מחילה מכבוד תורתו הרמה, אין הדין כן
מהר"ם בן חביב בקול גדול (ס' מ) כתב לאסור לענות אמן אם התחיל הש"ץ בברכה הבאה. אחד מהראיות היא הרד"א הנ"ל שאחר שעבר זמן מרובה כבר א"א לענות אמן. אלא שדחה, שרק שאחר זמן מרובה א"א לומר, אך תוך כדי דיבור 'אפשר' שאע"פ שהש"ץ פתח באתה גבור לא מקרי אמן יתומה. ע"ש. ומוכח דגם הוא ס"ל שאחר כדי דיבור מקרי אמן יתומה.
ואח"כ כתב עוד ראה מהב"י שאין לענות אם התחיל אתה גבור. וז"ל הש"ע שם סעיף יא - אם בעוד האדם מתפלל סיים ש"צ ברכה, וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו, עונה עמהם אמן. ע"כ. ומזה הוכיח, שאם כלתה אמן מפי רוב הציבור, אע"פ שמקצת מהקהל לא כלתה אמן מפיהם, אינו יכול לענות אמן, משום שהש"צ מאותה שעה הרשות בידו לפתוח ברכה אחרת. ע"ש. וכ"ש שעבר זמן עניית אמן פשוט שאין לענותו.
ודברי הקול גדול נפסק בברכ"י (קכד ס"ק ט) על הא דכתב הרמ"א מיד כשכלה הברכה יענה אמן. וז"ל- ש"ץ שסיים מגן אברהם ותכף התחיל אתה גבור, לא יענה אמן, דהרי כתב מרן בב"י מי שמתפלל בלחש וכו' אם לא כלתה עניית אמן מפי רוב הצבור וכו', משמע דאף שלא התחיל הברכה הש"ץ, הואיל וכבר ענו הקהל אינו יכול לענות, כל שכן אם כבר התחיל ברכה אחרת דכבר עברה הברכה ראשונה אינו יכול לענות אמן. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י סי' נ"ט. עכ"ד. הרי שקישר דברי הרמ"א למהר"ם ב"ח ולא פליג על הרמ"א. וכ"כ בספר קשר גודל (ס' ט, כט). וכ"ה ביד אהרן (קיד הגה' טור בסופו) שאינו רואה שום טעם לחילוק זה (של הלק"ט בין המתין הש"ץ ללא המתין) דכיון שהתחיל אתה גבור שוב אין עונים אמן. ע"כ.
וכן הוא דעת כל האחרונים עיין בהלכה ברורה (קכד ס"ק צא).
ועל הטענה של השמטת הב"י, הן אמת שיש את דברי החיד"א ביוסף אומץ (ס' כט) שיש שלש סיבות מדוע השמיט והביאו בהליכות עולם (ח"ג סוף עמ' רכז) ע"ש. אך מנגד כתבו הרבה פוסקים שעל אף שמרן בש"ע השמיט פסק מסויים אשר הביאו בב"י, מ"מ ודאי שכך הלכה, שאם לא ס"ל הכי לא הוה שתיק מיניה. ע' בהליכ"ע ח"ו עמ' קלז קלח. וע"ע בטהרת הבית (ח"ב עמ' לח) שהביא מרב פעלים (ח"ב אה"ע ס' יד) וז"ל הרב פעלים - ועיין להגאון חק"ל בא"ח סי' נ"ד שהפריז על המדה, שכתב דברי מרן בב"י הם יותר עיקר מהש"ע לסמוך עליהם, והנם /והגם/ דהגאון חיד"א ז"ל פקפק בדבריו ביוסף אומץ סי' ס"ט היינו על מ"ש שהם עיקר יותר מהש"ע אך אם לא כתב בש"ע הפך ב"י, ודאי סמכינן על מ"ש בב"י כמ"ש בש"ע. עכ"ל. כלומר, שאם יש הוכחה בלשון הש"ע דלא כש"כ בב"י, אמרינן שחזר בו. אך אם אין הוכחה כזו לא נבוא ונאמר שחזר בו ללא הכרח. (בפרט כאן שאין אחרון אחד שכתב כן). וע"ע ביחוה דעת ח"ז עמ' יג ד"ה ואם.
