דעת מרן הרב שמי שחושש שישכח "נפשות" או "על המחיה" יכול לברך ברכה אחרונה בלי הסי"ד מהאכילה/השתיה וכשממשיך לאכול/לשתות לאח"מ אין צריך לברך שוב ברכה ראשונה שוב, שאלתי האם הוא הדין גם כן לאכילת לחם וברכהמ"ז? כלומר מי שבירך ברכה"מז ולא הסי"ד מהלחם לא יצטרך לברך שוב המוציא? ואם זה שונה אשמח לדעת מדוע. חזק וברוך.
יהודה בן דוד - משנת יוסף
Well-known member
עשו את שאינו זוכה כזוכה...
אצרף את עיקר תשובה זו, אף שאינה ערוכה דיו.
המברך ברכת המזון כשבדעתו להמשיך לאכול האם צריך לברך שוב
אחר שנתבאר שברכת נפשות לא הויא הפסק כל שדעתו להמשיך ולשתות, פש גבן לברורי היאך הדין בברכת המזון, האם בה אמרי' דמ"מ הוי סילוק, או דאם כוונתו להמשיך ולשתות גם ברהמ"ז לא הויא הפסק. ונפק"מ למי שבירך על השתיה קודם ברכת המוציא, וכגון במי שמקפיד ע"ד השו"ע (סי' קעד ס"ז) שכ' ש'הרוצה להסתלק מן הספק (האם צריך לברך על משקים בתוך הסעודה) ישב קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו', וממשיך לשתות אחר ברהמ"ז, ומצוי באברכי הכוללים שבתחילת סדר א' אוכלים לחם, ובמהלך הסדר ממשיכים לשתות, ובפרט היכא שהכין לעצמו כוס קפה והתחיל לשתותה קודם ברכת המוציא, ולא סיים לשתותה עד אחר ברהמ"ז, שודאי לא סילק דעתו מלשתותה, וכן נפק"מ בשב"ק לאותם האוכלים אחרי הקידוש ולפני נט"י אוכלים שברכתם עץ ואדמה וכד' (עי' חזו"ע ברכות עמ' ה והלא' מש"כ בענין מנהג זה), ובגמר הסעודה מברכים ברכת המזון אך בכוונתם להמשיך לאכול ממינים אלו עוד. וכן נפק"מ אם בירך בתוך הסעודה שהכל על סוכריה וכד', וכיוון גם על השתיה שיישתה בסעודה ולאחריה, או באוכל פירות בסוף הסעודה ומברך עליהם העץ, ובדעתו להמשיך לאכול אחר ברהמ"ז. (וכשלא בירך על השתיה ודעתו להמשיך לשתות עי' להלן אות ,,).
דלכאו' מסברא כיון דנתבאר דאין הברכה עצמה מהווה הפסק, אלא רק הסילוק דעת, ורק דבסתמא כיון שמברך גילה שסילק דעתו מן האכילה והשתיה, אבל כשמכוון להדיא להמשיך לאכול או לשתות לא הוי סילוק דעת. א"כ אין הבדל בין ברכת נפשות לברכת מעין ג' וברכת המזון.
