-
"המרכז למורשת מרן" שמח לבשר לציבור היקר על פתיחת קבוצת הצ'אט "מורשת מרן אונליין" בה יובאו חדשות ועדכונים מעולם התורה, וכן תכנים תורניים מעניינים כולל קטעי וידאו, תמונות והנעשה בעולם הישיבות.
>> להתחברות לחצו עכשיו:
https://news.moreshet-maran.com/
לשליחת עדכונים לחצו כאן, או שלחו למייל: news@moreshet-maran.comנ.ב. צ'אט זה מאושר בנטפרי.
הואיל ואין שולחן ערוך ובית יוסף מפורשים על כך ויש אחרונים שבכל זאת רצו לדייק מהבית יוסף אבל הואיל ויש גם אחרונים שסוברים אחרת אז אין הדבר מוכרח וחזרנו לכלל ההוראה שאין שולחן ערוך ובית יוסף מפורשים לא מחייב את בני ספרד כנ"ל,וכוונתי לשו"ת הלכות קטנות חלק א סימן נה שכתב מפורשות שיש מקרים שגם שהש"ץ לא ממתין אלא כבר התחיל ברכה הבאה בכל זאת הציבור יענה אמן דלאו כל כמינה לאבד מהם האמן,ובספר תורת חיים סופר ס"ק יב הצדיק את דבריו.
מרן הראשלצ שליטא התייחס לזה בעבר, וכפי שכתבתי לעיל:
בספר "השיעור השבועי" שנת תשע"ה ושם בעמוד תמ"ב מרן הראשלצ שליטא מתייחס להפרשי הזמן בתחנות הרדיו דרך הלווין שאינם תואמים את זמן האמת והאם יהיה בעיה של אמן יתומה בעניית הקדישים וכדו' ? ושם בעמוד תמ"ג סיכם וז"ל: ועל כל פנים לדידן שקיבלנו הוראות מרן מותר לענות אמן גם לאחר כדי דיבור ואפילו לאחר דקה או שתיים (מיישב את מה שהוקשה לי לעיל שיש הבדל בחלק מתחנות הרדיו של ממש קטעים שלמים בין אחד לשני), אבל אחינו האשכנזים צרכים להקפיד לענות תוך כדי דיבור,ומ"מ יכולים האשכנזים לענות כששומעים דרך הלווין שהוא בהפרש שתיים וחצי שניות שיש לצרף דעת הפוסקים שהוא שיעור שלום עליך רבי ומורי. ע"ש
לגבי שו"ת הלק"ט כבר חלקו עליו כל האחרונים
טענתי היא פשוטה,
לגבי אלכסנדריה שעל הגמ' הזו דנו כל הראשונים על אמן יתומה, אפשר לומר בפשטות, שהחזן היה מסיים הברכה, והשמש היה מניף את הסודר ומיד ענו אמן, אך בפשטות החזן היה מחכה לרוב ציבור שייסימו לענות אמן, ואין שום הכרח לומר שהיה ממשיך בעוד שהוא בעצמו שומע קול רעש גדול של אמן
ולגבי אמן אחר זמן, הרי הב"י הביא בשתיקה דברי האבודרהם שאין לענות אמן אחר זמן, ולא העיר עליו ולא כלום. וגם הרד"א ידע מהגמ' הנ"ל ומסתמא סבר שהספיקו לענות אמן בזמן קצר (אולי מש"כ כמה אחרונים שאחר זמן היינו תוך כדי דיבור, אולי זה לאו דווקא שאם עבר תוך כדי דיבור ברגע קטן מאוד כבר א"א לענות, (כלומר שאם תכ"ד הוא שניה וחצי ועבר שתי שניות לא יענה) שיותר מסתבר שבאלכסנדריא לא הצליחו כל כך לצמצם).
