• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com
  • בשורה משמחת: בעז"ה עומד לצאת לאור בימים הקרובים ילקוט יוסף ברכות חלק א' החדש. מחיר מוזל לקבוצות הנרשמים מראש (כגון כוללים, קהילות, בתי כנסת וכדו'), לפרטים והרשמה יש לפנות למרכז למורשת מרן במייל: y@moreshet-maran.com

הדלקת נר יום טוב

ב"ה

תודה רבה לרב ללוש על תגובתו. אולם אני התרשמתי שהמחלוקת היא בהלכה ולא בהבנת מרן זיע''א כי הרב עמנואל מודה בפה מלא שהוא חולק על החוז''ע גם אחרי הסבריו של המשיג.

זו בדיוק נקודת הויכוח כאן, שהרב המשיג הבין שעמד על דברי מרן זיע"א ולכן ראה טענות חזקות לנגד עיניו על דברי מרן זיע"א, ואילו הבחור המשיב, נשאו לבו ליישב דברי מי שגדול, ותוך כדי עסקו בזה הבחין ובירר לדעתו, והוכיח על הכתב, שעד שסבר המשיג לטעון על מרן זיע"א, יווכח שמעיקרא לא עמד על דבריו ועל כוונתו מספיק, וטען קודם זמנו.
ואין זה ענין של 'התרשמות', זה ענין של 'עובדות'. בבחינת נייתי ספרא ונחזי. כך שגם המשך דברי כבודו אף שהם נכונים ומוסכמים מצד עצמם, אבל מדברי הבחור המשיב מתבאר, שא"ז ענין לנידון דידן. והבן.

ובדבר ענין ה'דישה' שנוצר כאן, ב'דיבורים שסביב' גופו של מו"מ בהלכה, הנה קי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע, ולכן מי שטמן עצמו בסוגיא, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים, וחפץ להשתעשע בזה בחבורא קדישתא, לו נאה ויאה וראוי ורצוי שיהיה מותיב ומפרק בתולדה דדש, שאז המו"מ בא בגופי תורה, ולפחות במו"מ של הבנת רבותינו או עמיתנו בבירור כוונת רבותינו, והוא בכלל מצות ת"ת. אבל אם רק עוסק במלילו'ת ותבן החופים על פני הדברים ומעורבים בתוכם, ואינם מחוברים לגוף המו"מ, קי"ל שפורכם אחת אחת בדרך אכילה, ואין בהם משום מפרק.

נ.ב. איני יודע איך מעבירים נושאים למדור אחר, אבל אשמח אם מי שיודע יעשה זאת בהקדם, שיעביר המשך המו"מ בזה (עבור גופו של מו"מ בדברי רבותינו וכנ"ל) כמות שהוא למדור אחר, כמו מדור 'משא ומתן בתורתו' וכדומה.

בתודה מראש
ובברכה רבה
 
מכיון שגם אני לא יודע איך מעבירים את כל הנושא למדור אחר - אוסיף עוד הערה עבור גופו של מו"מ בדברי רבותינו שלא ראיתי שעמדו עליו 'הרב המשיג' ו'הבחור המשיב'.

בענין כללו של הרדב"ז פלפלו בזה האם שייך לענין נר יוה"כ ותלוי במהות המנהג במקום שנהגו להדליק האם זו תקנה או מנהג בעלמא.

אולם יש לדון מכיוון אחר עפ"י מה שכתב הראש"ל הרב יצחק יוסף שליט"א בספרו עין יצחק ח"ב עמ' תכ"ג והלאה שלאחר שהאריך בסתירות שיש בכללו של הרדב"ז וביחס אביו זצ"ל לכלל זה העלה דאמרינן כלל זה רק כשיש חזקת חיוב כגון מצות שופר ולולב וכדומה, אבל כשאין חזקת חיוב כמו ציצית ומזוזה – אמרינן סב"ל גם לסברת אביו זצ"ל עיש"ב.
וא"כ כאן אין חזקת חיוב להדליק דהא זוהי גופא המחלוקת האם במקום שנהגו להדליק יש תקנה להדליק והוי חיוב או שאין תקנה ולא הוי חיוב, ודמי למחלוקת האם יש חיוב מזוזה בבית מחמת מחלוקת הפוסקים וכדומה, שבזה לא אמרינן כללו של הרדב"ז גם במקום שמרן השו"ע פסק לחייב במצוה ובברכה, וא"כ לכאורה הדרינן לכלל של סב"ל אפילו אם נאמר שמרן השו"ע ס"ל לברך.
 
כאן אין חזקת חיוב להדליק דהא זוהי גופא המחלוקת האם במקום שנהגו להדליק יש תקנה להדליק והוי חיוב או שאין תקנה ולא הוי חיוב, ודמי למחלוקת האם יש חיוב מזוזה בבית מחמת מחלוקת הפוסקים וכדומה, שבזה לא אמרינן כללו של הרדב"ז גם במקום שמרן השו"ע פסק לחייב במצוה ובברכה, וא"כ לכאורה הדרינן לכלל של סב"ל אפילו אם נאמר שמרן השו"ע ס"ל לברך.
ב"ה
שוב הצגתי שאלה זו בפני הבחור הנזכר, ואחר שראה שוב בחזו"ע, השיב על אתר דלק"מ, שהרי בחזו"ע לא כתב כאן כפי שאפשר להבין לפום ריהטא ע"פ דרכו, אלא סך הכל צירף דברי הרדב"ז למנהג שיש בזה בלאו הכי, והיינו דלאחר שהביא שכן פסק מרן הש"ע, ואח"כ כתב שכן הוא המנהג, שוב הוסיף שיש לצרף לזה כללו של הרדב"ז, והיינו לרווחא דמלתא, ע"ש ותרו"ן. ודברי פי חכם חן.

