדברים כדרבונות נגד המקילים בזה. ואיך לא יבוש ולא יכלם מי שמתיימר להיות מנושאי דגל התורה לצאת בבקורת נגד מי שעשה כתורה לפרסם האיסור להציל רבים מעון, ויפה לו השתיקה. וה' הטוב יכפר בעד. [וע' בבית חדש בקונט' אחרון אה"ע (סי' כב) שכ', כי מ"ש הפרישה ליישב מה שנהגו הנשים במלכותינו לצאת לדרך עם קטן או קטנה, ולנסוע עם עגלון עכו"ם, שרי ליה מאריה שנתן מכשול לפני המון העם להקל באיסור ייחוד, ומה יאמר הרב בשאר איסורים דאורייתא שנהגו להקל בעוה"ר ואין בידינו למחות. ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין.] ומכל מקום אומר אני שאם הבעל יר"ש וניסה להשפיע על אשתו שתפסיק לצאת בפאה נכרית לרה"ר, ושתצא רק בכובע או מטפחת, והיא נותנת כתף סורררת /סוררת/, לא ימהר לסתור בנינו ח"ו לגרשה כעוברת על דת, אף שכן כתבו כמה אחרונים, אלא עליו להשתדל לפייסה בדרכי נועם ובכל הדרכים האפשריות אולי תשנה דרכה לטובה, ולמוכיחים ינעם בלשון רכה ובניחותא כי היכי דליקבלו מניה, וכבר אמרו (ב"מ לב): הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים במשמע, וכ"ש בזה דלא משמע להו איסורא כולי האי. וגדול השלום. וגדולה מזו כתבנו בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' כא אות יג). ע"ש. והשי"ת יגדור פרצותינו ויחזירנו בתשובה שלמה אמן.+
לשאלת רבים וכן שלמים אם מותר לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים: בפאה נכרית לראשה, במקום מטפחת או כובע? [וכבר גליתי דעתי בזה בקצרה בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאה"ע סי' ג אות ג) להחמיר. אך בהיות שבזה"ז פשתה המספחת להורות היתר בדבר, אמרתי איעבור פרשתא דא ואתנייה בס"ד. וזה החלי, בעזר צורי וגואלי].
א. בירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ו): א"ר יוחנן היוצאת בקפלטין שלה אין בה משום: יוצאה וראשה פרוע, הדא דתימר לחצר, אבל למבוי יש בה משום: יוצאה וראשה פרוע. חצר שרבים בוקעים בתוכה הרי היא כמבוי, מבוי שאין רבים בוקעים בתוכו הרי הוא כחצר. ופירש הפני משה, קפלטין, היינו מטפחת שעל ראשה. ונראה שמפרש הירוש' על דרך הנאמר בבבלי (כתובות עב:), א"ר יוחנן קלתה אין בה משום פרוע ראש, היכא אילימא בשוק דת יהודית היא, אלא בחצר, א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה, אלא מחצר לחצר ודרך מבוי. וכן פסק הרמב"ם (פכ"ד מה' אישות הי"א יב), שהעוברת על דת משה היא היוצאת לשוק ושערה גלוי, והעוברת ע"ד יהודית היא שיוצאת לשוק וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים: אף על פי ששערה מכוסה במטפחת. וכ"כ מרן הש"ע (סי' קטו ס"ד). ומבואר בדברי הב"ח (ר"ס קטו) דמטפחת דקאמרי היינו שהיא שקופה ושערה ניכר עדיין. וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה ח"א (סי' מח), שהמטפחת שהיא קלתה מיירי שעשויה מעשה רשת והשערות נראין מתחתיה. ע"ש. וא"כ גם הירושלמי היינו במטפחת שקופה ששערותיה נראין דרכה. וכ"כ בקרבן העדה, שפירוש קפליטין בגד דק שמנחת על ראשה. (וכיו"ב בירושלמי רפ"ו דשבת, רב הונה הורי לאנתתיה דריש גלותא למיתן ליברא דדהבא על: קפילטה, ופי' הפ"מ שהוא הצעיף והכובע שעל ראשה). אולם הערוך (ערך קפליטין) פירש, וז"ל: פירוש קפליטין בלשון רומי: שער ותלתלים ופאה נכרית. ויוצא לנו איפוא שאסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים.
ב. והנה בשלטי הגבורים (שבת כד:) כ', שנ"ל להתיר לנשים נשואות לצאת בפאה נכרית, וכדמוכח ממתני' (שבת סד:), דקתני, יוצאת אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר, ולא אמרו: שער באשה ערוה, אלא רק בשער הדבוק לבשרה ממש וכו'. ע"ש. והניף ידו שנית בהגהות עין משפט (נזיר כח:) על מ"ש בגמ' שם. ות"ק אמר לך אפשר בפאה נכרית, וכ' ע"ז, ונ"ל מכאן היתר לשער פאה נכרית שנשים נשואות נותנות בראשן. יהושע בעז עכ"ל. אולם הגאון ר' יששכר בער איילנבורג בשו"ת באר שבע (סי' יח) האריך לדחות דברי השלטי הגבורים הנ"ל בדברים נמרצים, והביא ג"כ דברי הגאון מהר"י קצנלבויגן שכ' ע"ד השה"ג, לא זו הדרך וכו', שהדבר פשוט ביותר דמתני' (שבת סד:) מיירי בפאה נכרית אשר תחת השבכה ועליה רדיד כנהוג, שלא היו הנשים אז רגילות בפאה נכרית זולת הנשים ששער ראשן מועט, ובכדי שלא יתגנו על בעליהן, היו רגילות לתת פאה נכרית בראשן כדי שיתראו כבעלות שער מרובה, וכמו שפרש"י (בערכין ז). והיינו נמי דאמרי' בנזיר (כח:) שאפשר