אמנם, מדוע לטעון שמרן הב"י לא ס"ל הכי, בש"ע אכן פסק שרק בברכה שחייב בה ולא שמעה זו אמן יתומה, אך בב"י הוסיף עוד גדר של הרד"א
טענתי היא פשוטה,
לגבי אלכסנדריה שעל הגמ' הזו דנו כל הראשונים על אמן יתומה, אפשר לומר בפשטות, שהחזן היה מסיים הברכה, והשמש היה מניף את הסודר ומיד ענו אמן, אך בפשטות החזן היה מחכה לרוב ציבור שייסימו לענות אמן, ואין שום הכרח לומר שהיה ממשיך בעוד שהוא בעצמו שומע קול רעש גדול של אמן
ולגבי אמן אחר זמן, הרי הב"י הביא בשתיקה דברי האבודרהם שאין לענות אמן אחר זמן, ולא העיר עליו ולא כלום. וגם הרד"א ידע מהגמ' הנ"ל ומסתמא סבר שהספיקו לענות אמן בזמן קצר (אולי מש"כ כמה אחרונים שאחר זמן היינו תוך כדי דיבור, אולי זה לאו דווקא שאם עבר תוך כדי דיבור ברגע קטן מאוד כבר א"א לענות, (כלומר שאם תכ"ד הוא שניה וחצי ועבר שתי שניות לא יענה) שיותר מסתבר שבאלכסנדריא לא הצליחו כל כך לצמצם).
אמנם, מדוע לטעון שמרן הב"י לא ס"ל הכי, בש"ע אכן פסק שרק בברכה שחייב בה ולא שמעה זו אמן יתומה, אך בב"י הוסיף עוד גדר של הרד"א
יוחנן ברקאי
New member
יש להוסיף, שלא מצינו מי האחרונים שכתבו להקל לענות אמן אחר שעבר זמן ניכר
ועוד שאף שמרן השו"ע פסק שרק בברכה שיוצא בה יד"ח יש בו דין אמן יתומה, מכל מקום גם הפוסקים הספרדים כתבו שלמעשה יש להחמיר שלא לענות אמן אם לא שמע הברכה, אף בברכה שלא יד"ח, כיון שעונשו של אמן יתומה חמור, כולל מרן הרב עובדיה בהליכות עולם. וה"ה כאן
ועוד שאף שמרן השו"ע פסק שרק בברכה שיוצא בה יד"ח יש בו דין אמן יתומה, מכל מקום גם הפוסקים הספרדים כתבו שלמעשה יש להחמיר שלא לענות אמן אם לא שמע הברכה, אף בברכה שלא יד"ח, כיון שעונשו של אמן יתומה חמור, כולל מרן הרב עובדיה בהליכות עולם. וה"ה כאן
חושבני שהבהרתי היטב לעיל מדוע אין ראיה חותכת לדבריך ותו דברי ההלכות קטנות זוכות לסיוע מספר תורת חיים כנ"ל ודו"ק
היא הנותנת!
אתה כבר בסיפא של דבריך תרצת את מה שקשה לך,מזה שמרן השולחן ערוך לא הביא להלכה את דברי הרד"א אלא פסק כמו החולקים עליו ש"מ שלא ס"ל כמו הרד"א (הרמ"א כן פסק כרד"א אבל לא מרן) ומה שבבית יוסף הביאו זה לעוד דעה שנדע,אבל תכלס להלכה לא פסק כמוהו ואפילו לא חש ליה.
וכן הוא בשיעור השבועי כי תצא תשפ"א סעיפים כד -כו
קבצים מצורפים
מחילה מכבוד תורתו הרמה, אין הדין כן
מהר"ם בן חביב בקול גדול (ס' מ) כתב לאסור לענות אמן אם התחיל הש"ץ בברכה הבאה. אחד מהראיות היא הרד"א הנ"ל שאחר שעבר זמן מרובה כבר א"א לענות אמן. אלא שדחה, שרק שאחר זמן מרובה א"א לומר, אך תוך כדי דיבור 'אפשר' שאע"פ שהש"ץ פתח באתה גבור לא מקרי אמן יתומה. ע"ש. ומוכח דגם הוא ס"ל שאחר כדי דיבור מקרי אמן יתומה.