ומצאתי און לי בספר אגרת המופת לר' שמואל אבן-ג'אמע (בן דורו של הראב"ע [ראה במבוא הספר שם לשונות ההערכה שכ' הראב"ע עליו], מוה"ק עמ' שלא-שלב) שכ' "ואחד מאנשי החכמה טען שאסור לשוחט לדבר משעת השחיטה עד שיברך על כיסוי הדם, וזה דבר שאין בו צורך ואסור לדבר בגלוי בעניין הזה לגמרי, אלא לאופן מיוחד וכבר למדנו שהשחיטה והכיסוי הן שתי מצוות ושתי הלכות והאחרונה מהן שייכת בשוחט ובאנשים אחרים משאר האנשים ואם זה כך אזי אין הדבור והמעשים ביניהן מעכבים ומזיקים או משפיעים על איזה דבר מן הדברים ולהוכחת אמיתות הסברא הזאת הם דברי רבי יהודה במשנה שאמר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף ואמרו אנשי הגמרא אמר ר' חנניה מודה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא אחת, פירושו שהברכה שבירך על שחיטת החיה תספיק לשחיטת העוף אפי' שביניהן הבדיל הכיסוי והברכה עליו, ואחד מן המאוחרים מאנשי התלמוד שאל לאחר ומה ההבדל בין הבעיא הזאת ובין הבעיא של תלמידי רב שהיו יושבים לשתות ואח"כ בקשו כוס ברהמ"ז אם מישהו מהם הציע לשתות אחרי זה, הדברים נאסרו עליו, בגלל שהחליטו לברך ברהמ"ז והתכוונו אליה, וכך הדין כאן מאחר שהשוחט שם דעתו לכסות צריך ברכה אחרת לשחיטת השני וההבדל בין שתי הבעיות שתלמידי רב התעסקו בברכה ונפרדו מהשתייה חלק מהזמן מפני שאי אפשר לשתות ולברך כאחד לכן זה מחייב הפסקה בגלל אותה היפרדות ובמקרה שלנו יכול להיות שהשוחט לא יסיח דעתו מלחבר השחיטה הראשונה עם השנייה וזה על ידי שישחט את השחיטה השנייה בהושטת יד בעקבות השחיטה הראשונה והוא יפטר מברכה שנייה וידו השנייה תכסה את הדם של הראשון לפי דעת רבי יהודה וזה לשונו שפירשנו אותו אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי שנא מתלמידי דרב דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא וקאי עליהו רב יבא סבא הכי אמר רב כיון דאמר הב לן ליבריך איתסר למישתי הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסויי חיב ליה בברכה הכי השתא התם מישתא וברוכי בהדי הדדי לא איפשר הכא איפשר לשחט בחדא ידא ומכסי בחדא ידא התברר לך מכאן שהיסוד הוא הסחת הדעת מצירוף שחיטת השני עם הראשון אבל כאשר המחשבה נמשכת ונמצאת אין הסחת הדעת אז שחיטת השני משתייכת לראשון ולא צריך ברכה אחרת וכמו זה, בחיי, צריכה להיות ההכנה עזיבת הדיבור כדי שיהא היכר לחיבור השחיטה זו עם זו אבל בין השחיטה והכיסוי אין צורך בכל זה והדבור אינו אסור מפני סיום חובת השחיטה ולא נשאר אחריה דבר שמתיחס אליה והברכה הראשונה תספק אותו". ע"ש. ודו"ק.
דעת האחרונים דס"ל דברהמ"ז לא הוי סילוק כשכוונתו בהדיא להמשיך לאכול ולשתות
,,,) והנה בשו"ת זכור לצחק (הררי, סי' נב) מבואר דאף בברהמ"ז הוי סילוק רק היכא שבדעתו לסיים אכילתו. שכ' (ד"ה ואנכי העבד) ,,,. וכן מבואר עוד בדבריו גבי אפיקומן (סד"ה וכל מה שהוצרך) שכ' "וההיא דאפיקומן גם דהן אמת כשבירך אין בדעתו שהיא הפך דעתו ומחשבתו שהיתה בתחילה, ואפ"ה חשיבא הפסקה ובעי ברוכי, אי מההיא לא אריא דהתם שאני [ש]עכ"פ בירך בכוונה מכוונת מלהפסיק עוד מלאכול, אלא שהשכחה היתה באכילת אפיקומין ששכח מלאכלו, אבל בברכה היתה בכוונה דאסח דעתיה מלאכול, וגם באלו זכרו לא היה מברך, אך אמנם עכ"פ סוף סוף ברכתו ודעת ולב גמר בלבו שהספיק מלאכול, והתם הכי הוא דכל עיקרא דמילתא בהכי תלי, דכל שעוקר דעתו מדעת ממיכלא ומשתיא הוי הפסק והסח הדעת ואותה הלילה גרידא אפי' אמר הב לן וניבריך ונטל ידיו לא הוי הפסק דלא הוי עקירת דעת לגמרי, וכיון דהכי הוא בעי ברוכי. אבל כל דלא עקר לגמרי דעתיה בכוונה שסילק עצמו מלאכול אלא שבירך ברכה אחרונה ע"י זריקה ולא חשב מידי וכו' כמש"כ הרב ז"ל בהא ודאי ליכא לספוקי גם בזה, והדבר ברור ופשוט לפע"ד דלא הוי הפסק והסח הדעת, ואכתי בפיטוריה קאי שפטור מלברך, ולזה הוא שנתכוון אליו הרב מג"א, וכן נלענ"ד לענין דינא וברור". ומבואר מדבריו להדיא דאף בברהמ"ז דאפיקומן הוי סילוק רק כשלא היה בדעתו להמשיך לאכול.
