• לקראת יום השנה השביעי למרן, יצא לאור בס"ד קובץ בית יוסף תשפ"א (גליון מו) לרכישה באתר "מורשת מרן שופס": shops.moreshet-maran.com

במבה

#2
שלום רב !
אכן דעת מרן הראשון לציון שליט"א כי ברכת הבמבה היא בורא פרי האדמה אומנם יוצא ידי חובה בברכת שהכל אך לכתחילה ברכה מבוררת עדיף טפי.
והנה במה שכתבת כי שמעת שיש כתב יד של מרן זצוק"ל בעניין הנ"ל כי ברכתו שהכל.
כמה תשובות בדבר ראשית לא פוסקים על סמך שמועות אם אכן יש מכתב כזה מדוע לא מופץ .
בביתי יש לי תשובה של מרן הראשון לציון שליט"א בעניין הבמבה ומרן מופה"ד זצוק"ל חתם עליו בכתב ידו כי מסכים עמו להלכה ולמעשה.
 
#6
מצ"ב כת"י ממרן.
ואכן אלה שטענו שכתב במכתב לברך שהכל, הכוונה להסכמה על הל"ב ח"י, אבל שם כתב מפורש על "חטיפי תירס", ולא התכוין לבמבה. והחילוק ידוע. וכן העיד מרן הראש"ל שליט"א שהשיב לו אביו מרן זיע"א על הסכמה זו. כת''י מרן על במבה.png
 
#7
מצ"ב כת"י ממרן.
ואכן אלה שטענו שכתב במכתב לברך שהכל, הכוונה להסכמה על הל"ב ח"י, אבל שם כתב מפורש על "חטיפי תירס", ולא התכוין לבמבה. והחילוק ידוע. וכן העיד מרן הראש"ל שליט"א שהשיב לו אביו מרן זיע"א על הסכמה זו. הצג קובץ מצורף 587
בשו"ת אבא באהל ביתי הביא בזה את מה שאמר לו מרן זיע"א שניגש אליו, שאמר לו שהתכוון ל"דוריטוס וכדומה", ולא לבמבה...
הרבה לא יודעים את זה, תסתכלו בספר הזה, של הרב אלקנה ישראל, הוא מרבני קו ההלכה הספרדי, הוא האריך מאוד בזה בסימן א', בסימן ב' הוא כתב כהמשך לזה לגבי לבבות דקל מה הברכה שלהם. אבל כמעט כל הספר שלו (למעלה מ200 עמודים) על ברכת הבמבה...
 
#8
שאמר לו שהתכוון ל"דוריטוס וכדומה
מה הסברא שדוריטוס ברכתו שהכל? הרי יש בו למעלה מ60% תירס ובמיוחד הטעם הטבעי שאין בו עוד הרבה חומרים, והוא דומה לבמבה? יכול להיות שהתירס בדוריטוס הוא לא תירס מיוחד כמו בבמבה?
 
#9
בדיוק
הרי זהו הטעם העיקרי של הפסיקה של הבמבה, כפי שכתב רבינו ירוחם
כתבתי מאמר ארוך מאוד בזה, והוא ממש חומר של ספר שלם, ודחיתי אחת לאחת כל טענות הספרים האחרים אשר טענו אחרת.
אם ראיתם מישהו שכתב שהכל, אנא העלו דבריו לכאן, ואבחן את הדברים, ואם יש מה לענות - אענה בעזרתו יתברך
על הטענות כפי אשר חנני ה' ברוב רחמיו וחסדיו.
על כל פנים, לגבי הטענות של הרב הלכה ברורה:
ראשית כל הגאון הרב דוד יוסף שליט"א, בספרו הלכה ברורה חלק י (שו"ת אוצרות יוסף סימן י). שכתב וזו לשונו, קטניות שטחנום ועשאום קמח וחזרו וגיבלו אותם כעיסה ואפו אותם ועשו מהם פת, מברך עליהם "שהכל נהיה בדברו" ולאחריהם "בורא נפשות". ואפילו במקום שרגילים לעשות פת מקמח קטניות, (כמגון במדינות מקסיקו, שעושים פת מקמח תירס, ונקראת "טורטיה"), מברכים על פת כזאת "שהכל נהיה בדברו". ובדיעבד אם בירך על פת קטניות "בורא פרי האדמה", יצא ואינו חוזר ומברך, וכן אם בירך "בורא מיני מזונות" אינו חוזר ומברך. ומכללם של דברים יש ללמוד שחטיפים שנעשו מתירס באופן שנשתנית צורתם לגמרי עד שאין הדבר ניכר שהם מתירס, וגם נשתנה טעמם לגמרי, מברך עליהם שהכל נהיה בדברו, ואפילו אם נעשו מתירס שגידלוהו במיוחד לשם עשייתם, ובדיעבד אם בירך עליהם "האדמה" אינו חוזר ומברך. ואפילו אם בירך עליהם "מזונות" אינו חוזר ומברך. ע"ש במקורות אשר הביא.
וראיתי כי הגאון הרב אברהם אבידר שליט"א (בעל שו"ת אדני פז ד"ח, שמרן מזכירו כמה וכמה פעמים, למשל בחזו"ע שבת ד עמ' שמח, ימים נוראים עמ' קצח, ועוד. וכן בגיליון כתב-יד קדשו בשו"ת יביע אומר ח"ד חאו"ח סי' ל אות כ), בספרו החדש "הליכות חיים" (אשר קיבל הסכמה חמה ונלהבת של מרן הראשון לציון שליט"א בתוספת הרבה הערות והארות בדברי קדשו של הספר) כתב להשיב על דבריו, ואמרתי להעתיקם כאן:

והנה יש מקום לומר שאין לדמות את חטיפי התירס (במבה) לדין פת קטנית כלל, וזאת משום דשאני קטניות שראויות הן לאכילה כפי שהן בשלימותן, ללא טחינה או גריסה, משום כך כשעשה מהן פת, יש דעות וסברות מהי ברכת הפת, וכפי הנז"ל. משא"כ בנדון דידן הרי מדובר בזן תירס מיוחד שאינו ראוי לאכילה, כי אם לאחר טחינה או גריסה, והוא נזרע לשם כך. א"כ יש לומר שנותרה ברכתו בעינה, שהיא ברכת בורא פרי האדמה. וכן כתב הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בספרו הנפלא עין יצחק ח"ב (עמ' תקעד ד"ה ומה), ושלפי זה י"ל שאין זה קשור למחלוקת גבי תמרים שמיעכן, או למה שכתבו האחרונים גבי לדר מרוסק, שמצד המנהג נהגו לברך עליו ברכת שהכל. [עיי' בזה בשו"ת יבי"א ח"ז (סו"ס כט).] ובזה דחה מה שכתב בספר ברכת ה' ח"ג (פ"ז סעיף לב עמ' צד) וגם למש"כ הרה"ג דוד יוסף שליט"א בספר הלכה ברורה ח"י (אוצרות יוסף עמ' נח ד"ה והנה, ובעמ' ס) שדימו את חטיפי התירס (במבה) לדין פת קטניות, ע"ש. ואף שלכאורה היה מקום לומר, שאין לנו נפקא מינה אם הדבר ראוי לאכילה קודם שינויו, או לא. אלא הכל תלוי באדעתא דנטעי ליה. שהרי הקורא ולולבי הגפנים וכו', ראוים הם לאכילה. ואפילו הכי אמרינן כיון דלא נטעי ליה אדעתא דהכי, ברכתן שהכל. מ"מ י"ל, שמלבד מה שנוטעין את התירס על דעת לעשות ממנו חטיפים, עוד י"ל, שגם אינו ראוי לאכילה קודם טחינה או גריסה.

אלא שראיתי להרב הלכה ברורה ח"י (שם עמ' נח ד"ה והנה) שכתב, שזן התירס הנז"ל שמייצרים ממנו הבמבה, ראוי הוא לאכילה אף בלא טחינה, אלא בבישול כשאר מיני קטניות. ודברי הטוענים שהוא זן מיוחד שאינו ראוי לאכילה, אינם אמת. ע"ש. ואף ענו ואמרו בעלי המפעלים כי התירס הנז"ל של הבמבה אינו ראוי לאכילה בלא גריסה או טחינה. ומה שיש בני-עדות שונות שמערבים את התירס הנז"ל בתבשיליהם, הוא רק לאחר גריסה, או טחינה. אבל לא כשהם שלמים. (ומסר לי את שמות העדות והתבשילים שמשתמשים בזן תירס זה, ואין כאן המקום לפרט. וא"כ, צדקו דבריו של הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בספרו עין יצחק (שם), וכנז"ל.