ואם נבוא מטעם שרוב הראשונים השמיטו דין זה של אמן אחר זמן, י"ל, שישנה סברא הפוכה (הלכה ברורה ח"ו אוצרות יוסף עמ' לג ד"ה ויש עוד) דיש לומר שאף הם מודים לפסק הרד"א, כיון שאינה סמוכה לברכה. ולא כתבו הראשונים, אלא שאפילו אם הסמיכה לברכה פעמים שהיא יתומה. ומחמת כן הביא בב"י דבר הרד"א בשתיקה.
ואם נאמר שרק באותו מקרה דאיירו הראשונים הוה אמן יתומה, ושאר מקרים לא הוה אמן יתומה, ידוע ומפורסם שדרך הרי"ף והרמב"ם להביא על הרוב רק מה שנמצא בגמרא ולא להביא חידושים שכתבו הראשונים, ואין מזה הוכחה דלא ס"ל הכי. וכ"כ בעלי הכללים.
ועוד, מה נאמר על שאסור לענות אמן כששומע אדם המברך ברכה לבטלה, או אחר קטן, או כותי וכד' (ש"ע רטו, ב). מדוע אסור, הרי לא התכוון לצאת יד"ח. וכן מצאתי ברמב"ן פסחים (פה ע"ב ד"ה וכדין צבור) שאם אין צירוף למניין אינו רשאי לענות אמן דכיון שאין מצטרף בעשרה הוה ליה יחיד, ולענין אמן נמי הויא לה יתומה ואסור אף על פי שנהגו. עכ"ל. ולפי היסוד שרק אם התכוון לצאת יד"ח, למה הוה אמן יתומה כשלא מצטרפים, הרי כולם התפללו בלחש ולא יד"ח. וכן הכלל של ספק אמן לקולא, ויש לחוש יותר לאמן יתומה (הליכות עולם תרומה, י). ודעת מרן הרב עובדיה, שבכל ברכה שאסור לו לברך, אין לענות אחרי המברך אמן. וכ"כ ביבי"א ח"ד ס' כא, על המברך מעין שבע בליל פסח שחל בשבת (ד"ה והנה) - ודע דשליח צבור שטעה והתחיל ברכת מעין שבע, או שהתעקש ועשה כן במתכוין, (וקיים בעצמו מ"ש בסוטה מט וחזניא כעמא דארעא) אין לענות אחריו אמן, דהו"ל ספק אמן יתומה ולקולא. ע"כ.
וכן הא דפסק הש"ע שיש לענות אמן בינונית כשיעור אל מלך נאמן (קכד, ח). הרי פסק זה מובא רק בכמה ראשונים וכל שאר הראשונים השמיטו דין זה מכל וכל. א"כ היאך פסקו בש"ע. ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה אך אין צריך להאריך.
אלא ודאי דלא כללא הוא בכל עניין.
ולכן, קשה מאוד לסמוך להלכה ולמעשה לומר שאחר שעבר זמן כדי דיבור מותר לענות אמן, וכן אם המשיך הש"ץ לברכה הבאה מותר לענות אמן. אלא בשניהם אין לענות.
ואולי כוונת מרן הרשל"צ שליט"א רק לצרף זאת לעוד סברות בעניין עניית אמן דרך הרדיו, אך לא למעשה כשנמצא בבית הכנסת.
וראה ביחוה דעת (ח"ב סימן סח) שכתב - אבל השומע מהרדיו בשידור חי, סוף סוף ברור שבאותה שעה הצבור עומדים במקום מסויים ואומרים קדיש וי"ג מדות וכדומה, לפיכך נראה שרשאי לענות עמהם. ע"ש. על אף ששם דן בעניין ששמיעת הקול ברדיו אינה אותו קול, אך אפשר להטעים דבריו ע"פ מש"כ כבודו בהערה הקודמת, שסו"ס האדם השומע בבית דרך הטלפון או הרדיו, זוהי המציאות היחידה שנמצאת לפניו, ואינו עובר על שום הלכה, אלא מיד כששמע את סיום הברכה ענה אמן כדין, ואף אם כלפי שמיא גליא שברגע שענה אמן כבר עבר זמן וזמנים והש"ץ המשיך, מ"מ אין עליו עוון כי זוהי המציאות אצלו, ובכה"ג לא דיבור הפוסקים.