ב"ה
שלום וברכה,
מה שחוששים לבליעה מהדגן הצונן שעליו הוא מקלח, מבואר בפוסקים (ראה במצורף) דאין דין ניצוק בכה"ג לכ"ע אף לכתחילה, ע"ש,
ולכן בהדחת פי המיניבר לכל היותר סגי. (ובתכנית אור השבת לפני כשבועיים דיברנו מזה).
שוב ראיתי חשש אחר שהרחיבו בו והוא מחמת שהאדים נוגעים בפיה והיא רותחת מחמת מים המקלחים ממנה, ועי"ז האדים אף שהם קרים נבלעים בפיה הרותחת,
אולם לענ"ד אם משום תוככי הפיה הרי במקום הקילוח עצמו המים דוחפים את האדים ולא נותנים להם לעלות לכתלי הפיה מבפנים,
ואם באת לחוש לכתלי הפיה מבחוץ מאן ימר לן שכתלים אלו רותחים, הרי סביר להניח שיש בידוד כהוגן באלו הכתלים, ובפרט שהערוי נמשך זמן לא רב עד שפוסק ואין שום הכרח שיספיקו הכתלים מבחוץ להגיע לחום שהיס"ב. ודבר זה צריך בדיקה. (שוב טענו לי שבמציאות אכן מגיעים לרתיחה).
וגם אם יגיעו לרתיחה, הרי האדים ממשיכים לעלות ולהתפזר ואינם מתעכבים כדי להתחמם עד שהיד סולדת גם בהם, דומיא דמ"ש בזה בשם הב"ח בחדשות סי' כד. אלא שהב"ח דיבר אפילו קדירה מתחת לבשר ולבשר יש שטח שזיעה יכולה להצטבר תחתיו, ורצה לומר שהיא אינה מצטברת ונבלעת אלא מתנדפת ומתפשטת לצדדין ואינה נבלעת, ולכן למד בעצמו שם מדברי הפוסקים דאיירי נמי בכה"ג ואסרו, וביטל דעתו לדעתם אף שעדין משמע שסובר לפום קושטא להקל כנ"ל, (ולכן הזכירו סברתו כמה פוסקים דסו"ס סברא היא). משא"כ בנ"ד שהזיעה באה מן הצד של הכתלים מבחוץ, בזה מנין לנו שתטה עצמה הצידה ותתעכב שם ע"מ להיבלע, ומסתמא תמשיך לעלות קודם שתגיע בעצמה לידי חום שהיס"ב. ודו"ק. וכ"ש טבע החום לדחות הקרב אליו, וכן כאן אם הכתלים רותחים לכאורה טבעם לדחות הזיעה הקריבה אליהם מן הצד לכל הפחות.
ועכ"פ יש כאן כמה וכמה ספיקות, הן ספיקות במציאות דאמרינן בהו אחזוקי ריעותא לא מחזקינן, והן ספיקות בהלכה דחזו טובא להצטרף בכה"ג לענ"ד. (ואף שאפשר לברר חלקן, אבל כיון שא"א לברר כולן לפום דינא א"צ לברר כנודע).
א. שמא אין הזיעה נוגעת בכתלים מבחוץ מן הצד, ב. ואת"ל שנוגעת, שמא הזיעה ממשיכה לעלות ואינה מתעכבת א"נ נדחית כך שאינה מגעת לחום שהיס"ב מכח חום הכתלים, ג. ואת"ל שמגעת לחום שהיס"ב, שמא זיעת האוכלים אינה כמותן כמבואר ביבי"א ח"ה, (והמשקה שבלע חמץ ומזיע הרי אינו חמץ, ועוד כפי דטעם החמץ שבו שעובר לפיה הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא קודם הפסח, אלא שלענ"ד בלאו הכי אינו חמץ, והטעם הבלוע מהאוכלים בו הוי זיעת האוכלים, ודו"ק), ד. ואת"ל זיעת האוכלין כמותן, שמא רק מדרבנן כמבואר נמי ביבי"א שם, והו"ל ס"ס בדאו' וחד בדרבנן כנודע, ה. ועדין שמא יש שישים לעולם בטעם החמץ הנבלע ביחס למים הבלועים ואינו חוזר וניעור בפסח לכ"ע בלח בלח, ו. ושמא בכלים שלנו שדחוסים לעולם יש שישים בטעם הבלוע כנודע. ומסתברא טובא שאף לו יצויר דאכן נבלע טעם חמץ בכלי זה, בודאי שלא יתן טעם במים שמקלחים ממנו בפסח, ובאנו למבואר ביו"ד סי' צט ס"ז דשרי להשתמש בכלי כזה לכתחילה בלא הכשר, ע"ש.
ולכן לענ"ד גם אם מאן דהו רוצה עדין לחוש לעצמו ולהחמיר בנתינת כף רותחת תחת הפיה ולערות עליה, קדוש יאמר לו, אבל להורות לאחרים שחייב להכשיר (יותר מהדחה של הפיה) לענ"ד איני מוצא לזה מקום לאור כל הנ"ל.
בברכה רבה
