יש ר"ש יסודי במסכת כלאיים גבי המסכך גפנו על שדה חבירו.
איש מבית לוי
Member
עיין בחולין סוף פרק השוחט ובע"ז דף נג. לענין המשתחווה לבהמת חבירו וברמב"ן שם
עיין תוס' יבמות סו"פ הערל שהלכה זו נאמרה רק בדבר התלוי גם במחשבה ולא בדבר התלוי רק במעשה
ועיין ביה"ל בסי' רנג מרע"א לענין המוריד קדירת חבירו מהכירה ע"מ שלא להחזיר האם נאסרה בחזרה
עיין תוס' יבמות סו"פ הערל שהלכה זו נאמרה רק בדבר התלוי גם במחשבה ולא בדבר התלוי רק במעשה
ועיין ביה"ל בסי' רנג מרע"א לענין המוריד קדירת חבירו מהכירה ע"מ שלא להחזיר האם נאסרה בחזרה
הכוונה לדברי הרע''א שם
מיקרופדיה תלמודית:דבר שאינו שלו – ויקישיבה
ואזכה לחדש
Active member
אשמח לשמוע.
ואצרף מש"כ בזה לפני זמן מה.
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו
ילה"ס מהו "שלו" גבי איסורים, ומאי בעינן בשביל שיוכל לאסור, האם צריך שזה יהיה "שלו" והיינו דנצרכת בעלות על הממון בשביל להחיל עליו שם איסור או שצריך שהבעלים לא יקפיד על זה, והיינו דכוח החלת האיסור אינו קשור בעצם החלתו לבעלות אלא צריך שלא יהא מעכב על חלות האיסור ובעלות האחר זהו דבר שמעכב את החלות איסור.
עי' ע"ז [נג:] אמר רחמנא, 'ואשריהם תשרפון באש', מכדי ירושה היא להם מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו, אלא מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים, וכי אתו עובדי כוכבים שליחותא דידהו עבדי.
ה"פ דהא כתיב בקרא 'ואשריהן תשרפון באש' ולכאו' תמוה הרי א"י שייכת לעמ"י מאז מעולם וכל האשירות שעשו האמוריים לא הועילו דהא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובי' בגמ' שצריך לשרוף משום שמאז חטא העגל עמ"י גילה בדעתו שהוא חפץ בעבודה זרה, וממילא מהני איסורי האמוריים דהא עשו כן בשליחות ישראל.
ופליגי התורי"ד ורש"י בזה דרש"י כ' וז"ל הילכך הויא עבודת כוכבים של ישראל עכ"ל, ומשמע שכשאמרו בגמ' דשליחות דידהו קעבדי התכוונו לשליחות גמורה, ואע"כ עבודת הגויים הם כע"ז של ישראל בעצמם וצ"ב מאי הוצרך לזה, ובתורי"ד כ' וז"ל אבל שליחות דהכא אינה אלא הוכחה בעלמא דברצונו הוא עובדה והוא מרשהו ולא מישתרי משום דהוי דבר שאינו שלו עכ"ל והיינו דל"ה מדין שליחות רגילה אלא מדין "הסכמה" ו"גילוי דעת" ותו לא דהא אי הוי שליחות רגילה הא קיי"ל דאין שליחות לגוי [1] ועוד דהא קיי"ל דאשלד"ע [ושמעתי די"א שבגויים לא נאמר אשלד"ע].
מ"מ צל"ע אמאי נאיד מדב' רש"י וכ' דהוי הוכחה וראיה בעלמא ולא שליחות גמורה ואמאי התורי"ד נאיד מדב' רש"י ול"מ לפרושי הכי דהא הוא לא פי' טעמו [ואמנם אפש"ל כהנ"ל או משום שאין שליחות לגוי או משום שאשלד"ע אבל ידועים דב' המחנ"א שם שהכלל שאשלד"ע לא שייך לגבי גוי].
