שאלת בורות יסלחו לי העונים, ביביא אומר ח"ו סי' ל"ד מדבר מרן על עניין קול מראה וריח שאין בהם משום מעילה אבל איסורה יש בהם לפי פסחים כו. וכן התוס' תירצו את עניין שכתוב בסוכה נג. יכולה אישר לבור חיטיה לאור בית השואבה התוס' מביאים מפסחים כו. שיש איסור ולכן לאו בוררת אלא יכולה לברור וע"ש מרן הביא שם כמה תירוצים בשם הפני יהושוע הצל"ח ועוד ותמה על כולם שמתירים לכתחילה לכאורה ע"פ מה שכתוב בירושלמי סוכה פ"ה ה"ג שמשמע שגם איסורא לא היה וע' פנ"י שמתרץ שם ומרן תמה עליהם שבירושלמי מדובר על אור המערכה שבזה לא מצינו שהקילו כלל והיאך הפני יהושוע והצל"ח וכו' מתרצים רק אליבא דבגדי כהונה וכו' אבל תמיהתו של מרן תמוהה הרי התוס' כותבים גם בסוכה נג. וגם בשבת כא. שהירושלמי דייק מהברייתא הזו 'יכולה אישה לבור חיטיה לאור בית השואבה וכו'' שאין בזה משום מעילה לכאורה שאלתו של מרן הייתה צריכה להתחיל מהתוספות שאומרים שהירושלמי למד משם וכלשונם דהירושלמי פריך מהא או ודייק מיניה וכו' ויעו"ש א"כ גם התוס' הבינו שמדובר על אור בית השואבה בירושלמי ולא אור המערכה ואולי אני בור מידי אך לא זכיתי להבין מי שיוכל להשליך ביאור על עניין זה תע"ב
עזרה לגבי עניין ביביע אומר
- Thread starter Shahars1
- תאריך התחלה
אולי הייתה להם גירסא אחרת אך חיפשתי בקצת נוסחאות ולא מצאתי
בתחילה מביא מרן תוספות סתום שהביאו את הגמרא בבלי שמעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ושבירושלמי דייק מאשה בוררת וכו' שקול מראה וריח אין בהן משום מעילה והיינו שבפועל נשים היו בוררות לאור של עצי המערכה. ויישבו שבוררת לאו דוקא אלא יכולה היתה לברור.
ופירש מרן דברי התוספות שהבבלי חולק על הירושלמי שאין מעילה אבל מ"מ יש איסורא, ואם כן קשה על הבבלי מהברייתא דבוררת, ובזה מתרצים התוספות את הבבלי שבוררת לאו דוקא אלא יכולה לברור.
ויוצא שלפי דברי הבבלי אין ראיה מהברייתא ההיא שאין מעילה בריח וכו'. שהרי באמת לא בררו בפועל שהרי יש איסור.
ואז העיר על האחרונים שסברו בדברי התוספות שאף הירושלמי סובר שאין מעילה אבל יש איסור דרבנן ו"בוררת" לאו דוקא. ומכח זה היו צריכים לתרץ אם כן איך דייק הירושלמי שאין מעילה אע"פ שיש איסור ובוררת זה לאו דוקא אלא יכולה לברור.
והנוב"י יישב שהרי כתוב שלא היתה חצר בירושלמים שאינה מאירה מאור בית השואבה. ולמד מזה שעשו את המנורות גבוהות כל כך שיגיע אורם לכל ירושלים, ולפיכך הקשה, אמאי לא חששו למעילה אלא ודאי שאין בזה איסור מעילה אלא רק איסור דרבנן ולשמא תבוא אשה לברור באיסור דרבנן לא חששו.
ודוקא על זה וכגון זה הקשה מרן הגרע"י שהרי בירושלמי איירי בהנאה מעצי המערכה ומדפריך בירושלמי "ולא היו מועלות?" ותירץ בקול וכו' אין מעילה. משמע שהיו בוררות בפועל לשיטת הירושלמי. ועל דרך זה דחה את שאר המפרשים. ואין מה להקשות על התוספות. ואין שום קושיה על מרן. ודו"ק היטב.
