הטענות שעלו על שלחנו, ואחר הבירור שעשה. אלו הן הטענות שכבר קדמו הגר"מ לוי זצ"ל בספרו ברכת ה'.
לכן, נענה כאן על טענות הרב ברכת ה', באריכות. וממילא ידחו מאליהן טענות הרב הליכות ברכות להרב אופיר מלכא:
ראיתי להגאון ר' משה הלוי זצ"ל בספר ברכת ה' חלק ג (פרק ז סעיף לב הערה 123 עמוד צג) שבנה יסוד, שכל שנילוש ביד אדם ונעשה גוף חדש, משנית ברכתו, והביא סייעתא לדבריו ממה שכתב הריטב"א בהלכות ברכות (פרק ג הלכה יב) וז"ל: כל שאין בברכה שלו לשון פרי, כגון פת וכיוצא בו, אינו יוצא ידי חובה בברכה שמזכיר בה פרי. ע"כ. ופירש, דהיינו משום שהשתנה מהותם לגמרי כיון שנילושו ונעשו גוף חדש על ידי בני אדם.
אלא שאין זו הכוונה בדברי הריטב"א, ואין שום ראיה ליסוד ומהלך זה שבנה מהסברא, שהרי הריטב"א לא כתב כן אלא גבי ברכת הפת, שאחר שמצינו שחכמים הפקיעו לשון פרי בברכה זו. וקבעו לברך על הפת המוציא לחם מן הארץ, וכן על פת הבאה בכיסנין אמרו לברך בורא מיני מזונות, והוציאו לשון פרי מברכות אלה, לכן אם בירך על הפת בורא פרי האדמה לא יצא, משא"כ בנ"ד שהבמבה אין בה שום תערובת באופן הניכר, וגם לא נעשתה כעיסה כלל, ואינה בדרך בישול אלא בקלייה, והא קמח קלוי ברכתו האדמה. והתערובת שיש בגרגירי התירס הריהיא בטלה רוב גדול. וכמבואר, ואכתי הוי בגדר במילתייהו קיימי. ומה לי אם נילושו ונעשו כגוף אחד על ידי בני אדם, והרי גם תמרים שמיעכן נעשה הדבר על ידי בני אדם.
וזוהי לשון הריטב"א (פרק ב מהלכות ברכות הלכה טז): בירך בורא פרי האדמה על הפת, לא יצא. שכיון שנעשה פת, אינו נקרא פרי כלל, אלא לחם או מזון. ע"כ.
ועוד כתב הריטב"א (ברכות מ:) וז"ל. אבל בפת אפ"ל דכיון שהכתוב קבע לו שם בפני עצמו, דכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא נפיק כשבירך עליה בפה"א, ועוד דכיון שבברכתה דקבעו לה רבנן הוציאוה מכלל פרי, כלומר שאינו מזכיר בברכתו פרי, שוב אינו יוצא בה בלשון פרי. ע"כ.
והנה הריטב"א לטעמיה אזיל דס"ל שעל תמרים שמיעכן לגמרי, מברכים שהכל, וכמו שכתב שם (ד"ה: תמרים). וז"ל: ושמעינן מינה דטעמא משום דבמילתייהו קיימי, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא, ואין מברכין עליהם אלא שהכל. ע"ש.
אבל לדעת מרן השלחן ערוך והרמב"ם אין הכי נמי גם בנדון דין אם בירך בורא פרי האדמה יתכן שיצא. ואין לטעון דאם כן הוי ספק ברכה לבטלה, וממילא הדרינן לכללא דסב"ל, ודברי המגן אברהם לא שייכי לכאן, אחר שיש אומרים דלא יצא בברכה זו. זה אינו, דהריטב"א לא כתב כן אלא לגבי פת שחכמים הוציאו לשון פרי מלשון הברכה, ולכן אם בירך בורא פרי האדמה לא יצא, אבל בבמבה כיון דבמילתייהו קיימי, אם בירך בורא פרי האדמה גם להריטב"א בדיעבד יצא ידי חובה, שלא שיקר בברכתו, וכיון דברכה מבוררת עדיפא טפי, לכן יכול לברך על זה בורא פרי האדמה.