בפאה נכרית וכו'. ועוד שהרי אפשר לפרש דהיינו בחצר שאין הרבים בוקעים בו, אבל בחצר שרבים בוקעים בו אסור, וכ"ש ברשות הרבים. ובכתובות (עב:) קלתה אין בה משום פרוע ראש, היכא, אילימא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה, ופרש"י ותוס' והר"ן, כלומר דמשמע דבלא קלתה מיהא יש בה משום פרוע ראש, וא"כ הא כולהו נפקן שאין אשה נזהרת בחצרה, ומשנינן מחצר לחצר דרך מבוי. ע"ש. אלמא דבחצר שאין רבים בוקעים בו אפי' אם יוצאת בשערות ראשה ממש לית לן בה. וכן מוכח להדיא מד' הרמב"ם (בפכ"א מה' איסורי ביאה) והטוש"ע אה"ע (סי' כא) שכ', לא ילכו בנות ישראל פרועי ראש: בשוק, אלמא דדוקא בשוק אסור, אבל במקום שאין רבים בוקעים בו מותר, ואפילו משום מנהג צניעות ליכא. והוסיף הבאר שבע להביא ראיה לזה ממ"ש בנדרים (ל:) הנודר משחורי הראש מותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים, מ"ט, אנשים זימנין דמיכסו רישייהו וזימנין דמגלו רישייהו, אבל נשים לעולם מכסו, וקטנים לעולם מיגלו. ופרש"י, נשים לעולם מיכסו, שאינם שחורי ראש ועטופות כל שעה בלבנים. ואם איתא שרשאות ללכת בפאה נכרית, הרי אינן עטופות כל שעה בלבנים, וכו'. ע"ש. [ולכאורה ק"ל דא"כ יאסר גם מבתולות פנויות, שמותרות ללכת מן הדין בגילוי ראש ברה"ר. ושו"ר בקרבן העדה בשירי קרבן (פ' המדיר) שנתעורר מזה, וכ' להוכיח מכאן לאסור גם לבתולות פנויות לצאת לרה"ר בלי כיסוי ראש. אבל אין דבריו מחוורים להלכה, ובאמת דליכא מאן דחש להא כלל, שאע"פ שכ' הרמב"ם (בפכ"א מהא"ב הי"ז): לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק: אחת פנויה ואחת אשת איש, וכ"פ הטוש"ע אה"ע (סי' כא ס"ב), כבר פירשו הפרישה והב"ח והח"מ והב"ש, שפירוש פנויה בכאן היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותרת ללכת בפרוע ראש, וכמ"ש ראבי"ה (בפ"ג דברכות סי' עו), שמותר לקרות ק"ש נגד בתולה שרגילה בגילוי שער, ואין בזה משום שער באשה ערוה. וכ"כ בארחות חיים (הל' ק"ש אות לו) בשם ר"ת, שמעשים בכל יום לקרות ק"ש כנגד שער הבתולות. וכן הוא במאירי (ברכות כד) ובמרדכי והרא"ש שם. וכ"פ הטוש"ע א"ח (סי' עה ס"ב). ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר, שמנהג פשוט בכל תפוצות ישראל שהבתולות הולכות ברה"ר בגילוי ראש. וכ"כ בחי' החת"ס (נדרים לו:) שבתולות פנויות מותרות לצאת בגילוי ראש. ושכן המנהג. ע"ש. וע"ע בשו"ת עדות ביהוסף מטעלז (סי' כט ענף ד). ובמגן גבורים א"ח (סי' עה). ובעצי ארזים אה"ע (סי' כא סק"א). ואכמ"ל. ודו"ק]. והנה גם הגר"א בשנות אליהו (פ"ו דשבת מ"ה) כ', יוצאה אשה בפאה נכרית, פי' אשה שאין לה שער נוטלת שער: ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה כבעלת שער. עכ"ל. וכ' הרה"ג המו"ל בהערה (אות יח), שזהו לאפוקי ממ"ש בשלטי הגבורים ללמוד מכאן היתר לנשים נשואות, לצאת בפאה נכרית לרה"ר, ולזה כ' רבינו שהן מכוסות בצעיף, ואף על פי שבשה"ג דחה זאת, אבל אין דבריו מוכרחים. ע"כ. וזהו כד' הבאר שבע הנ"ל, וע"ע בשו"ת בית יעקב (סי' קנב) שדחה ד' העין משפט הנ"ל. ע"ש.
ג. והרמ"א בהגה א"ח (סי' עה ס"ב) כ' שמותר לקרות ק"ש כנגד שערות הנשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן, וכ"ש כנגד שער של פאה נכרית אפי' דרכה לכסותו. וכ' המג"א סק"ה, שכ"כ השלטי הגבורים להתיר אף לכתחלה, וכדאי' במתני' פ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער ובפאה נכרית, ודלא כהבאר שבע שחולק עליו, והאריך בספרו בדברים דחויים. ע"כ. וכ' ע"ז הגאון יעב"ץ במור וקציעה (שם), שנראה מהמג"א שהבין בד' הרמ"א בהגה, שהוא הדין לענין איסור פריעת ראש דשרי לגמרי, ולא היא, שלא התיר הרמ"א אלא לבעלה דכיון דשריא בביתה הו"ל אורחה בהכי ולא מטריד, אבל לגבי אחריני אסור משום פריצותא, תדע דהא לא מייתי לה הרמ"א באה"ע (סי' כא) לגבי איסור פריעת ראש ברה"ר, אלא לגבי ק"ש. ונפלאתי מאד מהמג"א דדחי לגברא רבה כהבאר שבע בגילא דחיטתא, ובמילי דכדי, ושרי ליה מאריה דאזיל בתר איפכא בלי שום ריח ראיה והוכחה כל עיקר, ומקלו יגיד לו, שבקיה מר לחסידותיה, ודברי הגאון מהר"י קצנלבויגן שהובאו בב"ש יש בהם טעם כעיקר, לא דחויים הם, אלא שרירין וקיימין, ומנה לא נזוע, ולא נטה ימין ושמאל מדבריו. אכת"ד. והניף ידו שנית בשאלת יעב"ץ ח"א (סי' ט) ע"ד מהר"י בעז (בנזיר כח:), דהא דאמרי' אפשר בפאה נכרית היינו בחצר, ולא ברה"ר, דהא לא אתינן עלה אלא משום דלא