והנה הנחלת שבעה בתשובה (סימן עא) כתב לעניין המרקחת פאווידל"א, שיש לברך עליה בפה"ע, ואף התרומת הדשן (סי' כט) מודה לזה. שעד כאן לא פסק התרומת הדשן לברך שהכל על המרקחת, אלא משום שמערבים בה בשמים ודבש, שנשתנה טעמה ג"כ, ואף בזה לא החליט שלא לברך בפה"ע אלא משום ספק וכו', אבל בלי תערובת בשמים ודבש, גם התרומת הדשן מודה, שאע"פ שנתרסקו במלתייהו קיימי, ומברך עליהם בפה"ע. ע"ש. וכן כתבו הפמ"ג (סי' רב משב"ז סק"ד) והחיי אדם (כלל נא סעיף ח) וכ"כ הרב יד הקטנה (הל' ברכות, מנחת עני ס"ק יז) והגאון מהרש"ם בדעת תורה (סי' רב סעיף ז) בדעת התרומת הדשן. וכן הובאו דבריהם בשו"ת יבי"א ח"ז (חאו"ח סי' כט אות ו). ע"ש. ולכאורה יש להוכיח מדבריהם שחטיפי התירס הנז"ל שמוסיפים בהם רכיבים שונים עד שנשתנה טעמם, אין לברך עליהם בפה"א.

וראיתי בספר הלכה ברורה ח"י (אוצרות יוסף עמ' ס ד"ה המורם) שכתב שחטיפי התירס (במבה) ברכתם שהכל, מכמה טעמים. ואבוא בעזה"י לדון בדבריו על ראשון ראשון.

בתחלה כתב "חדא, שהרי ידוע הדבר שנשתנו בצורתם ובטעמם לגמרי ממה שהיו מתחלה, ואין ניכר שהם מתירס כלל, בין מחמת צורתם, ובין מחמת שנשתנה טעמם שינוי טעם גדול כל-כך, מחמת שמוסיפים להם דברים אחרים עד שאין ניכר כלל מאיזה מין מאכל הם עשויים. ובזה י"ל דלכולי עלמא מברך שהכל, אפילו אם גידלו את אותו תירס במיוחד לשם עשיית חטיפים אלו". ע"כ.

אך יש לדחות דברים אלה, שהרי לדעת מרן הבית יוסף אפי' על פאווידל"א מברכין בורא פרי העץ, (וכפי הנז"ל). ואף שהיא נימוחה לגמרי ולא ניכר צורתה כלל, וכפי שכתבו הלבוש ומגן אברהם ואליה רבה, והוב"ד במשנ"ב (סי' רב ס"ק מב). ומה שכתב, שנשתנה טעמם מחמת שמוסיפים להם דברים אחרים וכו', הנה כן כתב הנחלת שבעה וסיעתו בדעת התרומת הדשן. אך כבר כתבנו, שלפי מרן הבית יוסף גם כשהוסיפו להם דבש ובשמים, מ"מ מברכים בפה"ע. ואף למטוניה דהתרומת הדשן דס"ל שבכה"ג מברכין שהכל מספק, מ"מ הא איהו גופיה כתב בתרומת הדשן (סי' כט) שכאשר אורחייהו בהכי לאכלן בריסוק, הרי שמברכין עליהם בפה"ע, וכ"כ הגר"ז והחיי אדם והוב"ד במשנ"ב (סי' רב ס"ק מד) לעניין הפאווידל"א הנז"ל, ושאף לכתחלה מברכין עליה בפה"ע. [ואשר לפי זה, יש לתמוה על מה שכתב הרב כף החיים (סי' רג אות כט) בדין בשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר, שהבשמים עיקר, שכתבו הט"ז (סק"ב) והפמ"ג (משב"ז סק"ב) שאפילו אם הסוכר הוא הרבה, והבשמים מעט, מברך עליהם ברכת הבשמים. וכתב על זה הרב כה"ח (שם) דהיינו דוקא אם נרגש טעם הבשמים יותר מהסוכר. אבל אם אין נרגש רק טעם הסוכר, אין לברך רק שהכל, ע"ש. ואחר המחילה, לפי המבואר לעיל אין לברך שהכל]. ומה שכתב הרב הלכה ברורה (שם) אחר-כך "ואין זה מסתבר להוציא מן הכלל תירס שנתמעך ונשתנו גם צורתו וגם טעמו לגמרי, משאר מיני דברים שכתב בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סי' כט) שכל שנשתנו צורתם וטעמם מברך עליהם שהכל. והיינו לענין הלדר שנעשה ממישמש מיובש, וכן לענין הפלאפל וכפי שכתב במילואים שם. ע"כ. ובאמת שצריך כאן להרחיב ולבאר הדברים. כי הנה כתב הגאון חיד"א בברכי יוסף (סי' רב סק"ב) בשם זקנו מהר"א אזולאי, שעל הקמרדין (לדר) מברכים שהכל. ע"ש. ובספר מזמור לאסף (דך קו ע"א) כתב, שעל הקמרדין הנזכר לכולי עלמא יברך שהכל. ע"ש. והגרי"ח מבבל בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' כח) כתב להשיגו, שאין זה לכו"ע, כי לדעת מרן הש"ע (סי' רב ס"ז) יש לברך עליו בפה"ע. ע"ש. והגאון ר' יוסף ידיד בספר ברכת יוסף ח"ב (דף כו ע"א) כתב ליישב דברי הרב מזמור לאסף, דשאני קמרדין שיש לו טעם אחר, ושם חדש, ופנים חדשות באו לכאן וכו', והילכך דברי הרב מזמור לאסף ברורים ונכונים מאד, דלכו"ע מברכים עליו שהכל. ע"ש. והובאו הדברים בשו"ת יבי"א ח"ז (חאו"ח סי' כט סוף אות יד). וראה עוד בשו"ת אור לציון ח"ב (עמ' קטז ד"ה ומטעם) שיש לברך על הלדר ברכת שהכל, וכפי שכתב בשו"ת רב פעלים (שם) שכן היה המנהג בבגדאד. וכל שכן לגבי הלדר המצוי כיום, העשוי ממחית מישמש, שיש לברך עליו שהכל. ועכ"פ אם בירך עליו בפה"ע, יצא, כיון שכן דעת מרן הש"ע. ע"ש. ובאמת שדברי הרב ברכת יוסף צריכין ביאור, במה שכתב שהלדר נשתנה טעמו. שהרי מדברי הנחלת שבעה וסיעתו יש ללמוד, שרק לפי התרומת הדשן יש לברך על הפאווידל"א שהכל, כיון שמערבים בה בשמים ודבש "ונשתנה טעמה". משמע שלפי דעת מרן הש"ע, גם על פאווידל"א יש לברך בפה"ע, אף שנשתנה טעמה. ומש"כ הרב ברכת יוסף, שהלדר יש לו "שם חדש", אחר המחילה, לא ידעתי מה בכך. והרי גם המרקחת נשתנה שמה לפאווידל"א, וכפי שכתב התרומת הדשן (סי' כט) והרמ"א (שם). ולא רפרף מי מהפוסקים לומר, שכיון שנשתנה שמה יש לברך עליה שהכל. ורק כתבו כן מטעמים אחרים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אורל"צ (שם) שלפי דעת מרן יש לברך על הלדר בפה"ע, וכנז"ל. וכן ראיתי להראשל"צ הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א בספר עין יצחק ח"ב (עמ' תקעב בד"ה אולם) שכתב, דמאן יימר לן שהחילוק שכתבו הרב מזמור לאסף והגאון ר' יוסף ידיד בספר ברכת יוסף, הוא מוחלט בדעת מרן. ויתכן שכל מה שכתבו הוא רק לאחר שראו שהמנהג לברך על הלדר שהכל, (וכפי שהעיד בשו"ת רב פעלים הנז"ל), ולכן כתבו החילוק הנז"ל. אבל אינו מוכרח שכן הוא דעת מרן. ע"ש. וכ"כ בספר ברכת ה' ח"ג (פ"ז אות טל) שדברי המהר"א אזולאי שהביא בברכי יוסף, אינם אלא לסוברים שפירות מרוסקים לגמרי מברך עליהם שהכל. ושכן מוכח ממה שהביא בברכי יוסף (סי' רב סק"ב) תשובת מהר"י קולון (שרש מג) דסבירא ליה הכי. וממילא למרן הש"ע דס"ל שמברך על פירות מרוסקים בפה"ע, הוא הדין לעניין לדר, וכפי שכתב בשו"ת רב פעלים. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ב (עמ' קטז בד"ה ומטעם) שלפי דעת החולקים על מרן הש"ע הסוברים שיש לברך על פרי שנתרסק לגמרי ברכת שהכל, א"כ גם הלדר ברכתו שהכל, ושכן דעת הברכי יוסף והרב פעלים. אבל אם בירך על הלדר בפה"ע יצא, כיון שכן דעת מרן הש"ע. ע"ש. [והן אמת שבשו"ת משנה הלכות חי"א (סי' קסב ד"ה ולפענ"ד) כתב באחד מהטעמים שיש לברך על הפופקורן בפה"א, בהיות שלא נשתנה שמו. ע"ש. והוב"ד בעין יצחק ח"ב (עמ' תקעד), ע"ש. אלא שהוא צירף זאת לכמה טעמים].