בברכה רבה
 
מעלה כאן תגובת הרב הנזכר לדברים
סליחה שאני שואל, אבל אולי יש בדברים הללו קצת הקצנה ולפחות חשש פגיעה בזולת?
נראה לי שכדאי שאחד הרבנים יעבור על התשובה ויראה איזו לשונות צריך להעביר עליהם קולמוס ואיזה אפשר להשאיר
 
מעלה כאן תגובת הרב הנזכר לדברים.

גם אני מצטרף למש''כ 'מרפסן איגרי'. יש כן הגזמה. לצערי הכותב התרשם לא נכון בקשר לאישיותו של הרב עמנואל הי''ו, ולענ''ד זה משום שאינו מכירו מספיק. כל מי שקורא את המאמרים של הרב עמנואל הי''ו יעיד על עומק עיונו הישר ועל בקיאותו הרבה בספרי הראשונים והאחרונים. ומה שהכותב מתוכח על הבנת החזו''ע איני מבין מה בא לומר, הלא גם לאחר שפרסם את הבנתו בדעת החזו''ע לא קבלם הרב עמנואל ומה זה משנה אם לא קבלם מחמת שזה הפשט בחזו''ע או פשט אחר שלא נראה לו. הלא עיקר הויכוח הוא בראיות והראיות כבר נאמרו. האם כל אחד חייב להבין כמו שהרב הבין? הלא יש דברים שנתונים גם לשיקול דעת וסברא ודימוי, ולא כל הדעות שווים.
 
סליחה שאני שואל, אבל אולי יש בדברים הללו קצת הקצנה ולפחות חשש פגיעה בזולת?
נראה לי שכדאי שאחד הרבנים יעבור על התשובה ויראה איזו לשונות צריך להעביר עליהם קולמוס ואיזה אפשר להשאיר
אנחנו עוברים טוב מאוד על התוכן שאנחנו מפרסמים, ואם הייתה פה הקצנה הרי זוהי של הרב המשיג בלבד. אי אפשר פשוט ללהג כמה שרוצים ולחשוב שעם כמה מילים יפות אפשר למכור לוקשים לציבור.

הדברים נאמרו תוך חוסר עיון ומחשבה משווע, וגם אם לא נאים הדברים על מי שנאמרו, נאים הם על מה שנאמרו.

אין באפשרותנו לשבת ולענות על כל טענה ששולפים מהשרוול, לא חסר לנו על מה לכתוב.
 
אני הקטן חושב שזה בכלל לא עניין של ויכוח בהבנה וכד'. גם אם לא מסכימים ואפילו חושבים שהכותב כתב דברים מהשרוול, לא כותבים תשובה עם חירופים לכל אורכה תוך כדי הדגשה הולכת וחוזרת שעיונו הוא רדוד.
פוק חזי בכל ספרי מרן הראשל"צ שליט"א בעיקר בספריו האחרונים שבהם השיג המון על רבני זמנינו ואפילו על אברכים שכתבו דברים לא נכונים, ואף כתב דברי תוכחת מגולה. אך לא זכור לי שכתב על אדם אחד שהוא רדוד והרבה להשיב אפו עליו. אלא כתב כמו שכתבו הרבה גדולי עולם, ראשונים ואחרונים, בחריפות אבל בצורה נאה שמתאימה לבני תורה המסולאים בפז.
כך נראה לדעתי, והרבנים שליט"א ישפטו
 
אם הייתה פה הקצנה הרי זוהי של הרב המשיג בלבד. אי אפשר פשוט ללהג כמה שרוצים ולחשוב שעם כמה מילים יפות אפשר למכור לוקשים לציבור.

הדברים נאמרו תוך חוסר עיון ומחשבה משווע, וגם אם לא נאים הדברים על מי שנאמרו, נאים הם על מה שנאמרו.

האמת שמתחלה עמדתי משתומם שלכאורה דבריו של הכותב צודקים ומשכנעים והרב המשיג עיונו אכן רדוד ולא מבין בין ימינו לשמאלו, אולם אמרתי בלבי שלא יתכן כדבר הזה שהרב המשיג שידיו רב לו בהרבה מאמרים תורניים יכשל בדברים פשוטים כאלו, ואמרתי להתבונן היטב, והתפלאתי שאדרבה במקום שבא הכותב להשיג - מתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות ולא ירד לסוף דעתו של הרב המשיג, ואנקוט שתי נקודות שעליהם התרעם מאוד הכותב בשצף קצף.

האחת היא כאילו שהרב המשיג גנב את הטענה לגבי הסתירות בב"י מהכותב.