מצי בעל למימר אי אפשי באשה מגולחת, וא"כ לר' מאיר אטו בשערה מי איכא למימר דשריא למיפק ביה לרשות הרבים, והא איסור פריעת ראש דאורייתא, א"ו שהפי' שאשה מגולחת מתגנה קצת על בעלה כשלפעמים ראשה נגלה בביתה ונראית קרחת, שהשער נוי לאשה, וע"ז קאמר ת"ק דאפשר בפאה נכרית, ולעולם בשוק יש איסור בפאה נכרית, וכן עיקר לע"ד, דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה שאסור בשוק, דהו"ל דת יהודית כמ"ש בכתובות (עב:). והא דשבת (סד:) מיירי בחצר וכו'. עכת"ד. ולפ"ז יש לדחות מ"ש הפמ"ג א"ח (סי' עה א"א סק"ה) שבמדינות שיוצאות בפאה נכרית יש להם לסמוך ע"ד הרמ"א, וקצת דמדומי ראיה מכתובות (עב) דפריך, ראשה פרוע דאורייתא, ולא מוקי בפאה נכרית דאיכא משום דת יהודית, א"ו דלית בה דת יהודית ושרי. ע"כ. ולפי האמור מלבד שגם הרמ"א לא איירי בהכי כלל, אלא גם דמדומי ראיה מהגמ' אין, דרבותא קמ"ל בתי' הגמ' דמשני דמיירי כשיוצאת בקלתה, ואפ"ה איכא משום דת יהודית, והיינו במטפחת דקה כנ"ל. וכ"ש בפאה נכרית דחמיר טפי, וכמ"ש הג' יעב"ץ. וע"ע בשאלת יעב"ץ ח"ב (סי' ז ח) שהוסיף לדחות בתוקף ד' העין משפט ושלטי הגבורים בהיתר הפאה נכרית, ודחה מ"ש השואל לסייע ד' העין משפט לפ"ד הסמ"ג בשם הירושלמי שגם בחצר נוהג איסור פריעת ראש, ואעפ"כ אמרו (בנזיר כח:) דאפשר בפאה נכרית, וא"כ אפי' את"ל דמיירי בחצר שפיר הוכיח מכאן דשרי. וע"ז כ' הגאון יעב"ץ לדחותו בשתי ידים, ושאפי' אי יהבינן ליה טעותיה אין אחריות ד' הירושלמי עלינו, ועוד שכל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, ולכן העיקר כד' מהר"י קצנלבויגן והבאר שבע דרב גוברייהו ונפיש חילייהו, ודלא כהמג"א. עכת"ד. ובאמת שאין כל הוכחה להיתר ע"פ הירושלמי, שהרי שפיר מצינו לחלק בין חצר לרה"ר פאה נכרית להירוש' עצמו, וכמבואר בריש אמיר ע"פ בעל הערוך. ולכן צדק הגאון יעב"ץ בהשגתו. וכן ראיתי להגאון חת"ס בהגהותיו לאו"ח (סי' עה) שהעיר ע"ד המג"א שכ' שדברי הבאר שבע דחויים, שהמעיין היטב בדברי הב"ש יראה שדבריו נכונים לדינא, ושכן העלה הגאון יעב"ץ הנ"ל לאסור פאה נכרית. עכת"ד. (והגאון ר' עקיבא סופר ז"ל כ', שידוע שהגאון מ"ז החת"ס הסתמך על פסקי הלכה של היעב"ץ, ודבריו היו לו לעינים בכ"מ. וכמ"ש בס' ר' עקיבא ותורתו עמוד קעב) וכ"כ הגאון ממונקאטש בעל מנחת אלעזר, בס' נימוקי א"ח (סי' עה) להעיר ע"ד המג"א הנ"ל, שהאמת הוא שד' הבאר שבע נכונים להלכה ואינם דחויים כלל, וכמו שביאר בתשובה בכת"י, ובע"כ שד' המג"א הללו הם מאיזה תלמיד טועה. וכן העלו כמה מגדולי האחרונים לאסור פאה נכרית, וכן הזהיר החת"ס בצוואתו. ע"כ. וע"ע בברכי יוסף א"ח (סי' שג סק"ב) ובמחב"ר שם.
ד. ועינא דשפיר חזי להגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת שנות חיים (תשובה שטז דף צ ע"ד), שכ', ונ"ל שבזמן הזה אף המג"א מודה לדינא שאסור לנשים לצאת לרה"ר בפאה נכרית, כי המג"א דיבר לפי זמנו, ובפרט בזמן חכמי הש"ס, שרוב הנשים היו כשרות וצנועות ולא היה דרכן לצאת בגילוי שער שלהן כלל, לפיכך כשאחת הולכת בפאה נכרית מידע ידעי שאין אלו שערותיה ולא יבואו לידי הרהור, אבל בזה"ז שבעוה"ר רבות בנות פרוצות הולכות בגילוי ראש ברה"ר הרי גם ההולכת בפאה נכרית גורמת להרהורי עבירה, כי מאין ידע הרואה שפאה נכרית בראשה, והוא יסבור כי שערותיה הן, ויבאו לידי פריצות והרהורי עבירה הקשים מעבירה, ששער באשה ערוה. וד' הפמ"ג שכ' ל"ר מכתובות (עב:), יש לדחות דבפאה נכרית כיון דמאיסא ליה משום זוהמא בלא"ה אין לה כתובה, וא"צ לטעם איסור שעוברת על דת יהודית מדרבנן, אלא גם בלא זה אם אינה שומעת לו אין לה כתובה. ועכ"פ לדינא העיקר כדעת האוסרים בזה"ז וחלילה לצאת בפאה נכרית לרה"ר. ע"כ. והנה הגם שיש להעיר ע"מ שחידש דהיכא דמאיסא ליה משום זוהמא יוצאת בלי כתובה, שיש לדון בחידוש זה, שמכיון שיכולה להסיר הפאה נכרית כשהיא מתיחדת עמו ולנה אצלו אינו יכול להוציאה בלא כתובה. ולא מבעיא להט"ז אה"ע (סי' לט סק"ה) בדין המשתנת במטה שאינה מפסידה כתובתה, אלא אף למ"ש הרשב"ץ בב"י שם דדוקא היכא דראה ונתפייס, כגון שאחותו ידעה מזה, לא הפסידה כתובתה, הלא"ה אין לה כתובה. וכ"ש לד' מרן הב"י דהו"ל מום גדול, וכו'. וכ"פ הרמ"א (סי' קיז ס"ה) שכן עיקר. וכן פסק בשו"ת בית דוד (חאה"ע סי' כח). וע"ע בשו"ת אדמת קודש ח"ב (חאה"ע סימן א). ובשו"ת עבודת השם (חאה"ע סימן כה). ובשו"ת בית יצחק להגאון מהר"י שמלקיס (חאה"ע סימן קכו). ובשו"ת