מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך (טז כב)
פירש רש"י "ולא תקים לך מצבה" מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפילו לשמים. ולכאורה נראה, שהאיסור הוא רק בהקמת המצבה, אבל להקריב עליה או לנסך עליה בזמן היתר במות שמותר להקריב בחוץ, אין איסור מצד הך לאו דלא תקים לך מצבה, שלא נאמר איסור אלא על ההקמה.
ויש לעיין האם קרבן שהקריבו על גבי מצבה בזמן היתר במות הוא כשר או פסול. ומסתבר לומר שהדבר תלוי בפלוגתא בזבחים קח: שלדעת רבי יוסי בזמן היתר במות ההקרבה כשרה דוקא על מזבח, ולדעת ר"ש אפילו על הסלע או על האבן כשר. ומעתה לדעת רבי יוסי דבעינן מזבח, הרי מצבה פסולה לזה, ואע"פ שמצינו שיעקב אבינו ניסך שמן על גבי מצבה, היינו משום שמתחילה היתה המצבה אהובה לפני המקום וכמו שהיה מותר להקים מצבה כך היתה ג"כ המצבה כשרה להקרבה, אבל עתה ששנא אותה הקב"ה מאחר שנעשתה מנהג עובדי ע"ז כמו שפירש רש"י, נכללו בזה תרתי, חדא שנאסרה הקמתה בלאו, ועוד שאינה כשרה בתורת מזבח והרי היא פסולה להקרבה, דכיון שהיא שנואה, הרי אין בה דין מזבח. אך לדעת רבי שמעון אין שום דינים על גבי מה להקריב, אם כן לכאורה לא שייך לומר שהמצבה פסולה להקרבה, ולא גרע מאבן העומדת מאליה שלא העמידוה לשם הקרבה, ועי'.
ובחידושי מהרי"ל דיסקין זצ"ל מכת"י כאן, כתב דהקרא "אשר שנא" ה' אלקיך, בא לומר שרק מצבה שהוקמה מחדש אסורה, אבל מצבה שהועמדה מכבר בזמן האבות שהמצבה עדיין לא היתה שנואה, אין איסור ליצוק עליה שמן וכדומה לשם שמים, עכ"ד. ומדבריו נראה שנקט שבמצבה שנבנתה באיסור, שהיא שנואה, איכא איסור להקריב ג"כ, אלא דהאיסור רק במצבה שהוקמה בזמן שנאה ולא במצבה שהוקמה בזמן שהיו המצבות אהובות, ודלא כמו שכתבנו לעיל דהאיסור הוא ההקמה ולא ההקרבה, וצ"ע.
ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך (טז כב)
פירש רש"י "ולא תקים לך מצבה" מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפילו לשמים. ולכאורה נראה, שהאיסור הוא רק בהקמת המצבה, אבל להקריב עליה או לנסך עליה בזמן היתר במות שמותר להקריב בחוץ, אין איסור מצד הך לאו דלא תקים לך מצבה, שלא נאמר איסור אלא על ההקמה.
ויש לעיין האם קרבן שהקריבו על גבי מצבה בזמן היתר במות הוא כשר או פסול. ומסתבר לומר שהדבר תלוי בפלוגתא בזבחים קח: שלדעת רבי יוסי בזמן היתר במות ההקרבה כשרה דוקא על מזבח, ולדעת ר"ש אפילו על הסלע או על האבן כשר. ומעתה לדעת רבי יוסי דבעינן מזבח, הרי מצבה פסולה לזה, ואע"פ שמצינו שיעקב אבינו ניסך שמן על גבי מצבה, היינו משום שמתחילה היתה המצבה אהובה לפני המקום וכמו שהיה מותר להקים מצבה כך היתה ג"כ המצבה כשרה להקרבה, אבל עתה ששנא אותה הקב"ה מאחר שנעשתה מנהג עובדי ע"ז כמו שפירש רש"י, נכללו בזה תרתי, חדא שנאסרה הקמתה בלאו, ועוד שאינה כשרה בתורת מזבח והרי היא פסולה להקרבה, דכיון שהיא שנואה, הרי אין בה דין מזבח. אך לדעת רבי שמעון אין שום דינים על גבי מה להקריב, אם כן לכאורה לא שייך לומר שהמצבה פסולה להקרבה, ולא גרע מאבן העומדת מאליה שלא העמידוה לשם הקרבה, ועי'.
ובחידושי מהרי"ל דיסקין זצ"ל מכת"י כאן, כתב דהקרא "אשר שנא" ה' אלקיך, בא לומר שרק מצבה שהוקמה מחדש אסורה, אבל מצבה שהועמדה מכבר בזמן האבות שהמצבה עדיין לא היתה שנואה, אין איסור ליצוק עליה שמן וכדומה לשם שמים, עכ"ד. ומדבריו נראה שנקט שבמצבה שנבנתה באיסור, שהיא שנואה, איכא איסור להקריב ג"כ, אלא דהאיסור רק במצבה שהוקמה בזמן שנאה ולא במצבה שהוקמה בזמן שהיו המצבות אהובות, ודלא כמו שכתבנו לעיל דהאיסור הוא ההקמה ולא ההקרבה, וצ"ע.
◆ ◆ ◆
בפשטות נראה שאיסור מצבה שנתחדש במתן תורה, נאמר רק לישראל, אבל בני נח שמותר להם להקריב בבמות שלהם קרבן לשם שמים, מותר להם להקים מצבה ולהקריב עליה, דהתורה לישראל נאמרה ולא לבני נח. אמנם בחסדי דוד על התוספתא קרבנות פי"ג ה"ב כתב שגם לבני נח אסור להקים מצבה בבמה דידהו, וצריך עיון מנליה הא. [ומש"כ הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ט ה"ב שאין מניחין את הבן נח להקים מצבה, פשוט דהיינו מצבה לעבודה זרה, ודומיא דאשירה דמיירי הרמב"ם שם].