גם הרה"ג דוד יוסף בספר הלכה ברורה ח"י (עמ' ריט, בבירור הלכה) כתב ע"ד הרב ברכת יוסף הנז"ל, שלא מצאנו בדברי רוב הפוסקים שיזכירו שינוי השם לעניין זה, ואין נראה ששינוי השם מעלה ומוריד בזה. ומה גם, שהרי בחזון עובדיה (עמ' קסג) כתב שעל ריבת חבושים או תפוחי עץ שמרקחים אותם בסוכר, יש לברך בפה"ע. וכל ההבדל בין הלדר לריבה הנז"ל, אינו אלא שהלדר גם נשתנה שמו. (והוא תמוה, וכהנז"ל). ושאביו הגאון רבינו עובדיה יוסף (שליט"א) השיבו, שכל מה שכתב ביבי"א (שם) שיש לברך על הלדר ברכת שהכל, לא נתכוין אלא במיני לדר המצויים בימינו שמוסיפים להם הרבה סוכר ותבלינים עד שנשתנה גם טעמם לגמרי, ובזה ודאי מברך עליהם ברכת שהכל, שהרי פנים חדשים באו לכאן, שהם כשאר מיני מתיקה בזמנינו. אבל אם ניכר טעמו של הפרי מברך העץ. ע"ש. וראה בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' כח ד"ה והרב) שכתב שהקמרדין (לדר) אין מערבין בו כלום. ורק מרסקין הפרי לגמרי, ומרסקין הגרעין ממנו, ושוטחין אותו על כלי עץ, ומניחין אותו עד שיתייבש. ואח"כ תולין אותו בחבל כדי שתנשב בו הרוח. נמצא זה נשאר הפרי כולו כמו שהוא. ע"ש. ואף שכיום מערבין בו חומרים שונים, מ"מ אפילו הכי, אין דברי הרב ברכת יוסף ודעימיה מוכרחים בדעת מרן הש"ע, וכפי שכתבו הרב אורל"צ והרב עין יצחק והרב ברכת ה', וכנז"ל.

שוב אשוב למש"כ הרב הלכה ברורה ח"י (אוצרות יוסף עמ' ס) בנימוקיו לברך על הבמבה ברכת שהכל, שהוסיף טעם בנוסף להנז"ל, שהרי גם מתחילה קודם שנעשו לתירס מנופח, היתה ברכתם שהכל מחמת שטובים יותר מבושלים מחיים, וממילא לא דמו לפירות שנתמעכו, דשאני התם שנשארים בברכה שהיו קודם לכן. משא"כ הכא שאף מתחילה לא היתה ברכתם האדמה. ע"ש.

ואחר המחילה, שותיה דמר לא ידענא. דהכא בנ"ד, הרי לאחר טחינת התירס הוא נעשה ראוי לאכילה, וי"ל שחוזר לברכתו הראויה שהיא ברכת אדמה. וכפי שמצינו כבר כיוצא בזה, שכן פסק מרן בש"ע (סי' רב סעיף ה) שקדים המרים כשהם גדולים, אין מברכין עליהם ולא כלום דאזוקי מזקי. ואם מיתקן ע"י האור או דבר אחר, מברך בפה"ע. וכן מבואר כעין זה בש"ע (סי' רג סעיף ו) שזנגביל יבש אף שאין מברכין עליו כלל (וכנפסק בש"ע סי' רב סעיף טז), מ"מ אם מרקחין אותו, מברך עליו ברכת בורא פרי האדמה, וחוזר לברכתו הראויה. וכפי שכתב המשנ"ב (שם סק"ט). ע"ש. והוא הדין בנדון דידן. ומה שכתב עוד הרב הלכה ברורה (שם) שלפי מש"כ החת"ס בהבנת טעמו הא' של רבי' יונה, (שאין זה מחמת שהיא פת קטניות), א"כ הוא הדין בנדון דידן. וכו'. ע"ש. כבר כתבתי לעיל לדחות דברים אלה, ושיש לפרש גם את דברי רבי' יונה בטעמו הא' כהבנת הפמ"ג. ושכן דעת הארחות חיים. ושדברי ספר הפרדס, הם בניגוד גמור למה שמבואר בהדיא בדברי רבי' יונה.

אגב, ראיתי מה שכתב בהלכה ברורה ח"י (אוצרו"י עמ' נה ד"ה ויש) להוסיף על טעמו השני של רבי' יונה, דבפת קטניות יש לברך שהכל משום שאין דרך לעשות פת מקטניות. ומשמע שאם דרך לעשות פת מקטניות מברך אדמה, די"ל שזה דוקא אם דרך "כל העולם" לעשות פת מאותם מיני קטניות. אבל אם "בארץ אחת" נהגו כן, בטלה דעתם אצל שאר העולם. ונסתייע ממה שכתב מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"ג (סי' פ) שכתב, שאפילו שיהיה "מחוז" בכללו עושים ממנו פת, בטלה דעתם אצל רוב הארצות. ע"ש. ואני אומר, דאף שכן מבואר בתשובת רבי' אברהם בן הרמב"ם (סי' פד) בתשובתו לחכמי תימן. ע"ש. מ"מ אין דברים אלה פשוטים ומוסכמים כלל. כי הנה הפרי מגדים (סי' רח משב"ז ס"ק יא) כתב, שהמחלוקת אם מברכין על פת דוחן בורא מ"מ או שהכל, אינה מחלוקת במציאות, אלא הוא דבר התלוי במנהג המקומות, שבמקום שהדרך לעשות מהדוחן פת, מברכין עליה במ"מ. ע"ש. וכן מבואר בשו"ת חתם סופר חאו"ח (סי' נ). וכן כתב המשנ"ב (סי' רח ס"ק לג) בשם הפמ"ג והחת"ס, ע"ש. וכן מבואר בשו"ת חיים שאל (ח"ב סוף סי' מז) בעניין פת שעושין הכפריים מדור"ה, וכן עושים מבני העיר בזמן יוקר השערים, ולפי דעת רבי' יונה היה ראוי לברך עליו במ"מ. מ"מ כיון שהש"ע (סי' רח ס"ח) פסק לברך שהכל על פת דוחן, הוא הדין בזה. ע"ש. והיינו שסובר שלפי הש"ע אין זה תלוי במנהג המקום. ומדלא קאמר בטלה דעתם אצל כל אדם, מוכח שלפי רבי' יונה אזלינן בתר מנהג המקום. ורק לפי הש"ע יש לברך ברכת שהכל. [ולפי מרן הש"ע י"ל דהטעם הוא, משום דלא זיין, ודוקא אורז הוא דזיין. ע"ש. אמנם הפרי מגדים אזיל בשיטת הט"ז (שם ס"ק יא) שנתן טעם לדברי הש"ע שהוא משום שאין דרך לעשות פת מזה. משא"כ אורז. ע"ש]. וכן מבואר בדברי השתילי זתים (סי' רח ס"ק יז) שכתב לדון בענין פת שעושין מהדורה "וכ"ש בארצות שהם רגילים בה ועליה הם חיין" וכו' וצידד לברך עליה במ"מ. ע"ש. וברור שאין זה מנהג "כל העולם". וכן מצינו כיוצא בזה להרב חיי אדם (ברכות כלל נא סעי' ב) גבי פירות שדרכן לאכלן חיים או מבושלים, שהכל תלוי בדרך רוב בנ"א "שבאותו מקום". והובאו דבריו בשער הציון (סי' רה אות ג) ובביאור הלכה (שם ד"ה שטובים). ע"ש. והרב כף החיים (סי' רב אות צב) הביא דברי החיי אדם הנז"ל, וכתב שבספר דרכי חיים (דף קא ע"ב) כתב, דמש"כ החיי אדם שהדבר תלוי במנהג "המקום", לא נהירא. אלא דוקא שדרך רוב בנ"א באותה "מדינה". ע"ש. ומ"מ לכולי עלמא אין צריך שיהיה מנהג "כל העולם". והוא הדין לנדון דידן. [ואף שמהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק (שם) הנז"ל, נסתייע ממה שכתבו התוס' בשבת (צב: ד"ה ואת"ל) דאמרי' בטלה דעתם אצל כל אדם. ע"ש. עיי' בזה בשו"ת אדני פז ח"ב (סו"ס טו) שתמהתי על המשנ"ב שסותר את עצמו בזה מהכא (סי' רח) לסי' שכ. וע"ע מג"א (סי' שכ סק"א). והשתא ראיתי שיש נדון בזה בדברי הפוסקים, ראה להפרי חדש יו"ד (סי' קיג אות ג ד"ה ויש לדקדק) שכתב, שאף לגבי מנהג של מקום אמרי' דבטלה דעתם. אך הגאון חיד"א בברכי יוסף יו"ד (סי' קיג אות א ד"ה וגם) כתב להשיבו מדברי הרמב"ם (פט"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ט). וגם הביא שם (בד"ה איברא) לדברי התוס' שבת (צב:) הנז"ל עם דברי הריטב"א (עירובין כח.) שמוכח מדבריהם, דבמנהג שאינו משונה, והיו יכולים לנוהגו בשאר מקומות, לא אמרי' דבטלה דעתם אצל כל אדם. ע"ש. וראה עוד להשדי חמד (מערכת ב' כלל עח). וכה"ח יו"ד (שם אות יא). ואכמ"ל. ומ"מ הוא הדין בנדון דידן, י"ל שאינו מנהג משונה. ואולי שזו עיקר מחלוקתם אי חשיב מנהג משונה].
 
