מקורה של הברכהבענין מקור ברכת 'ברוך שאמר' מי חיברה וזמן תקנתה מצאנו דעות חלוקות בדברי הפוסקים ז"ל.
הפר"ח סי' נ"א ס"ק א' כתב שברכה זו נתקנה ע"י הגאונים, ולכך תמה מאחר שנסתם ונחתם התלמוד איך יכלו הגאונים לתקן, וכתב דלא מצינו שמברכין שום ברכות מחודשות. וכן הקשה על הרא"ש שלגבי ברכת פדיון הבן שתקנו הגאונים תמה עליהם ברכה שלא הוזכרה במשנה או בגמ' ואילו גבי ברכת ברוך שאמר הודה לדבריהם והניח בצ"ע. וכן נראה מדברי המג"א שם ס"ק ג' שכתב דהמברך ברוך שאמר רשאי לענות אמן אפילו באמצע הברכה מאחר שלא הוזכרה בגמרא.
ואכן מן המקורות הראשונים שמצאנו לברכת ברוך שאמר קודם פסוקי דזמרה הוא בדברי הגאונים, הובא בספר הערוך [ערך תפל] וז"ל:
ורב משה גאון אמר מאן דעייל לכנישתא ואשכח צבורא דקרו פסוקי דזמרה אומר ברוך שאמר וחותם מהולל בתושבחות, ואומר תהלה לדוד ארוממך ומדלג ואומר הללויה הללו אל בקדשו וחותם בישתבח וממהר ומתפלל עם הצבור. ע"כ.
וכ"כ תלמידי ר"י משם רב עמרם גאון. ע"ש.
ונראה שכך היא גם דעת השו"ע שפסק (סי' נ"ב) דאם בא לבהכנ"ס וכבר התחילו הציבור יוצר ואין שהות לומר פסוקי דזמרה יקרא ק"ש וברכותיה עם הציבור ויתפלל עמהם ואח"כ יאמר כל פסוקי דזמרה בלא ברכת ברוך שאמר וישתבח, ואם היה סובר שהיא תקנת אנשי כנסת הגדולה, לא מסתבר שהיה אומר לדלג עליה.
אמנם הגאון חיד"א ז"ל (בספרו ברכי יוסף שם ס"ק א') דחה את דברי הפר"ח וכתב:
ואין כאן תימה דמוכח דברכת ברוך שאמר היא תקנה קדומה, קודם התלמוד, דהרי בזוהר מזכירה. ועוד דהטור כתב משם ספר היכלות דיש בו פ"ז תיבות וכמדומה שפרקי היכלות הם מר' ישמעאל אחד מעשרה הרוגי מלוכה ע"ש. ותו דבירושלמי הגה"מ פ"ז דברכות אמרו השח בין ישתבח ליוצר וכו', וכן הוא במדרש. אלמא ברבת ישתבח בזמן שחובר הירושלמי דקדים טובא לבבלי כבר היתה מתוקנת, וברוך שאמר וישתבח בדיבור א' נאמרו, זו לפני פסוקי דזמרה וזו לאחריהם[1].
והנה שמועה מופלאה נפוצה סביב ברכת ברוך שאמר כי אנשי כנסת הגדולה תקנוה ע"פ פתקא שנפלה מן השמים ובה היה כתוב נוסח הברכה המקור הראשון לשמועה זו נמצא בדברי רבי דוד ב"ר יהודה החסיד ז"ל נכד הרמב"ן בספרו אור זרוע (כת"י אוקספורד), וז"ל:
ברוך שאמר הוא שבח גדול ומהודר ומעולה על כל התושבחות חכמי המחקר ובעלי תושיה קבלו כך ממסורת הברית שפתקא נפל מן השמים והוה כתיב ביה ברוך שאמר. וברוך שאמר יש בו פ"ז תיבות וכו', וכל מי שמוסיף וגורע מזה המספר ודאי טועה הוא טעות גדולה, כי כן נתקבלה הקבלה איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה מפי הגבורה וכו', לכך יש לך להזהר שלא תוסיף בו ולא תגרע ממנו אלא פ"ז תיבות ולא יותר. ועוד קבלו אנשי הקבלה ששבח זה צריך לאומרו מעומד לרמוז שהוא כנגד הצורה העליונה[2], הה"ד (ישעי' ו' ב') שרפים עומדים ממעל לו. לכן בכל ארץ אשכנז וצרפת אומרים שבח של ברוך שאמר בעמידה. כך קבלו מן החסידים הראשונים ואנשי מעשה שהיו אומרים אותו בעמידה עכ"ל[3].