כבודו לא נחית לקושיא , התוספות לא גרסו כלל עצי מערכה בירושלמי כמו בגמרא דידן שחור על גבי לבן רואים את זה בכל הגמרות שהזכרתי ובפרט בסוכה נג שם שכתבו שהשמן והפתילה היו של הקדש וכו' ועיי"ש וזה לא שייך גבי עצי המערכה
חזק וברוך על השאלה, מחילה על העיכוב, הייתי טרוד ולא היה לי זמן להשיב.
ראשית נקדים ונאמר, שקושיא זו אינה קושיא על עיקר הראיה של מרן, שכן עיקר הראיה ממה שמקשה ומתרץ הירושלמי, דמשמע שההיתר הוא היתר גמור וכנ"ל.
ועוד נקדים שז"ל היפה מראה (דף קנה דפוס ונציא ש"ן) שהביא מרן הגרע"י
וכן בערוך לנר
ובאור שמח פ"א דשבת ה"ח
כל הנ"ל העירו על התוספות והובאו במאור ישראל פסחים כו. והיפה מראה הובא ביבי"א.
נמצא שבודאי לא נעלם ממרן שיש מקום לומר שמהתוספות מבואר שכך הם גורסים מהירושלמי. מ"מ עיקר הראיה של מרן הגרע"י עדיין קיימת. וז"ל
ועל פי דרכי כנ"ל נלע"ד לומר, דאה"נ דמרן הוה מצי לאקשויי על התוספות להאי קושיא, ברם בתוספות אפשר להבין שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי על כל פנים, ולכן לא ראה מרן צורך להביא קושיה זו מירושלמי.
ולענין הצל"ח לא היתה עיקר כונתו להעיר על הצל"ח לענין הגירסא, אלא כיון שהוצרך להביא את הירושלמי לענין הקושיא והתירוץ הנ"ל אגב גררא העיר על הצל"ח גם לענין בית השואבה. ולא שיש נפק"מ אם הירושלמי הקשה את הקושיה לענין בית השואבה או אור המערכה.
הגע עצמך, שהרי מזה ששמו את המנורה של שמחת בית השואבה כל כך גבוה ולא חששו שאשה תברור חיטיה לאורה של המנורה, אין ראיה שיש כאן איסור דרבנן.
ולענין תירוץ מהר"ם חלוואה שהביא ביבי"א
ונראה שמרן לא הבין שיש כאן שינויי גירסאות, ולכן הקשה כן גם למהר"מ חלאווה שמבואר מדבריו שהבבלי והירושלמי אינם חולקים, ובאמת לדחיית תירוץ המהר"ם חלאווה, אה"נ עיקר ענינו של מרן הגרע"י היתה לדחות שבאמת הירושלמי פליג, והוא מכח מה דאתיא קמאן בירושלמי הגירסא של "לאור המערכה". אבל לא היתה עיקר מגמתו של מרן הגרע"י לאוקמי גירסא.
ולכן לשיטת התוספות לא היה לו ענין להעיר עליהם בזה, שהרי לדעתם משמע על כל פנים שהירושלמי והבבלי חולקים, שהרי בתחילה הביאו את יישוב הירושלמי, ולאחר מכן הקשו לפי שיטת הבבלי "וקשה דבפסחים וכו'", ותירצו דהוא לאו דוקא.
[ובהמשך נבאר את הנלע"ד למה לא הבין שיש שינויי גירסאות].
אמנם גם בתוספות הרא"ש ותוספות רבינו פרץ כתבו כהתוספות בסוכה נג. ואפשר שהעתיקו דברי התוספות שלפניהם. ויש שמבארים שהראשונים האלו כך גרסו בירושלמי.