נערך לאחרונה:
#11
הטענות שעלו על שלחנו, ואחר הבירור שעשה. אלו הן הטענות שכבר קדמו הגר"מ לוי זצ"ל בספרו ברכת ה'.
לכן, נענה כאן על טענות הרב ברכת ה', באריכות. וממילא ידחו מאליהן טענות הרב הליכות ברכות להרב אופיר מלכא:
ראיתי להגאון ר' משה הלוי זצ"ל בספר ברכת ה' חלק ג (פרק ז סעיף לב הערה 123 עמוד צג) שבנה יסוד, שכל שנילוש ביד אדם ונעשה גוף חדש, משנית ברכתו, והביא סייעתא לדבריו ממה שכתב הריטב"א בהלכות ברכות (פרק ג הלכה יב) וז"ל: כל שאין בברכה שלו לשון פרי, כגון פת וכיוצא בו, אינו יוצא ידי חובה בברכה שמזכיר בה פרי. ע"כ. ופירש, דהיינו משום שהשתנה מהותם לגמרי כיון שנילושו ונעשו גוף חדש על ידי בני אדם.

אלא שאין זו הכוונה בדברי הריטב"א, ואין שום ראיה ליסוד ומהלך זה שבנה מהסברא, שהרי הריטב"א לא כתב כן אלא גבי ברכת הפת, שאחר שמצינו שחכמים הפקיעו לשון פרי בברכה זו. וקבעו לברך על הפת המוציא לחם מן הארץ, וכן על פת הבאה בכיסנין אמרו לברך בורא מיני מזונות, והוציאו לשון פרי מברכות אלה, לכן אם בירך על הפת בורא פרי האדמה לא יצא, משא"כ בנ"ד שהבמבה אין בה שום תערובת באופן הניכר, וגם לא נעשתה כעיסה כלל, ואינה בדרך בישול אלא בקלייה, והא קמח קלוי ברכתו האדמה. והתערובת שיש בגרגירי התירס הריהיא בטלה רוב גדול. וכמבואר, ואכתי הוי בגדר במילתייהו קיימי. ומה לי אם נילושו ונעשו כגוף אחד על ידי בני אדם, והרי גם תמרים שמיעכן נעשה הדבר על ידי בני אדם.

וזוהי לשון הריטב"א (פרק ב מהלכות ברכות הלכה טז): בירך בורא פרי האדמה על הפת, לא יצא. שכיון שנעשה פת, אינו נקרא פרי כלל, אלא לחם או מזון. ע"כ.

ועוד כתב הריטב"א (ברכות מ:) וז"ל. אבל בפת אפ"ל דכיון שהכתוב קבע לו שם בפני עצמו, דכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא נפיק כשבירך עליה בפה"א, ועוד דכיון שבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי, כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי, שוב אינו יוצא בה בלשון פרי. ע"כ.

והנה הריטב"א לטעמיה אזיל דס"ל שעל תמרים שמיעכן לגמרי, מברכים שהכל, וכמו שכתב שם (ד"ה: תמרים). וז"ל: ושמעינן מינה דטעמא משום דבמילתייהו קיימי, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא, ואין מברכין עליהם אלא שהכל. ע"ש.

אבל לדעת מרן השלחן ערוך והרמב"ם אין הכי נמי גם בנדון דין אם בירך בורא פרי האדמה יתכן שיצא. ואין לטעון דאם כן הוי ספק ברכה לבטלה, וממילא הדרינן לכללא דסב"ל, ודברי המגן אברהם לא שייכי לכאן, אחר שיש אומרים דלא יצא בברכה זו. זה אינו, דהריטב"א לא כתב כן אלא לגבי פת שחכמים הוציאו לשון פרי מלשון הברכה, ולכן אם בירך בורא פרי האדמה לא יצא, אבל בבמבה כיון דבמילתייהו קיימי, אם בירך בורא פרי האדמה גם להריטב"א בדיעבד יצא ידי חובה, שלא שיקר בברכתו, וכיון דברכה מבוררת עדיפא טפי, לכן יכול לברך על זה בורא פרי האדמה.

ואעיקרא גבי פת, הנה מרן הכסף משנה (פרק ד מהלכות ברכות הלכה ו) כתב, דאם בירך בורא פרי האדמה על פת, אפשר דיצא, דהא פרי האדמה והא. ואפשר דאפילו בירך בורא פרי העץ יצא, וכמאן דאמר עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה. ע"כ. וכן כתב הרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא (פרק כיצד מברכין) ויצא. וכן פסק בערך השלחן (אות ד) דיצא, וכן כתב הרב פנים מאירות חלק א (סימן נח) דיצא, והביאו הרב ערך השלחן (סימן רח אות ו). וכן כתב בנשמת אדם (כלל נח אות ב). וכן כתב בשלחן הטהור (דף לה). והביאו הדרכי משה (הגהות הטור אות יג).

וכן הבית מנוחה (אות ו) האריך בזה והעלה שהעיקר כדעת הכסף משנה והרמ"ע דיצא, והחוזר לברך המוציא עובר בלא תשא. והוכיח כן מדקתני מתניתין בריש פרק כיצד מברכין, ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ע"ש. ואם איתא דפת לאו פרי האדמה מקרי, דכל שנעשה פת יצא מכלל שם פרי, וכמו שכתב הרא"ה והריטב"א, ולא מקרי תו פרי כלל, אלא לחם או מזון, ולא שייך תו לברך עליו בורא פרי, איך קאמר התנא דעל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, הא פת אין שם פרי עליו, ואינו נכלל בכלל ועל פירות הארץ וכו'. ע"ש.

ובשו"ת שמחת כהן (חלק ז סימן לד. ובנדפס מחדש חלק אורח חיים סימן נב) הביא שהעירו על בית מנוחה, דנימא דהתנא חייש לטעות, דנימא דפרי מקרי ומברך עליו בורא פרי האדמה, ולזה הוצרך לאשמעינן דמברך עליו המוציא, דלאו פרי הוא. והשיב בשמחת כהן, דנראה פשוט דאין כוונת הרב בית מנוחה ז"ל דלא הו"ל למתני להאי כלל דעל הפת מברך המוציא, דהא ליתא, דבלאו הכי איצטריך לאשמעינן דאשתני לברכה גם אם פרי מקרי, אלא שכוונת הבית מנוחה פשוטה לפניה, דלא שייך למתני האי לישנא חוץ מן הפת וכו' רק אם הוא נכלל בכלל פירות הארץ, ולכן בא התנא להוציא אותו מכללם ואמר חוץ מן הפת, אבל אם הפת אינו נקרא פרי לא הוה ליה לומר בהאי לישנא, אלא הוה ליה למימר הכי ועל הפת מברך המוציא.

ומיהו מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן קסז בשיורי ברכה) כתב דהרא"ה והריטב"א ורבינו אשר בר חיים בספר הפרדס סבירא להו דלא יצא, ודלא כהרמ"ע. והביא הזכור לאברהם, ובשערי תשובה שם. ובברכי יוסף (אורח חיים סימן רז שיורי ברכה) כתב עוד, דמה שכתב הרב דאם בירך על הפת בורא פרי האדמה יצא, ראיתי לרבי' אשר בר חיים בספר הפרדס כ"י שער י' (פ"ד סוף אות א) שכתב וז"ל, וכתב רבינו י"ט אלשכיל"יה, כל שיש לו ברכה פרטית, ובירך עליו ברכה כללית יצא, ואם בירך פרטית על מין שברכתו כללית לא יצא, כיצד בירך על היין בפה"ע או על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, אבל אם בירך על פירות האדמה בפה"ע לא יצא, שהרי אינן פרי העץ. נראין הדברים שאם בירך על הענבים בורא פרי הגפן יצא שהרי פרי הגפן הם. בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא. אבל אם בירך בפה"א לא יצא, דכיון דנעשה פת אינו נקרא פרי כלל, אלא לחם או מזון. וכ"ד מורי הרא"ה (פקודת הלוים ברכות מ. עמ' קכא ד"ה: פוס'). עכ"ל. הא למדת דהרא"ה והריטב"א ורבינו אשר הנזכר פסיקא להו דאם בירך על הפת בורא פרי האדמה לא יצא, דלא כהרמ"ע. ע"כ. ומדברי הרב כף החיים (סימן קסז ס"ק עו) משמע שלמעשה אינו חוזר לברך, דסב"ל.

ובשו"ת חדות יעקב עדס חלק א (חלק אורח חיים סימן כז ד"ה: כתב מו"ר) הביא מה שכתב בברכת יוסף (אות א סימן ד) שאם היה ברכתו מזנות, ובירך בורא פרי האדמה, לא יצא. עכ"ל, והעיר עליו מדברי הרב בית מנוחה, שאם בירך על הפת בורא פרי האדמה שיצא, והדברים קל וחומר לאורז, דאף אם נאמר ברכתו מזונות בודאי דיצא. ע"ש. דהוכיח כן מראיות חזוקות. ואף להריטב"א והרא"ה דס"ל בפת דלא יצא. היינו משום דפת לא מקרי תו פרי. אבל באורז נראה דגם הם יודו דיצא. ע"ש.