ואעיקרא גבי פת, הנה מרן הכסף משנה (פרק ד מהלכות ברכות הלכה ו) כתב, דאם בירך בורא פרי האדמה על פת, אפשר דיצא, דהא פרי האדמה והא. ואפשר דאפילו בירך בורא פרי העץ יצא, וכמאן דאמר עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה. ע"כ. וכן כתב הרמ"ע מפאנו באלפסי זוטא (פרק כיצד מברכין) ויצא. וכן פסק בערך השלחן (אות ד) דיצא, וכן כתב הרב פנים מאירות חלק א (סימן נח) דיצא, והביאו הרב ערך השלחן (סימן רח אות ו). וכן כתב בנשמת אדם (כלל נח אות ב). וכן כתב בשלחן הטהור (דף לה). והביאו הדרכי משה (הגהות הטור אות יג).
וכן הבית מנוחה (אות ו) האריך בזה והעלה שהעיקר כדעת הכסף משנה והרמ"ע דיצא, והחוזר לברך המוציא עובר בלא תשא. והוכיח כן מדקתני מתניתין בריש פרק כיצד מברכין, ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ע"ש. ואם איתא דפת לאו פרי האדמה מקרי, דכל שנעשה פת יצא מכלל שם פרי, וכמו שכתב הרא"ה והריטב"א, ולא מקרי תו פרי כלל, אלא לחם או מזון, ולא שייך תו לברך עליו בורא פרי, איך קאמר התנא דעל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, הא פת אין שם פרי עליו, ואינו נכלל בכלל ועל פירות הארץ וכו'. ע"ש.
ובשו"ת שמחת כהן (חלק ז סימן לד. ובנדפס מחדש חלק אורח חיים סימן נב) הביא שהעירו על בית מנוחה, דנימא דהתנא חייש לטעות, דנימא דפרי מקרי ומברך עליו בורא פרי האדמה, ולזה הוצרך לאשמעינן דמברך עליו המוציא, דלאו פרי הוא. והשיב בשמחת כהן, דנראה פשוט דאין כוונת הרב בית מנוחה ז"ל דלא הו"ל למתני להאי כלל דעל הפת מברך המוציא, דהא ליתא, דבלאו הכי איצטריך לאשמעינן דאשתני לברכה גם אם פרי מקרי, אלא שכוונת הבית מנוחה פשוטה לפניה, דלא שייך למתני האי לישנא חוץ מן הפת וכו' רק אם הוא נכלל בכלל פירות הארץ, ולכן בא התנא להוציא אותו מכללם ואמר חוץ מן הפת, אבל אם הפת אינו נקרא פרי לא הוה ליה לומר בהאי לישנא, אלא הוה ליה למימר הכי ועל הפת מברך המוציא.
ומיהו מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן קסז בשיורי ברכה) כתב דהרא"ה והריטב"א ורבינו אשר בר חיים בספר הפרדס סבירא להו דלא יצא, ודלא כהרמ"ע. והביא הזכור לאברהם, ובשערי תשובה שם. ובברכי יוסף (אורח חיים סימן רז שיורי ברכה) כתב עוד, דמה שכתב הרב דאם בירך על הפת בורא פרי האדמה יצא, ראיתי לרבי' אשר בר חיים בספר הפרדס כ"י שער י' (פ"ד סוף אות א) שכתב וז"ל, וכתב רבינו י"ט אלשכיל"יה, כל שיש לו ברכה פרטית, ובירך עליו ברכה כללית יצא, ואם בירך פרטית על מין שברכתו כללית לא יצא, כיצד בירך על היין בפה"ע או על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, אבל אם בירך על פירות האדמה בפה"ע לא יצא, שהרי אינן פרי העץ. נראין הדברים שאם בירך על הענבים בורא פרי הגפן יצא שהרי פרי הגפן הם. בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא. אבל אם בירך בפה"א לא יצא, דכיון דנעשה פת אינו נקרא פרי כלל, אלא לחם או מזון. וכ"ד מורי הרא"ה (פקודת הלוים ברכות מ. עמ' קכא ד"ה: פוס'). עכ"ל. הא למדת דהרא"ה והריטב"א ורבינו אשר הנזכר פסיקא להו דאם בירך על הפת בורא פרי האדמה לא יצא, דלא כהרמ"ע. ע"כ. ומדברי הרב כף החיים (סימן קסז ס"ק עו) משמע שלמעשה אינו חוזר לברך, דסב"ל.