ואח"כ כתב עוד ראה מהב"י שאין לענות אם התחיל אתה גבור. וז"ל הש"ע שם סעיף יא - אם בעוד האדם מתפלל סיים ש"צ ברכה, וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו, עונה עמהם אמן. ע"כ. ומזה הוכיח, שאם כלתה אמן מפי רוב הציבור, אע"פ שמקצת מהקהל לא כלתה אמן מפיהם, אינו יכול לענות אמן, משום שהש"צ מאותה שעה הרשות בידו לפתוח ברכה אחרת. ע"ש. וכ"ש שעבר זמן עניית אמן פשוט שאין לענותו.
ודברי הקול גדול נפסק בברכ"י (קכד ס"ק ט) על הא דכתב הרמ"א מיד כשכלה הברכה יענה אמן. וז"ל- ש"ץ שסיים מגן אברהם ותכף התחיל אתה גבור, לא יענה אמן, דהרי כתב מרן בב"י מי שמתפלל בלחש וכו' אם לא כלתה עניית אמן מפי רוב הצבור וכו', משמע דאף שלא התחיל הברכה הש"ץ, הואיל וכבר ענו הקהל אינו יכול לענות, כל שכן אם כבר התחיל ברכה אחרת דכבר עברה הברכה ראשונה אינו יכול לענות אמן. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' נ"ט. עכ"ד. הרי שקישר דברי הרמ"א למהר"ם ב"ח ולא פליג על הרמ"א. וכ"כ בספר קשר גודל (ס' ט, כט). וכ"ה ביד אהרן (קיד הגה' טור בסופו) שאינו רואה שום טעם לחילוק זה (של הלק"ט בין המתין הש"ץ ללא המתין) דכיון שהתחיל אתה גבור שוב אין עונים אמן. ע"כ.
וכן הוא דעת כל האחרונים עיין בהלכה ברורה (קכד ס"ק צא).
ועל הטענה של השמטת הב"י, הן אמת שיש את דברי החיד"א ביוסף אומץ (ס' כט) שיש שלש סיבות מדוע השמיט והביאו בהליכות עולם (ח"ג סוף עמ' רכז) ע"ש. אך מנגד כתבו הרבה פוסקים שעל אף שמרן בש"ע השמיט פסק מסויים אשר הביאו בב"י, מ"מ ודאי שכך הלכה, שאם לא ס"ל הכי לא הוה שתיק מיניה. ע' בהליכ"ע ח"ו עמ' קלז קלח. וע"ע בטהרת הבית (ח"ב עמ' לח) שהביא מרב פעלים (ח"ב אה"ע ס' יד) וז"ל הרב פעלים - ועיין להגאון חק"ל בא"ח סי' נ"ד שהפריז על המדה, שכתב דברי מרן בב"י הם יותר עיקר מהש"ע לסמוך עליהם, והנם /והגם/ דהגאון חיד"א ז"ל פקפק בדבריו ביוסף אומץ סי' ס"ט היינו על מ"ש שהם עיקר יותר מהש"ע אך אם לא כתב בש"ע הפך ב"י, ודאי סמכינן על מ"ש בב"י כמ"ש בש"ע. עכ"ל. כלומר, שאם יש הוכחה בלשון הש"ע דלא כש"כ בב"י, אמרינן שחזר בו. אך אם אין הוכחה כזו לא נבוא ונאמר שחזר בו ללא הכרח. (בפרט כאן שאין אחרון אחד שכתב כן). וע"ע ביחוה דעת ח"ז עמ' יג ד"ה ואם.