גם מדברי הרלב"ח בתשובותיו סי' ע"ד נראה שהיה לפניו ספר אור זרוע, אף שלא הביאו בשמו, שכתב:
ועוד ראיתי כתוב שאין זה תיקון אנשי כנסת הגדולה לבד אלא שפתקא נפל מן השמים, כתוב בה זה השיר, מסודר בשמונים ושבעה תיבות וכו', כי הנה בידי ספר פירוש התפלות על דרך הנסתר והחמיר בו מאוד במי שמשנה הנוסח ההוא מברוך שאמר המקובל ומוסיף עליו שום תיבה וכו'.
ומבאר בזה הספר הארת התפילה (ח"ב עמ' קי"ד)
דבר זה לא קרה אפילו בתפילת שמ"ע שאמנם נתחברה ברוח הקדש על ידי אנשי כנה"ג, אבל לא נפלה פתקא מן שמיא – פירושו של דבר שגנוזים בשבח זה סודות טמירים ונעלמים, שיצור אנוש אינו מסוגל לחברו.
התוכן של הברכה קשור למקומה של הברכה
אם מתבוננים רואים שתוכן ההקדמה הארוכה של הברכה עוסק בבריאת העולם (שאמר והיה העולם, אומר ועושה, עושה בראשית) והנהגתו של ה' בעולם (מרחם על הארץ, מרחם על הבריות). יש להבין האם יש קשר בין התוכן של הברכה שעוסק בבריאת העולם, לבין מִקומה של הברכה בתחילת התפילה.וכתב השבה"ל (סימן ז)
שֶׁבַח זֶה רָם וְנִשָּׂא וְגָבוֹהַ מְאֹד. וּבִּבְרָכָה זוֹ יֶשׁ עֶשֶׂר בְּרָכוֹת כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם, לְפִי שֶׁצָּרִיך לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל הקב"ה, כמ"ש (ברכות לב.) 'לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל הקב"ה ואח"כ יִתְפַּלֵּל', לְפִיכָךְ מַתְחִיל בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם.
והמ"ב בסימן נ"א ס"ס א' כתב
ברוך שאמר שבח זה תיקנוהו אנשי כנסת הגדולה על ידי פתקא דנפל מן שמיא, ומצאוהו כתוב בו פ"ז תיבות, וסימנו ראש כתם פז, ר"ל ראש התפילה הוא ברכה של פ"ז תיבות, על כן אין לגרוע ולא להוסיף על פ"ז תיבות ונכון לאומרו מעומד ואפילו ביחידי.
כלומר היות וברוך שאמר הוא התחלת התפילה (אמירת הקרבנות וכל שאר ההקדמות הם מתקנת האר"י ז"ל ולא מאנשי כנה"ג), על כן ראו חז"ל לפתוח בשבח בתחילה. ובחרו בשבחים הקשורים לבריאת העולם, היות ובזמן זה של התחלת תפילת שחרית שבו מתחילים ניצוצי אור השמש, מתגלת לעיננו אט אט יופי הבריאה במלוא הדרה.
ויש לבאר במשמעות הענין, על פי דברי המצודות דוד (שה"ש ה' יא)
ראשו כתם פז, כאילו אמר שאין להניח בראשו [של הקב"ה] עטרת זהב, כי הראש עצמו יפה ומבהיק ככתם פז. ומשמעות הדבר שאין לספר עוצם גדלו של ה', כי הוא מרומם על כל ברכה ותהילה.
ואפשר שלזה רומזים הפ"ז אותיות של 'ברוך שאמר', שכאשר אנו פותחים את פינו בשבחו ית', אנו מדגישים שכל מה שאנו מספרים בשבחו, הוא כאין וכאפס לעוצם תהילתו, שהוא ית' מרומם
מדוע אינו מתחיל בשם ומלכות
כלל ידוע בברכות שכל הברכות מתחילות בברכה בשם ומלכות, אך ברכת 'ברוך שאמר' שונה בכך שהברכה עצמה באה רק לאחר הקדמה ארוכה. ולא רק שאין בה מלכות (כמו בתפילת העמידה), אלא אפילו שם אין בה, כלומר לא מוזכר נושא המשפט שהוא ה'. ולכאורה הנוסח המתבקש היה לפחות לומר ברוך ה' שאמר והיה העולם, שאמנם עדיין אין זה נחשב כברכה, אבל לפחות כך יהיה הנוסח יותר תקין והמשפט יהיה יותר מובן, ולכן יש להבין מדוע נמנעו מתקני תפילה זו להזכיר את שם ה', וכביכול העלימו אותו.קושיה זו אפשר לתרץ על פי המובא בילקוט שמעוני על הפסוק בתה' צא, יג על הפסוק "כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי"
א"ר יהושע בן לוי בשם ר' פנחס בן יאיר: מפני מה ישראל מתפללים בעוה"ז ואינן נענין? ע"י שאינם יודעים שם המפורש, אבל לעתיד הקב"ה מודיעם וכו', באותה שעה הם מתפללים ונענים, שנאמר: יקראני ואענהו".
