מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף (לט ז)
במדרש תנחומא וישב סי' ט', ובכל יום ויום הולכת אצלו ואומרת לו התרצה לי והוא אומר כבר נשבעתי, והיא אומרת לו אני מעוורת עיניך והוא אומר ה' פוקח עורים, כאן תהא מיתתך בכבלים והוא אומר ה' מתיר אסורים. ויש שפירשו שכוונת המדרש שרצתה להרגו, וכ"כ בפרשת דרכים דרוש ב' והביא שכ"כ מהר"ש יפה ז"ל [ולכאורה מלשון המדרש אין הכרח, די"ל דכוונתה "כאן תהא מיתתך" היינו שלא ישתחרר מבית האסורים עד יום מותו, ולא שתהרגנו].
והקשה שם א"כ איך היה מותר ליוסף למסור נפשו על כך, הרי בן נח אינו מצווה על קידוש ה' כדאמרינן בסנהדרין עד. עי"ש. ואין לומר שהחמיר על עצמו, שהרי הרמב"ם כתב בהלכות יסוה"ת פ"ה ה"א דכל מי שפטור מלמסור נפשו ולא עבר ומת הרי זה מתחייב בנפשו.
ובספר עץ החיים לרבי חיים אבולעפיה זצ"ל כתב ליישב, דכל מה שבן נח אינו מצווה על קידוש ה' היינו דוקא באחד משאר מצוותיו משום דחשוב אנוס על זה, אבל על עריות חייב למסור את נפשו, והטעם משום דאמרינן ביבמות נג: אין אונס בערוה משום דאין קישוי אלא לדעת, א"כ אינו נחשב אנוס, ולכן גם בן נח חייב למסור את נפשו. והביאו בספר שמע שלמה לרבי יעקב ישראל אלגאזי זצ"ל (אבי המהרי"ט) בפרשת מקץ, והסכים לדבריו.
ולכאורה יש לדון בזה, דמ"מ מה מחייב אותו למסור את נפשו וליהרג, אע"פ שיודע שיעבור עבירה בלא אונס, הרי אינו מצווה על קידוש ה'. תדע, דהא בישראל בעבירה שאין דינה ביהרג ואל יעבור כגון ביאת חייבי לאוין, אם אנסוהו גוים על זה אע"פ שיודע שיעבור בלא אונס [דאין אונס לעריות], מ"מ אינו צריך למסור עצמו להריגה ואסור לו ליהרג על זה, וא"כ הכי נמי בבן נח לגבי עריות גמורות כיון שאצלו אין בזה דין יהרג ואל יעבור א"כ הוי כחייבי לאוין של עריות בישראל, וצ"ע.
ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף (לט ז)
במדרש תנחומא וישב סי' ט', ובכל יום ויום הולכת אצלו ואומרת לו התרצה לי והוא אומר כבר נשבעתי, והיא אומרת לו אני מעוורת עיניך והוא אומר ה' פוקח עורים, כאן תהא מיתתך בכבלים והוא אומר ה' מתיר אסורים. ויש שפירשו שכוונת המדרש שרצתה להרגו, וכ"כ בפרשת דרכים דרוש ב' והביא שכ"כ מהר"ש יפה ז"ל [ולכאורה מלשון המדרש אין הכרח, די"ל דכוונתה "כאן תהא מיתתך" היינו שלא ישתחרר מבית האסורים עד יום מותו, ולא שתהרגנו].
והקשה שם א"כ איך היה מותר ליוסף למסור נפשו על כך, הרי בן נח אינו מצווה על קידוש ה' כדאמרינן בסנהדרין עד. עי"ש. ואין לומר שהחמיר על עצמו, שהרי הרמב"ם כתב בהלכות יסוה"ת פ"ה ה"א דכל מי שפטור מלמסור נפשו ולא עבר ומת הרי זה מתחייב בנפשו.
ובספר עץ החיים לרבי חיים אבולעפיה זצ"ל כתב ליישב, דכל מה שבן נח אינו מצווה על קידוש ה' היינו דוקא באחד משאר מצוותיו משום דחשוב אנוס על זה, אבל על עריות חייב למסור את נפשו, והטעם משום דאמרינן ביבמות נג: אין אונס בערוה משום דאין קישוי אלא לדעת, א"כ אינו נחשב אנוס, ולכן גם בן נח חייב למסור את נפשו. והביאו בספר שמע שלמה לרבי יעקב ישראל אלגאזי זצ"ל (אבי המהרי"ט) בפרשת מקץ, והסכים לדבריו.
ולכאורה יש לדון בזה, דמ"מ מה מחייב אותו למסור את נפשו וליהרג, אע"פ שיודע שיעבור עבירה בלא אונס, הרי אינו מצווה על קידוש ה'. תדע, דהא בישראל בעבירה שאין דינה ביהרג ואל יעבור כגון ביאת חייבי לאוין, אם אנסוהו גוים על זה אע"פ שיודע שיעבור בלא אונס [דאין אונס לעריות], מ"מ אינו צריך למסור עצמו להריגה ואסור לו ליהרג על זה, וא"כ הכי נמי בבן נח לגבי עריות גמורות כיון שאצלו אין בזה דין יהרג ואל יעבור א"כ הוי כחייבי לאוין של עריות בישראל, וצ"ע.