בנין ציון ח"א (סי' קמה). ובשו"ת ומצור דבש (חאה"ע סי' יח). ואכמ"ל. מ"מ שאני התם דהוי מום שבגופה, משא"כ בכה"ג. וכבר דחינו בלא"ה ראית הפמ"ג בזה והוא עצמו לא כ' זאת אלא בשם: דמדומי ראיה, נקוט מיהא שהסכמת הגרש"ק לאסור בזה"ז בכל תוקף. וכ"כ עוד בספרו קנאת סופרים (סי' עב דכ"ד ע"ג). ע"ש. ומכל שכן בדורות הללו שעושים הפאות נכריות במומחיות רבה עד שלא ניכר כלל אם האשה הלזו הולכת בשערותיה הטבעיות, או בפאה נכרית, ובודאי שיש בזה פריצות, מלבד החשש למראית העין. וכ"כ התפארת ישראל (פ"ו דשבת מ"ה), דדוקא בחצר שאין רבים בוקעים בו התירה המשנה לצאת בפאה נכרית, הלא"ה ודאי שיש בזה משום מראית העין. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל דסקין בקונט' אחרון (סי' ריג) וז"ל: ע' בשלטי הגבורים פ"ו דשבת דשער פאה נכרית מותר, ונ"ל דדוקא בגוונא שהפאה ניכרת לכל שלא נעשית משערותיה של האשה עצמה, אבל בלא"ה ודאי דאסור, משום מראית העין, כדקי"ל לאסור בדם דגים ובכ"ד, וכ"ש לענין איסור ערוה שהוא מחשש הרהור. וגם בלא"ה י"ל דהתם רק בחצר אמרו, אבל ברה"ר מנ"ל להתיר, עכ"ד. וע"ע בשו"ת עדות ביהוסף (סי' כט ענף ג) שהביא ד' התפארת ישראל הנ"ל, וכ' שהדין עמו לאסור משום מראית העין. וע"ש. וגדולה מזו כ' הגאון בעל עצמות יוסף בס' משא מלך (תורת המנהגות חקירה י), על אודות איזה נשים שלוקחות משי שחור ונותנות בפדחתן בכדי להתנאות, איסורא קא עבדי, ורע עלי המעשה, כי בני אדם הרואים אותן טועים בהן, וחושבים ששערותיהן הן. והובא בכנה"ג אה"ע (סי' כא הגה"ט אות ז). והעיר ע"ז, שלפמ"ש בשלטי הגבורים להתיר פאה נכרית כ"ש בזה שמותר גמור הוא. ואפי' לסברת הבאר שבע בשם מהר"י קצנלבויגן שמחה על קדקוד סברא זו והעלה לאסור, י"ל דבכה"ג שרי. ע"כ. נמצא שאף להכנה"ג בפאה נכרית יש להחמיר יותר שיש בזה עכ"פ משום מראית העין. וע"ע להגאון תורת שבת (סי' שג סק"י) שכ' שדברי השלטי הגבורים להתיר פאה נכרית אינם כדאי להתיר מנהג שנהגו וגדר שגדרו בנות ישראל משנים קדמוניות, וראייתו משבת (סד:) מעיקרא ליתא, דהתם בחצר מיירי, דשרי מעיקר הדין לצאת לחצר אפי' אם אין ראשה מכוסה, כל שאין רבים בוקעים בו, וכדאיתא בש"ע אה"ע (סי' קטו ס"ד). ולית נגר ובר נגר שיסתור ראיות הבאר שבע שאוסר בזה, ומכיון שאין אדם יכול להבחין אם בשערותיה או בפאה נכרית היא מתקשטת ויוצאת, למה לא נאמר ע"ז שערה הנה זמה היא? שהרי נראית כעוברת על דת משה ויהודית, ואפי' בכמה וכמה דברים ששרש איסורם מדרבנן גזרו בהן משום מראית העין, וכ"ש כאן שנראית ממש כעוברת על איסורא דאורייתא, כדפריך בכתובות (עב) ראשה פרוע דאורייתא היא. ועוד שכיון שדומות לשער עצמן הרי היא פועלת בהן איסור ערוה, כאשר נודע לתורה שפועלת כן בשיער עצמה. ולכן איסור גמור הוא ללכת בפאה נכרית לבהכ"נ או לרה"ר, והעושה כן נגד המנהג שנהגו בנות ישראל צריך בעלה לגרשה ואין לה כתובה. ומ"מ גם בבית ובחצר קבלו עליהן נשותינו משנים קדמוניות שלא ללכת בשום דבר הנראה ודומה לשער, ונדר דאורייתא הוא, ופורץ גדר ישכנו נחש. עכת"ד. [איברא דמ"ש שנדר דאורייתא הוא, ליתא, וכמבואר בנדרים טו. דבכה"ג הוי מדרבנן. וכ"כ הרא"ש (נדרים פא:). וע"ע בשו"ת קול אליהו (חאו"ח סי' מה). ובס' ארעא דישראל (מע' ד אות י). ובשיורי ברכה יו"ד (סי' ריד). ובשו"ת נשמת כל חי (חיו"ד סי' מה). ובשו"ת יהודה יעלה קובו (חיו"ד סי' כג). ובשו"ת שערי עזרה (חאו"ח סי' כד). ובשו"ת מעט מים (סי' יז), ואכמ"ל]. וע"ע להגאון ר' צבי הירש הלוי איש הורוויץ בשו"ת לחמי תודה (דף ד סע"ב ודף יט ע"ד), שכ', וראוי להודיע גודל המכשלה של המנהג הרע שנשתרבב זה כמה שנים לצאת בפאה נכרית, וזה מכבר יצא אאמ"ו הגאון (בעל ההפלאה) בצירוף חברי בית דינו בחרם על הנשים הלובשות פאה נכרית, וכ"ש על גילוי שערות עצמן, והסמך שמביאים משבת (סד:) יוצאה אשה בפאה נכרית, אינו כלום, דהתם בפנויה מיירי. ע"כ. ויותר היה לו לדחות דבחצר מיירי, וכבר כ' השלטי הגבורים שם דליכא למימר דבפנויה מיירי, דהא אמרי' בגמ' שהתירו כדי שלא תתגנה על בעלה. ע"ש. אך יש דוחים דבארוסה מיירי, וכדעת רוב האחרונים דס"ל שארוסה מותרת בפריעת ראש. וכדברי השבות יעקב ח"א (סי' קג) וסיעתו. אבל אין צורך לזה. וכנ"ל. וע"ע בשו"ת הרי בשמים קמא (סי' לו) שג"כ כ' לאסור פאה נכרית משום מראית העין, ונסתייע מד' הגאון משא מלך הנ"ל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מים רבים (סי' ל). ע"ש.