אולם לאחר שהתבוננתי היטב בדברי שניהם - ראיתי שהכותב לא עמד כלל בכונת המשיג. והוא דהכותב הקשה סתירה בב"י בין סימן רס"ג לתר"י מהלשון 'אבל' ופלפל בזה. אבל המשיג לא הקשה כלל סתירה זו אלא כתב להקשות סתירה בין דברי הב"י לדברי השו"ע באותו מקום, והוא שבב"י בסי' רס"ג מצדד בלשון 'אבל' כדעת הרא"ש, אולם בשו"ע עצמו שם כתב י"א שאין מברכים. ובסי' תר"י מצדד בב"י בלשון 'אבל' כדעת הסמ"ג, אולם בשו"ע עצמו שם כתב י"א שמברכים. ומזה הוכיח הרב המשיג שאין הדיוקים בדברי השו"ע מוכרחים כלל [כלשונו], ולא כתב להקשות סתירה בדברי הב"י, ובאמת שלא צריך להתפעל מהסתירה בב"י כיון שגם בשו"ע יש סתירה זו [אע"פ שהכותב כתב שאין זו סתירה - מ"מ המשיג סובר שזוהי אכן סתירה כפשט הדברים], ומאי אולמיה הב"י מהשו"ע, אלא שהפלא הוא שבכל מקום בשו"ע כתב בלשון שמשמעה הפוכה מדבריו בב"י באותו מקום. וע"כ שאין לדייק לא כך ולא כך אלא השו"ע עצמו מסופק בזה. זוהי כונתו הפשוטה של הרב המשיג ועל טענה זו אין התשובה מדברי היד מלאכי שהביא הכותב עונה.

וא"כ ממקום שבא לטעון על עיון רדוד - נכשל בו הוא בעיון שטחי וחפץ להשיג ועוד במילים קשות.

זאת ועוד אחרת - הכותב בכל תגובותיו לא ענה על ההערה הבסיסית של הרב המשיג מכללו של השו"ג לגבי י"א במקום שבב"י הביא מחלוקת שבזה לא אמרינן את כללו של הסמ"ע, שהרב עובדיה זצ"ל לא עמד בהבדל בין שני סוגי הי"א ולכן הקשה על השו"ג, אולם לפי הנ"ל אין שום הכרח שהשו"ע בסי' תר"י סובר לברך.

השניה היא בדברי האגודה.

גם בזה התבוננתי היטב וראיתי שלא הבין את דברי המשיג

לשון האגודה היא: גאונים פוסקים שלא לברך על הנר, אכן רוב גאונים פסקו על פי הירושלמי לברך אפי' בשאר יום טוב. והיכא דחל יום הכיפורים בשבת בהא כולם שוין לברך ע"כ.
מבואר מדבריו שאכן הוא לא ראה גאונים או רוב גאונים שסוברים לברך על נר יום הכפורים, אלא שלמד בעצמו שכיון שרוב גאונים פסקו עפ"י הירושלמי לברך ביו"ט - כ"ש ביוה"כ, וא"כ יש לנו כאן רוב גאונים שסוברים לברך על יום הכיפורים. ועל זה טען המשיג שדיוק זה חזינן שאינו נכון, דהא המרדכי ומהרי"ל וסיעתם ס"ל לברך על יו"ט ואעפ"כ לא מברכים על יוה"כ. וא"כ אף אם האגודה עצמו סובר בגדר הדבר כדעת הרא"ש ולפי דעתו זהו כ"ש - מ"מ אין זה נכון שכך דעת רוב הגאונים, וזה מה שכתב המשיג במילותיו הקצרות שחכמי אשכנז שכתבו לברך על יו"ט כתבו שלא לברך על יוה"כ וחזינן שאין זה כ"ש עי"ש, וכונתו ברורה שלפי האמת אין זה כ"ש, וא"כ אין כאן רוב גאונים, דסברתו של האגודה בגדר הדבר כדעת הרא"ש לא יכולה לשנות את המציאות ולקבוע שכך דעת רוב הגאונים.

ומה שתירץ הכותב על דברי האגודה לגבי יוה"כ שחל להיות בשבת שלא ידע מדברי הסמ"ג - מי שהבין את תירוצו - שיסביר לי אותו. לעת עתה נסיתי להבין את דבריו לא הצלחתי להבין מה התירוץ.

ויש עוד הרבה לפלפל בדברי המשיג והכותב. אולם מזה נלמד שאין להתפעל ממלים קשות, וחבל שהכותב הנ"ל השתמש במילים אלו והתקיים בו כל הפוסל במומו פוסל, ודי בזה.
 
לצערי הרב כנראה שכחנו על מה נוהגים מנהגי אבלות בספירת העומר, תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה נענשו קשות, אבל כאן מדובר בביזוי ת''ח, אז מה שייך להצטדק שאלו דברי המשיג, מי התיר להעלות את דברי המשיג כהוויתם? אני לא חושב שלמרן יש נחת מזה שמישבים את דבריו על חשבון ביזוי ת''ח. אני בכל אופן מוחה על זה כעת בתוקף רב. ודורש בזה מהמערכת לא להסתתר מאחורי עלה תאנה, ולקבל אחריות על הדברים.

לגופם של דברים: אל יחשוב מאן דהוא שאריכות דברים ולשונות קשים עשויה לשכנע את מי שהולך עם האמת שלו. גם אחרי שהכותב הסביר את דבריו של מרן בדעת מרן השו''ע עדיין אני חושב לפי הבנתי שמרן לא הכריע בדין זה כי אם היה רוצה להכריע היה כותב דבריו בצורה ברורה יותר ולא לקוות שאנחנו ננחש מה עיקר דעתו והיכן זה סוגיא בדוכתא ואיפה לא, כי אנחנו לא נביאים. אז חבל על כל האריכות מותר לחשוב אחרת ממרן זיע''א זה לא עבירה. זה גם לא עבירה להדליק נר של יו''ט ויוה''כ ללא ברכה. אבל זה כן עבירה לבזות ת''ח ולכו''ע.