והנראה בביאור הענין הוא, דרש"י ס"ל דהחידוש בזה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא דבעינן שהדבר יהא "שלו" ובעינן שלמקדיש או לאוסר יהא בעלות בחפץ ורק עי"ז חל האיסור והקדושה, וממילא הוצ"ל דאי עבדי, בשליחות גמורה קעבדי, שאז כאילו ישראל עצמם עובדים את האשירות הללו ורק אז יצטרכו לשרפם, ובאמת אי הוי רק "הסכמה" בעלמא באמת לא היו צריכים לשרוף דהרי האמוריים אסרו דבר שאינו שלהם, דהרי אין להם בעלות על זה אלא שהם פועלים בכוח הסכמת הישראל והאי ל"ח דבר "שלו", אבל התורי"ד סבר דכל מאי דבעינן זה שלא תהא קפידה של הבעלים, והיינו דבעינן שלא תהא מניעה מצד בעלות האחר להחיל את האיסור על החפץ, וממילא הכא שישראל לא מנעו והסכימו לאמוריים לעבוד לאליליהם אז אין אמנם זה לא "שלהם" אבל גם אין חיסרון מצד שזה "לא שלהם" דהרי אין שום קפידא מצד הבעלים [הישראלים].
ובאמת לפי"ד יל"ד האם אדם יכול לאסור חפץ של הפקר דהא אי נימא דבעי' שהחפץ יהא "שלו" הרי החפץ עדיין לא "שלו" דאין לו שום בעלות בחפץ, אבל אי בעי' דלא יהא לזה עיכוב שזה "לא שלו" הפקר לא יכול להיות לזה עיכוב שזה לא שלו דהרי אינו בבעלות א"א אחר.
ועי' חולין מ. דאמרי' התם דאם היתה בהמת חברו רבוצה לפני עכו"ם כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, והק' הראשונים מדוע לא עוסקים במקרה הפשוט שאדם מרביץ את בהמת חברו ומדוע הוצרכו לזה שכבר היתה רבוצה, ותי' רש"י שם וז"ל לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה ונעשית שלו, אלא ע"ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה, והק' תוס' שם איך תועיל הגבהתו הא קיי"ל דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה מפני שאינו שלו וזה משום שאינה ברשותו, ויל"ע בדב' רש"י מה יענה על כך [ואי"ל דס"ל דחלוק הקדש מסוגיין דהכא ל"ב "שלו" דהא כתיב להדיא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו].
וע"כ פליג דחשיב כ"שלו" משום דחלוק מהקדש, דבהקדש בעי בעלות גמורה והכא סגי "שייכות" על החפץ והיינו שיהא בכוחו להחיל חלות על החפץ ואכתי צ"ב מדוע בהקדש צריך בעלות גמורה ובשאר גוונא סגי ב"שייכות" לחפץ ותו לא.
ע"ע שם ד' מא. דשותפין ששחטו את בהמתם יחד שניהם יכולים לאסרה ומדב' התוס' [ד"ה ת"ש] משמע שיכול לאסור רק את חלקו ולא את של חברו, ולעומתו הרמב"ן כתב [ע"ז מז:] שכאשר שותף אחד עובד לחפץ, הוא אוסר בכך גם את חלקו של חברו.
ושוב משמע דתוס' ס"ל דבעי' שהחפץ יהא "שלו" בשביל שיוכל לאסרו וזהו ליכא בשותפין, והרמב"ן סבר שכיון שלכאו"א מהשותפין יש לו "שייכות" לממון ממילא יוכל לאסרו, וכדב' רש"י לעיל.