ה. וכן בקדש חזיתיה להגאון עצי ארזים (סי' כא סק"ב) שהביא מ"ש העין משפט (נזיר כח:) להתיר לצאת בפאה נכרית, ודחה ראייתו בתוקף, כמ"ש השאלת יעב"ץ הנ"ל, דלדבריו תקשי לר"מ אטו לית ליה דת משה ויהודית, ומאי קאמר אי אפשי באשה מגולחת, א"ו דבבית ובפני בעלה קאמר. ומתני' דשבת (סד:) בפנויה מיירי, ולכן נ"ל פשוט שאסור לאשה נשואה להתקשט ולצאת בפאה נכרית, והמורים היתר חדשים מקרוב עתידים ליתן את הדין. ע"כ. והגאון ר' צבי הירש אורנשטיין (מח"ס ברכת רצה), כ' בתשובה בס' ישועות יעקב אה"ע (סי' כא), שיש לאסור לצאת בפאה נכרית לפמ"ש הרא"ש בתשו' (כלל לב סי' ח) שהטעם של היוצאת וראשה פרוע שאין לה כתובה, משום חציפות ופריצות, א"כ גם בפאה נכרית יש פריצות עכ"פ. וזה ברור. ע"ש. וכ"כ בישועות יעקב א"ח (סי' עה סק"ג). ע"ש. וכ"כ בשו"ת תשורת שי ח"א (סי' תקע). והביא הירוש' בפ' המדיר הנ"ל להוכיח ג"כ לאסור פאה נכרית ברה"ר. ע"ש. וכ"כ הגאון ר' חיים מצאנז בשו"ת דברי חיים ח"א (חיו"ד סי' ל), לאסור לצאת בפאה נכרית, וכתב, שמנקלי העם פחותי הערך היו נוהגות לצאת בפאה נכרית, ושוב נשתרבב המנהג להקל ראש בזה ע"י האפיקורוסים, וחלילה וחס לנהוג כן. וכ"כ עוד בשו"ת דברי חיים ח"ב (סי' נט). ע"ש. גם הגאון מהר"ץ הירש חיות בתשובה (סי' נג) העלה לאסור לצאת בפאה נכרית, ושבכל תפוצות ישראל במדינת פולין לא נשמע מעולם שיקילו בזה, זולת המתחדשים אשר פרצו גדרות ישראל. ע"ש. וכן העלה הגאון תשובה מאהבה בח"א (סי' מח), וח"ב (סי' רכב). ע"ש. וכן הסכים בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' שסו). ע"ש. וכ"פ בשו"ת משיב דברים (חיו"ד סי' קכז). ע"ש. וי"ל ע"ד. וע"ע להגאון רי"ד במברגר אב"ד וירצבורג בשו"ת יד הלוי (חיו"ד סי' קכד) שכ', שמכיון שגדולי הפוסקים אוסרים, וכמ"ש הב"ש והתשובה מאהבה, וגם הרב מהרז"ך בס' נחלת אבות (די"ט ע"ב) התרעם על המקילין, פשיטא ופשיטא שאחר הוראות גדולים אלה אין לנו להקל בזה. ע"ש. וכ"כ בס' שער הזקנים (דף מג) בשם מהרז"ך. ע"ש. וע"ע להגאון ר' אברהם תאומים בשו"ת חסד לאברהם מה"ת (חאה"ע סי' פז) שכ', ע"ד מה שנהגו הנשים לצאת בפאה נכרית בראשם עד שנראות כאילו הולכות בשערותיהן מגולות, ודבר זה שאבותינו נהגו בו איסור באו פריצים וחללוהו, ופרצו גדרן של ישראל, והמכשלה הזאת תחת יד חכמי הדור, כי מובטחני בבנות ישראל הכשרות שישמעו לקול מורים ככל אשר יגזרו אומר ע"פ דת תוה"ק, וכבר האריך הבאר שבע לאסור בזה, וכן עיקר שגילוי שער של פאה נכרית אסור מה"ת, דאזלינן בתר טעמא דהוי פריצותא ואיכא הרהור. וכבר ביארנו בשו"ת חסל"א קמא (חיו"ד סי' פה) דלחומרא לכ"ע דרשינן טעמא דקרא. ולא היקל הרמ"א באו"ח (סי' עה) אלא לענין לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית, שאין זה אלא מדרבנן, תדע ממה שלא הביא הרמ"א ז"ל בהגהותיו דין זה באה"ע (סי' כא) ששם עיקר דין פירוע ראש האשה, אלא ע"כ שלא רצה לסמוך להקל בזה לפרוץ גדרן של ישראל, שעכ"פ לא עדיף מדת יהודית שיוצאת בלי כתובה אפי' ביוצאת בקלתה. ומכ"ש שנוסף בזמנינו איסור חדש, שרוב השערות נעשים ממתי עכו"ם, וקי"ל שער המת אסור בהנאה, ואף שרבו הדעות בזה, כבר ביארנו במקום אחר שעכ"פ מת עכו"ם אסור בהנאה מד"ס. ועוד דהו"ל ס"ס להחמיר, שמא הלכה כהאוסרים לצאת בפאה נכרית לרה"ר, ושמא יש כאן איסור מצד ההנאה בשער המת. וכשיש ס"ס להחמיר אפי' בדרבנן אזלינן לחומרא. ולכן צריך למחות ולמנוע בנות ישראל הכשרות לצאת בפאה נכרית, השומע ישמע והחדל יחדל ואנחנו נקיים, והעוברים ע"ז עונם ישאו. ושלי"ב. עכת"ד. ויש להעיר קצת בדברי קדשו, שאע"פ שהסברא של האוסרים הנאה במת גוי, היא דעת רבים מגדולי הפוסקים, ומהם הרשב"א בתשו' (סי' שסד). והרא"ה והריטב"א הובאו בשטמ"ק (כתובות ס:). וכן מוכח הראב"ד בהשגות (פ"ה מה' ערכין הי"ז) ובכ"מ שם. וכ"כ הערך השלחן יו"ד (סי' עט סק"ב) בד' הראב"ד. ושכן דעת רבינו האי גאון בס' המקח (שער יא). ע"ש. ואף שרבים וכן שלמים חולקים וס"ל שלא נאסר בהנאה אלא מת ישראל ולא מת גוי, וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' כד אות יד). מ"מ מידי מחלוקת לא יצאנו, ומרן בש"ע יו"ד (ר"ס שמט) פסק לאסור. אבל עדיין יד הדוחה נטויה לומר דבנ"ד אין זה ספק שקול לצרפו לס"ס, כיון שהרמב"ם (ס"פ יד מה' אבל) פסק דשער המת מותר בהנאה, וכ"כ הסמ"ג, וכן הסכים הנקודות הכסף ביו"ד (סי' שמט), ושלא כד' הרשב"א ושאר פו' ומרן שאוסרים, א"כ יש לנו ס"ס להקל, שמא מת גוי מותר בהנאה, ושמא עכ"פ שער המת מותר בהנאה, וממילא לא חשיב ספק שקול. וכן ראיתי בתשובה מאהבה ח"א (סי' מז מח) שהעיר בזה. ע"ש. ומ"מ נראה שהחסל"א כ' זאת ליתר שאת, אבל העיקר לדינא אצלו לאסור פאה נכרית, וכמו שביאר בתשובתו שם. וע"ע בס' צמח צדק מליבאוויטש (פ"ג דברכות אות ח). ע"ש.