ואין להשיב שמרן לא הסתמך רק על דעת מרן אלא גם על המנהג וכו' וכו', כי לא באתי להשיב על הכל כעת אלא רק על נקודה אחת, משום שהדברים התבררו וכעת כל אחד יבחר את אשר לו. אבל מה הענין פתאם לא לקבל את מי שחושב אחרת, האם זו היתה דרכו של מרן?

ובפרט שיש כאן מגמה שנקראת "לחזק פסקי מרן" זאת אומרת במילים אחרות שקודם כל יורים את החץ ואח''כ מציירים את המטרה סביב החץ. אם את כל פסקי מרן אפשר לישב זאת אומרת שמרן היה יותר גדול ממשה רבינו כי משה רבינו טעה והכה את הסלע ונענש על כך, וגם נשתכחה ממנו הלכה במעשה זימרי. ומרן זיע''א אף פעם אינו....

חשבתם פעם איך יכול להיות שליטאי "מבין" שהיתר מכירה זה חוכא וטלולא ופאה נכרית יש להקל לכתחילה, והספרדי "מבין" שהיתר מכירה הוא היתר רחב ופאה זה איסור גמור. מה היה קורה אם הספרדי היה נולד ליטאי והליטאי היה נולד ספרדי??? אני אגיד לכם המציאות לא היתה משתנה הליטאי [ספרדי לשעבר] היה אוסר היתר מכירה ומתיר פאה והספרדי [ליטאי לשעבר] היה מתיר היתר מכירה ואוסר פאה. וכיצד יתכן הדבר? הוא אשר אמרנו, הם אולי ת''ח שיודעים לכתוב ולישב אבל הם לא אומרים מה נראה להם אלא מה נראה לרבם או למנהגם.

אני חושב שכבר אין מה להתוכח יותר בענין הזה אם מדברים מתוך מטרה לישב. וחבל שזו הדרך כי לא זו היתה דרכו של מרן זיע''א. הלא תראו בספריו של הרב דוד יוסף כמה פעמים נטתה דעתו מדעת אביו, וכי יש בזה חסרון? לכל אחד יש את חלקו בתורה. והעיקר הוא שיהיה שלום אהבה ואחוה בין ת''ח.
 
ב"ה

אני הקטן חושב שזה בכלל לא עניין של ויכוח בהבנה וכד'. גם אם לא מסכימים ואפילו חושבים שהכותב כתב דברים מהשרוול, לא כותבים תשובה עם חירופים לכל אורכה תוך כדי הדגשה הולכת וחוזרת שעיונו הוא רדוד.
פוק חזי בכל ספרי מרן הראשל"צ שליט"א בעיקר בספריו האחרונים שבהם השיג המון על רבני זמנינו ואפילו על אברכים שכתבו דברים לא נכונים, ואף כתב דברי תוכחת מגולה. אך לא זכור לי שכתב על אדם אחד שהוא רדוד והרבה להשיב אפו עליו. אלא כתב כמו שכתבו הרבה גדולי עולם, ראשונים ואחרונים, בחריפות אבל בצורה נאה שמתאימה לבני תורה המסולאים בפז.