וכן משמע בשו"ת קרית מלך רב לר"י נבון (ח"א סי' ט) שכ' שברהמ"ז דוקא אם כוון לסלק דהיינו שאינו רוצה לאכול עוד עכשיו וגם הסיח דעתו, וברך ברהמ"ז, הוא דצריך לברך בפה"ג על הכוס, הא לאו הכי לא. ע"ש. ומבואר דאף בברהמ"ז לא הוי סילוק כל שדעתו להדיא להמשיך לאכול ולשתות.
וכן מפורש במאורי אור (ווירמש, עוד למועד דף ל סע"ב) שכ' גבי ליל הסדר "דהב ונברך ונט"י ליכא סילוק, דסמכינן אתכא דרחמנא, ממילא נמשך הכל לסעודה ראשונה. וכן בכל השנה אם טעה תוך סעודתו ומברך ברהמ"ז נמי דינא הכי". ע"ש.
וכ"כ בשו"ת מעט מים (סי' מח) וז"ל "ואי משום דברכת מעין ג' הוי הפסק וצריך שוב לברך על המים כדקיימ"ל בברהמ"ז, כ"כ שם דבכה"ג דאינו מסיח דעתו בפירוש מן המים אפי' בברהמ"ז לא הוי הפסק". ע"ש. (ומש"כ "דבכה"ג דאינו מסיח דעתו בפירוש מן המים", היינו שמכוון בפירוש לא להסיח דעתו, ולא שכל שלא כיון בפירוש להסיח דעתו לא הוי היסח הדעת. ופשוט).
הרי לנו ארבעה מרבותינו האחרונים (צוינו כולם ביחו"ד הנ"ל), דכולם ס"ל שאין חילוק בין ברכת נפשות לברהמ"ז, ובשניהם אינו סילוק כל שדעתו להמשיך אכילתו.
דעת האחרונים דס"ל דברהמ"ז שאני מנפשות ומעין ג' והוי סילוק גם כשכוונתו בהדיא להמשיך לאכול ולשתות
,,,) ואולם החיי אדם (כלל מט סעי' יד) כ' לחלק בין ברהמ"ז לשאר ברכות "היה בדעתו שיאכל עוד ושכח ובירך ברכה אחרונה ורוצה אחר כך לאכול עוד, אין צריך לברך ברכה ראשונה, שהרי לא הסיח דעתו (מג"א סי' קצ ס"ק ג'). אבל אם היה סבור שאין לו עוד לאכול, צריך לברך. ואם בירך ברהמ"ז, נראה לי דצריך לחזור וליטול ידיו ולברך "המוציא", אע"פ שהיתה בטעות, דברהמ"ז הוי הפסק (ועיין ברכות מ"ב תוס' ד"ה אתכא דמי ששכח לאכול אפיקומן ואמר הב לן ונברך, אינו היסח הדעת, דאנן אתכא דרחמנא סמכינן. משמע אבל אם לא כן, אע"פ שהיה בטעות, הוי היסח הדעת. וצריך לומר דדוקא הב לן ונברך הוי הפסק וכן ברכת המזון, שהרי לכולי עלמא צריך לברך על כוס של ברכת המזון, אבל ברכה אחרונה סבירא ליה להמג"א דלא הוי הפסק מצד עצמו. וגם לא דמי לנפל טליתו, דהתם אזדא ליה מצותו. ומ"מ צריך עיון מנא ליה סברא זו. ועי' מג"א שם סק"א)".