ובשו"ת חדות יעקב עדס חלק א (חלק אורח חיים סימן כז ד"ה: כתב מו"ר) הביא מה שכתב בברכת יוסף (אות א סימן ד) שאם היה ברכתו מזנות, ובירך בורא פרי האדמה, לא יצא. עכ"ל, והעיר עליו מדברי הרב בית מנוחה, שאם בירך על הפת בורא פרי האדמה שיצא, והדברים קל וחומר לאורז, דאף אם נאמר ברכתו מזונות בודאי דיצא. ע"ש. דהוכיח כן מראיות חזוקות. ואף להריטב"א והרא"ה דס"ל בפת דלא יצא. היינו משום דפת לא מקרי תו פרי. אבל באורז נראה דגם הם יודו דיצא. ע"ש.
ועוד, מה שהביא בברכת ה' שם להוכיח מדברי הרא"ה בפקודת הלויים, לענין הברכה על הבמבה, גם זו אינה הוכחה, דז"ל (ברכות מ.): כל שברכתו בורא מיני מזונות מסתברא דלא נפיק בברכה דאית בה לישנא דפרי. ע"כ. ומכאן רצו לדייק שגם גבי במבה לא יוצאים ידי חובה בלשון פרי. אולם גם זו אינה ראיה כלל, דדוקא גבי ברכת הפת וכיוצא בזה כתב כן, אחר שחכמים הוציאו לשון פרי מברכה זו, משא"כ גבי במבה דאינו נכנס בגדר ספק ברכות, דהא אם בירך בורא פרי האדמה אינו משקר בברכתו, ואין לחוש כאן לסב"ל.
וכן מה שכתב הרב ברכת ה' להביא "ראיה" לדבריו מלשון האורחות חיים (הלכות ברכות סימן ה עמוד פב, הנדפס מחדש). שכתב: "או נוכל לור כי באמת נשתנה לגריעותא אחר שדרך הנאתן כשהן פרי ועכשיו יצאו מתורת פרי, ובאו שלא כדרך הנאתן, ונשתנו לגריעותא הלכך בדין הוא שירדו מברכתן ולפיכך מברכים עליהם שהכל". דמזה שכתב הלכך כדין הוא שירדו מברכתן משמע שביישוב הראשון אין הסבר לזה שירדו מברכתן, ולפי דבריו אתי שפיר דכל מה שהביא ליישוב השני הוא בכדי להביר מדוע לא תיקנו ברכה מיוחדת לזה.
אולם נראה כי אינה ראיה כלל, דהא מה שכתב בלשון הילכך בדין הוא שירדו מברכתן משמע שביישוב הראשון אין הסבר לזה שירדו מברכתן כוונתו היא, שלפי היישוב הראשון הרי שאין הוא בדין שירדו מברכתן אלא מאחר ואין להם ברכה הרי אף שמן הדין היה לברך על זה ברכה מיוחדת, מכל מקום אחר ואין לזה ברכה מיוחדת הרי שאין לברך על זה שהכל, אף שאינו כדין והרי זה כברירת מחדל, ובאמת שבתחילה חישב בדעתו דחשיב נשתנה לעלויא וכמו שכתב בלשונו שם בשאלה: "שהרי ירד לעלויא ולא ירד מברכתו". אך ליישוב השני הרי מאחר והוא נשתנה לגריעותא הרי שבדין הואי ורד מברכתו. והוא ביאור נפלא ומתוק בדבריו.
