• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

הכוונה בשם אלקינו

קורסיה

Well-known member
הכוונה בשם אלקינו
א) פסק הטור בסימן ה' וז"ל- ויכוין בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו. ובהזכירו השם יכוין פי' קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל ויכוין עוד פי' כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הוי"ה שהוא היה והוה ויהיה ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף אמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים כי אל לשון כח וחוזק הוא כמו ואת אילי הארץ לקח. עכ"ל. ונראה שמקורו טהור מרבינו יונה בספר היראה שכתב - ובכל אחד ואחד משלשה שמות האמורים בפסוק הראשון (בק"ש) יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה. ואח"כ כתב, וכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון כל. עכ"ל. והעתיקו בארחות חיים (הל' ק"ש הלכה יח). אלא שמדברי הר"י משמע שאף על שם אלקים יש לכוין שהוא היה הוה ויהיה. אכן גרסת הגר"א בביאורו על הש"ע היא שתי שמות. ובאורחות חיים (ח"א דין מאה ברכות הלכה ג) כתב- וכשמברך השם צריך שיכוין לבו שהוא היה והוה ויהיה כענין שכתוב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך. וכן הוא בספר המנהיג (דיני תפילה עמוד פה) ומצאתי בספרים הפנימיים המברך את ה' צריך שיכווין את לבו בהווה והיה ויהיה, כעניין שנ' ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ע"ש. וגם הרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית פרק א) כתב- ואמר 'אלהים', בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה 'אל', שהוא כח, והיא מלה מורכבת 'אל הם', כאלו 'אל' סמוך, 'והם' ירמוז לכל שאר הכחות. כלומר כח הכחות כולם. עכ"ל. והם הם דברי הטור ממש שעיקר שם אלקים הוא אל. וכ"כ האבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם)- כתב ה"ר יעקב בן ה"ר אשר צריך האדם לכוין בכל הברכות שהוא מברך פירוש המלות שמוציא בשפתיו מפיו, ובהזכירו השם יכוין פירוש קריאתו באלף דלת לשון אדנות שהוא אדון הכל. יכוין עוד פירוש כתיבתו יו"ד ה"א לשון הויה שהוא היה והוה ויהיה. ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים כי אל לשון כח וחזק הוא. גם בספר אהל מועד (פרק דרך ארץ) כתב ששם אלקים הוא כולל כל המדות. ושם של ד' אותיות שהוא השם המיוחד כי השם מורה היה והוה ויהיה. ע"ש. בפירושי סידור התפילה לרוקח (ס' כז, אשרי עמוד קמד) כתב שמך (הוי"ה) לשון היה הוה ויהיה. ובספר קדושת לוי (בראשית פרשת וישלח על הפסוק ויקרא לו) הביא מהזוהר (אדרא דף קלב ע"א) שאל הוא לשון תקיף ובעל היכולת.
וכן פסקו האחרונים. מנורת המאור (לג"ר ישראל אלנקאוה בן דורו של הרשב"ץ פ' ב) וז"ל ויכוין בברכותיו. כשיזכיר את השם באדני ה' ובאלהים, אדוני לשון אדנות שהוא אדון הכל, יהוה שהוא עתה, והיה קודם לכל, ויהיה לעולם ולנצח נצחים, אלהים שהוא חזק ותקיף, ולו לבדו היכולת בעליונים ובתחתונים, ואל, הוא לשון הכח, כמו יש לאל ידי. עכ"ל. מטה משה (עמוד העבודה דיני תפילה סימן קיב) כתיבת השם וקריאתו- בהזכירו השם יכוון פירוש קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות, ויכוון עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הויה, שהוא היה הוה ויהיה. אורח חיים סימן ה'. הגר"ז (ס' ה, ג). דרך החיים (ס' ב) יכוין בברכות פירוש המלות וכשיזכור השם יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל ויכוין בפירוש כתיבתו בי"ה שהוא היה הוה ויהיה ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. וכ"כ בספר אור חדש (לג"ר חיים באכנר מתקופת הש"ך. הל' ברכת המוציא הלכה ג) והוסיף, ובהזכירו אלקים (נ"ל חיים או אלקינו) יכוין שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם. וכ"כ להדיא בסידור האר"י- ר' אשר (דף ח ע"ב ובהזכירו שם אלקים ואלקינו וענפיהם יכוין שהוא תקיף וכו'. וכן מוכח ממש"כ ביפה ללב (ח"ב אות א) ע"ש. וכן מצאתי שכ"כ מהר"ח מוולוז'ין בנפש החיים (שער ג' פרק יא) שכת כן