עקבתי אחרי השרשור וקצת הרגשתי מוזר.
הבעיה של 'איך להתיחס אליהם' אינה נוגעת דוקא לנאמני מרן זיע''א. אלא לכל אחד שיש לו רב ומורה דרך גדול בישראל שלא מקובל על כולם. לדעתי המבט לצדדים אינו תורם ואין לו מקום בעבודת ה' הפרטית של כל אחד ואחד מאתנו. אם יש כאלה שערבה עליהם דרך שונה מהמקובל מאבותיהם - זהו ענין שלהם. אם הם מסתכלים עלינו כך או אחרת - זה גם הענין שלהם. אם זה מתחיל להיות הענין שלי - פה באמת מתחילה הבעיה.
גם הביטוי 'ראש מורם' לענ''ד אין לו מקום בשיח של עובדי ה'. אמת היא שכל אחד צריך לחפש דרך צודקת וישרה בעיני אלקים ואדם, להרגיש טוב איתה וללכת עמה בעקביות. הצורך להרים את הראש מגיע לדעתי מתוך תחושת שפלות. אין מקום להרים את עצמי או להוריד אחרים. וגם אם יש לי דעה שונה מחברי - אין אני נכנס כלל לשאלה מי יותר טוב. אני לא חבר בית הדין של מעלה, ומה שמענין אותי מה הם יגידו עלי. תו לא.
אני לא אתכחש לכל מיני גחמות של אנשים שהשיוך שלי למגזר זה או אחר לצנינים בעיניהם ולכן לפעמים אני גם נדחה מכל מיני מוסדות וכו'. אבל כשזה קורה אני משתדל להפנים שהסובל מבעיה אמיתית היא אותו אדם ולא אני. לי יחסר ענין גשמי מסוים, ולו תחסר אהבת ישראל. הדרך להשלים את מה שחסר לי - קצרה, ואת מה שחסר לו - ארוכה.
לסיכום - כל ההתפלמסות הזו על מודעות שנתלשות, ועל התנהגויות שאינן הולמות אדם מן הישוב - מורידה אותנו בעצמנו.