ואם נבוא מטעם שרוב הראשונים השמיטו דין זה של אמן אחר זמן, י"ל, שישנה סברא הפוכה (הלכה ברורה ח"ו אוצרות יוסף עמ' לג ד"ה ויש עוד) דיש לומר שאף הם מודים לפסק הרד"א, כיון שאינה סמוכה לברכה. ולא כתבו הראשונים, אלא שאפילו אם הסמיכה לברכה פעמים שהיא יתומה. ומחמת כן הביא בב"י דבר הרד"א בשתיקה.
ואם נאמר שרק באותו מקרה דאיירו הראשונים הוה אמן יתומה, ושאר מקרים לא הוה אמן יתומה, ידוע ומפורסם שדרך הרי"ף והרמב"ם להביא על הרוב רק מה שנמצא בגמרא ולא להביא חידושים שכתבו הראשונים, ואין מזה הוכחה דלא ס"ל הכי. וכ"כ בעלי הכללים.
ועוד, מה נאמר על שאסור לענות אמן כששומע אדם המברך ברכה לבטלה, או אחר קטן, או כותי וכד' (ש"ע רטו, ב). מדוע אסור, הרי לא התכוון לצאת יד"ח. וכן מצאתי ברמב"ן פסחים (פה ע"ב ד"ה וכדין צבור) שאם אין צירוף למניין אינו רשאי לענות אמן דכיון שאין מצטרף בעשרה הוה ליה יחיד, ולענין אמן נמי הויא לה יתומה ואסור אף על פי שנהגו. עכ"ל. ולפי היסוד שרק אם התכוון לצאת יד"ח, למה הוה אמן יתומה כשלא מצטרפים, הרי כולם התפללו בלחש ולא יד"ח. וכן הכלל של ספק אמן לקולא, ויש לחוש יותר לאמן יתומה (הליכות עולם תרומה, י). ודעת מרן הרב עובדיה, שבכל ברכה שאסור לו לברך, אין לענות אחרי המברך אמן. וכ"כ ביבי"א ח"ד ס' כא, על המברך מעין שבע בליל פסח שחל בשבת (ד"ה והנה) - ודע דשליח צבור שטעה והתחיל ברכת מעין שבע, או שהתעקש ועשה כן במתכוין, (וקיים בעצמו מ"ש בסוטה מט וחזניא כעמא דארעא) אין לענות אחריו אמן, דהו"ל ספק אמן יתומה ולקולא. ע"כ.
וכן הא דפסק הש"ע שיש לענות אמן בינונית כשיעור אל מלך נאמן (קכד, ח). הרי פסק זה מובא רק בכמה ראשונים וכל שאר הראשונים השמיטו דין זה מכל וכל. א"כ היאך פסקו בש"ע. ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה אך אין צריך להאריך.
אלא ודאי דלא כללא הוא בכל עניין.
ולכן, קשה מאוד לסמוך להלכה ולמעשה לומר שאחר שעבר זמן כדי דיבור מותר לענות אמן, וכן אם המשיך הש"ץ לברכה הבאה מותר לענות אמן. אלא בשניהם אין לענות.
ואולי כוונת מרן הרשל"צ שליט"א רק לצרף זאת לעוד סברות בעניין עניית אמן דרך הרדיו, אך לא למעשה כשנמצא בבית הכנסת.
וראה ביחוה דעת (ח"ב סימן סח) שכתב - אבל השומע מהרדיו בשידור חי, סוף סוף ברור שבאותה שעה הצבור עומדים במקום מסויים ואומרים קדיש וי"ג מדות וכדומה, לפיכך נראה שרשאי לענות עמהם. ע"ש. על אף ששם דן בעניין ששמיעת הקול ברדיו אינה אותו קול, אך אפשר להטעים דבריו ע"פ מש"כ כבודו בהערה הקודמת, שסו"ס האדם השומע בבית דרך הטלפון או הרדיו, זוהי המציאות היחידה שנמצאת לפניו, ואינו עובר על שום הלכה, אלא מיד כששמע את סיום הברכה ענה אמן כדין, ואף אם כלפי שמיא גליא שברגע שענה אמן כבר עבר זמן וזמנים והש"ץ המשיך, מ"מ אין עליו עוון כי זוהי המציאות אצלו, ובכה"ג לא דיבור הפוסקים.