דברי כבודו נכתבו בחכמה בדעת ובתבונה, והם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת! שפתים ישק!
אציין, שעיקרן של דברים הרצה בפני הבחור המשיב עוד מקודם לכן, ואבאר המניע העיקרי לדרכו, ששיתף אותי בה קודם שכתב. והוא, שכבר בהזדמנויות רבות אנו פוגשים כותבים יודעי ספר ובעלי לשון, שבנמרצות לשונם וסידור הדברים יש בהם כח שכנוע גם על גוף דבריהם, וגם ובעיקר על הכנות והנטרליות שלהם, ושהם חולקים כדרכה של תורה. ואולם לאחר שפתחנו המקורות להגיע אל המכוון ולעמוד על הבירור בעבור עצמנו, עמדנו משתאים מול המחזה, שנמצא לא "כל" דבריהם כנים ונוכחים כפי שהצליחו לצייר זאת, וכן האמת והצדק והנטרליות הנרגשים בדבריהם אינם לגמרי המלווים היחידים שלהם. ובתחילה לא חשבנו כך, אלא תלינו הדבר בחסרון הבנתנו, או בטעויות טכניות שונות, אבל לאחר שבאנו עימם במשא ומתן, הן בתורה שבכתב, והן בתורה שבעל פה, כשהגענו לנקודה שבה מתברר הענין, נחלנו אכזבה קשה מהתגובות המתנערות, המתעלמות, ופעמים אף הזולות, שקיבלנו. וכל זה עיני ראו ולא זר. אם כשעסקתי בענין קבלה ולהלכה שביסודו נכתב מחמת החיבור קבלה למשה מסיני שיצא בזמנו, ולמדתי כולו, ואז קרה לי כנ"ל בכל מה שתיארתי, והן בקונטרס נוסף שכתבתי בענין השימוש בחשמל בשבת בזמנינו, והן בנידונים שונים שעסקנו בהם ונחשפנו לתופעות הנ"ל, מי מעט ומי הרבה.
ואו אז נחשפנו לבעיה העיקרית הניצבת בדורנו. שרובא דעלמא הת"ח, אינם יושבים לבדוק ולחזר ולהפך אחר כל ראיות ומקורות המו"מ הבאים אצל כל מחבר בכל נידון פולמוסי וכו', ומה שקורה הוא, שמרן הראש"ל שליט"א ועוד תלמידי מרן זיע"א שהיו יושבים חזק באותם נושאים, שרואים קושיות חזקות אכפת להם להיווכח עד כמה משקלם, ומה יש ליישב, וכדומה, ואו אז נחשפים לתופעות הנ"ל שתיארתי, כפי שסיפר לנו מרן הראש"ל שליט"א כמה וכמה פעמים לעין שיעור על דברים שמצא, (ובפעמים רבות היה נראה לנו מוגזם בעוונותינו ובדקנו אח"כ ומצאנו מדוייק ונבהלנו), ואז מרן שליט"א ושאר תלמידי מרן זיע"א שנחשפו להנ"ל, מזדעקים על המראה מנהמת ליבם (אחר מיתון גדול עד שיוצא החוצה) בתוך המו"מ התורני כדרכש"ת, ואז אנחנו שומעים מנגד את הטוענים על מרן הראש"ל שליט"א ועוד מתלמידי מרן זיע"א, למה חושבים כך, ולמה מדברים כך, וכי אי אפשר להגיד מה שחושבים ומבינים אחרת ממרן זיע"א, מה יש בזה, דרכה של תורה, וכדומה. ומי יסביר להם שיש כאן סילוף ותרמית, ושהם פשוט נפתים אחר חלקות לשון שכאילו הכל נטרלי ונאמן למקורות וכו'.
ובכל הנ"ל גם זה הבחור נחשף כמה פעמים לכאלו, ואהבת האמת מפעפעת בקרבו, וסבר בהחלט שאין ענין כלל להשיב במו"מ על המשיג הנוכחי (שאני אישית לא עמדתי על טיבו דיו ולכן איני מחווה דעה לעת עתה), אבל כן סבר שנכון ומוכרח להעמיד את האמת מול הציבור שלא יהיה תמים, ושיבינו את המציאות, ולא יחשבו מה יש בזה להבין אחרת ולחלוק כאשר הכל נטרלי, אלא יש כאן סילוף והטעיה ולא תמימות ויושר כפי שנראה בלשונות המשיג.
ונומיתי לו שאם זו המטרה אדרבא שיתמקד להראות זאת, מפני שיש כאן זלזול מוסווה בעקביות בתורתם וכבודם של רבותינו, ובפרט שבמקרים ובנידונים רבים ת"ח חשובים רבים נמשכים אחר חלקלקות ונמרצות הלשון בלא יודעין כמה אמת ויושר כן יש מאחריה. (ואם אכן הוא עצמו טועה, יעמידוהו על כך, ויווכח בצדקת המשיג. אמנם האמת אחר שראיתי דבריו לא ידעתי עד כמה יעשה הדבר בצורה חריפה... אבל כבר ידועים דברי הרמב"ם באגרת לתלמידו רבי יוסף ועקנין שלא ירע לבבו על תשובות הבן הנחמד על החולקים הבאים מרתיחת המיית הבחרות וכו', וע"ש עוד).

ראיתי שהכותב לא עמד כלל בכונת המשיג. והוא דהכותב הקשה סתירה בב"י בין סימן רס"ג לתר"י מהלשון 'אבל' ופלפל בזה. אבל המשיג לא הקשה כלל סתירה זו אלא כתב להקשות סתירה בין דברי הב"י לדברי השו"ע באותו מקום,
כשהבחור אמר לי טענה זו בע"פ, טענתי לו בדיוק כדברי השואל כאן, אבל השיבני שאין כל נ"מ, והכל אחד, שהטענה היא רק מכח ה"אבל" שבב"י, ובל"ז אין טענה גם מהב"י לש"ע, ופשוט.

והי כונתו הפשוטה של הרב המשיג ועל טענה זו אין התשובה מדברי היד מלאכי שהביא הכותב עונה.
אם אין ראיה מה"אבל", מחמת היד מלאכי, אז אין סתירה מהב"י לש"ע.

אע"פ שהכותב כתב שאין זו סתירה - מ"מ המשיג סובר שזוהי אכן סתירה כפשט הדברים
אדרבא, מהתעלמות המשיג מתשובת המשיב בזה, מבואר ככל הנ"ל, שהרי לביאורו של המשיב מתיישבים כל העניינים, הן בב"י הן בש"ע, ללא כל סתירה והערה, ומדוע אפילו לא ראה המשיג להתייחס לכל זה, אם סבור שיש טעם שלא לקבל ביאור זה, וכ"ש אם מצא ראיה להבנתו נגד הבנת המשיב.

זאת ועוד אחרת - הכותב בכל תגובותיו לא ענה על ההערה הבסיסית של הרב המשיג מכללו של השו"ג לגבי י"א במקום שבב"י הביא מחלוקת שבזה לא אמרינן את כללו של הסמ"ע, שהרב עובדיה זצ"ל לא עמד בהבדל בין שני סוגי הי"א ולכן הקשה על השו"ג, אולם לפי הנ"ל אין שום הכרח שהשו"ע בסי' תר"י סובר לברך
אה"נ מיושבת בזה תמיהת מרן זיע"א על השו"ג, אבל לא מחמת כן משתנה כל הפסק. ופשוט.