ועוד, מה שהביא בברכת ה' שם להוכיח מדברי הרא"ה בפקודת הלויים, לענין הברכה על הבמבה, גם זו אינה הוכחה, דז"ל (ברכות מ.): כל שברכתו בורא מיני מזונות מסתברא דלא נפיק בברכה דאית בה לישנא דפרי. ע"כ. ומכאן רצו לדייק שגם גבי במבה לא יוצאים ידי חובה בלשון פרי. אולם גם זו אינה ראיה כלל, דדוקא גבי ברכת הפת וכיוצא בזה כתב כן, אחר שחכמים הוציאו לשון פרי מברכה זו, משא"כ גבי במבה דאינו נכנס בגדר ספק ברכות, דהא אם בירך בורא פרי האדמה אינו משקר בברכתו, ואין לחוש כאן לסב"ל.

וכן מה שכתב הרב ברכת ה' להביא "ראיה" לדבריו מלשון האורחות חיים (הלכות ברכות סימן ה עמוד פב, הנדפס מחדש). שכתב: "או נוכל לור כי באמת נשתנה לגריעותא אחר שדרך הנאתן כשהן פרי ועכשיו יצאו מתורת פרי, ובאו שלא כדרך הנאתן, ונשתנו לגריעותא הלכך בדין הוא שירדו מברכתן ולפיכך מברכים עליהם שהכל". דמזה שכתב הלכך כדין הוא שירדו מברכתן משמע שביישוב הראשון אין הסבר לזה שירדו מברכתן, ולפי דבריו אתי שפיר דכל מה שהביא ליישוב השני הוא בכדי להביר מדוע לא תיקנו ברכה מיוחדת לזה.

אולם נראה כי אינה ראיה כלל, דהא מה שכתב בלשון הילכך בדין הוא שירדו מברכתן משמע שביישוב הראשון אין הסבר לזה שירדו מברכתן כוונתו היא, שלפי היישוב הראשון הרי שאין הוא בדין שירדו מברכתן אלא מאחר ואין להם ברכה הרי אף שמן הדין היה לברך על זה ברכה מיוחדת, מכל מקום אחר ואין לזה ברכה מיוחדת הרי שאין לברך על זה שהכל, אף שאינו כדין והרי זה כברירת מחדל, ובאמת שבתחילה חישב בדעתו דחשיב נשתנה לעלויא וכמו שכתב בלשונו שם בשאלה: "שהרי ירד לעלויא ולא ירד מברכתו". אך ליישוב השני הרי מאחר והוא נשתנה לגריעותא הרי שבדין הואי ורד מברכתו. והוא ביאור נפלא ומתוק בדבריו.

ומה שכתב בברכת ה', הנה רבנו יונה לא כיוון לזה כלל, ואדרבה כלפי לייא לפי מה שכתבנו הרי זה מוכיח להיפך שהינם שני תירוצים שונים, ובטוחני שאם ברכת ה' היה רואה דברנו היה מודה שזהו הפירוש בדברי הארחות חיים. וכן מה שהביא מדברי המגן אברהם (סימן רח ס"ק יב) כבר דחינוהו שאין זו שום ראיה וכלפי לייא הוא.

וזה מלבד שכל רבותינו האחרונים כתבו להדיא דדברי רבינו יונה הינם ב' תירוצים והלא המה באר'ש המדב'ר הרב נחלת דוד בחידושיו לברכות (לז. והנד"מ עמוד צג עמודה א). ובשו"ת חיים שאל חלק ב (סוף סימן מז). ובספר שאלות ותשובות יוסף אומץ למרן החיד"א כתב שוב כן (סימן סה אות ב). וכ"כ עוד הפמ"ג (א"א סי' רח ס"ק יב). ובשו"ת חת"ס (חלק אורח חיים סימן נ). ועוד.

ועוד יש להקשות על מה שכתב בספר ברכת ה' במה שדימה בין פת קטניות לחטיף ה"במבה", והרי אף אי נימא דצדק הרב ביסוד שלו שכל שנילוש בידי אדם הרי הוא דבר חדש ויש לברך עליו שהכל, הרי הוא עצמו כתב (שם עמוד צג) שאין דומה פת קטנית לפירות מרוסקין אשר הינם עדיין עומדים במהותםם, משא"כ הפת נשתנה מהותה לגמרי. והוסיף על זה דה"ה גם בקמח קליות שטעמו טוב דהוא נחשב לפירות מרוסקין. וכוונתו היא דמאחר וכל יסוד זה יצא מדברי רבינו יונה, א"כ לכאורה אינו מובן דהא רבינו יונה עצמו כתב שם לעיל (כה.) שעל קמח קליות מברך עיו כעיקר ברכתו. ועל זה יישב שגם קמח קליות הוי כפירות מרוסקין. ע"ש. ומה שמרן הש"ע (סימן רח סעיף ה) כתב לברך על קמח קליות שהכל היינו מטעם אחר, וכמו שיבואר להלן. לפי זהסתר דבריו בדין ה"במבה" דהא התם הרי הוא תירס גרוס, אשר הוא שווה ערך לכל הפחות לחטה גרוסה, והיא (החטה הגרוסה) שוות ערך לכ להפחות לקמח קליות (אם לא יותר) ואם כן לפי דבריו הוא עצמו יש לברך על הבמבה בורא פרי האדמה.

ומעתה כל מהלכו של הרב ברכת ה', אינו נכון. ובפרט מה שהביא מדברי הריטב"א אשר ממנו היה משמעות שגם כאשר אינו משקר בברכתו אינו יוצא ידי חובה, ועל זה קאמר שאין הנידון דומה לראיה משום דהתם הוא דין מיוחד בלחם שיש לו חשיבות מיוחדת אשר מכוחה תיקנו לו ברכה מיוחדת שאין בה לשון פרי, ולכן נעקרה האפשרות לברך עליו בעיקר ברכתו דהיינו בורא פרי האדמה. ולפי האמור הדברים פשוטים ומבוארים היטב הדק היטב היטב הדק. וכל היסוד שיסד בברכת ה' דכל שנילוש בידי אדם מברך שהכל אינו נכון. וחבל שמסתמך על יסוד שבנה מעצמו, וכבר אמר הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א כי עיקם את כל פירוש הריטב"א לפי רצונו, לצורך בניית בנין אשר אין לו יסוד.

ויש להוסיף עוד ראיה לכך שהריטב"א איירי דוקא בלחם ודברים שתיקנו בהם ברכות מיוחדות, דהנה הרב ברכת ה' הוכיח משנתו מדברי האורחות חיים (הלכות ברכות אות ה) שגם כן ס"ל כיישובו הראשון של רבינו יונה (דף כו) וכתב "אין לברך עליו בפה"א, שכבר יצא מתורת פרי". אשר לשון יצא מתורת פרי מורה שמאחר ונילוש ונעשה לאחד בידי אדם, הרי שאין לברך עליו בעיקר ברכתו דהא הוא דבר חדש.

וכ"כ הכל בו (סימן כד). כלשון האורחות חיים שם מילה במילה. ומצד שני כתב האורח ותחיים גופיה בהלכות סעודה (אות כ עמוד פג) וז"ל. כתב הרב אשר ז"ל איכא דשאלו אמאי לא מברך בוראא פרי האדמה בפת ונ"ב דבורא פרי האמדה כשהוציא הקב"ה דבר שאין בו אבל חטה יוצאה כשהוא מכניסה ע"כ מברך המוציא, כלומר מה שאדם מכניס הקב"ה מוציאו. ואם תקשה לך והלא פולין ושאר קטניות שאדם זורען והקב"ה מוציאן כמו שהן, ומבךר עליהן בורא פרי האדמה, ולא פלוג רבנן לברך עליהן המוציא. והנכון בעיני כי באמת מברכין על החטה בורא פרי האדמה כמו שמברכין על הענבים בורא פרי העץ, ועושים מהם יין ומברכין בורא פרי הגפן דאישתני לעילויא, וכן בלחם מברכין המוציא כאלו הוציא הלחם עצמו, ואין בגרגיר החטה שום פסולת שאף הסובין ראוי עם הקמח שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה אבל ענבים איכא פסולת הרבה וצריך לעשות בו כמה דברים עד שיהא ראוי לשתותו. ע"כ. וכ"כ הכל בו (סימן כד)). אש'ר ג"כ הקשה כרבינו אש'ר מלוניל מדוע לא יברכו האדמה על הפת ויישב כנ"ל בדבריהם.

נמצא שדעת האורחות חיים והכל בו הינה שבעיקרון אין שום בעיה לברך בפה"א על הלחם, והיינו טעמא שמברך המוציא לחם מן הארץ משום שאי ןבו פסולת והרי הוא כאילו יצא שלם מן האדמה.

ובאמת בספר בית מנוחה (דיני ברכת המוציא אות ו) כתב, שמדברי הכל בו והאורחות חיים הנזכרים מוכח שאם בירך על הפת בפה"א יצא י"ח. והיינו כנ"ל דכתבנו דבעיקרון לא היתה שום מניעה שיברך עליהן בפה"א, אלא דהלשון המוציא לחם מן הארץ עדיף.

והנה לדברי ברכת ה' שכל שנילוש בידי אדם אין שייך לברך עליו אלא שהכל מאחר והוא דבר חדש, הרי שאין שייך לברך על זה "בורא פרי", וכאשר והכיח כן מהלשון "יצא מתורת פרי", הרי האורחות חיים גופיה שכתב לגבי פת קטנית "יצא מתורת פרי" כתב לגבי ברכת הלחם שהיא שייכת בלשון פרי. וכן בכל בו אשר הבאנו לעיל שגם הוא כתב לעינן פת קטנית כדברי האורחות חיים ד"יצא מתורת פרי" הנה הוא כתב כאן שעל הלחם היה ראוי לברך בפה"א, לולא הסברא דהחטה כולה אוכל, אף שהיא נילושה בידי אדם. ושמזאת הסיבה כתב הרב בית מנוחה שלדבריהם יוצא י"ח כאשר בירך בפה"א על הלחם.