מהר"ם בן חביב בקול גדול (ס' מ) כתב לאסור לענות אמן אם התחיל הש"ץ בברכה הבאה. אחד מהראיות היא הרד"א הנ"ל שאחר שעבר זמן מרובה כבר א"א לענות אמן. אלא שדחה, שרק שאחר זמן מרובה א"א לומר, אך תוך כדי דיבור 'אפשר' שאע"פ שהש"ץ פתח באתה גבור לא מקרי אמן יתומה. ע"ש. ומוכח דגם הוא ס"ל שאחר כדי דיבור מקרי אמן יתומה.
ואח"כ כתב עוד ראה מהב"י שאין לענות אם התחיל אתה גבור. וז"ל הש"ע שם סעיף יא - אם בעוד האדם מתפלל סיים ש"צ ברכה, וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו, עונה עמהם אמן. ע"כ. ומזה הוכיח, שאם כלתה אמן מפי רוב הציבור, אע"פ שמקצת מהקהל לא כלתה אמן מפיהם, אינו יכול לענות אמן, משום שהש"צ מאותה שעה הרשות בידו לפתוח ברכה אחרת. ע"ש. וכ"ש שעבר זמן עניית אמן פשוט שאין לענותו.
ודברי הקול גדול נפסק בברכ"י (קכד ס"ק ט) על הא דכתב הרמ"א מיד כשכלה הברכה יענה אמן. וז"ל- ש"ץ שסיים מגן אברהם ותכף התחיל אתה גבור, לא יענה אמן, דהרי כתב מרן בב"י מי שמתפלל בלחש וכו' אם לא כלתה עניית אמן מפי רוב הצבור וכו', משמע דאף שלא התחיל הברכה הש"ץ, הואיל וכבר ענו הקהל אינו יכול לענות, כל שכן אם כבר התחיל ברכה אחרת דכבר עברה הברכה ראשונה אינו יכול לענות אמן. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' נ"ט. עכ"ד. הרי שקישר דברי הרמ"א למהר"ם ב"ח ולא פליג על הרמ"א. וכ"כ בספר קשר גודל (ס' ט, כט). וכ"ה ביד אהרן (קיד הגה' טור בסופו) שאינו רואה שום טעם לחילוק זה (של הלק"ט בין המתין הש"ץ ללא המתין) דכיון שהתחיל אתה גבור שוב אין עונים אמן. ע"כ.
וכן הוא דעת כל האחרונים עיין בהלכה ברורה (קכד ס"ק צא).
ועל הטענה של השמטת הב"י, הן אמת שיש את דברי החיד"א ביוסף אומץ (ס' כט) שיש שלש סיבות מדוע השמיט והביאו בהליכות עולם (ח"ג סוף עמ' רכז) ע"ש. אך מנגד כתבו הרבה פוסקים שעל אף שמרן בש"ע השמיט פסק מסויים אשר הביאו בב"י, מ"מ ודאי שכך הלכה, שאם לא ס"ל הכי לא הוה שתיק מיניה. ע' בהליכ"ע ח"ו עמ' קלז קלח. וע"ע בטהרת הבית (ח"ב עמ' לח) שהביא מרב פעלים (ח"ב אה"ע ס' יד) וז"ל הרב פעלים - ועיין להגאון חק"ל בא"ח סי' נ"ד שהפריז על המדה, שכתב דברי מרן בב"י הם יותר עיקר מהש"ע לסמוך עליהם, והנם /והגם/ דהגאון חיד"א ז"ל פקפק בדבריו ביוסף אומץ סי' ס"ט היינו על מ"ש שהם עיקר יותר מהש"ע אך אם לא כתב בש"ע הפך ב"י, ודאי סמכינן על מ"ש בב"י כמ"ש בש"ע. עכ"ל. כלומר, שאם יש הוכחה בלשון הש"ע דלא כש"כ בב"י, אמרינן שחזר בו. אך אם אין הוכחה כזו לא נבוא ונאמר שחזר בו ללא הכרח. (בפרט כאן שאין אחרון אחד שכתב כן). וע"ע ביחוה דעת ח"ז עמ' יג ד"ה ואם.