מבואר מדבריו שאכן הוא לא ראה גאונים או רוב גאונים שסוברים לברך על נר יום הכפורים, אלא שלמד בעצמו שכיון שרוב גאונים פסקו עפ"י הירושלמי לברך ביו"ט - כ"ש ביוה"כ, וא"כ יש לנו כאן רוב גאונים שסוברים לברך על יום הכיפורים. ועל זה טען המשיג שדיוק זה חזינן שאינו נכון
המשיג לא כתב כן, ולא סבר כן, ולא עלתה על לבו, ואדרבא דבריו בתשובתו למשיב יוכיחו. ומפורש בא בצ"ע על דברי האגודה, ולא בביאור דברי האגודה, ופשוט. כך שגם אם יש כאן לשואל ביאור נחמד בדברי האגודה, אין זה ענין לטענת המשיב על המשיג שהיא במקומה עומדת, כשהמכוון בה הוא לעמוד על מגמת המשיג ולא לגופו של הלכה כפי שביאר בתחילת דבריו.
ובעיקר ביאורו באגודה, מלבד שלענ"ד הקטנה יש בו הרבה מן הדוחק, וזה אולי יבא רק בתור ישוב אם יהיה הכרח לדחוק כך, אולם גם לפ"ז, נמצא שלנו יש הערכה אחת במשקל דעות הפוסקים שהיו בזמנם, ולאגודה שאכן היה בזמנם, ולבו ראה הרבה חכמה ודעת, מרבותיו ושאר חכמי הדור ההוא, ראה המערכה באופן שונה לחלוטין מאיתנו, וכל אחד יבחר כפי מי ראוי לילך.

ומה שתירץ הכותב על דברי האגודה לגבי יוה"כ שחל להיות בשבת שלא ידע מדברי הסמ"ג - מי שהבין את תירוצו - שיסביר לי אותו. לעת עתה נסיתי להבין את דבריו לא הצלחתי להבין מה התירוץ.
התירוץ הוא לפי מה שביאר לי בע"פ ומסתמא שכך כתב (לא הספקתי לראות כראוי), דמאחר שיש פוסקים באותם הדור מערכה לקראת מערכה, לכן באופן כללי בנושא זה לאו קבותא למחשב גברי, ולגבי הסמ"ג עצמו, ביאר לי שבוודאי האגודה ראה וידע ממנו מכמה הכרחים (שדומני שכתבם בפנים), אלא שהוא דעה שלישית בכלל, שהאגודה כתב דבריו בין שני דעות כלליות, ועליהם כתב דבאופן מסויים הוא לכ"ע, כלומר בין לשיטה א בין לשיטה ב. אבל הסמ"ג, מכיון שהוא בכלל דעה יחידאה שלא הזכיר ממנו במחלוקת שכן הציג קודם לכן, לכן לא אליו כיוון כשאמר לכ"ע, רק בין השיטות שכן הזכיר. ופשוט.

ויש עוד הרבה לפלפל בדברי המשיג והכותב. אולם מזה נלמד שאין להתפעל ממלים קשות, וחבל שהכותב הנ"ל השתמש במילים אלו והתקיים בו כל הפוסל במומו פוסל, ודי בזה.

וכעת נתברר שלא פסל במומו.

אבל אוסיף, שכבר כתב המשיב בדבריו שלא בא להשיב על הטענות בזה כלל, רק להוכיח מגמת המשיג. ולכן הוסיף שמי שאכן מבקש באמת תשובות ענייניות לטענות שראה, אדרבא, יוציאם אליו וידעו אותם.

אקוה שיתקיים בכולנו ואת והב בסופה, ונהיה כמו ת"ח שבאר"י שמנעימים זל"ז בהלכה, ונזכה לגאולת ישראל בשובה ונחת, בב"א.
 
כשהבחור אמר לי טענה זו בע"פ, טענתי לו בדיוק כדברי השואל כאן, אבל השיבני שאין כל נ"מ, והכל אחד, שהטענה היא רק מכח ה"אבל" שבב"י, ובל"ז אין טענה גם מהב"י לש"ע, ופשוט.
ראשית, זה כבר מוריד מטענת הגניבה כיון שהשאלה היא אחרת. והכותב ציין והדגיש שזו היא ממש הקושיא שלו והמשיג גנב אותה ממנו, ולא היא.
אם אין ראיה מה"אבל", מחמת היד מלאכי, אז אין סתירה מהב"י לש"ע.
מסתמא כבודו יודע שאין דברי היד מלאכי מוסכמים ורבים סוברים שגם בדברי הב"י אמרינן הכי. ואין מחובתו של המשיג להתיחס לכל דבריו של הכותב ולענות לו על כל דבר. עצם הדבר שכותב 'אבל' ובשו"ע כותב להיפך בשני המקומות זה דבר שמראה על חוסר ההכרעה בענין, וזוהי כונתו.
ועכ"פ ודאי שהשגה על גניבה אין כאן.
אה"נ מיושבת בזה תמיהת מרן זיע"א על השו"ג, אבל לא מחמת כן משתנה כל הפסק. ופשוט.
לא הבנתי. הרי כל חילו של הרב עובדיה זה משום שמרן בסי' תר"י פסק לברך וזה עפ"י הכלל של הסמ"ע. אולם לפי השו"ג אדרבה מרן שם פסק לא לברך. וא"כ אין כאן סוגיא בדוכתא ולא כלום, וזה סותר את כל הפסק. ודוקא מזה אתם מתעלמים ודוחים כלאחר יד, אתמהה.
ועכ"פ הו"ל לכותב להודות בפה מלא שהשגת המשיג בזה על הרב עובדיה נכונה ושהרב עובדיה לא שם לב להבחין בין ב' סוגי הכללים. וגם כבודו מנסה לא להודות בזה אלא להבליע הדבר.
המשיג לא כתב כן, ולא סבר כן, ולא עלתה על לבו,
איני יודע למה כבודו כותב כן. אני כן הבנתי כן מדבריו.
ובכלל נראה לי שבסה"כ כונת המשיג כבר בתשובתו הראשונה בהאוצר לומר שלמעשה אין דברי האגודה נכונים משום שבפועל רוב הראשונים לא סוברים כן. וזה לא משנה מה בדיוק הקשה - הוא לא ראשון שצריך לפלפל בדבריו, צריך לראות מה רוח הדברים. מה שנראה שהרב עובדיה סמך את ידו על דברי האגודה שכך דעת רוב הגאונים, ולפי האמת אין דברי האגודה נכונים [לטענתו]. ולמה לתפוס אותו על הלשון ולעזוב את עיקר טענתו ולהתעסק בזוטות?
אלא שהוא דעה שלישית בכלל, שהאגודה כתב דבריו בין שני דעות כלליות, ועליהם כתב דבאופן מסויים הוא לכ"ע, כלומר בין לשיטה א בין לשיטה ב. אבל הסמ"ג, מכיון שהוא בכלל דעה יחידאה שלא הזכיר ממנו במחלוקת שכן הציג קודם לכן, לכן לא אליו כיוון כשאמר לכ"ע, רק בין השיטות שכן הזכיר. ופשוט.
עדיין אינני מבין. הרי יש כאן ג' דעות, לברך בחול, לא לברך בחול, ולברך בשבת. בתחלה דן האגודה בב' הנושאים הראשונים ואין מה להזכיר את הסמ"ג כיון שזה שייך לנידון השלישי. וכשהגיע לנידון השלישי אמאי לא הזכירו. האם שייך לומר שהוא כמו חלק מרבני האשכנזים בדורנו שמחליטים להעלים את דעת הרב עובדיה ולא מזכירים דעתו כלל?. היכן שמענו שראשונים מתעלמים מראשונים אחרים וכותבים 'לכו"ע' אם ידעו מדעתו ולא הביאוהו.
ובפרט שראינו שהבאים אחריו הביאוהו כמו המרדכי ומהרי"ל והרד"ע ועוד. האם יש כאן מחלוקת האם דעת הסמ"ג 'נחשבת' או שלא 'נחשבת' כלל עד כדי כך שאין להביא אותו ולכתוב 'לכו"ע' ולהטעות את הקורא.
כמדומני שכבודו מבין את הלחץ זה הדחק שבתירוץ זה. עד כדי שנראה לי שלא ניתן לאמרו.
ועכ"פ בודאי לא לההביל את דברי המשיג.
 