והפלא הוא שבספר ברכת ה' חלק ב (פרק ג הלכה ג הערה 7 עמוד רמה) כתב לדון היאך הדין כאשר בירך על הלחם בורא פרי האדמה, והביא דברי הכל בו הנ"ל בהסדר מדוע אין בלרך בורא פרי האדמה על הלחם משום שכל החטה נאכלת, ושכ"כ האורחות חיים הנ"ל, ואף כיוון מעצמו לדברי הרב בית מנוחה שזכרנו שכתב שמוכח מדברי הראשונים הללו שאם בירך בורא פרי האדמה על הלחם יצא. ולבסוף כתב שמצא כן בבית מנוחה ועל פי זה פסק שם בברכת ה' שאם בירך על הלחם בורא פרי האדמה יצא, על אף שבתחילה נטתה דעתו לומר דלא יצא בברכת בורא פרי האדמה של הלחם. ולא שת ליבו דמהכא מוכח דלא ביסודו אשר יסד מעצמו שעל כל דבר שנילוש בידי אדם לא שייך לברך לשון "פרי". דהא הכל בו והאורחות חיים גופיה כתבו בלשונם "יצא מתורת פרי" ואפילו הכי כתבו כאן דשייך לשון פרי בלחם ואף שנילוש בידי אדם.

ועוד דאין הבמבה דומה כלל וכלל לפת קטנית שהינה נעשית מעיסה של קמח ומים, וכאן אין שום תערובת של מים או דבר אחר אלא גרגירי התירס הם עצמם בלבד. וזה דבר פשוט למאד ולית דין צריך בשש. ומה שנותנין מעט מזעיר מים בודד, לפני שמשימין את התירס הגרוס לתוך האקסטרודר אין זה עושה את גרגירי התירס לעיסה כלל כלל, וכאשר הינם יואצאים מאותו דוד הרי הם יבשים כבתחילה, וכל מטרת הכנסת המים לתוך אותו דוד היינו בשביל התהליך הקרוי "אקסטרוזיה" דהיינו יצירת לחץ גבוה בחום, ועל ידי אותה לחלוחית אשר נבלעה בגרגירי התירס נוצר לחץ גדול יותר בשעה שהינם בתוך ה"אקסטרודר", מאחר וטבע המים להתאדות. ודו"ק.

והיו למראה עיני גליונות הספר הנותן אמרי שפר, של הגאון הרב יהודה בן דוד שליט"א ובני מרעיתו. אשר חזקו ולבנו, יחדיו ירננו, את דעתו של מרן זיע"א, היא לנו לאורה. בדחיית דברי הרב ברכת ה', אשר כל המעיין בדבריו נוכח כי אכן דעת מרן זיע"א היא לברך ברכת בורא פרי האדמה. ואמרתי להעתיק דבריו המסולאים בפז אשר עוד לא נדפסו בזה. וזו לשונו:

בברכת ה' ח"ג (פ"ז סעיף לב הערה 123) פסק לברך האדמה על פופקורן, ומאידך פסק שעל במבה מברך שהכל. ותמוה, שהרי גרעיני התירס של הבמבה נזרעים במיוחד לצורך במבה, ואינם ראויים לאכילה רק באופן כזה, ואין לזה קשר למחלו' בענין תמרים שמיעכן. וכבר כתב רבינו ירוחם שאם אינו ראוי לאכילה אלא ע"י ריסוק ברכתו האדמה. וכ"כ בתרומת הדשן (סי' כט) דכל שאורחייהו בהכי ברכתו האדמה. וכאן גרגירי התירס של אינם ראויים לאכילה רק לאחר הגריסה והניפוח בצנור חם, ונעשה מזן מיוחד שזורעים לשם הבמבה, ודמי לגרעיני אבטיח וגרעיני חמניות בזמנינו, והרי הוא עצמו פסק לברך על גרעינים כאלה בפה"א.

ומה שדייק מהריטב"א בפ"ג מהל' ברכות הי"ב, הנה לא הבין לנכון דברי הריטב"א, ופירש אותו באופן שאינו נכון, וז"ל הריטב"א: "כל שאין בברכה שלו לשון פרי, כגון פת וכיוצא בו, אינו יוצא בברכה שמזכיר בה פרי, אבל יוצא בשהכל ואפילו על הפת". ע"כ. והיינו כשבירך בורא פרי העץ או בורא פרי הארמה על דבר שברכתו מזונות או המוציא שלדעתו אינו יוצא י"ח, והיינו שאין במטבע ברכות אלה לשון פרי. אבל לא קאי כלל על שינוי במהות, אלא על שינוי במטבע הברכה. והוא ז"ל פירש את הריטב"א שלא ניכר שהוא הפרי. ועל פי זה חיזק את פסיקתו שעל הבמבה יש לברך שהכל. אולם זה ודאי שאין זו כוונת הריטב"א לומר כן. ומה שהביא ראיה מרבינו יונה, אין זה ענין לבמבה אחר שרבינו ירוחם כותב שאם נטע למטרה שיעשו בו דבר אחר, מברכים עליו בורא פרי האדמה. ומה שהרבה מברכים עליו שהכל, הוא מפני שאינם יודעים שהוא נעשה מזן מיוחד של תירס הנזרע במיוחד לשם הבמבה. וראה בילקוט יוסף הלכות ברכות עמוד תכב, ובמילואים שבסוף הספר, ובשלחן המערכת ח"א (עמוד תל), ובירחון יתד המאיר (תמוז תשס"ה). ובספר אבא באהל ביתי, וכיו"ב בילקו"י ח"ג (דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תכב, ובמילואים שבסוף הספר).

והנה ז"ל רבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב ט"ז ח"ב דף קמג:): קורא שהוא מלולב שהוא רך וכו', מברכים שהכל, שאין אנשים נוטעים אותם על דעת לאכלם כך, אלא כשיגמרו הפרי. אבל אם היו נוטעים אותם האנשים על דעת לאוכלן כך רכין, כמו מין אילן שנוטעים אותו על דעת לאכול העלין ותמרות רכין, מברך בורא פרי האדמה. ע"כ. ולפ"ז גם לגבי הבמבה, הרי נוטעים זן מיוחד של תירס, לשם ריסוקו ועשיית הבמבה, וכל דנטעי אדעתא דהכי ברכתו האדמה, וכדמצינו לגבי גרעיני אבטיח שבעבר היו מברכים עליהם ברכת שהכל, וכיום שנוטעים אבטיחים לצורך הגרעינים ברכתם בפה"א.

וכן משמע מדברי הרב תרומת הדשן (הנ"ל) שהביא מ"ש האשר"י, בההיא דטרימא, פי' מרוסקין מעט, מברכינן עליהן בפה"ע. משמע, דאי הוה מרוסקין הרבה מברכינן עליהן שהנ"ב. משום דלאו במילתייהו קיימי, וא"כ כ"ש לטווירג"א שהן נימוקין לגמרי וכו', וההיא דהומלתא שהם בשמים כתושים בדבש, י"ל דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק כל הבשמים, מש"ה חשיבין קיימי במילתייהו, משא"כ בדבר אחר שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק. ע"כ. והובאו דבריו בקצרה במג"א (סימן רב ס"ק יח). ומבואר להדיא דכל דבר שדרכו להיות מעוך ומרוסק, כמו זן התירס שנזרע לשם הבמבה, ברכתו בפה"א.

וכן משמע מדברי החיי אדם (כלל נא סעיף י') שכתב, אין מברכין בורא פרי העץ אלא כשניכר במקצת שהוא פרי, אבל אם ריסקו עד שאינו ניכר כלל מה הוא, מברכים שהכל. ואם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא על ידי ריסוק, אף לכתחלה מברך ברכתו הראויה. ע"כ. וכן משמע מדברי ש"ע הגר"ז בכמה דוכתי בהלכות ברכות, דכל שהדרך על ידי ריסוק, אין ברכתו משתנית.

וכן משמע מדברי המשנה ברורה בסימן רג (ס"ק יב) שכתב לגבי בשמים שחוקים, דהיינו אף כשהם שחוקין ונימוחים לגמרי, עד שאין ניכר בהם תארן הראשון כלל, אפ"ה לא נשתנית ברכתן עי"ז לכו"ע, "דדרך הבשמים לכתוש באופן זה". ע"כ. ולפי זה גם גרגירי התירס שנזרע במיוחד לשם עשיית הבמבה, שדרך אותו זן לרסקו לגמרי, אף שאין ניכר בו תוארו הראשון כלל, ברכתו בורא פרי האדמה. וע"ש בשער הציון (ס"ק יט) שכתב, שאינו דומה למה שמבואר בסימן ר"ד (ס"ק נ"ב) דצריך שיהא ניכר מהותו ותארו, דהכא לענין הבשמים שדרכן בכך מודו כולי עלמא, והיינו, אפילו לדעת הרמ"א בהגה"ה גבי תמרים שמיעכן (בסימן ר"ב סעיף ז), וכמבואר בהדיא בתרומת הדשן הנ"ל.