ואם נבוא מטעם שרוב הראשונים השמיטו דין זה של אמן אחר זמן, י"ל, שישנה סברא הפוכה (הלכה ברורה ח"ו אוצרות יוסף עמ' לג ד"ה ויש עוד) דיש לומר שאף הם מודים לפסק הרד"א, כיון שאינה סמוכה לברכה. ולא כתבו הראשונים, אלא שאפילו אם הסמיכה לברכה פעמים שהיא יתומה. ומחמת כן הביא בב"י דבר הרד"א בשתיקה.
ואם נאמר שרק באותו מקרה דאיירו הראשונים הוה אמן יתומה, ושאר מקרים לא הוה אמן יתומה, ידוע ומפורסם שדרך הרי"ף והרמב"ם להביא על הרוב רק מה שנמצא בגמרא ולא להביא חידושים שכתבו הראשונים, ואין מזה הוכחה דלא ס"ל הכי. וכ"כ בעלי הכללים.
ועוד, מה נאמר על שאסור לענות אמן כששומע אדם המברך ברכה לבטלה, או אחר קטן, או כותי וכד' (ש"ע רטו, ב). מדוע אסור, הרי לא התכוון לצאת יד"ח. וכן מצאתי ברמב"ן פסחים (פה ע"ב ד"ה וכדין צבור) שאם אין צירוף למניין אינו רשאי לענות אמן דכיון שאין מצטרף בעשרה הוה ליה יחיד, ולענין אמן נמי הויא לה יתומה ואסור אף על פי שנהגו. עכ"ל. ולפי היסוד שרק אם התכוון לצאת יד"ח, למה הוה אמן יתומה כשלא מצטרפים, הרי כולם התפללו בלחש ולא יד"ח. וכן הכלל של ספק אמן לקולא, ויש לחוש יותר לאמן יתומה (הליכות עולם תרומה, י). ודעת מרן הרב עובדיה, שבכל ברכה שאסור לו לברך, אין לענות אחרי המברך אמן. וכ"כ ביבי"א ח"ד ס' כא, על המברך מעין שבע בליל פסח שחל בשבת (ד"ה והנה) - ודע דשליח צבור שטעה והתחיל ברכת מעין שבע, או שהתעקש ועשה כן במתכוין, (וקיים בעצמו מ"ש בסוטה מט וחזניא כעמא דארעא) אין לענות אחריו אמן, דהו"ל ספק אמן יתומה ולקולא. ע"כ.
וכן הא דפסק הש"ע שיש לענות אמן בינונית כשיעור אל מלך נאמן (קכד, ח). הרי פסק זה מובא רק בכמה ראשונים וכל שאר הראשונים השמיטו דין זה מכל וכל. א"כ היאך פסקו בש"ע. ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה אך אין צריך להאריך.
אלא ודאי דלא כללא הוא בכל עניין.
ולכן, קשה מאוד לסמוך להלכה ולמעשה לומר שאחר שעבר זמן כדי דיבור מותר לענות אמן, וכן אם המשיך הש"ץ לברכה הבאה מותר לענות אמן. אלא בשניהם אין לענות.
ואולי כוונת מרן הרשל"צ שליט"א רק לצרף זאת לעוד סברות בעניין עניית אמן דרך הרדיו, אך לא למעשה כשנמצא בבית הכנסת.
