כתב הגרע"י בחזו"ע ימים נוראים (עמוד רפ"ז), וז"ל: והנה ידוע שהרוב של מי בושם הללו, עשויים מתרכובת סינטטית, ע"י הפרדה כימית, שבאופן מלאכותי משנים אותם מברייתם כדי להוציא מהם ריח טוב, והו"ל כריח שאין לו עיקר. ע"כ.
אולם בחזו"ע עמ' (שי"ג) ברכות חזר בו, וכתב בפשטות דעל בושם סינטטי מברכים ברכת הריח, ולא התייחס כלל לסברא זו דחשיב שאין לו עיקר, אלא בא להוכיח שם - דאע"פ שעושים מי הבשם מחומריים כיימים שטבעם רע, מ"מ אפשר לברך עליהם שהרי נעשו ריח טוב, ומה לי אם יד אדם נגעה בזה. והביא שם שתי ראיות לדבריו.
א. דלא גרע ממוס"ק דלפרש"י הוא רעי של בהמה, ופשוט שהוא מוציא ריח טוב לאחר שנגע בו יד אדם, וא"כ מבואר דדבר שטיבעו רע ונעשה טוב ע"י אדם שפיר אפשר לברך עליו.
ב. הביא כמה אחרו' שכתבו דאין לברך על בשם סינטטי, ואח"כ כתב וז"ל: ולא איכפת לנו על עיקר מי הבשם באין באו, אם מדבר שמברכין עליו ברכת הריח או לא, שהרי כתב הרמב"ם ומרן השו"ע, שמן זית שכבשו או שטחנו עד שחזר ריחו נודף מברך עליו בורא עצי בשמים, וכן פסק הרה"ג ר' משה הלוי. ע"כ.
ולא הבנתי כלל הראיות של מרן הגרע"י ואציע הדברים:
מש"כ דלא גרע ממוס"ק שהוא רעי של חיה ובוודאי יד אדם נגעה בו. חדא, שפירוש מוס"ק הוא רעי של חיה זה לדעת רש"י בלבד ולא הובא כלל בטושו"ע. א"כ קשה להוכיח מדעה יחידאה. ועוד דאף אם נאמר כן [ואולי שהראשו' לא חולקים איתו בענין זה גרידא], מאן יימר לן דנגעה בצואה זו יד אדם, דהרי כמו שראינו שפירשו אידך רבוותא שהמור הוא דם חיה שנתייבש והוציא ריח טוב, ה"ה הכא דהוצאה נתייבשה בשמש או בגשם או בדרך מסויימת והוציאה ריח טוב, ופשוט שאין הכרח מיוחד שיד אדם נגעה ברעי הזה.
ועוד מה שהביא מדברי הרמב"ם לכאורה תמוה מאד, דהשמן זית הוא בטבעו בעל ריח טוב, ומיד שטוחנים את הזיתים הריח יוצא ואפשר לברך עליו, והרמב"ם כתב, דאף טחנו אותו שוב והחזירו ריחו, יש לברך עליו ברכת הבשמים, וכמדוייק מלשון הרמב"ם : עד שחזר ריחו נודף. וזה אינו דומה כלל לריח שמטבעו רע והפכו אדם לריח טוב, דשמן זית מיסודו בעל ריח ועליו מובן שאפשר לברך בורא עצי בשמים, משא"כ בחומרים שנבראו בריח רע.
ואח"כ ראיתי שבברכת ה' כתוב בדיוק אותם שתי ראיות, ותמהתי טובא.
אולם בחזו"ע עמ' (שי"ג) ברכות חזר בו, וכתב בפשטות דעל בושם סינטטי מברכים ברכת הריח, ולא התייחס כלל לסברא זו דחשיב שאין לו עיקר, אלא בא להוכיח שם - דאע"פ שעושים מי הבשם מחומריים כיימים שטבעם רע, מ"מ אפשר לברך עליהם שהרי נעשו ריח טוב, ומה לי אם יד אדם נגעה בזה. והביא שם שתי ראיות לדבריו.
א. דלא גרע ממוס"ק דלפרש"י הוא רעי של בהמה, ופשוט שהוא מוציא ריח טוב לאחר שנגע בו יד אדם, וא"כ מבואר דדבר שטיבעו רע ונעשה טוב ע"י אדם שפיר אפשר לברך עליו.
ב. הביא כמה אחרו' שכתבו דאין לברך על בשם סינטטי, ואח"כ כתב וז"ל: ולא איכפת לנו על עיקר מי הבשם באין באו, אם מדבר שמברכין עליו ברכת הריח או לא, שהרי כתב הרמב"ם ומרן השו"ע, שמן זית שכבשו או שטחנו עד שחזר ריחו נודף מברך עליו בורא עצי בשמים, וכן פסק הרה"ג ר' משה הלוי. ע"כ.
ולא הבנתי כלל הראיות של מרן הגרע"י ואציע הדברים:
מש"כ דלא גרע ממוס"ק שהוא רעי של חיה ובוודאי יד אדם נגעה בו. חדא, שפירוש מוס"ק הוא רעי של חיה זה לדעת רש"י בלבד ולא הובא כלל בטושו"ע. א"כ קשה להוכיח מדעה יחידאה. ועוד דאף אם נאמר כן [ואולי שהראשו' לא חולקים איתו בענין זה גרידא], מאן יימר לן דנגעה בצואה זו יד אדם, דהרי כמו שראינו שפירשו אידך רבוותא שהמור הוא דם חיה שנתייבש והוציא ריח טוב, ה"ה הכא דהוצאה נתייבשה בשמש או בגשם או בדרך מסויימת והוציאה ריח טוב, ופשוט שאין הכרח מיוחד שיד אדם נגעה ברעי הזה.
ועוד מה שהביא מדברי הרמב"ם לכאורה תמוה מאד, דהשמן זית הוא בטבעו בעל ריח טוב, ומיד שטוחנים את הזיתים הריח יוצא ואפשר לברך עליו, והרמב"ם כתב, דאף טחנו אותו שוב והחזירו ריחו, יש לברך עליו ברכת הבשמים, וכמדוייק מלשון הרמב"ם : עד שחזר ריחו נודף. וזה אינו דומה כלל לריח שמטבעו רע והפכו אדם לריח טוב, דשמן זית מיסודו בעל ריח ועליו מובן שאפשר לברך בורא עצי בשמים, משא"כ בחומרים שנבראו בריח רע.
ואח"כ ראיתי שבברכת ה' כתוב בדיוק אותם שתי ראיות, ותמהתי טובא.