וע"ע ברא"ה בבדה"ב [על ב"ב ב:] דתמה היאך שייך לומר שמחיצת הכרם שנפרצה ולא גדר בעל הכרם ה"ז קידש וחייב באחריותו, הרי אין אדם דבר שאינו שלו ובי' דכיון דשותפין נינהו ל"ח אינו שלו והתם ליכא למימר דס"ל דהכל תלוי בקפידת הבעלים, דהא פשיטא דבעל התבואה מקפיד על כך שגפניו של בעל הכרם אוסרות את תבואתו,, אלא ע"כ כמו שפי' בדעת הרמב"ן ורש"י דבעי' קשר ו"שייכות" לחפץ ובשותפין יש לכאו"א "שייכות" בכל החפץ.
עוד מצאנו שם [חולין מ: מא.] גבי קרבן חטאת, דדיני' אי כלפי אדם המקריב חטאת שייכת סברא "דכיון דקני ליה לכפרה דידיה דמיא" ולכאו' אי נימא דבעי' דיהא "שלו", הכא הא אינו שלו אבל אי נימא דבעי' "שייכות" א"ש, דהרי כיון שהקרבן הזה מכפר עליו אז יש בינהם שייכות מסוימת.
ע"ע [ע"ז נד.] ז"ל אעפ"י שאמרו המשתחווה לבהמת חברו לא אסרה, עשה בה מעשה אסרה [עיי"ש באריכות] ואכ"מ מ"מ קשיא היאך מועיל המעשה להחלת האיסור, הריטב"א [נג:] כ' בזה וז"ל דדמי כמאן דקני ליה בשינוי דומיא דגזלן עכ"ל ומוכחא מילתא בדב' הריטב"א דבאמת כל מאי דמהני מעשה היינו דוקא כשעשה שינוי בגוף החפץ דאז דמי לגזלן אבל אל"כ ל"מ, עוד י"מ דכאשר האיסור נעשה ע"י מעשה דמי לרובע ונרבע דאיסורם תלוי במציאות המעשית, וממילא לא אכפת לן אי בעלים הוא אי לאו.
והיינו דפליגי בשורש הדין של "מעשה האוסר" אי בעינא מעשה מצד הגברא, או דבעינא עשייה בגוף החפצא, דהריטב"א סו' דבעינא עשייה בגוף החפצא וממילא הוצ"ל דבכל האי גוונא דאיכא "מעשה האיסור" בעי' שיהא שינוי בגוף החפצא [כדנימא להלן] ולעומתו רוב הראשונים סו' דבעי' מעשה מצד הגברא, וממילא כל שעשה פעולה הקשורה לחפץ בצורה כל שהיא יתחייב [וממילא לא אכפת לן אי בעלים הוא אי לא].
יסוד לדברינו נמצא בע"ז [נד.] כאשר אדם מנסך יין בין קרני בהמת חברו דקיי"ל דכעושה בה מעשה דמי ואסורה, דלפי הריטב"א דבעינן עשייה בגוף החפצא צ"ל שלא רק ניסך יין ע"ג קרניה אלא בעי' עשייה בגוף החפצא וכגון שחקק בקרניה מקום לניסוך, וכדכ' הריטב"א להדיא שם [ד"ה כגון] וז"ל כגון שנסך לה יין בין קרניה ועביד בה מעשה, פירוש, דכיון שעשה בה מעשה, אסרה, אעפ"י שאינה שלו, ומיירי בשעשה שם מעשה ניכר כגון שחקק בקרניה מקום לניסוך, משא"כ שאר הראשונים יבארו בפשיטות שיש מעשה מצד הגברא מחמת עצם הניסוך.
אבל לאור דברינו לעיל אפשר לבאר ביאור שלישי מדוע המעשה מועיל להחלת האיסור, והיינו משום שהמעשה יוצר קשר מעשי בין האדם האוסר, לבין החפץ הנאסר, דהרי באמת אין בינהם קשר ממוני כלל וכלל.