ומה שכתב בברכת ה', הנה רבנו יונה לא כיוון לזה כלל, ואדרבה כלפי לייא לפי מה שכתבנו הרי זה מוכיח להיפך שהינם שני תירוצים שונים, ובטוחני שאם ברכת ה' היה רואה דברנו היה מודה שזהו הפירוש בדברי הארחות חיים. וכן מה שהביא מדברי המגן אברהם (סימן רח ס"ק יב) כבר דחינוהו שאין זו שום ראיה וכלפי לייא הוא.
וזה מלבד שכל רבותינו האחרונים כתבו להדיא דדברי רבינו יונה הינם ב' תירוצים והלא המה באר'ש המדב'ר הרב נחלת דוד בחידושיו לברכות (לז. והנד"מ עמוד צג עמודה א). ובשו"ת חיים שאל חלק ב (סוף סימן מז). ובספר שאלות ותשובות יוסף אומץ למרן החיד"א כתב שוב כן (סימן סה אות ב). וכ"כ עוד הפמ"ג (א"א סי' רח ס"ק יב). ובשו"ת חת"ס (חלק אורח חיים סימן נ). ועוד.
ועוד יש להקשות על מה שכתב בספר ברכת ה' במה שדימה בין פת קטניות לחטיף ה"במבה", והרי אף אי נימא דצדק הרב ביסוד שלו שכל שנילוש בידי אדם הרי הוא דבר חדש ויש לברך עליו שהכל, הרי הוא עצמו כתב (שם עמוד צג) שאין דומה פת קטנית לפירות מרוסקין אשר הינם עדיין עומדים במהותםם, משא"כ הפת נשתנה מהותה לגמרי. והוסיף על זה דה"ה גם בקמח קליות שטעמו טוב דהוא נחשב לפירות מרוסקין. וכוונתו היא דמאחר וכל יסוד זה יצא מדברי רבינו יונה, א"כ לכאורה אינו מובן דהא רבינו יונה עצמו כתב שם לעיל (כה.) שעל קמח קליות מברך עיו כעיקר ברכתו. ועל זה יישב שגם קמח קליות הוי כפירות מרוסקין. ע"ש. ומה שמרן הש"ע (סימן רח סעיף ה) כתב לברך על קמח קליות שהכל היינו מטעם אחר, וכמו שיבואר להלן. לפי זהסתר דבריו בדין ה"במבה" דהא התם הרי הוא תירס גרוס, אשר הוא שווה ערך לכל הפחות לחטה גרוסה, והיא (החטה הגרוסה) שוות ערך לכ להפחות לקמח קליות (אם לא יותר) ואם כן לפי דבריו הוא עצמו יש לברך על הבמבה בורא פרי האדמה.
ומעתה כל מהלכו של הרב ברכת ה', אינו נכון. ובפרט מה שהביא מדברי הריטב"א אשר ממנו היה משמעות שגם כאשר אינו משקר בברכתו אינו יוצא ידי חובה, ועל זה קאמר שאין הנידון דומה לראיה משום דהתם הוא דין מיוחד בלחם שיש לו חשיבות מיוחדת אשר מכוחה תיקנו לו ברכה מיוחדת שאין בה לשון פרי, ולכן נעקרה האפשרות לברך עליו בעיקר ברכתו דהיינו בורא פרי האדמה. ולפי האמור הדברים פשוטים ומבוארים היטב הדק היטב היטב הדק. וכל היסוד שיסד בברכת ה' דכל שנילוש בידי אדם מברך שהכל אינו נכון. וחבל שמסתמך על יסוד שבנה מעצמו, וכבר אמר הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א כי עיקם את כל פירוש הריטב"א לפי רצונו, לצורך בניית בנין אשר אין לו יסוד.
ויש להוסיף עוד ראיה לכך שהריטב"א איירי דוקא בלחם ודברים שתיקנו בהם ברכות מיוחדות, דהנה הרב ברכת ה' הוכיח משנתו מדברי האורחות חיים (הלכות ברכות אות ה) שגם כן ס"ל כיישובו הראשון של רבינו יונה (דף כו) וכתב "אין לברך עליו בפה"א, שכבר יצא מתורת פרי". אשר לשון יצא מתורת פרי מורה שמאחר ונילוש ונעשה לאחד בידי אדם, הרי שאין לברך עליו בעיקר ברכתו דהא הוא דבר חדש.