ויש מקום לומר שהתוספות לא גרסו כן בירושלמי, אלא שפירשו את השאלה גם לענין בית השואבה, כי זה לשון הירושלמי (וכן הובא ברבינו חננאל סוכה נג):
ואפשר לומר דכיון דכריך ותני לא היה חצר בירושלם וכו' תני יכולה אשה לבור חיטיה לאור המערכה, ולא היו מועלות. דהיינו שבא הירושלמי לרמז על אור בית השואבה ועל שתי המימרות יחד הקושיא חוזרת. ולכן לא חשו התוספות להקשות משמן ופתילה. ולקושטא דמילתא דגם אאור המערכה נמי קשיא, אלא דכיון דתלמודא דידן נקט שבוררות לאור בית הושאבה נקטו התוספות בהאי לישנא. וע"ע בארים נסי (פסחים כו. תוספות בא"ד ובירושלמי). ע"ש.
[וע"ע בתוספות ר"י הזקן שבת (כא. ד"ה מבלאי מכנסי הכהנים) שמערבב דברי הבבלי עם הירושלמי. וצ"ע בדבריו שם].
אלא שמהמהר"ם חלאווה לכא' מבואר שבאמת היתה לו הגירסא של אור בית השואבה. וצ"ע.
וגבי מה שהביא מרן הגרע"י את הריטב"א, (סוכה נג.) תנא אשה בוררת וכו' תימה והיאך וכו' תירצו בירושלמי דהא קי"ל קול וכו' אין בהם מעילה. ואין זה מספיק דהא אמרינן בגמרא דילן וכו' מעילה הוא דלית בהו הא איסורא איכא. ויש לומר דבוררת לאו דוקא אלא שיכולה לברור. עכ"ל.
ותימא שהרי בשבת כא. כתב, ובירושלמי תרצו, דראויה לברור קאמר. וע"ע וכן בדף נד: כתב, ורבינו הגדול ז"ל פי' דלאו דהוה מעשר ממש אלא שהיה ראוי לעשר, כאותה שאמרו אשה בוררת חטים לאור בית השואבה דפי' שיכולה לברור כדאיתא בירושלמי. וכן הוא בראבי"ה סימן תנט שכתב, תנא אשה בוררת חטה לאור הנר בירשולמי גרסינן היתה יכולה לברור חטים לאור הנר. ע"ש. ונראה דכונתו כדברי הריטב"א.
והיינו שהבינו דמה דאיתא בירושלמי "יכולה אשה" שהכונה לא בפועל.
מיהו בתוספות ר"י הזקן שבת כא. הנ"ל. משמע שלא הבין כן בירושלמי שהרי נשאר בזה בצ"ע. וכן בחדושי המאירי לסוכה וחידושי הר"ן פסחים. וכן משמע בתוספות שהם מתרצים כן ולא מציינים שכן מתרץ בירושלמי. וכן משמע מהתוספות ר"ש משאנץ (פסחים כו.)
והיינו דמשמע מקושיית הירושלמי, "ולא היו מועלות" שהיו בוררות בפועל. וצ"ע.
ושו"ר בתוספות הרא"ש פסחים (הוצאת מכון אופק) שכתב, קשה מהא דתנן, דאשה בוררת וכו' והשמן והפתילה של קש היו דכיתא התם. והוא מצינא לפרשוי דלאו דוקא בוררת אלא יכולה לברור, אלא דבירושלמי דייק מינה דמראה אין בו משום מעילה, אלמא דאפילו איסורא ליכא. והוא מהמעתיקים דברי התוספות בסוכה נג. וכנ"ל. ולכא' כן משמע מהתוספות ר"ש משאנץ על פסחים. ע"ש ודו"ק היטב.
ולכא' מבואר שמרן הגרע"י זכה לכוין לאמת בדעת התוספות.
[ברם מרן הגרע"י העיר על שינויי הגירסא רק על תירוצי הצל"ח מהר"ם חלאווה והפני יהושע. אולם על תירוצי הבאר שבע ודברי יעקב העיר מעצם הירושלמי בהמשך ולא משינוי הגירסא].
קבצים מצורפים
נושאים דומים בפורום