שמו של הקב"ה מבטא את צורת גילוי הנהגתו בעולם. שמו המיוחד של הקב"ה הוא שם 'הויה', אשר יש בו שבע צורות התגלות כמבואר בדברי חז"ל, ולכן בתחילת התפילה אנו משבחים את השי"ת בכל שבע הוֹרָאוֹת שמו השונות המעידות כל אחת על מדה אחרת, כי ידיעת ה' על כל הוראותיו היא תנאי מֻקדם לקבלת התפ', כמ"ש "אשגבהו כי ידע שמי", ורק אחרי שאנו מפרטים הוראות אלה, מותר לנו לגשת לגופה של ברכה (עולם התפילות).
הבנת לשונות הקדמת הברכה
והיה העולם - לא נאמר 'ונהיה העולם', ללמד שלא היה כאן שני שלבים, אמר ואח"כ נהיה, כדרכו של עולם אצל בנ"א, כי אצלו ית' עם האמירה עצמה נהיה כבר מציאות בפועל ממש (עבודה שבלב). וכן בשבח "ברוך אומר ועושה" אין הפרוש שאנו משבחים את הקב"ה שהוא "עושה" ומקיים את מה שהוא "אומר" ומבטיח, אלא עיקר השבח הוא על היות הקב"ה "אומר ועושה" כאחד, היינו שאין כל הפסק והפרש בין אמירה למעשה, אפילו כחוט השערה (רבי ירוחם ממיר).ברוך הוא - לשון נעלם ונסתר, להדגיש שאין לנו תפיסה בו ית', וכל ההתיחסות אליו ית' אינו אלא בבחינת הוא נעלם ואינו מושג (עבודה שבלב). וע"פ דרך לשון חכמים, שמצאנו במספר מקומות, אין "ברוך הוא" עניין בפני עצמו, אלא שהוא מחובר עם "ברוך שאמר והיה העולם", והיינו שאמר והיה העולם - ברוך הוא, וכמו שאומרים הקדוש ברוך הוא. כלומר הברוך הראשון הוא לשון ברכה מאתנו, שאנו מברכים אותו והוא מבורך מאתנו, והברוך השני הוא תואר, כלומר המקום ברוך הוא, והלשון "שאמר והיה העולם ברוך הוא" הוא כולו תואר. ואין הכוונה לומר כאן שבח על שברא העולם, שהרי אומר אחר כך "ברוך עושה בראשית", אלא כולו תואר וברכה למי "שאמר והיה העולם ברוך הוא", שהוא "אומר ועושה" (צלותא דאברהם. וכך הוא דעת המט"מ ס' מ"ד, שכתב כי עשרה 'ברוך' הוא ללא 'ברוך הוא' ו'ברוך שמו' שהם נגררים אחר הברכות לשבח הזכרת שמו המיוחד).
גוזר ומקיים - על שם "ותגזר אומר ויקם לך" (איוב כב, כח) (אבודרהם). כלומר זהו ברכה על קיום הבריאה שהקב"ה גוזר על התמדת מציאותה וקיומה ובלעדי גזרתו המתמדת כבר חזרה לאפס ותהו, והוא מה שנאמר במעשה בראשית, וַיְהִי כֵן, בכל הדברים. כי אף לאחר הבריאה הוצרך הקב"ה לתת לה כן ההתמדה והקיום, כי גזר שיהיו כל ימות העולם. וזהו גוזר ומקיים, כי גזר על כל אחד ונתן לו טבעו שיתקיים לעולם (תורת העולה לרמ"א, עיו"ת). או הכוונה שהוא גוזר לרצונו לשנות הטבע ומכריחו לעשות רצונו, כי נותן הטבע יכול לשנותו לחפצו ולרצונו (צידה לדרך). ויש שפרשו שאין הגזרה קשורה לעבר במעשה בראשית, אלא להווה, והכונה שאע"ג שהוא גוזר בראש השנה שיהיו גשמי שנה מועטים מפני עון הבריות, אולם כשהוא מתמלא רחמים עליהם אח"כ, להחזיר גזרתו אי אפשר, אלא מורידן בזמנם לצורכיהם, ואם כן מקיים גזרותיו ומרחם על הארץ ועל הבריות (סדור ר"ש. וראה רש"י ברכות נז ע"ב שפירש ברוך גוזר מקיים שגזר להשמיד בבל וקיים גזרתו).