וכ"כ הכל בו (סימן כד). כלשון האורחות חיים שם מילה במילה. ומצד שני כתב האורח ותחיים גופיה בהלכות סעודה (אות כ עמוד פג) וז"ל. כתב הרב אשר ז"ל איכא דשאלו אמאי לא מברך בוראא פרי האדמה בפת ונ"ב דבורא פרי האמדה כשהוציא הקב"ה דבר שאין בו אבל חטה יוצאה כשהוא מכניסה ע"כ מברך המוציא, כלומר מה שאדם מכניס הקב"ה מוציאו. ואם תקשה לך והלא פולין ושאר קטניות שאדם זורען והקב"ה מוציאן כמו שהן, ומבךר עליהן בורא פרי האדמה, ולא פלוג רבנן לברך עליהן המוציא. והנכון בעיני כי באמת מברכין על החטה בורא פרי האדמה כמו שמברכין על הענבים בורא פרי העץ, ועושים מהם יין ומברכין בורא פרי הגפן דאישתני לעילויא, וכן בלחם מברכין המוציא כאלו הוציא הלחם עצמו, ואין בגרגיר החטה שום פסולת שאף הסובין ראוי עם הקמח שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה אבל ענבים איכא פסולת הרבה וצריך לעשות בו כמה דברים עד שיהא ראוי לשתותו. ע"כ. וכ"כ הכל בו (סימן כד)). אש'ר ג"כ הקשה כרבינו אש'ר מלוניל מדוע לא יברכו האדמה על הפת ויישב כנ"ל בדבריהם.
נמצא שדעת האורחות חיים והכל בו הינה שבעיקרון אין שום בעיה לברך בפה"א על הלחם, והיינו טעמא שמברך המוציא לחם מן הארץ משום שאי ןבו פסולת והרי הוא כאילו יצא שלם מן האדמה.
ובאמת בספר בית מנוחה (דיני ברכת המוציא אות ו) כתב, שמדברי הכל בו והאורחות חיים הנזכרים מוכח שאם בירך על הפת בפה"א יצא י"ח. והיינו כנ"ל דכתבנו דבעיקרון לא היתה שום מניעה שיברך עליהן בפה"א, אלא דהלשון המוציא לחם מן הארץ עדיף.
והנה לדברי ברכת ה' שכל שנילוש בידי אדם אין שייך לברך עליו אלא שהכל מאחר והוא דבר חדש, הרי שאין שייך לברך על זה "בורא פרי", וכאשר והכיח כן מהלשון "יצא מתורת פרי", הרי האורחות חיים גופיה שכתב לגבי פת קטנית "יצא מתורת פרי" כתב לגבי ברכת הלחם שהיא שייכת בלשון פרי. וכן בכל בו אשר הבאנו לעיל שגם הוא כתב לעינן פת קטנית כדברי האורחות חיים ד"יצא מתורת פרי" הנה הוא כתב כאן שעל הלחם היה ראוי לברך בפה"א, לולא הסברא דהחטה כולה אוכל, אף שהיא נילושה בידי אדם. ושמזאת הסיבה כתב הרב בית מנוחה שלדבריהם יוצא י"ח כאשר בירך בפה"א על הלחם.
והפלא הוא שבספר ברכת ה' חלק ב (פרק ג הלכה ג הערה 7 עמוד רמה) כתב לדון היאך הדין כאשר בירך על הלחם בורא פרי האדמה, והביא דברי הכל בו הנ"ל בהסדר מדוע אין בלרך בורא פרי האדמה על הלחם משום שכל החטה נאכלת, ושכ"כ האורחות חיים הנ"ל, ואף כיוון מעצמו לדברי הרב בית מנוחה שזכרנו שכתב שמוכח מדברי הראשונים הללו שאם בירך בורא פרי האדמה על הלחם יצא. ולבסוף כתב שמצא כן בבית מנוחה ועל פי זה פסק שם בברכת ה' שאם בירך על הלחם בורא פרי האדמה יצא, על אף שבתחילה נטתה דעתו לומר דלא יצא בברכת בורא פרי האדמה של הלחם. ולא שת ליבו דמהכא מוכח דלא ביסודו אשר יסד מעצמו שעל כל דבר שנילוש בידי אדם לא שייך לברך לשון "פרי". דהא הכל בו והאורחות חיים גופיה כתבו בלשונם "יצא מתורת פרי" ואפילו הכי כתבו כאן דשייך לשון פרי בלחם ואף שנילוש בידי אדם.
