כמון בפסח

[איש תם]

אפשר לחלוק בזה בשיקול הדעת, אבל דבר אחד מוסכם שכל זה אליבא דמ''ד חמץ חוזר וניעור, וא''כ היתרו של הרב אבידר יהיה אסור לתימנים שמחמירים כמ''ד חוזר וניעור ואע''פ שבס''ס הם מקילים מ''מ כבר דחינו את שאר הספקות לעיל.

לא דחית שיש צד כזה, ועדיין מצטרף לס"ס.

הוא אשר אמרתי וזו היתה כונתי, דמכיון שודאי יחלט היה אפשר להתיר לכתחילה ע''י חליטה, ואעפ''כ חזינן שנחלקו בזה אחרוני זמנינו, האוסרים לא הסמכו על חליטה, והמתירים רק צרפו לסניף כי גם הם מבינים שזה לא ודאי חולט גם בכה''ג.

ואני חושב שבתבלין אין צד שלא יחלט, אם תבלין לא ודאי נחלט, אז דברים אחרים ודאי לא נחלטים.

לא הבנתי כונתך, אם הכונה למג''א ס''ק מב הרי שהמחצית השקל כתב שלמ''ד אינו חו''נ שרי אף בפסח, והכא איירינן אליבא דמ''ד שחו''נ.

אכן, אבל אין ראיה שהשו"ע פוסק דחו"נ, כי רק בא להשמיע שכאן גם למ"ד חו"נ אין חשש. [וזה מה שמפורש במג"א ומפרשיו].

 

[הלוי]

לא דחית שיש צד כזה, ועדיין מצטרף לס"ס.

נכון, כי על זה כתבתי שתלוי בשיקול הדעת, אבל הוספתי שגם אתה שסובר שיש צד כזה לצירוף מ''מ זה אינו מספיק, כי אין עוד ספק לצרפו, דמש''כ הרב אבידר שיש ספק אם נמצא כאן שבולת שועל, והוי ספק ספקא א''כ תתבטל חומרת התימנים שמחמירים החוזר ונעור, כי על כל תערובת נאמר שמא אין בחלק זה של התערובת חמץ ואת''ל שיש, שמא חמץ אינו חוזר ונעור, וא''כ ע''כ שלא שייך לצרף את הספק שמא אין כאן שבולת שועל, דכיון שנאבד בתערובת כל התערובת אסורה, כי זו החומרא של איסור משהו, ורק כאשר ברור לנו שאין במקום מסויים חמץ יש להקל כמבואר בסי' תסו. ואת השאילתות א''א לצרף כי גם לשאילתות אסור להחמיץ כדי לבטל.

ואני חושב שבתבלין אין צד שלא יחלט, אם תבלין לא ודאי נחלט, אז דברים אחרים ודאי לא נחלטים.

הבנתי את דעתך, אבל כתבתי שכל שאר הפוסקים לא הבינו כך, כי אחרת לא היו נזקקים לספק ספקא ולכתוב עמודים שלמים, אלא היו צריכים להורות שמותר ע''י חליטה. וגם לפי שיטתך דשרי ע''י חליטה, מ''מ כהוראה לציבור זה בעייתי, דמאן לימא לן שכולם יקפידו לחלוט כהלכה, הלא ישנם גם עמי ארצות שלא יודעים מה זה חליטה, ואפילו אם נכתוב על האריזה, עדיין אי אפשר לסמוך עליהם שיעשו כהוגן. וגם אצל בני תורה יכול להיות מכשול, כי הרגילות אצל הנשים בשאר ימות השנה לא להקפיד להכניס את התבלין דוקא כשהקדרה רותחת, וא''כ אפשר בקלות לבוא לידי תקלה.

אכן, אבל אין ראיה שהשו"ע פוסק דחו"נ, כי רק בא להשמיע שכאן גם למ"ד חו"נ אין חשש. [וזה מה שמפורש במג"א ומפרשיו].

כוונתי שכמו שהפוסקים ראו לנכון שיש סתירה במש''כ בסי' תמב ס''ד שסתם כהרמב''ם, א''כ גם הכא חזינן סתימה, והוספתי שגם בסי' תסו ס''ד סתם לאסור, נמצא שיש שלש סתימות נגד סתם וי''א וכל התירוצים שנאמרו הם דחוקים ודחויים ע''י האחרונים עצמם, ובפרט שלא כל הפוסקים התייחסו לסתימה שבסי' תמב ותסו.