וכן משמע עוד במשנה ברורה (סימן רב ס"ק מד) דאם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא על ידי ריסוק, אף לכתחלה מברך ברכתו הראויה, בין לענין בפה"ע או פרי האדמה, כגון מאכל שמבשלין מדלועין, ושארי בשמים שחוקים שאוכלין עם סוכר, מברכין בפה"א. ע"כ. וגם הבמבה דרך אכילת אותו זן של תירס הוא רק באופן כזה של ניפוח.

וכן יש להוכיח מדברי הרא"ה בחי' לברכות (לו. ד"ה פי', ובגמ' אמרינן אמר רב אשי) שכתב בזה"ל: כי אתאן לבי רב יהודה אמר לן אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דפרמינהו טפי כי היכי דלמתיק טעמייהו, כלומר אין זה העברת צורתו, כיון שזה תיקון בישולו והיכשרו. ע"כ. ולפי זה הוא הדין בבמבה שאין זה העברת צורת התירס, אלא תיקון בישולו והיכשרו, כיון שאינו ראוי לאכילה בלא זה. וזו ראיה ברורה לנ"ד שיש על הבמבה בורא פרי האדמה.

וכן יש להוכיח מהכסף משנה גבי ברכת הסוכר, דהנה ז"ל הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ח הלכה ה): הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח, כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ, וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור, ומברכין עליו שהכל. ע"כ. והטור (סימן ר"ב) העיר על הרמב"ם, דאפשר להשיב על דבריו, שאינו דומה לדבש תמרים, שהתמרים הם פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם, הילכך כשנשתנו נשתנית ברכתן, מידי דהוה אכל הפירות שמברכין על משקין היוצאים מהן שהכל, חוץ מהיין והשמן, אבל אלו הקנים שאינן ראויים לאכילה, ועיקר נטיעתן על דעת הדבש, ודאי זה פריין, ומברך עליו ב"פ העץ. עכ"ל. והכסף משנה שם כתב ליישב שיטת הרמב"ם, ואני אומר שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור, לא היה טוען כן, שבמקום שנמצאים מוכרים מהם לאלפים ולרבבות למצוץ אותם, והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות. ע"כ.

ומשמע דטעמו של הרמב"ם מפני שקני הסוכר נועדים גם למצוץ מהם בפני עצמם, אבל אילו קני הסוכר היו מיועדים אך ורק לסוכר, ולא היו ראויים לאכילה בפני עצמם, אין הכי נמי היה מודה הרמב"ם דברכתו בורא פרי העץ. ולפי זה הוא הדין לגבי הבמבה, דכיון שאין גרגירי התירס [מאותו זן מיוחד] ראויים לאכילה בפני עצמם, ונעשים ראויים לאכילה רק ע"י ריסוקן או ניפוחן, ממילא ברכתו בורא פרי האדמה.

ודע, שאין לדמות נ"ד לפת הנעשית מתירס המצוי במכסיקו [תורתייה], דהתם אין עושים את התורתייה מזן מיוחד, אלא מתירס רגיל, וכיון שהתירס הרגיל ראוי לאכילה גם בלא ניתוח וריסוק, לאחר שריסקו אותו לגמרי, ונשתנה צורתו, נשתנה טעמו, נשתנה שמו, וגם ע"י בישול ותערובת, דמי שפיר ללדר וכדו' שברכתם שהכל, כמבואר בברכת יוסף ידיד. אבל בגרגירי הבמבה הנעשים מזן מיוחד שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי ניפוח וריסוק, ברכתו בפה"א.
 

מורשת מרן

Administrator
חבר צוות
#12
אם ראיתם מישהו שכתב שהכל, אנא העלו דבריו לכאן, ואנסה בסייעתא דשמיא בעזרת השם יתברך, לענות על הטענות כפי אשר חנני ה' ברוב רחמיו וחסדיו.
יישר כוחו וחילו.
רק אם יורשה לי להעיר משהו קטן.
לכאורה היה ראוי לסגנן את הנ"ל בתור "אם ראיתם מישהו שכתב לברך שהכל, אנא העלו דבריו לכאן, ואבחן את הדברים, ואם יש מה לענות - אענה בעזרתו יתברך" וכו'.
מהנוסח שכבודו כתב, לכאורה משמע שמסמנים את המטרה, ואח"כ מוצאים דחיות וכו'.
וכבר למדונו רבותינו, ובראשם מרן רבינו זיע"א, ויבדל לחיים טובים, מרן הראש"ל שליט"א, שיש לבדוק את הדברים ללא נגיעות, וללא דעות קדומות. ואכמ"ל בשביל איש אשר כמוהו.
חזק ואמץ.

 
#13
יישר כוחו וחילו.
רק אם יורשה לי להעיר משהו קטן.
לכאורה היה ראוי לסגנן את הנ"ל בתור "אם ראיתם מישהו שכתב לברך שהכל, אנא העלו דבריו לכאן, ואבחן את הדברים, ואם יש מה לענות - אענה בעזרתו יתברך" וכו'.
מהנוסח שכבודו כתב, לכאורה משמע שמסמנים את המטרה, ואח"כ מוצאים דחיות וכו'.
וכבר למדונו רבותינו, ובראשם מרן רבינו זיע"א, ויבדל לחיים טובים, מרן הראש"ל שליט"א, שיש לבדוק את הדברים ללא נגיעות, וללא דעות קדומות. ואכמ"ל בשביל איש אשר כמוהו.
חזק ואמץ.

יישר כוח, תוקן.
יהי רצון שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה, ולהילחם כראוי על העמדת האמת על תילה, כפי אשר התווה לנו מרן מאור עינינו בפסקיו
 
#14
התיקון צריך להיות 'בראש', ולא רק 'בכתב'. אם במחשבה כמסיח לפי תומו גילית כפי שכתב 'מורשת מרן' שאתה מסמן את המטרה ואח"כ מוצא דחיות - מה זה משנה ששינית את הנוסח?
והדברים ניכרים גם בסיום דבריך שקצת נסחפת.. 'להילחם' על ברכת הבמבה. האם בזה תלוי 'העמדת האמת על תילה'. האם יש כאן דברים ברורים וחלוטים שזה כבר נהיה 'אמת' וצריכים להלחם עליה כאלו כל העולם עומד על זה? האם אסור שיהיה מחלוקות בסברא זה מסביר כך וזה מסביר כך את הראשונים והאחרונים? צריך לדעת גם לקבל את האחר ולהבין שיש עוד צד ולא הכל שחור ולבן.

בכל אופן אם כבר עוסקים בסוגיא זו. יש תמיהה בעדות הראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א על מרן זצ"ל לענין ברכת הבמבה.
מה שכתב הראש"ל שליט"א באימות המנהג שלא תקשה קושיית העורך של או"ת - צ"ע, דלפי עדותו על המעשה שבירך לפני הנטילה על הבמבה בפה"א - איך בירך שוב על הכרפס לאחר הנטילה בפה"א? האם יציאה מהסלון למטבח ליטול ידיים [מחדר לחדר] הוי שינוי מקום? וע"ע בחזו"ע פסח עמ' ל"ג, ודוק.
1599540769198.png
 
#15
התיקון צריך להיות 'בראש', ולא רק 'בכתב'. אם במחשבה כמסיח לפי תומו גילית כפי שכתב 'מורשת מרן' שאתה מסמן את המטרה ואח"כ מוצא דחיות - מה זה משנה ששינית את הנוסח?
והדברים ניכרים גם בסיום דבריך שקצת נסחפת.. 'להילחם' על ברכת הבמבה. האם בזה תלוי 'העמדת האמת על תילה'. האם יש כאן דברים ברורים וחלוטים שזה כבר נהיה 'אמת' וצריכים להלחם עליה כאלו כל העולם עומד על זה? האם אסור שיהיה מחלוקות בסברא זה מסביר כך וזה מסביר כך את הראשונים והאחרונים? צריך לדעת גם לקבל את האחר ולהבין שיש עוד צד ולא הכל שחור ולבן.