עוד אוסיף לשאול מכבוד הרב ללוש - למעשה לא כל כך הבנתי מחמת כל האריכות מה סובר הכותב בדעת הרב עובדיה - מה הסיבה שלמעשה הוא הורה לברך, האם מחמת המנהג שכתב הבא"ח ושראה בזמנו נוהגים כן או מחמת המנהג הקדום וכפי שנראה בצד"ל ובאבודרהם לדעתו.
אם מחמת המנהג הקדום - כבר הוכיח המשיג שביחו"ד [ואני מוסיף שגם בקול סיני] לא הזכיר מדבריהם, ומבואר שלא אתי עלה מחמת מנהג קדום.
ואם מחמת מנהג הבא"ח ושראה בזמנו - זהו מנהג מאוחר ולא חשיב מנהג נגד גדולי האחרונים וכפי שהרב עובדיה עצמו כתב בהרבה מקומות, שהרי מי יכול היה להנהיג לברך נגד פסק של רבני הספרדים במשך מאות בשנים?
וכמדומני שגם בזה התהפך הכותב מצד לצד וכשעיינתי בשתי תשובותיו ראיתי שהם סותרות זו את זו, ואין ברצוני לצטט את הדברים. אולם ברצוני לדעת מה לדעתכם הסיבה שאפשר לברך כמנהג המאוחר ולא צריכים לחוש לרוב אחרוני הספרדים שגם הם ידעו ממרן השו"ע וממשנה אחרונה וראשונה וכו', ואעפ"כ ס"ל לא לברך. מה התחדש לנו [שוב ביחו"ד ובקול סיני] שלא ידעו הם מלבד המנהג המאוחר של הבא"ח שכאמור אין לנו להתחשב בו?
 