 

[abc123]

וכשרות ב"י לא מביאים מו"ל? החשש יותר גדול בכמון?

 

[ע"ה ס"ט]

וכשרות ב"י לא מביאים מו"ל? החשש יותר גדול בכמון?

?

 

[בנימין לוריא]

האם משהו יודע מה דעת מורנו הראשון לציון שליט"א
בענין אכילת כמון בפסח

 

[abc123]

?

כתב פה לגבי הכמון של הרב מחפוד.
שאלתי מה הדין בכמון ב"י? מביאים ממקום עם חשש בשדות? ואז מה עושים סומכים על הקולות של 'לפני פסח'?

 

[ע"ה ס"ט]

שאלתי מה הדין בכמון ב"י? מביאים ממקום עם חשש בשדות? ואז מה עושים סומכים על הקולות של 'לפני פסח'?

מי אמר שמביאים ממקום עם חשש?

 

[ע"ה ס"ט]

הפולמוס הגדול > כמון בפסח? הפסיקה הדרמטית במחלוקת הראשונים לציון | המחדש | כל החדשות והעדכונים

האם המחלוקת המפורסמת בין שני ראשונים לציון באה לסיומה? פסיקה מנומקת של הגר"י רביב בספר חדש מציגה טעם נוסף להיתר השימוש בכמון בפסח

hm-news.co.il

ולכאו' דבריו תמוהים, דהיכן מצינו דבעי' שיהיה חמץ ניכר?
אם יש למישהו את התשובה המלאה להעלות אודה מאוד.

 

[ציון ש]

מצ"ב מש"כ בזה משיעורי הרב יאיר עזיז שליט"א
הכמון בפסח - ע"פ שיעורי הגאון רבי יאיר עזיז שליט"א במח"ס מנחת יאיר

שאלה בענין הכמון, שידוע שיש בתוכו לפעמים גרגרי שיבולת שועל וא"א לבוררו לגמרי כיון שהכמון נראה בדיוק כמו שיבולת שועל, ואף אם התבטל הרי אינו חמץ בערב פסח כיון שלא נרטב עדין, האם מותר לשימוש בפסח.
הגרב"צ מוצפי חיבר על זה שיר 'כל מי שישמור עצמו בחג הפסח מאכילת מזון המכיל כמון. יזכה לברכות המון. וגם לרוב ממון. ויהיו לו בנים צדיקים וחסידים מרביצי תורה בהמון, ומשמיעים קולם בדברי חכמים כפעמון, ומלאים מצוות כרמון. ישרים וחכמים אנשי אמון. וישבו בישיבה של מעלה בזימון. ויזכו לאור הגנוז והטמון.'

תמ"ז סעיף ד' השולחן ערוך כתב בסתם שאם נתערב חמץ קודם הפסח ונתבטל בס' אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו והוא דעת ספר התרומה וכתב עוד ויש חולקים, והוא דעת רבינו יואל (הראבי"ה). ודעת הרמ"א שאם נתערב לח בלח אינו חוזר וניעור ויבש ביבש חוזר וניעור.
ויש לשאול למה החמץ חוזר וניעור הרי האיסור כבר נתבטל.
המרדכי בפסחים (תקנד – ה) העמיד המחלוקת בדין היתר בהיתר לא בטל שדעת הראביה שחוזר וניעור היא משום שהיתר בהיתר לא בטל ואילו דעת הספר התרומה שהיתר בטל בהתר וא"כ גדר הדבר שחמץ לא באמת חוזר ונעור אלא מלכתחילה הוא אינו בטל והראביה תמך דבריו ע"פ הגמ' בנדרים ע"ו. אמרו לו לר"א אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבילו כלי לכשיטמא ליטהר' ומשמע שטעמו משום שאינו בטל מלכתחילה.
יש להקשות לדרך זו שבערב פסח יש איסור דאורייתא על החמץ משעה שישית ובטל ב-ס' באותו זמן, ואם כן דבר שנתערב קודם פסח טרם שהגיע דינו חמץ במשהו כבר היה בס' ונתבטל איסור בהיתר ואין לו לחזור וליעור כשיכנס לפסח שאז איסורו במשהו.
ותרץ המהרי"ל שאין אומרים חוזר וניעור להקל אלא להחמיר. ובסברת הדבר שמעתי שלא מחילים איסור כדי לבטל את האיסור משום שאין בזה נפקא מינה.
ולפי זה אם כבר חל עליו איסור היה מתבטל בכגון אם נתערב לאחר שעה שישית בערב פסח שהיה אסור בעין בעצמו ואחר מכן התערב בס' מתבטל ואינו חוזר וניעור בערב פסח.
והנה הר"ן בתשובה וכן הראב"ד בספר תמים דעים הביאו ראיה שהיתר בהיתר בטל ממשנה בכלאים בתחילת פרק ט' צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם הרוב מן הגמלים מותר' כלומר לתופרו בפשתן, ואף על גב דהוי היתר בהיתר בטל ובכל אופן אינו חוזר ונעור כשיתפרנו בבגד של פשתן והוכיח מזה דהתר בהיתר בטל.
אבל הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה סימן לח וכן הפרי חדש כתבו סברה לדחות ראיה זו שכיוון שצמר אסור לתפור אותו בבגד פשתן שלבוש בו זה נקרא איסור בהיתר אפילו כעת כשאינו תפור בבגד ולכן שייך עליו ביטול מה שאין כן בחמץ.