בכל אופן אם כבר עוסקים בסוגיא זו. יש תמיהה בעדות הראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א על מרן זצ"ל לענין ברכת הבמבה.
מה שכתב הראש"ל שליט"א באימות המנהג שלא תקשה קושיית העורך של או"ת - צ"ע, דלפי עדותו על המעשה שבירך לפני הנטילה על הבמבה בפה"א - איך בירך שוב על הכרפס לאחר הנטילה בפה"א? האם יציאה מהסלון למטבח ליטול ידיים [מחדר לחדר] הוי שינוי מקום? וע"ע בחזו"ע פסח עמ' ל"ג, ודוק.
הצג קובץ מצורף 592
מה לעשות שמרן הראשון לציון כבר אמר כמה וכמה פעמים בשיעוריו, כי יש אנשים אשר מחפשים את האמת, אבל את האמת לאמתה אינם מחפשים... אנחנו רואים בחוש כי כל הדברים אשר כתב מרן הראשון לציון שליט"א, הרי הם דעתו של מרן זיע"א. ואם היו דברים אחרים, הרי שמשנה דעתו מיד לדעת מרן זיע"א.
אם כן, הרי לנו נאמנה כי זוהי דעתו של מרן זיע"א.
ולגבי השאלה שעורר כת"ר על המעשה, הרי שהדברים שצילם איני יודע מאיזה ספר לקחו, אולם בספר הליכות חיים שיצא לאור בשנת תשע"ט, אשר חיברו הגאון הדיין המצוין הרב אברהם אבידר שליט"א, בסוף חלק ב הובאה הסכמתו הארוכה של מרן הראשון לציון שליט"א, ושם כתב בזו הלשון:
"ועדותי נאמנה, שבזמנו ישבתי עם מרן ביישוב הדעת, ופתחנו דברי רבינו ירוחם ותרוה"ד, ושאר הפוסקים הנ"ל, והיה דיון בדבריהם, והיה בידי מהבמבה שהבאתי מהמפעל, ומרן זיע"א ביקש ממני להביא לו כמה אחדים, ובירך על זה בפני בפה"א, בלא שביקשתיו לברך. וגם לאחר כמה חודשים בהיותי בליל הסדר אצל מרן זיע"א, ביקש אחר הקידוש שיביאו לו שקדים וכדו' לקטנים, ולא מצאו והביאו לפניו במבה, ובירך ע"ז בפה"א, והורה לכל הנכדים הקטנים לברך ע"ז האדמה. וזאת ללא שביקשתי ולא רמזתי מאומה על דבר הברכה".
ראשית כל דברים אלו, מוכח שלא כמו שהבין הגר"מ מאזוז שליט"א (ה' ישלח לו רפואה שלימה, כי בזמן זה שמעתי כי הוא בבית הרפואה) שאמר באחד השיעורים שמסר בישיבתו, וזו לשונו (מופיע באתר של הישיבה שלהם, בשם "הגדה של פסח - מה נשתנה - אמר רבי אלעזר בן עזריה" דקה 04:34 ואילך): "הרב עובדיה היה לפני מה נשתנה מחלק במבות. פעם אחת שאלו אותו הנכדים או הנינים מה מברכים על הבמבה? שלח אותם אמר להם תשאלו את רבי יצחק יוסף. שאלו את רבי יצחק יוסף אמר להם אדמה. טוב. אתם שומעים בסדר. אדמה. הזדמנות אחרת אמר שהכל. אפשר ככה ואפשר ככה. זאת אומרת רצה לעשות לו כבוד, שהוא יפסוק לכם. זה הכל".
והדברים שהגיעו לאוזני הגר"מ מאזוז הינם טעות גמורה, וכפי שכתב מרן שליט"א בהסכמתו לספר הליכות חיים, שלא ביקש ולא רמז מאומה על דבר הברכה!
ממשיך מרן הראשון לציון שליט"א בהסכמתו לספר הליכות חיים, וזו לשונו: "ואח"כ יצאו למטבח ליטול ידיו לפני הכרפס, ושוב בירכו האדמה על הכרפס. כיון שהיה שינוי מקום, ולא נתכוונו לפטור את הכרפס".
"והחוצפא של עורך אור תורה שכתב, דמה שסיפרנו אודות מרן זיע"א הוא שקר גמור. ובאמת זה דבר חמור לנהוג כך, ויפה תורה עם מדות. ויש בדברים אלה חוסר מדות משווע, ומראה על הקו שלהם בירחון זה, לנגח ולקטנגר, ואם צריך לקר בשביל זה, הרי שהם משקרים בחוצפא".
ודי לחכימא ברמיזא... כל הדברים הללו עונים בדיוק אחת לאחת על הטענות שהעלה כת"ר במכתבו.
 
#16
הצילום הוא מירחון יתד המאיר [בתקופה שלפני ה...].
בכל אופן איני יודע מה הועלת בכל האריכות מהספר הליכות חיים.
הקושיא במקומה עומדת
ואח"כ יצאו למטבח ליטול ידיו לפני הכרפס, ושוב בירכו האדמה על הכרפס. כיון שהיה שינוי מקום, ולא נתכוונו לפטור את הכרפס"
האם אכן הלכה למעשה מי שבירך בסלון ויצא למטבח ולא כיון לפטור את המאכל השני צריך לברך? כלומר שינוי מקום מחדר לחדר הוי שינוי מקום? יורנו המורה ושכמ"ה.
 
#17
הצילום הוא מירחון יתד המאיר [בתקופה שלפני ה...].
בכל אופן איני יודע מה הועלת בכל האריכות מהספר הליכות חיים.
הקושיא במקומה עומדת

האם אכן הלכה למעשה מי שבירך בסלון ויצא למטבח ולא כיון לפטור את המאכל השני צריך לברך? כלומר שינוי מקום מחדר לחדר הוי שינוי מקום? יורנו המורה ושכמ"ה.
ראשית כל מה שכת"ר כתב בראשית מכתבו הקודם, לגבי האמת לאמתה.
שנית לגבי מה שכתב בירחון אור תורה, הרחבתי יותר מהספר הליכות חיים בהסכמתו, על מנת להראות את הסיפור האמתי, וזה לא סיפורי בדים, אלא שזה מעשה רב. ולכן הארכתי בזה.
ולגבי הקושיה שעומדת, כנראה שמרן זיע"א עשה כן בשנים ההם, ואולי היו שנים אלו המוקדמות יותר. משום שבהליכות עולם ח"ב (עמ' לט סעיף ב ע"ד הבא"ח ס"ד) מבואר, כי אומרים ספק ברכות להקל.
וכנראה שבימים ההם, מרן זיע"א תפס כשיטת הבא"ח. ולכן בירך. אולם הלכה למעשה, יש לומר בדעת מרן רבנו הגדול זיע"א, כי ספק ברכות להקל. ואם כת"ר רוצה לראות אריכות דברים בזה, יראה בהליכות עולם הנזכר, ובאורך בהערות הגר"ד יוסף שליט"א לשו"ת פאר הדור (סימן קא הערה מס' 21). ובמ"ש רבנו בקובץ קול סיני (טבת תשכ"ד, דיני קידוש סעיף יג). והאריך בזה הרב אברהם אבידר בספר הליכות חיים ח"א (עמ' רפא, רפו, רצא).
 
נערך לאחרונה:
#18
על זה נאמר האהבה [למרן זיע"א] מקלקלת את השורה ['האמת לאמתה'].
הליכות עולם נדפס בשנת תשנ"ח. המעשה הנ"ל היה בשנת תשס"ו כלומר אחרי שכבר מרן זצ"ל פסק שאומרים סב"ל במחדר לחדר. ואיך אתה כותב שזה היה בשנים המוקדמות שאז תפס כשיטת הבא"ח.
כמדומני שעדיף היה לראש"ל שליט"א להצניע סיפור זה ולא לפרסמו על אף רצונו להראות שדעת מרן זצ"ל שמברכים על הבמבה בפה"א, משום שסיפור זה תמוה שמרן זצ"ל בירך ברכה לבטלה. וכבוד אלוהים הסתר דבר.
לפחות היה לראש"ל שליט"א לציין בסוגריים שאין ללמוד הלכה למעשה מסיפור זה לברך פעמיים בפה"א כשיוצאים מהסלון למטבח. מסתבר שיש אנשים שלוקחים את הדבר בעיניים עצומות וגם הם עושים כמנהג מרן הנ"ל לברך בליל פסח על הבמבה בפה"א ולאחר מכן על הכרפס, דמעשה רב..
 
#19
בשו"ת אבא ב"ם ח"ב סי' א' עמ' 103 הביא מעשה זה בשינוי שמרן זצ"ל בירך בפה"א על הבמבה 'ובזה הפסיד ברכת הכרפס'.
וצ"ע - ראשית שסותר את דברי הראש"ל שליט"א.
שנית, האם עשה כן בכונה להפסיד ברכת הכרפס או שטעה ובירך אדמה וממילא הפסיד ברכת הכרפס.
שלישית, כיון שבכל מקרה קרתה פה תקלה בעקבות ברכת האדמה על הבמבה, אולי זה סימן משמים שאין לברך בפה"א על הבמבה?
1600088787714.png
 
#20
בשו"ת אבא ב"ם ח"ב סי' א' עמ' 103 הביא מעשה זה בשינוי שמרן זצ"ל בירך בפה"א על הבמבה 'ובזה הפסיד ברכת הכרפס'.
וצ"ע - ראשית שסותר את דברי הראש"ל שליט"א.
שנית, האם עשה כן בכונה להפסיד ברכת הכרפס או שטעה ובירך אדמה וממילא הפסיד ברכת הכרפס.
שלישית, כיון שבכל מקרה קרתה פה תקלה בעקבות ברכת האדמה על הבמבה, אולי זה סימן משמים שאין לברך בפה"א על הבמבה?
הצג קובץ מצורף 595
נאמנים עלינו דברי הראשון לציון שהיה נוכח שם, ואילו דברי הרב אבא בם, איני יודע במעשה זה אשר כתב, מהיכן לקחו. שהרי הראשון לציון בכמה הזדמנויות כמו שכבר נשאנו ונתנו פה, שכתב אחרת.
 

קישורים לאתר 'מורשת מרן'