וכן כתב בשו"ת אור לציון ח"ב (עמ' קח ד"ה אולם) ליישב ד' המג"א מקו' האליה רבה (ס"ק ג) דאין עדיף מכוס ברהמ"ז שדעתו לשתות, וכן מקו' המאמ"ר (ס"ק ה) מד' השו"ע (סי' תעז ס"ב) שאם טעה ובירך ברהמ"ז קודם שאכל אפיקומן שצריך לחזור ולברך. דהתם איירי בברהמ"ז וברהמ"ז ודאי הוי סילוק לכל אכילתו, ואף לדברים שבאו בסעודה שא מחמת הסעודה, ואין זה משום היסח דעת, אלא שבעצם מה שמברך ברהמ"ז מסתלק מאכילתו. עכ"ד.
אולם נראה שנעלמו מהם דברי האח' הנ"ל שכתבו ליישב סתירה זו בפשיטות.
ומלבד זאת לא ביארו אמאי ברהמ"ז חשיבא סילוק מאכילתו טפי מברכת נפשות וברכת מעין ג'. [ואין לומר דברהמ"ז הוי סילוק טפי כיון שהיא מדאו', דא"כ מי שלא שבע שאין ברכתו מדאו' יהא דינו שונה. וגם מד' הגמ' שדימתה אמירת הב לן ונבריך שהוא מדרבנן, לברהמ"ז שהוא דאו' משמע שאינו מטעם שהוא דאו'. וגם דא"כ למ"ד שברכת מעין ג' מדאו' גם מעין ג' צריכה להיות סילוק, ובפרט שהמג"א (סי' ,,,,) חשש למ"ד דמעין ג' הוי דאו', ואמאי כאן לא חשש]. ובאמת החיי אדם נשאר בצ"ע על חילוק זה.
וע"ע בס' גם אני אודך תשו' הרב מיכל פרנקל (סי' ה) ובשו"ת דבריך יאיר חדד ח"ז (סי' יט), ובשו"ת דברי עני (אזולאי, ח"ב סי' יא), ולהגר"א גניחובסקי בס' בר אלמוגים עמ' ריט, תרכג, תרנ.
בדברי כמה אחרוני זמנינו בזה
ג) והרה"ג רבי אופיר מלכא שליט"א (בגמר חידון ההלכה העולמי תשפ"ד) אמר להוכיח דברהמ"ז הוי סילוק גם כשדעתו להדיא להמשיך ולשתות (איהו מיירי במי ששתה נס קפה לפני הסעודה וכיוון לפטור את כל מה שישתה, ובסעודה לא שתה כלל, האם צריך לברך ע"מ ששותה אחר ברהמ"ז), ממש"כ הביאוה"ל (סי' קעד ס"ו ד"ה וכן פוטרת, וסי' רח סי"ז ד"ה אבל ביין) משם הרמב"ן במלחמות והר"ן (פסחים כד. מדפי הרי"ף) דברהמ"ז אינה פוטרת יין שלפני הסעודה, ועכ"ז צריך לברך הכוס של ברהמ"ז, ומוכח דברהמ"ז הוי חיתוך מוחלט (כלשונו). ואמר שהיא ראיה אלימתא מאוד.
אולם אחהמ"ר, הנה הרמב"ן והר"ן ס"ל דמברכין על כל ד' כוסות, וביארו דבריהם שכל שההפסקה קבועה עליו כחובה, ובשעת ההפסקה אינו יכול לאכול או לשתות הוי הפסק, אע"פ שאינו היסח הדעת. וא"כ אינו ענין לדידן דאיננו מברכים כי אם כל כוס ראשון ושלישי, דמוכח דסבירא לן דאין כל הפסקה הקבועה עלינו חובה (כהגדה והלל) מהווה סילוק, אלא רק היסח הדעת וסיום הסעודה מהווה סילוק. וביותר צ"ע על ראייתו שהרמב"ן גופיה כ' שם להדיא דברהמ"ז אינו סילוק אלא הפסק, וז"ל "ושמעינן מינה דטעמא דברכת המזון לאו משום דסילוק אכילה הוא דאי הכי וכו', אלא טעמא משום הפסק הוא שאע"פ שהוא סילוק אכילה אינו סילוק שתיה".
