• ניתן לשלוח יישובים בתורת מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה, שיודפסו בע"ה בקובץ בית יוסף מהדורת תשפ"ה למייל: office@moreshet-maran.com בקובץ וורד, עד לחג השבועות תשפ"ד, אין התחייבות לפרסום, והרשות נתונה לערוך את הדברים לפני הפרסום.

חייבי מיתות בי"ד האם מחוייבים להציל את עצמם?

נתעוררתי לעיין במי שנתחייב מיתה בבי"ד, האם יתכן שיהיה מחוייב לברוח ולהציל את עצמו מדין "ונשמרתם". ואמנם בפשטות ודאי שלא, ואדרבה אסור לו לברוח, כיוון דדין התורה הוא שיהרג. אך אשמח לשמוע דעת חו"ר הפורום, או אם ישנם מראי מקומות לספרים שדנו בענין זה, או ראיות לדין זה.
 
נתעוררתי לעיין במי שנתחייב מיתה בבי"ד, האם יתכן שיהיה מחוייב לברוח ולהציל את עצמו מדין "ונשמרתם".
אולי בשעה שעבר והתחייב מיתה יש לדון שעבר גם על ונשמרתם
ואמנם בפשטות ודאי שלא, ואדרבה אסור לו לברוח, כיוון דדין התורה הוא שיהרג.
לכאו' אם היה מותר לו לברוח היה הדין שיכול להשכים ולהרוג את מי שרוצה להרגו (כמדומני שכן הדין היכא דקנאים פוגעין בו)
 
נתעוררתי לעיין במי שנתחייב מיתה בבי"ד, האם יתכן שיהיה מחוייב לברוח ולהציל את עצמו מדין "ונשמרתם". ואמנם בפשטות ודאי שלא, ואדרבה אסור לו לברוח, כיוון דדין התורה הוא שיהרג. אך אשמח לשמוע דעת חו"ר הפורום, או אם ישנם מראי מקומות לספרים שדנו בענין זה, או ראיות לדין זה.
אינו צריך לפנים
 
פשיטא שלא חייב להציל את עצמו,
שהלא הפה שאמר 'ונשמרתם' נתן כוח לבי"ד, להרוג את החייבי מיתות.

ואולם לכאורה יש להוכיח שאם הציל את עצמו, כמו שכתב הרמב"ם - בהלכות יסוה"ת שמי שהיה שכפו עליו לעבור על אחד מג' חמורות, ולא מלאו לליבו למות על קידוש ה', ועבר ולא נהרג, אין עליו דין, דכיוון שהיה אנוס אצל הפחד לא חייב, ולכאו' ה"ה.
 
אולי בשעה שעבר והתחייב מיתה יש לדון שעבר גם על ונשמרתם

לכאו' אם היה מותר לו לברוח היה הדין שיכול להשכים ולהרוג את מי שרוצה להרגו (כמדומני שכן הדין היכא דקנאים פוגעין בו)
כידוע שחייבי מיתות ב''ד חלוק טובא מדין קנאים פוגעין בו
שחייבי מיתות הגברא הוא בר קטלא ופשיטא שחייב למסור את עצמו ולא לברוח אבל קנאים פוגעין בו זה רק היתר להרוג אותו דאין לו דמים אבל אינו בר קטלא ולכן אילו נהפך זמרי והרגו לפנחס לא היה נהרג עליו וכידוע כל זה בחידושי מרן רי''ז הלוי.
 
נתעוררתי לעיין במי שנתחייב מיתה בבי"ד, האם יתכן שיהיה מחוייב לברוח ולהציל את עצמו מדין "ונשמרתם". ואמנם בפשטות ודאי שלא, ואדרבה אסור לו לברוח, כיוון דדין התורה הוא שיהרג. אך אשמח לשמוע דעת חו"ר הפורום, או אם ישנם מראי מקומות לספרים שדנו בענין זה, או ראיות לדין זה.
יש לדון מדברי הגמ' אילו נהפך זימרי וכו' שלא משמע שהיה חי בהם.
ואם לא חיב להציל עצמו יש לדון האם מחויב להרוג עצמו מדין וביערת הרע?
 
אבל לא ציינת מקור מדויק
עיקר הדבר שפנחס לא היה נחשב רודף גמור מבואר בראשונים ברמ''ה וברא''ש בסנהדרין [עד] כיון שאם כן גם משה וכל הסנהדרין היו צריכים להרוג את פנחס אלא בוודאי שלא היה לו דין רודף גמור והראשונים לא ביארו א''כ מה ענינו ובחידושי מרן רי''ז הלוי על הרמב''ם כמדומני בפ''א מרוצח הי''ג שיש שני דינים שיש מצווה להורגו להציל הנרדף יש עוד דין דאין לו דמים וכמדומני ששם מבואר החילוק הנ'ל ול עיינתי בענין זה כעת כלל
 
מאן דהו אמר לי שבמנחת אלעזר דן בזה, והסיק שבאופן שיודע בעצמו שודאי חייב מיתה, כגון שהרג הנפש במזיד בעדים ובהתראה, אזי אסור לו להציל עצמו ומיתתו היא כפרתו.
אך באופן שיודע שאינו חייב מיתה כגון שהעידו עליו עדות שקר הסתפק בזה, והסיק שצריך להציל עצמו, והוכיח כן מדברי הקדמונים בשוחט שהעידו בו שקר שמאכיל נו"ט שמותר לו להמשיך לשחוט לעצמו.

אמנם הוקשה לי מעט מדברי הרמב"ן בפרשת עדים זוממין עיי"ש, ומבנו של שמעון בן שטח. וצ"ב.
 
חזור
חלק עליון