ועוד דאין הבמבה דומה כלל וכלל לפת קטנית שהינה נעשית מעיסה של קמח ומים, וכאן אין שום תערובת של מים או דבר אחר אלא גרגירי התירס הם עצמם בלבד. וזה דבר פשוט למאד ולית דין צריך בשש. ומה שנותנין מעט מזעיר מים בודד, לפני שמשימין את התירס הגרוס לתוך האקסטרודר אין זה עושה את גרגירי התירס לעיסה כלל כלל, וכאשר הינם יואצאים מאותו דוד הרי הם יבשים כבתחילה, וכל מטרת הכנסת המים לתוך אותו דוד היינו בשביל התהליך הקרוי "אקסטרוזיה" דהיינו יצירת לחץ גבוה בחום, ועל ידי אותה לחלוחית אשר נבלעה בגרגירי התירס נוצר לחץ גדול יותר בשעה שהינם בתוך ה"אקסטרודר", מאחר וטבע המים להתאדות. ודו"ק.
והיו למראה עיני גליונות הספר הנותן אמרי שפר, של הגאון הרב יהודה בן דוד שליט"א ובני מרעיתו. אשר חזקו ולבנו, יחדיו ירננו, את דעתו של מרן זיע"א, היא לנו לאורה. בדחיית דברי הרב ברכת ה', אשר כל המעיין בדבריו נוכח כי אכן דעת מרן זיע"א היא לברך ברכת בורא פרי האדמה. ואמרתי להעתיק דבריו המסולאים בפז אשר עוד לא נדפסו בזה. וזו לשונו:
בברכת ה' ח"ג (פ"ז סעיף לב הערה 123) פסק לברך האדמה על פופקורן, ומאידך פסק שעל במבה מברך שהכל. ותמוה, שהרי גרעיני התירס של הבמבה נזרעים במיוחד לצורך במבה, ואינם ראויים לאכילה רק באופן כזה, ואין לזה קשר למחלו' בענין תמרים שמיעכן. וכבר כתב רבינו ירוחם שאם אינו ראוי לאכילה אלא ע"י ריסוק ברכתו האדמה. וכ"כ בתרומת הדשן (סי' כט) דכל שאורחייהו בהכי ברכתו האדמה. וכאן גרגירי התירס של אינם ראויים לאכילה רק לאחר הגריסה והניפוח בצנור חם, ונעשה מזן מיוחד שזורעים לשם הבמבה, ודמי לגרעיני אבטיח וגרעיני חמניות בזמנינו, והרי הוא עצמו פסק לברך על גרעינים כאלה בפה"א.