אבל כולי האי הוי אי נימא דכולי האי איסורא בחדא מחתא היא, אבל ז"ק דהא לא מצינו שום דימוי בין עבודה זרה לכלאים בתלמוד בבלי, אלא רק בירושלמי [עי' קוב"ה סי' סא באריכות] ועמד בזה בעל המכריע וכ' וז"ל ונראה לי לתרץ משום דלא דמו להדדי דהשוחט לע"א אף על פי שיש שם מעשה אין המעשה יכול לאוסרה עד שיחשב עליה לע"א אם כן המחשבה היא שאוסרה וכ"ו אבל המסכך גפנו על תבואתו של חברו המעשה הוא האוסר שעירב גפנים עם תבואה וכ"ו מידי דהוה אמבשל בשר בחלב שאף על פי שהיו של חברו נאסרו בהנאה כיון שעשה בהן מעשה והמעשה הוא שאוסר [סי' ח].
ביאוה"ד הוא דחלוק איסור ע"ז מאיסור כלאים בעיקר איסורו, דעבודה זרה עיקרה הוא במחשבתו משא"כ בכלאים דסיבת האיסור היא עירוב הגפנים בתבואה אלא דמצרכי' בצורה של תנאי בעלמא, את ריצויו מהענין.
אבל ק' לפי"ד בדב' התורי"ד דכ' דכל טעם הדין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא משום שיש עיכוב מצד בעלות השני, ק' בכלאים מדוע אדם לא אוסר דבר שאינו שלו.
ואפש"ל עפי"ד הר"ש משאנץ [כלאים פ"ז מ"ד] שחילק בין ע"ז לכלאים וכ' וז"ל גבי ע"ז לאו שמיה תקרובת ע"ז כיון שאינו שלו וכ"ו וגבי כלאים היינו טעמא דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה של אחרים עכ"ל, ביאו"ד הוא דע"ז שונה מכלאים משום שבע"ז אין בכלל בסיס לאיסור מחמת שאינו תקרובת בכלל, אבל בכלאים יש בסיס לאיסור רק שאין משמעות לרצונות שלו מחמת שאין קשר בין האוסר לנאסר.
וביתר ביאור החילוק בין ע"ז לכלאים הוא שבכלאים בעי' החלת שם 'תקרובת' על החפץ, והחלת שם איסור שכזו מצריכה את רשות מהבעלים שהם הקובעים את מהותו של החפץ, אבל כלאים אינו החלת שם כלאים, אלא שהמציאות המעשית שתבואה וגפן מתערבים יחד יוצרת איסור, וכל מאי דבעי' ניחותא מצד הבעלים אינה קשורה לעצם האיסור אלא להגדרת מציאות הערבוב ל'זריעה' וממילא סגי ב"שייכות" לחפץ.
נמצאנו למדים שיש שלוש הגדרות במושג "שלו" גבי איסורים.
א. איסורים הנובעים מבעלות, כגון הקדש, שענינו הקנאה ויחוד של החפץ לרשות גבוה, ובאיסורים מעין אלו בעינא בבעלות גמורה על החפץ בשביל להחיל את האיסור.
ב. איסורים הנובעים מהחלת 'שם' איסור, וכגון עבודה זרה, שבאיסורים כאלו כל מאי דבעינא זה שלא תהא הפרעה מצד בעלות של אדם אחר.
ג. איסורים הנובעים במציאות, כגון כלאים, שבאיסורים כאלו צריך קשר מעשי עם החפץ, היינו "שייכות" ותו לא, ומכוח שייכות זו אפשר לאסור גם דברים שהם בבעלותו של אדם אחר.
[והיינו שה"שלו" דבעי' לאיסור נחלק לשלושה או "שלו" בצורה של בעלים, או "שלו" בצורה של שייכות, או "שלו" בצורה שא"א לא מערער אחר מעשיו].
עד כאן מפי השמועה.
[1] ואכן המחנ"א שו"ש סוף סי' יד כ' דיש כאן ראיה דיש שליחות מגוי לגוי.
נושאים דומים בפורום