כתב בשרשים לרד"ק שהשורש גזר בא תמיד לבטא אמירה או מחשבה של שליט ותקיף שבידו היכולת, כמו "אשר נגזר עליה" (אסתר ב, א), שגזר מקביל לחתך, כמו "ארץ גזרה" שהכוונה ארץ שנכרתה מן הישוב ומן הצמחים. וכל לשון כריתת ברית מתורגם 'גְזַר קְיַם'. ובעיו"ת כתב כי עקר השורש הוא 'גז' ובחלוף אותיות המוצא 'קץ', ויקצצו את ידיהם (ש"ב ד, יב) = ויכרתו את ראשו (ש"א לא, ט), ובהוספת רי"ש "ולא תקצרו את ספיחיה" (ויקרא כה, יא), והושאל אחר כך על חתוך הדין, כי הפְּסָק היוצא מפי השופט הרי הוא כרות וגזור וחתוך ומהוקצע מכל צד בלי עודף וגרעון. ומזה הושאל על החוק הקבוע היוצא מפי מושל ארץ בלי להוסיף או לגרוע, כגון "גזרת מלך היא" (ב"ב קנט, א), חקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על דברי (במדבר רבה פי"ט).
הרמזים הרמוזים בברכה זו
וּנְגַדְּלָךְ וּנְשַׁבְּחָךְ וּנְפָאֲרָךְ וְנַמְלִיכָךְ - ד' שבחים אלו הם ממש כנגד ד' שמות המרכבה העליונה, כידוע בספרי המקובלים, שנגדלך בגדולה, ונשבחך בגבורה, ונפארך בתפארת, ונמליכך במלכות, וזהו סוד ארבעה פני המרכבה, אריה, שור, אדם, נשר (לחם חמודות על הרא"ש פ"ה אות י"ז; ויצבור יוסף בר). ואומרים 'וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ' ולא 'נקרא שמך', כי שמו ית' זה סוד גדול ולא כל אחד ראוי להזכיר את שם ה' כמו שאמרו בירושלמי (יומא פ"ג ה"ז), והתיבה מַלְכֵּנוּ צמודה, וקאי על כל הפעולות שזכרנו (הגרח"ק).אם נתבונן היטב נגלה שבברכה זו אנו מציינים בראשי פרקים את כל חלקי התפילה שלפננו, דומה למה שמציינים לפני ההגדה את סדר ההגדה בפיוט קצר: קדש ורחץ כרפס יחץ וכו'.
נשים לב לקטע שמתחיל בשבחות ובזמירות וכו' - בהיות ברכת ברוך שאמר תוקנה לאמרה לפני פסוקד"ז, היא משמשת כמעין פתיחה לכל התפילה, וגם הלשונות בה רומזים על כך:
המילה בִּשְׁבָחוֹת רומזת על 'מזמור לתודה', כמד"א 'וַיִּזְבְּחוּ זִבְחֵי תּוֹדָה וַיְסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה' (תה' קז, כב), והוא שבח נפלא ועצום, והשו"ע יצא מגידרו, וכתב שיש לאמרו בנגינה, שכל השירות עתידות להתבטל חוץ ממזמור לתודה, עכ"ל, ולא הזכיר לשון חשיבות כזו על שום קטע תפילה אחר[4];
וּבִזְמִירוֹת הם פסוקי דזימרה;
וּנְגַדְּלָךְ בשירת הים, כמד"א 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים', כי אז נתגדל שמו בעולמו נגד כל העמים; וכן מפורש גם במס' ברכות נח ע"א, תנא משמיה דר"ע: לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף.