ומה שדייק מהריטב"א בפ"ג מהל' ברכות הי"ב, הנה לא הבין לנכון דברי הריטב"א, ופירש אותו באופן שאינו נכון, וז"ל הריטב"א: "כל שאין בברכה שלו לשון פרי, כגון פת וכיוצא בו, אינו יוצא בברכה שמזכיר בה פרי, אבל יוצא בשהכל ואפילו על הפת". ע"כ. והיינו כשבירך בורא פרי העץ או בורא פרי הארמה על דבר שברכתו מזונות או המוציא שלדעתו אינו יוצא י"ח, והיינו שאין במטבע ברכות אלה לשון פרי. אבל לא קאי כלל על שינוי במהות, אלא על שינוי במטבע הברכה. והוא ז"ל פירש את הריטב"א שלא ניכר שהוא הפרי. ועל פי זה חיזק את פסיקתו שעל הבמבה יש לברך שהכל. אולם זה ודאי שאין זו כוונת הריטב"א לומר כן. ומה שהביא ראיה מרבינו יונה, אין זה ענין לבמבה אחר שרבינו ירוחם כותב שאם נטע למטרה שיעשו בו דבר אחר, מברכים עליו בורא פרי האדמה. ומה שהרבה מברכים עליו שהכל, הוא מפני שאינם יודעים שהוא נעשה מזן מיוחד של תירס הנזרע במיוחד לשם הבמבה. וראה בילקוט יוסף הלכות ברכות עמוד תכב, ובמילואים שבסוף הספר, ובשלחן המערכת ח"א (עמוד תל), ובירחון יתד המאיר (תמוז תשס"ה). ובספר אבא באהל ביתי, וכיו"ב בילקו"י ח"ג (דיני ברהמ"ז וברכות עמוד תכב, ובמילואים שבסוף הספר).
והנה ז"ל רבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב ט"ז ח"ב דף קמג:): קורא שהוא מלולב שהוא רך וכו', מברכים שהכל, שאין אנשים נוטעים אותם על דעת לאכלם כך, אלא כשיגמרו הפרי. אבל אם היו נוטעים אותם האנשים על דעת לאוכלן כך רכין, כמו מין אילן שנוטעים אותו על דעת לאכול העלין ותמרות רכין, מברך בורא פרי האדמה. ע"כ. ולפ"ז גם לגבי הבמבה, הרי נוטעים זן מיוחד של תירס, לשם ריסוקו ועשיית הבמבה, וכל דנטעי אדעתא דהכי ברכתו האדמה, וכדמצינו לגבי גרעיני אבטיח שבעבר היו מברכים עליהם ברכת שהכל, וכיום שנוטעים אבטיחים לצורך הגרעינים ברכתם בפה"א.
וכן משמע מדברי הרב תרומת הדשן (הנ"ל) שהביא מ"ש האשר"י, בההיא דטרימא, פי' מרוסקין מעט, מברכינן עליהן בפה"ע. משמע, דאי הוה מרוסקין הרבה מברכינן עליהן שהנ"ב. משום דלאו במילתייהו קיימי, וא"כ כ"ש לטווירג"א שהן נימוקין לגמרי וכו', וההיא דהומלתא שהם בשמים כתושים בדבש, י"ל דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתוש ולשחוק כל הבשמים, מש"ה חשיבין קיימי במילתייהו, משא"כ בדבר אחר שאין דרכו להיות תדיר מעוך ומרוסק. ע"כ. והובאו דבריו בקצרה במג"א (סימן רב ס"ק יח). ומבואר להדיא דכל דבר שדרכו להיות מעוך ומרוסק, כמו זן התירס שנזרע לשם הבמבה, ברכתו בפה"א.
וכן משמע מדברי החיי אדם (כלל נא סעיף י') שכתב, אין מברכין בורא פרי העץ אלא כשניכר במקצת שהוא פרי, אבל אם ריסקו עד שאינו ניכר כלל מה הוא, מברכים שהכל. ואם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא על ידי ריסוק, אף לכתחלה מברך ברכתו הראויה. ע"כ. וכן משמע מדברי ש"ע הגר"ז בכמה דוכתי בהלכות ברכות, דכל שהדרך על ידי ריסוק, אין ברכתו משתנית.
וכן משמע מדברי המשנה ברורה בסימן רג (ס"ק יב) שכתב לגבי בשמים שחוקים, דהיינו אף כשהם שחוקין ונימוחים לגמרי, עד שאין ניכר בהם תארן הראשון כלל, אפ"ה לא נשתנית ברכתן עי"ז לכו"ע, "דדרך הבשמים לכתוש באופן זה". ע"כ. ולפי זה גם גרגירי התירס שנזרע במיוחד לשם עשיית הבמבה, שדרך אותו זן לרסקו לגמרי, אף שאין ניכר בו תוארו הראשון כלל, ברכתו בורא פרי האדמה. וע"ש בשער הציון (ס"ק יט) שכתב, שאינו דומה למה שמבואר בסימן ר"ד (ס"ק נ"ב) דצריך שיהא ניכר מהותו ותארו, דהכא לענין הבשמים שדרכן בכך מודו כולי עלמא, והיינו, אפילו לדעת הרמ"א בהגה"ה גבי תמרים שמיעכן (בסימן ר"ב סעיף ז), וכמבואר בהדיא בתרומת הדשן הנ"ל.