ו. ובהיותי בזה ראיתי בס' מקרי דרדקי (בראשית אות לה) שכ' ג"כ לאסור פאה נכרית, והוסיף טעם לאסור ע"פ פרש"י (דברים כב, ה): לא יהיה כלי גבר על אשה, שתהא דומה לאיש, כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף. ומעתה מסתבר שמאחר דאנן קי"ל כד' הרמב"ם שאיסור קריבה בגילוי עריות כחיבוק ונישוק, הוא מן התורה, וה"ז בכלל יהרג ואל יעבור (וע' ביו"ד ס"ס קצה), משא"כ הדין בפנויה, א"כ איסור תורה הוא שתצא אשה נשואה בפאה נכרית, כיון שע"י כך אין היכר בין נשואה לפנויה, ותוכל לבא לידי קריבה דגילוי עריות, מפני שנראית שהיא פנויה. ע"כ. ולפע"ד אין דבריו מחוורים כלל, חדא שאין לנו בזה הכרעה ברורה כדעת הרמב"ם, וכמ"ש מרן החיד"א בשיורי ברכה יו"ד (סי' קנז סק"ה). ונודע שהרבה ראשונים ג"כ ס"ל כד' הרמב"ן דאיסור קריבה בג"ע מדרבנן, ומהם הרשב"א והרא"ה והרשב"ץ. ואכמ"ל. ועוד שאפילו לדבריו אין בזה אלא גזירה מדרבנן, שמא יבאו לידי קריבה באשה נשואה בחשבם שהיא פנויה, וברור שאחר התלמוד אין לנו לגזור גזירות מדעתינו, וכנודע מד' הרא"ש (שבת כד). וכ"כ הרב המגיד (פ"ה מה' חו"מ ה"כ). והר"ן בתשו' הריב"ש (סי' שצ). והב"י א"ח (סי' תסב). וכ"כ הרבה מגדולי האחרונים. ואפס קצהו תראה בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח ר"ס טז). ע"ש. (ואף שהרב הנ"ל כ' שאיסור תורה הוא, אינו נכון). ומכ"ש שבזמן הזה כל הפנויות הן בחזקת נדות, שאינן טובלות אלא סמוך לחופתן, ומשום גדר וסייג נהגו כן, וכמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' תכה). וע"ע באה"ע (סי' כו). נמצא שגם בפנויות יש איסור לאו דקריבה דג"ע, ואיסור כרת בביאה. ומה לי איסור כרת או איסור סקילה. (והן אמת שמצאתי להחות יאיר (סי' קצו) שכ' כיו"ב בדין ארוסה (בקידושין) שצריכה לכסות ראשה בצאתה לרה"ר, מכמה טעמים, ואחד מהם, כי מנהג הבחורים לנהוג קלות ראש עם הפנויות, ויש לחוש פן יכשלו בה ח"ו, משא"כ עם הנשואות שגדרו גדר ואין מי שינהג בהן קלות ראש. ע"ש. אך בשו"ת נחלת דוד (סי' ל) כ' ע"ד החו"י דלא נהירא, שאין בידינו לבדות גזירות מדעתינו מה שלא גזרו חז"ל. ע"ש. וה"ז כמבואר בתוספת נופך). ויותר היה לו להוסיף טעם כעיקר ע"פ מ"ש הרמב"ם (ר"פ יא מה' עכו"ם): אין הולכין בחקות העכו"ם ואין מדמין להן לא במלבוש ולא בשער כיו"ב, שנא' ולא תלכו בחקות הגוי וכו', שעיקר המנהג של פאה נכרית יצא ע"פ הגוים באופנות המתחדשות חדשים לבקרים, שרשם מעמלק, בודאי שיש בזה ובחקותיהם לא תלכו, הואיל ויש בו פריצות וחציפות, וכמ"ש מהר"י קולון (שרש פח). ובב"י ורמ"א (סי' קעח). וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' שסו), ושכ"כ התשובה מאהבה, שיש בזה משום ובחקותיהם לא תלכו. ע"ש. והן עתה ראיתי בשו"ת לבושי מרדכי חיו"ד מה"ת (סי' קסח) מה שפלפל בדין זה ע"פ הירוש' פ' המדיר הנ"ל. וי"ל ע"ד. לא עט האסף. וע"ע בשו"ת בית יצחק שמלקיס (חאו"ח סי' טז) שהעלה שיש לחוש לגדולי האחרונים שאוסרים בזה, ומכ"ש שהנסיון הורה שנכשלות בתסרוקת הפאה נכרית בשבת. ע"ש.