וביותר שבספר גם אני אודך הנ"ל (עמ' לז) כ' דלפי ד' הרמב"ן בנ"ד לא הוי הפסק, דכיון שאינו מוכרח להפסיק את סעודתו, ויכול להמשיך סעודתו, א"כ לרמב"ן לא הוי הפסק, והוי כתפילה ועניית אמן וכד' שאע"פ שמשתא וברוכי בהדייהו לא אפשר, כיון שאינם חובה עליו בסעודה, אינם הפסק. ע"ש.
ומש"כ שם שלד' החולקים על הרמב"ן (דכוותיהו ס"ל לשו"ע ולבני ספרד), ברהמ"ז הוי סילוק, ,,,, הנה להאמור כבר כתבו רבותינו האחרונים הנז' לחלק/דהיינו/לבאר,,,.
אך מש"כ בדעת הרמב"ן דכיון שאינו מוכרח להפסיק את סעודתו ויכול להמשיך סעודתו לא הוי הפסק, לכאו' הוא מוכרח, דאל"כ תיקשי ע"ד המג"א היאך כ' שמעין ג' לא הוי סילוק, ולא חשש לשיטת הרמב"ן, והרי בני אשכנז היוצאים ביד רמ"א ס"ל כוותיה בד' כוסות. ועל כרחך לחלק כדאמרן.
ובס' נדבת פרץ כ'/והרב נדב פרץ שליט"א אמר להוכיח כן מד' התוס' (פסחים קב: ד"ה ,,,) שכ' ,,,,. ולהאמור אין מזה הוכחה לדידן, דהתוס' ס"ל כהרמב"ן דמברך על ד' כוסות.
האם ברהמ"ז מהווה הפסק כשבכוונתו להמשיך לאכול או לשתות דברים שנפטרו מחמת הסעודה
ג) ובעניי ס"ל דכל זה הוא רק היכא שבירך על השתיה או המאכל בפנ"ע, אבל אם נפטרו בברכת המוציא, אף שהתחיל אכילתם ושתייתם בתוך הסעודה, ובדעתו להמשיך לאוכלם ולשתותם אחר ברהמ"ז, צריך לברך עליהם אחר ברהמ"ז. דהרי לא בירך עליהם וכל מה שמותר לו לאוכלם ולשתותם (בלא ברכתם הראויה להם) הוא רק משום שטפלים לסעודה, ועד כמה שנסתלק מהסעודה שוב אינו יכול לאולם ולשתותם בלא ברכה.
וידי"נ ר' ירמיהו טפיירו נר"ו העירני שלפמש"כ באול"צ ח"ב (עמ' קד) שבחתונות שמסלקים את השולחנות, א"צ לברך על השתיה, כיון שלא סילק דעתו מהשתיה. א"כ גם כאן י"ל דלא סילק דעתו מהשתיה ויוכל להמשיך לשתות.
אולם לקושטא דברי האול"צ תמוהים, דכיון שהסיח דעתו מהסעודה היאך ישתה בלא ברכה, דהרי לא בירך על השתיה, וכל מה שאין מברך עליה הוא משום שהיא טפלה לסעודה, ואם נגמרה סעודתו, ממילא צריך לברך עליה. (ואם היה כותב דכיון שלא הסיח דעתו מהשתייה חשיב שלא נגמרה סעודתו ויכול להמשיך לאכול ולשתות, היה מקום לדון בזה, אך אחר שמחשיב את סילוק השולחן כסילוק מהסעודה, היאך יפטר מברכה מחמת הסעודה). וכבר תפס עליו בס' וזאת הברכה (עמ' 79 בהע'), (וע"ש עוד בעמ' 279).