וכן משמע עוד במשנה ברורה (סימן רב ס"ק מד) דאם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא על ידי ריסוק, אף לכתחלה מברך ברכתו הראויה, בין לענין בפה"ע או פרי האדמה, כגון מאכל שמבשלין מדלועין, ושארי בשמים שחוקים שאוכלין עם סוכר, מברכין בפה"א. ע"כ. וגם הבמבה דרך אכילת אותו זן של תירס הוא רק באופן כזה של ניפוח.
וכן יש להוכיח מדברי הרא"ה בחי' לברכות (לו. ד"ה פי', ובגמ' אמרינן אמר רב אשי) שכתב בזה"ל: כי אתאן לבי רב יהודה אמר לן אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דפרמינהו טפי כי היכי דלמתיק טעמייהו, כלומר אין זה העברת צורתו, כיון שזה תיקון בישולו והיכשרו. ע"כ. ולפי זה הוא הדין בבמבה שאין זה העברת צורת התירס, אלא תיקון בישולו והיכשרו, כיון שאינו ראוי לאכילה בלא זה. וזו ראיה ברורה לנ"ד שיש על הבמבה בורא פרי האדמה.
וכן יש להוכיח מהכסף משנה גבי ברכת הסוכר, דהנה ז"ל הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ח הלכה ה): הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח, כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ, וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה, ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה על ידי האור, ומברכין עליו שהכל. ע"כ. והטור (סימן ר"ב) העיר על הרמב"ם, דאפשר להשיב על דבריו, שאינו דומה לדבש תמרים, שהתמרים הם פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם, הילכך כשנשתנו נשתנית ברכתן, מידי דהוה אכל הפירות שמברכין על משקין היוצאים מהן שהכל, חוץ מהיין והשמן, אבל אלו הקנים שאינן ראויים לאכילה, ועיקר נטיעתן על דעת הדבש, ודאי זה פריין, ומברך עליו ב"פ העץ. עכ"ל. והכסף משנה שם כתב ליישב שיטת הרמב"ם, ואני אומר שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור, לא היה טוען כן, שבמקום שנמצאים מוכרים מהם לאלפים ולרבבות למצוץ אותם, והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות. ע"כ.
ומשמע דטעמו של הרמב"ם מפני שקני הסוכר נועדים גם למצוץ מהם בפני עצמם, אבל אילו קני הסוכר היו מיועדים אך ורק לסוכר, ולא היו ראויים לאכילה בפני עצמם, אין הכי נמי היה מודה הרמב"ם דברכתו בורא פרי העץ. ולפי זה הוא הדין לגבי הבמבה, דכיון שאין גרגירי התירס [מאותו זן מיוחד] ראויים לאכילה בפני עצמם, ונעשים ראויים לאכילה רק ע"י ריסוקן או ניפוחן, ממילא ברכתו בורא פרי האדמה.
ודע, שאין לדמות נ"ד לפת הנעשית מתירס המצוי במכסיקו [תורתייה], דהתם אין עושים את התורתייה מזן מיוחד, אלא מתירס רגיל, וכיון שהתירס הרגיל ראוי לאכילה גם בלא ניתוח וריסוק, לאחר שריסקו אותו לגמרי, ונשתנה צורתו, נשתנה טעמו, נשתנה שמו, וגם ע"י בישול ותערובת, דמי שפיר ללדר וכדו' שברכתם שהכל, כמבואר בברכת יוסף ידיד. אבל בגרגירי הבמבה הנעשים מזן מיוחד שאינו ראוי לאכילה אלא על ידי ניפוח וריסוק, ברכתו בפה"א.