הדרך השניה בדעת המתירים שהיתר בהיתר לא בטל לכולי עלמא ונחלקו האם החמץ נקרא איסור כיוון ששמו עליו ובטל או שהחמץ קודם זמן איסורו נקרא היתר והוא לא חוזר ונעור וכבר נסתפק בזה הפרי מגדים בפתיחה (חלק ג' פרק ד אות ה') וכן הנודע ביהודה (תניינא או"ח סימן עב)
ויהיה נפקא מינה בזה כשנתערבו גרגירי דגן כגון שיבולת שועל בכמון שאי אפשר לזהות אותם ואינם מחמיצים עד שיבשלם ואז יבשלם בפסח ויחמיצו בפסח ואיסורם במשהו שלפי הצד הראשון הרי בטל כיוון שהם היתר בהיתר הולכים אחרי הרוב שהוא הכמון, ולדרך השניה שטעם הביטול משום שחמץ שמו עליו אינם חמץ ואינם בטילים עד שיתבשלו.
ובשו"ת שמע שלמה אסר את הכמון ויש חולקים בזה הרב צבי פסח פרנק במקראי כתב להתיר בזה (פסח חלק א' סימן ע"ג).
וכיום זה תלוי בהכשרים ממה ששמעתי בהכשר מחפוד הם מביאים כמון מהודו ששם שיבולת שועל לא יכולה לגדול ועוד בוררים ברירה ידנית של אוכל מתוך פסולת. ובבית יוסף משתמשים במכונות מיוחדות שמבדיקה שלהם אחוז הדיוק שלה הוא 100 אחוזים ועוד משרים את הכמון קודם הטחינה במים.
מספרים על הרב עובדיה זצ"ל שבאו אליו בשאלה לגבי סוכר שהתערב בו מעט קמח קודם הפסח ואסר להשתמש בו. בילקוט יוסף (עמוד) הסתפק האם זו הייתה הוראת שעה או הוראה קבועה.
ובשו"ת ברית אברהם (לרב אברהם דניאל חלק א' סימן כ') מספר ששמע מהרב בן ציון שמי שעושה יין צריך להיזהר שהסוכר שהוא שם בענבים כשר לפסח ואין בו משהו קמח מכיוון שמי פירות אינם מחמיצים אבל בפסח עצמו מוזגים את היין במים ויש לחוש שזה מחמיץ ואפילו ממהר להחמיץ יותר על ידי המי פירות כלומר שאותם מעט מים שמוזג ליין יחמיצו את מעט הקמח שהתערב בסוכר וחמץ בפסח במשהו ולכן יש למזוג את היין במים קודם הקידוש קודם הפסח.