ובשו"ת מענה לשון ח"ה (סי' כה) העיר ע"ד האול"צ מצד אחר, דכיון שלא קבעו עצמם על אכילת פירות לא הוי סילוק, וכלשון השו"ע (סי' קעז), [והיינו דנקט דתי' הב' בחזו"א (,,,,), בסתירה בין סימן קעז דמבואר דשייך סילוק שולחן, לבין סימן קעט דאין שייך סילוק. והרחבתי בזה במקומו]. ולכן כ' דאין מברך לא על אכילה ולא על שתייה.
,,,) והנה בגמ' ברכות (מב.) אמרי' דפרפרת שלפני המזון פוטרת לפרפרת שלאחר המזון, וכ' רש"י (ד"ה ברך על היין) "נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות, כדתניא לקמן כיצד סדר הסבה כו', ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה, כגון פרגיות ודגים, ואחר כך מביאין השלחן, ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים, ומה הן אוכלים פרפראות, כגון כיסני דמעלו ללבא, ולחמניות, והוא יין ופרפרת שלאחר המזון, ושניהם קודם ברכת המזון". וכ"כ ראשונים רבים, ולא מצאתי מי שחולק בזה. ולכאו' מבואר דאם ברך ברהמ"ז הוי סילוק אף שיודע שעתיד לאכול עוד.
וי"ל בדוחק דמיירו בסתמא, ואה"נ אם בשעת ברכת המזון מכוון להדיא שאינו מכוון להפסיק הסעודה, אלא מברך ע"ד להמשיך לאכול על סמך ברכה הראשונה, מהני.
ובאמת שבד' רש"י לכאו' יש בזה סתירה, שלעיל (מא: ד"ה פהב"כ) כ' "לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות, לפי שיפין ללב כדאמרינן בעלמא (עירובין כט:) הני כיסני דמעלו לליבא, ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי"ש שלנו", ומבואר שהיו נוהגים להביא את הפרפרת ולאוכלה אחר ברהמ"ז, ולא כמש"כ כאן שנאכלת לפני ברהמ"ז. (ובאמת בחי' הגר"ד לנדו [עמ' מז ד"ה ,,,] כ' ע"פ ד' רש"י הנ"ל דפרפרת שלאחר ברהמ"ז נפטרת ע"י ברכת פרפרת שלפני המזון. אלא שבעמ' מח [ד"ה הוספה] כ' שזה לא יתכן לד' רש"י בדף מב.).
וביישוב הסתירה בד' רש"י כ' בס' ,,, (הו"ד במתיבתא) דמש"כ בדף מא: הוא גבי המנהג שכך היה המנהג שמביאים אחר ברהמ"ז, אולם מש"כ בדף מב. הוא לגבי הדין, שהדין שפוטר הוא רק כשאוכלם לפני ברהמ"ז. אולם הוא ג"כ דוחק דגם בדף מב כ' רש"י "נוהגים היו" ומשמע שכך היה מנהגם. וצ"ע.
ומצאתי בספר השלחן לתלמיד הרשב"א (הל' סעודה שער ג, מהדו' בלוי עמ' שלא, הו"ד בקובץ שיטות קמאי עמ' א'קנד) שכ' "הרי שבירך על היין ואין דעתו לשתות עוד אלא אותו הכום אם בא לשתות עוד אחר צריך לחזור ולברך עליו, וכן בכל פעם ופעם שימלך לאכול ולשתות צריך לברך לפניו לפי שאין הברכה ראשונה שבירך עליו עולה לו עכשיו מאחר שסלק דעתו מלאכול או מלשתות או שאמר הבו וניבריך או שנטל ידיו לברך שוב אינו אוכל אלא בברכה ובברכה שותה, וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל. ומטעם זה צריך לברך בורא פרי הגפן על הכוס של ברכת המזון מפני שכבר סלק דעתו והפסיק מלשתות מאחר שבירך ברכת המזון ויש אוסרים לאכול ולשתות מכיון שאמר נברך או שנטל ידיו לברך ואפילו בברכה לפי שמאחר שסלק דעתו מלאכול קבל עליו לברך ברכת המזון מיד".
יישר כח גדול יהודה בן דוד - משנת יוסף
נושאים דומים בפורום