ז. ואנכי הרואה להגאון ר' יצחק אבולעפייא אב"ד דמשק בשו"ת פני יצחק ח"ו (חאה"ע סי' ו), שעמד וימודד ארש על מנהג עירו שלובשות פאה נכרית בחצרותיהם ובטירותם, שנראה שנהגו כד' השלטי הגבורים שמתיר לצאת בפאה נכרית, אבל הרי עינינו הרואות להרב באר שבע שכ' לדחות דבריו בשתי ידים, ושכ"כ מהר"י קצנלבויגן. וכ"כ בשאלת יעב"ץ ח"א סי' ט וכ"כ הברכ"י (סי' שג סק"ב) ובמחב"ר שם. באופן שכל הפוסקים דחו ד' השה"ג, ובמילתא דאיסורא אין לסמוך על השה"ג להתיר נגד האחרונים. וא"כ מנהג טעות הוא שיש לבטלו. ואחר שהאריך בזה, כתב, ורואה אני שגם הרמ"א א"ח (סי' עה) קאי כסברת השה"ג. וע"ע בעט"ז שם. ומ"מ נראה דבכה"ג דנ"ד שהמנהג הוא שלא ללבוש הפאה נכרית אלא בבית או בחצר, וכשהולכות מחצר לחצר דרך רה"ר הן מתכסות מכף רגלן ועד קדקדן ועד בכלל ברדיד גדול, ולא נראה מהן כי אם פניהן בלבד, כל כה"ג אין שום צד איסור בפאה נכרית כלל, דלא חשיבא האשה עוברת ע"ד יהודית, אלא דוקא כשיוצאת למבוי מפולש, או לחצר שרבים בוקעים בו, וראשה פרוע, אבל בחצר שאין רבים בוקעים בו מותר אפילו אם ראשה פרוע לגמרי. כמבואר באה"ע (סי' קטו ס"ד). אלא שהואיל ובזוה"ק החמיר מאד בגילוי שער עצמן, ואפילו כל דהו, לכן החמירו על עצמן לכסות שערן בבית בפאה נכרית, דבכה"ג לא החמיר הזוה"ק. ומעתה גם הפוסקים החולקים על השה"ג יודו בזה דשפיר דמי. ואפשר שגם השה"ג לא התיר אלא מחצר לחצר דרך מבוי שאין רבים בוקעים בו, ועכ"פ המנהג שלנו א"ש לכל הדעות. ע"כ. (ויש להעיר עמ"ש בד' הרמ"א א"ח סי' עה, ולא זכר שהשאלת יעב"ץ והחסל"א תאומים העמידוהו דוקא בבית, ולכן לא הביא ד"ז באה"ע סי' כא וכנ"ל). וכן בקדש חזיתיה להרה"ג ר"א קריספין בס' בית אהרן אה"ע (מע' פ אות א) שהזכיר מחלוקת השה"ג והרמ"א נגד הרב מהרי"ק שהביאו הבאר שבע, והסכים עמו לאסור בכל תוקף. ושכן העלה הגאון יעב"ץ. וכן דעת הרב בית דוד בפי' המשניות (שבת פ"ו מ"ה). ושכ"כ הרב מים רבים (חאה"ע סי' ל). וכן דעת הרב משא מלך שהובא בכנה"ג אה"ע (סי' כא). וא"כ מי יערב אל לבו להתיר בקום ועשה נגד כל ארייוותא אילין. ומיהו בחצר שאין הרבים בוקעים בו מותר. ע"כ. וכן דעת הגאון ר' יוסף נסים בורלא ז"ל אב"ד בעיה"ק ירושלים, בשו"ת וישב יוסף (חיו"ד סי' ב, דט"ז ע"ב). ע"ש. ובשדי חמד אס"ד (מע' ד אות ג) הביא דברי כמה מהאחרונים להחמיר בזה, וסיים, ואף שראיתי בשו"ת עדות ביהוסף (סי' כט) שהעלה להקל בנ"ד, אין דעתי נוחה בזה, ופשיטא שבמקומותינו שקבלו דעות האוסרים, אסור לפרוץ גדר לצאת בפאה נכרית, וכ"כ הגאון מהר"א פלאג'י בס' בירך את אברהם שבמקומותינו לא נשמע מעולם מנהג כזה לצאת בפאה נכרית, ואם המצא ימצא אחת שהיא פורצת גדר הרי היא בטלה במיעוטה וכל בית ישראל נקיים. עכת"ד. וכבר כ' בס' שבילי דוד א"ח (סי' ב סק"ב) שאף למ"ש הרמ"א בדרכי משה (סי' שג) בשם השה"ג להתיר לצאת בפאה נכרית, היינו במקום שלא נהגו הנשים להזהר בזה, משא"כ במקום שלא נהגו להקל, ודאי דהוי בכלל דת יהודית. ע"ש. וא"כ בודאי שבמקומותינו אלה שהמנהג היה לאסור, ואלו המקילות ראש נהגו כן שלא ברצון חכמים: מנהג כזה אותיות: גהנם, ומצוה לבטלו, וכמ"ש הדברי חיים מצאנז והמהרי"ץ חיות שהמנהג הזה נשתרבב מהאפיקורוסים ומהמתחדשים שפרצו גדרות ישראל, ושמעולם לא נשמע להקל בכל תפוצות ישראל שבמדינות פולין. ע"ש. וידוע שכל מנהג שלא נתייסד ע"פ ותיקין אין בו שום ממש, וכמ"ש בשו"ת הרא"ם (סי' טז), ובשו"ת אהלי יעקב למהריק"ש (סי' ו), ובשו"ת נוב"ק (חיו"ד סי' נד). ובשו"ת חקקי לב (חיו"ד סי' לט), ובשו"ת שער אשר (חיו"ד סי' יא). ועוד. ולכן גם המנהג הזה שידוע לנו שנוסד ע"פ איזה נשים ההולכות ע"פ האופנה החדשה, ונסחפים אחר הזרם של המודרניות, אשר כל חלקה טובה הכאיבו, נראה שמצוה וחובה לשרש אחר המנהג הרע הזה, ולהחזיר עטרה ליושנה, בדרכי הצניעות, ע"פ תורתנו הקדושה. [ועמ"ש בשו"ת משפטי עוזיאל חאה"ע מה"ת ס"ס צד, ואשתמטיתיה דברי כל הפוסקים הנ"ל].