וּנְפָאֲרָךְ - יוצר המאורות, כמד"א 'ועל מאורי אור שעשית יפארוך סלה'; המשבח והמפואר והמתנשא, ומברכין ומשבחין ומפארין וכו'. ובשבת מוסיפים: תפארת עטה ליום המנוחה, לפיכך יפארו לאל וכו'
וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ - אהבה רבה, כמ"ש 'כי בשמך הגדול והנורא בטחנו', 'וקרבתנו לשמך הגדול'
[ולנוסח ספרד שנזכיר שמך בא אחרי נמליכך, הכוונה לשם הויה שמזכירים בשמע ישראל, ששם יש חיוב לכוון בשם הכתיבה ולא רק הקריאה (ע"פ הגהות הגר"א ס' ה')];
וְנַמְלִיכָךְ זו קריאת שמע, קבלת עומ"ש.
יָחִיד כנגד ה' אחד בשמע ישראל (אבודרהם),
חַי הָעוֹלָמִים נגד ח"י ברכות דשמונה עשרה שאנו מברכים לחי עולמים;
עֲדֵי עַד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל הוא נגד קדושה דסידרא שהוא 'יי ימלוך לעולם ועד' 'יי מלכותה קאם לעלם ולעלמי עלמיא' (ס' מגיד צדק).
[1] יתירה מזאת מצאנו להג"ר רפאל בנימין חיים מורינו ז"ל כת"י דס"ל דברכת ברוך שאמר נקראת ברכה שנזכרה בתלמוד, דאחר שהביא לקושיות הפר"ח כתב: ומה שנראה הוא דברכה זו הוזכרה בתלמוד מקרי וכו' משום הא דאיתא בפ' כל כתבי [שבת קי"ח ע"ב] יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ומסקינן כי קאמר בפסוקי דזמרה, ולא מצינו גמירת הלל בלא ברכה תחילה וסוף, כמבואר במקומו, והא נמי דכוותה שמברכין עליו בתחילה ברוך שאמר ולבסוף ישתבח. ולא הוזכר נוסח הברכה הלזו בתלמוד להיותה פשוטה מזמן רב קודם, אבל כבר מבואר משם דצריך לברך ע"כ.
וכן הג"ר יעקב מקארלין ז"ל בשו"ת משכנות יעקב (או"ח סי' ס"ז) השיג על דברי הפר"ח והאריך בראיות דהוא מתקנת אנשי כנסת הגדולה, ואף תמה על פסק השו"ע (סי' נ"ב) דאם בא לבהכנ"ס וכבר התחילו הציבור יוצר ואין שהות לומר פסוקי דזמרה יקרא ק"ש וברכותיה עם הציבור ויתפלל עמהם ואח"כ יאמר כל פסוקי דזמרה בלא ברכת ברוך שאמר וישתבח דמנ"ל לבטלן לגמרי מפני תפלה בציבור ולעקור תקנת אנשי כנסת הגדולה ע"ש.
[2] הרב מונק בעולם התפילות כתב: המשפטים הקודמים לברכה זו כוללים את הוראותיו השונות של שם הויה, ולכן צריך לאומרו בעמידה, כאשר אוחזים את הציציות ביד, כדי להבין בזה שאנו מדברים על הצורה העליונה, דהיינו על דברים שעומדים ברומו של עולם (עיין יעב"ץ).
[3] ספר אור זרוע כת"י הנ"ל היה לפני הר' מאיר אבן גבאי ז"ל בעל עבודת הקודש והביאו בספרו תולעת יעקב (קושטא ש"כ), סוד המכוונת בו כי כן קבלו איש מפי איש. והנה דברי מהר"מ ן' גבאי אלו משם ספר אור זרוע הם ששימשו מקור לכל הבאים אחריו שהביאו שמועה זו. ראה להרמ"ק ז"ל בסידורו תפלה למשה (פרעמישלא תרנ"ב שער שלישי סי' א'): שיר זה פירשו המפרשים שנפל בפתקא מן שמיא ושקבלו שהשכינה ממש מזמרת אותו להקב"ה ואינו רחוק. ובס' סדר היום לרבינו משה ן' מכיר (ויניציאה שנ"ט כוונת ברוך שאמר), והב"ח סי' נ"ג והט"ז סי' נ"א ס"ק א' ובסידור השל"ה שער השמים ע"ש.
[4] [ובשבת שאין אומרים 'מזמור לתודה' י"ל שֶׁשְּׁבָחוֹת קאי על מזמור שיר ליום השבת, ע"פ מה שאומרים בברכת יוצר בשב"ק: זה שיר שבח של יום השביעי וכו', ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת (בשם ידידי ר' יעקב ויצמן)].