ב"ה
האמת שאין לי כלל הזמן להשיב במו"מ, וכ"ש שהוא ללא גבול, ולמי שלא נראה בעיני שבאמת חפץ לעמוד על הבירור באופן נטרלי. ואני יודע שהצד השני יסבור מנין לי זאת, אבל על זאת אסתפק בתשובה שכך היא נטיית לבי גם אם אני טועה.
אולם ע"מ שלא יראה שתיקה כהודאה בנושא שהוא בוער בקרבי (לא עצם ההלכה אלא הנושא שאליו הוסב כפי שביארתי לעיל) לכן אבאר בקיצור נמרץ עבור מי שחפץ לעמוד על המכוון, ואציין מעתה שאין כוונתי להשיב במו"מ כי אין לי הכח והזמן לזה, וגם לא נכנסתי לנושא זה מן המקורות כדבעי רק דרך המו"מ של הויכוח כאן.
ובאם יחפץ השואל או מאן דהו להציע קושיותיו בזה, שיעלה קושיותיו בקובץ, ואז מכון קול יוסף יוכל להעביר המשיב (שאין לו אפשרות לתקשר כאן כי הוא בחור ישיבה), והוא ישיב הנראה לו וישלח דרכו.
ואציין אותיות לפי סדר פסקאותיו לעיל ואשיב עליהם:
א. בלי ה"אבל" אין טענה, ואת ה"אבל" לקח ממנו, ואז טען את המתבקש ממילא, (שלדעת המשיב אינה טענה אחר שביאר שאינו סתם ויש). אבל את התשובה שבצדו על ה"אבל", העלים. זו טענת המשיב על המשיג, לא על גניבה גרידא, דמה בכך, ה' לא יקפח שכר. אבל לטעון על המשיב ממה שהוא בעצמו גילה לו, ולהשאיר בפני הלומדים הטענה כאילו היא מכריעה, בזמן שבמקום שמשם לקח עוקץ הטענה מבואר שוברו בצדו שאינה טענה כלל לדעת המשיב, זה חמור ביותר! ואת זה ראה כחוסר הגינות שיש להציג בפני מי שקרא ומתענין בהבנת הדברים.
ב. לא מצאתי בזה חולקים על היד מלאכי, ואף המשיג לא הביא כזה דבר, ונעשה כחולק מעצמו על היד מלאכי. ואם היה יודע לזה חולקים חזקה עליו שהיה מביא ודוחה דברי המשיב, כי זו פרכא גדולה לכל מהלכו. ואדרבא רוב הפוס' ובעלי הכללים מביאים בזה מהיד מלאכי, ש"אבל" בטור זה מראה הכרעה, וחלקם לא יודעים מהמשך דבריו שזהו דוקא בטור אבל לא בב"י, וחלקם יודעים זאת. ואדרבא יש ראיות בב"י ש"אבל" אינו מכריע, (וכן ראיתי לפני שנים בב"י יו"ד מקורות לזה, ורק אח"כ ראיתי שכ"ה ביד מלאכי, ועד שלפני כשנתיים כששאל לי הבחור הנז' בב"י הנוכחי, השבתי לו ע"פ היד מלאכי הנז', ועפ"ז כתב דבריו).
ג. השו"ג יחיד שמחלק בזה (אם הוא אכן מחלק בזה להדיא, שהרי השד"ח גופיה הקשה כן על השו"ג כמדומני). ומכלל הפוס' ובעלי הכללים שלא חילקו מוכח דלא סבירא להו. ואף בסוגיא זו לא למדו כהשו"ג כנודע. ולכן לרוה"פ ובעלי הכללים הוי סוגיא דוכתא ומשנה אחרונה, וא"ז משנה הפסק ולא מידי.
ד. לא תפס אותו על הלשון, חמור בעיניו היחס לקדמון מתקופת הראשונים שאינו בכובד הראש הראוי אלא בקלות חמורה שמצביעה בהחלט על משקל שיקוליו והכרעותיו של מי שמייחסים אליו כך, עד כמה יש לקחת אותם בחשבון. וגם אח"כ עשה מהמשיב כאילו סתם טוען, בזמן שהציג את טענתו שלא כהוגן כדי שיוכל השיב שלא ממין הטענה.
ה. האגודה הביא את המחלוקת המפורסמת מערכה לקראת מערכה, שי"א לברך בחול כיון שיסודו כמו כל שבת בשביל שלום בית, וי"א שלא לברך בחול כיון שהוא מנהג בעלמא, וע"ז כתב שמבין המערכות הללו שנחלקו בזה, כולם מודים שבשבת שיבלאו הכי ש את התקנה של שלום בית, שני הצדדים הנ"ל מודים שיש לברך, דאף אם מצד כיפור הוא מנהג, אולם סו"ס מצד שבת הוא מיסוד התקנה של שלום בית. ואילו הסמ"ג הוא סברא עצמאית, מחוץ לשני המערכות הללו, שסובר דכל נר שאינו לצורך אכילה אין לברך עליו, אבל אינו בכלל המחלוקת הנ"ל, ולא נתקבלו דבריו, וכמבואר בדברי המהרי"ל שהזכיר המשיב בסי' נג, וכן בסי' קמד, שכתב: וכ"ש דכול' רבוותא פסקו דיש לברך כשחל להיות יו"כ בשבת ולא חיישינן אדסמ"ג, אלא חשבי ליה שלום בית אפי' בלא אכילה, עכ"ל.
ו. לענ"ד דעת מרן זיע"א לברך מחמת המנהג שראה אצלנו, ושהוא תואם לדעתו של מרן הש"ע, שהכריע ע"פ הרא"ש שהיה מעמודי ההוראה וכו'. ומאחר שכך הכריע בגדלו מרן הש"ע, וקיבלנו הוראותיו, לכן אין צורך לבטל המנהג. אלא שבחזו"ע נוסף חיזוק וביסוס להכרעתו של מרן הש"ע ע"פ הרא"ש. והנלע"ד כתבתי.
והיעבת"א
 
בזמן שבמקום שמשם לקח עוקץ הטענה מבואר שוברו בצדו שאינה טענה כלל לדעת המשיב, זה חמור ביותר!
לענ''ד זה חמור ביותר לקרוא לת''ח 'גנב' בו בזמן שהיה אפשר לדון לכף זכות ולומר שדבר זה עלה לו ברעיונו של הכותב מעצמו כי זה דיוק פשוט מאד [ולפי שעה שכח או לא שם לבו שגם הבחור כ''כ], וכמדומני שגם אני דייקתי את זה מעצמי, וא''כ מי הוא הנביא שאמר לו שזו גנבה??? ובכלל, מש''כ לרמוז מתשובת הרא''ש לגבי נידוי וחרם, יש להסב את לבו למש''כ בשו''ע יו''ד סי' שלד סעיף מג שהמבזה את החכם חייב נידוי, והיה לו ולמערכת קול יוסף לחשוב אלף פעמים ולשאול רבנים גדולים לפני שמעיזים לכתוב כך.
 
חזור
חלק עליון