ח. אמנם ראיתי להרה"ג ר' עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (חאה"ע סי' טז) שנשאל בנ"ד, ואחר שהביא ד' השלטי הגבורים להתיר, ושכן הובא בדרכי משה (סי' שג אות ו), הביא מ"ש הבאר שבע בשם מהר"י קצנלבויגן לדחות ד' השה"ג בכל תוקף, וסיים הבאר שבע שם: על כן אני אומר לא תאבה אליו ואל תשמע לו כלל ועיקר, בכל מ"ש בשתי ההגהות (בשה"ג שבת סד: ובעין משפט נזיר כח:), כי הם דברים בטלים הבל הבלים. ע"כ. וכ' ע"ז: ובאמת כל גופי נרתע בראותי דברים קשים כגידים נגד חד מקמאי גאון וגדול, וכנראה שלא העמיק להבין טעם הדבר ויסודו, דהיינו משום דקים להו לרבנן שאין היצה"ר שולט אלא בדבר המחובר לגוף האשה עצמה, שהוא דבר שיש לו נפש חיונית, משא"כ בנתלש מהאשה שניטל ממנו נפש החיוניות פקע ממנו איסור הערוה שהיה מתחלה בהיותו דבוק בגוף האשה, והרי הוא כפגר מת שאין ליצה"ר שליטה בו, ולכן התירו להסתכל בו, שכיון שאין ליצה"ר שליטה בו הרי לא יבא לידי הרהור בזה. ואם היה הב"ש מפנה תשומת לבו להבין טעם הדבר על אמיתותו לא היה נחפז להטיח דברים קשים כאלה, ועינינו הרואות שכן נהגו נשי רבנים גאונים ואדמורי"ם ואין פוצה פה ומצפצף עכת"ד. והנה מבין ריסי עיניו ניכר שחשב שהגאון באר שבע חי בתקופה האחרונה, עד שהרהיב עוז בנפשו להטיף לו מוסר על: שנחפז לדבר בסגנון כזה על: הקדמון בעל שה"ג: ולא העמיק להבין דבריו. ובאמת שהדבר מפורסם שהגאון בעל באר שבע ר' יששכר בר איילינבורג זצ"ל היה אחד המיוחד מגדולי האחרונים ולבו כלב הארי עמו עוז ותושיה, תלמיד מהר"ם יפה בעל הלבושים, ורבו של הגאון המחבר גידולי תרומה, וקיבל הסכמות על ספרו מרבו הלבוש, וממהר"ל מפראג, ומבעל קרבן אהרן, וממהר"ם גלאנטי (תלמיד מרן מהריק"א), ושאר גאוני עולם. והיה סמוך מאד לדורו של הגאון ר' יהושע בועז בעל שה"ג. ותנא הוא ופליג עליו, ולכן כשנראה להגאון הב"ש ולהגאון מהר"י קצנלבויגן שהשה"ג הפריז על המדה להתיר את האסור, לא רצו לשאת פנים בהוראה, ויצאו בדברים בוטים וחריפים כנגדו כדי לגדור גדר ולעמוד בפרץ, שלא יסמכו על ראיותיו בזה, שאינן ראיות כל עיקר. ומ"ש הישכיל עבדי בטעמו של השה"ג, אין אלו אלא דברי נביאות, שהואיל והפאה מחוברת יפה לשערותיה אסור לצאת בה לרה"ר כי לא ינקו מהרהור עבירה המסתכלים בה בעוברה בראש כל חוצות. וכמו שמבואר להדיא בד' הירושלמי והראשונים שהבאנו בראש דברינו. והנה גם הישכיל עבדי שם סיים, שאף השה"ג לא כ' אלא לתת סמך למקום שנהגו להקל, שאז כולם יודעים שפאה נכרית היא, אבל במקום שאין מנהג ידוע ודאי שגם השה"ג מודה שאסור משום מראית העין: ואין להתיר להן לכתחלה לצאת בפאה נכרית. ע"כ. אבל אין זה מספיק, והעיקר שיש לאסור כד' הירושלמי והראשונים, וכמו שהסכימו רוב ככל האחרונים. וכבר הבאנו דברי הגאון בעל עצי ארזים: שהמתיר עתיד ליתן את הדין. ואין להתפעל כל כך ממה שעינינו הרואות כמה נשי רבנים ואדמורי"ם שמקילות בזה, כי שלא ברצון חכמים עושים, וידעתי מכמה רבנים שאין ידם תקיפה למחות בנשותיהם על פתגם דנא, אף על פי שאין דעתם נוחה ממנהג זה, וקיימו: שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם, וההכרח לא יגונה ולא ישובח, ומה יעשו גדולי הדור שאין דורם עולם יפה, ואין לנו ללמוד ממנהג נשים שאין להן חכמה אלא בפלך, שאנו אין לנו אלא דברי רבותינו הפוסקים רוא"ח שמהם תצא תורה, ודבריהם לנו לעינים. (וכמ"ש ג"כ בשו"ת מעט מים סי' עט) וגם הלום ראיתי מ"ש בשו"ת אגרות משה (מה"ת אה"ע פי' יב), בהיתר פאה נכרית. ע"ש. ואין דבריו מחוורים כלל. והעיקר כדברי רוב ככל האחרונים הנ"ל לאסור בזה, ומצוה רבה לפרסם האיסור ברבים, ובפרט לספרדיות שנהגו לאסור מימות עולם ומשנים קדמוניות, ורק כעת התחילו ללמוד מאלו המורות היתר לעצמן שלא ברצון חכמים, דילפי הני נשי מקלקלתא ולא מתקנתא, ומצוה להודיען שזוהי פירצה חמורה בגדר הצניעות של בנות ישראל הכשרות, וכמ"ש הגאון מהר"א תאומים בעל חסד לאברהם: שצריך למחות ולמנוע בנות ישראל לצאת בפאה נכרית. (ומה מאד יש להזהיר את עורכי העתונות הדתיים שנעשה להם כהיתר לפרסם המקומות שמוכרים: פאה נכרית, ומכשילים בזה את הרבים). וכל אשה המקבלת עליה לשמור לעשות ככל דברי רבותינו הפוסקים שאסרו הדבר בכל תוקף, ולצאת אך ורק בכובע או מטפחת המכסה את כל ראשה, תתברך בכל הברכות שבתורה, ובמזוני רויחי ובבני סמיכי, ותזכה לראות זרע קודש בנים גדולים בתורה ויראת ה' טהורה, מורי הוראות בישראל. הנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן.