ג. עד כאן הבאנו ב' דרכים למאן דאמר אינו חוזר ונעור וכמו הפשטות שפסק מרן אבל למאן דאמר חוזר ונעור ביארנו כדבר פשוט שהטעם משום שהיתר בהיתר לא בטל ולפי זה חמץ שנתערב בערב פסח אינו חוזר ונעור כמו שהזכרנו מקודם אלא שבמשנה ברורה כתב שאף מה שנתערב בערב פסח חוזר וניעור בפסח ומשמע שסובר שדעת האוסרים אינו משם שחמץ לא בטל קודם זמן איסורו.
ויש בזה דרך נוספת שלמ"ד חוזר ונעור באמת החמץ התבטל קודם הפסח מכיוון שהיתר בהתר בטל אבל בפסח עצמו החמץ חוזר ונעור אפילו שהוא כבר התבטל קודם מכיוון שביטול הוא לא כמאן דליתא אלא כמאן דאיתא.
וכך נראה בשיטת הראב"ד שהביא ראיה שחוזר ונעור מבכורות כב. הלוקח ציר מעם הארץ משיקן במים וטהור ממה נפשך כלומר שהמים שבתוכו טמאים ממגע ע"ה והציר טהור שהוא זיעה ואם יש רוב מן הציר טהור, ואם יש רוב מן המים טמא ומכיון שלא ידעינן מה הרוב טמא. ואם השיקו במקווה טהור ממה נפשך שאם היה מים רוב טהור מדין השקה ואם הציר רוב כבר היה טהור מדין רוב.
ומוסיפה הגמרא שכל זה לעניין להטביל פיתו דהיינו כשאוכלו ביבש אבל לקדרה חוזר ונעור, כלומר שכל מה שמועילה השקה זה כשלא מערבים את הציר במים אחרים אחר כך אבל אם ערבן במים אחרים אחר שהשיקן חוזר הכל ונהיה טמא שהרי לצד שהציר הוא הרוב ההשקה לא הועילה לטהר שהרי הוא אוכל ולא משקה, ואם כן המים שבתוכו נשארו טמאים ואחר כך כשפגשו מים אחרים הם מטמאים אותם בטומאת משקים ברגע שפוקע מהם הביטול ברוב.
הרי לך שיש ביטול שהוא כמאן דאיתא שהרי כשהשיקו במקווה היה מותר לטבל פיתו ובכל זאת לאחר שנתערב במים חוזר ונעור ואם כן חזינן שהראבד מקשר חוזר ונעור של איסור בהיתר לחוזר ונעור של היתר בהיתר ועל כורחינו שטעמו כמו שאמרנו שביטול הוא כמאן דאיתא ולכן חוזר ונעור. ולפי זה את א"ש דעת המשנה ברורה שגם המתערב בערב פסח חו"נ בפסח.
ודחה ראיתו שיש חילוק שבסיר שהאיסור גדל וחוזר ונעור לבין השתנה דין החפץ כמו בחמץ בפסח. ולכאו' זו סברת השו"ע שסותר עצמו שכאן סתם שאין החמץ חוזר ונעור ואילו ביורה דעה צ"ט ס"ו כתב בב"י שהמוסיף איסור לאחר שהתבטל בס' חוזר וניעור ושזו הסכמת הפוסקים וכן משמע בעוד מקומות (ס"ס צ"ד וס"ס ק"ט) וע"כ שחילק בין התווסף לנשתנה דינו וכסברת הראב"ד (ושם כתב ברמ"א בין בלח בלח בין ביבש ביבש חוזר ונעור).
ועוד אפשר לחלק בין הוכר האיסור לבין לא הוכר האיסור הדרך שכשמתווסף הוכר האיסור ושייך לטועמו לבין לא הוכר האיסור ובלח שייך הוכר איסור וגזרו יבש ויבש אטו לח.
חלב שנתערב במים הרמ"א (צט ו) כ' להיתר, והקשה הרע"א שם (לח) על הפמ"ג שאוסר חלב חיה שנתערב בחלב שחוטה. דהיתר בהיתר לא בטל מין במינו בדבר שיש לו מתירין ע"י שישתמש בצורה מסוימת. (דהרי"ף כ' שזיעת בשר הופכת הלחם לבשרי מדין דבר שיש לו מתירין, והקשה הר"ן דדבר שיש לו מתירין בטל במין בשא"מ, ותירץ דכיון דהכא יכול לאוכלו מיד עם בשר הוא חמור יותר מדבר שיש לו מתירין).
לרע"א מקרי איסור בהיתר כיון שאסור לאוכלו עם בשר וראיתו מצמר גמלים בצמר רחלים דבטל כמו שהוזכרה סברתו לעיל בצירוף שצמר בצמר הוי מין במינו בשמו.