וראה ביחוה דעת (ח"ב סימן סח) שכתב - אבל השומע מהרדיו בשידור חי, סוף סוף ברור שבאותה שעה הצבור עומדים במקום מסויים ואומרים קדיש וי"ג מדות וכדומה, לפיכך נראה שרשאי לענות עמהם. ע"ש. על אף ששם דן בעניין ששמיעת הקול ברדיו אינה אותו קול, אך אפשר להטעים דבריו ע"פ מש"כ כבודו בהערה הקודמת, שסו"ס האדם השומע בבית דרך הטלפון או הרדיו, זוהי המציאות היחידה שנמצאת לפניו, ואינו עובר על שום הלכה, אלא מיד כששמע את סיום הברכה ענה אמן כדין, ואף אם כלפי שמיא גליא שברגע שענה אמן כבר עבר זמן וזמנים והש"ץ המשיך, מ"מ אין עליו עוון כי זוהי המציאות אצלו, ובכה"ג לא דיבור הפוסקים.
היום שמתי לב שבין השידור שהיה בקו "מורשת מרן" לבין השידור של דר וסוחרת ביוטיוב, היה הבדל של 22 שניות. ברדיו זה בד"כ כמה שניות אח"כ.
מה שידוע לי, דרך המלך לוקחים את השידור שלהם מרשת מורשת, כך שלא הועלנו כלום.
חשוב להדגיש שזה חד פעמי, ששדירנו עם פלאפון ישירות מהיזדים. בדר״כ לוקחים ממורשת, ושם זה אפילו דקה אחרי, ואולי יותר.
אומרים קדיש ביזדים, הרב אומר מי שברך, יורד במעלית, עולה לרכב, ובקו של הרדיו רק מתחילים להגיד קדיש.
כמו שנכתב לעיל
עכ"פ מכאן ראיה להבדל בין השיעור בזמן אמת לבין מה שמשודר ביוטיוב וברדיו.
עדיין אין מכאן ראיה ללוויין, כי יתכן (ומסתבר) שביוטיוב זה מאוחר יותר.
מחוץ ליזדים היה בעבר מסך שראו את השיעור. אם המסך הזה היה מחובר ללווין, אז זה ממש באותו רגע, כי היה אפשר לראות את השיעור במסך ולשמוע את הרמקולים שבתוך האולם.
הרב חזר בו? כי הוא כותב שאם עובר דקה והש"ץ המשיך הלאה אין לענות אמן וזה אמן יתומה.
למה חזר בו? כל מה שדיבר זה דוקא בזמן קצר, אבל לא דקה אחרי.
מה שקורה שאנחנו משדרים את השיעור בטלפון דרך הרדיו, אומרים קדיש בשיעור, הרב מספיק לרדת ולעלות לרכב ולצאת לדרך, ורק אז אומרים קדיש בטלפון.
כאן הובא: "אך אם השידור נתקע וחוזר להיכן שעצר, ובנתיים הש"ץ או המברך ממשיכים לברכה אחרת או לקטע אחר אין לענות אמן דהוי אמן יתומה".
על מה הדגש? על הזמן שעובר או על עצם זה שהש"ץ ממשיך? כי גם אם עובר 5 שניות הש"ץ ממשיך לברכה אחרת, ואם עבר זמן רב, אז מה הרבותא שהש"ץ עובר לברכה אחרת? (וכי אם זה היה בברכה האחרונה אז גם אם עבר זמן רק אין בעיה לענות?)
חוץ מזה, שבמעין אומר כמדומני שכתב שאפי' עבר זמן רב כגון 3 דקות, מרן שליט"א לא מסכים עם מה שנכתב שם בעניין זה?
בלוויין אמר "כחצי דקה", אז בעצם חצי דקה כן אבל דקה לא?
הובא כאן.
נושאים דומים בפורום