להדיא שגם בשם אלקינו יש לכוין תקיף וכו' וז"ל שם וזהו ג"כ בכלל ענין יחוד פסוק ראשון דקריאת שמע ה' אלקינו ה' אחד. ר"ל לכוין שהוא יתב' הוא אלקינו בעל הכחות ומקור שורש נשמתנו וחיותנו ושל כל הברואים והעולמות. ע"ש. ומזה למד בספר עלת תמיד (להר"ר שמואל הומינר פרק ה' עמ' טז) שגם בשם אלקינו יכוין שהוא תקיף בעל היכולות ובעל הכחות. ורק הוסיף בשם הרמ"ק והגר"א באדרת אליהו שיש לכוין שמשגיח עלינו. וכ"כ עוד להלן בפירוש שמע ישראל (עמ' קא) אלקינו- שמשגיח עלינו בפרטות, ושהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כלם. ע"ש. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג ס' כה) בביאור שמע ישראל, אלקינו - תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם [שכל הנמצא בבריאה הכל קיים ע"י שהקב"ה מהווה כן בכל עת] שמנהיג העולם ע"ש. וכך נקט בספר שפתי חיים (להגה"צ חיים פרידלנדר רינת חיים עמ' יא. מועדים א עמ' תקג. מידות ועבודת ה' ח"ב עמ' תעח). חסד לאלפים (ס' ה אות ג) ושם מבואר שיש לכוין בשם ה' גם בברכות וגם בכל הזכרת ה' שבתפילה. גם השל"ה בכמה מקומות (ראה עשרה מאמרות מאמר א', ד. תולדות אדם- בית ה' בית דוד, ה. מסכת פסחים דרוש א- מצה עשירה, ל) כתב כן כדבר פשוט ששם הוי"ה פירושו שהוא היה הוה ויהיה. ובפרשת בראשית (תורה אור אות ז ד"ה ועוד אגלה) כתב- נודע נקרא שם יקו"ק שם העצם, כי השם מורה על עצם אמיתת הוייתו קודם שנברא העולם וכשנברא, ואחר שנברא היה הוה יהיה, מֶלֶךְ מָלָךְ יִמְלוֹךְ, 'אני ה' לא שניתי' (מלאכי ג, ו). ושאר השמות נתחדשו לו כשחדש עולמו יתברך, נקרא בשם 'אלהים', כי הוא קו המשפט, וכן כל שופטים באמת נקראו 'אלהים' (שמות כב, ז), כי שם זה מורה על מרכז הענין כפי מה שהוא, על כן הוא בגימטריא 'הטבע' כמו שכתוב בזהר, כי הטבע הוא ענין מסודר הכל בקו המשפט והראוי והנכון, וכן שאר השמות נתחדשו. ע"ש. וכ"כ בסידר בית עובד (הנהגת הבוקר אות י ויב) כשיזכיר את ה' יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל. ויכוין בכתיבתו בי"ה היה הוה ויהיה. ובהזכירו אלקים יכוין שהוא תקיף בעל היכולות ובעל הכוחות כולם. ע"ש. ומסידור ההלכות נראה שהבין כפשוטו שיש לכוין כך בכל שם ה'.
הנה הגר"א בביאורו על הש"ע שם פירש מה שפסק מרן ובהזכירו שם אלקים וכו' וז"ל- 'כמ"ש בתרגום אונקלוס (בראשית פרק ו, ב) בני אלקים בני רברבייא'. כלומר בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות, כש"כ הרד"ק שם. לכן אלקים הוא מלשון גדולה ומנהיגות. ונראה שהגר"א בא לבאר בזה הכוונה שהוא תקיף. ועוד הוסיף הגר"א שהוא על שם (שמות כב, ח) עד האלקים יבא דבר שניהם. שאלו השופטים. וכנראה בא לבאר בזה את הכוונה של בעל היכולות. ועוד הוסיף, 'ובמעשה בראשית הכל בשם אלהים וז"ש ובעל הכחות כולם'. כלומר, בכל מעשה בראשית כתוב רק שם אלקים. (ויעש אלקים וכד'). ומזה נלמד שאלקים הוא גם בעל הכחות כולם.
לפי זה דעת לנכון נקל להבין שאין הבדל בין אלקים לאלקינו. כי שניהם באים מאותו שם א-ל. רק אלקינו הוא בשייכות אלינו, שהוא אלקים – התקיף בעל היכולות ובעל הכחות, שלנו כלומר מנהיגנו, ולא מנהיג אומות אחרות. וראיה לדבר מהפסוק בדברי הימים ב (פרק ב, ד) כי גדול אלהינו מכל האלהים.
ואין לטעון שכיון שמצינו בפסוקים שפעמים כפלו את שם אלקים. כמו בתהילים (פרק מח, טו) כי זה אלהים אלהינו עולם ועד. א"כ חייבים לומר שהם שתי שמות שונים ואין בהם כפילות גרידא. דזה אינו, כי במפרשים פירשוהו לעניין אחר. האלשיך שם פירש, 'זה אלקים' העושה פלא עתה הוא 'אלקינו עולם ועד' להפליא גם כן לעתיד מעין זה. וכ"כ המצודת דוד. ודומה לזה כתב הרד"ק כי זה אלהים- לפי שהוא אלהינו תהיה לנו הטובה הגדולה הזאת.
וכן הפסוק בתהלים סז, ז יברכנו אלהים אלהינו. ג"כ פירש שם האלשיך שכיון שאומות העולם יראו שארצנו תתן יבולה אך אין זה מספיק כי הלא זה לא היה מורה רק שיברכנו אלקים לְמַה שהוא אלקינו ועל כן הוא מיטיב לנו ולא להם. ע"ש.
ומצאתי הון לי במלבי"ם שם שפירש אלקינו- התבאר בכ"מ ששם אלהים הבא בכינוי מציין הקשר שיש לו עם ישראל והשגחתו הפרטיית עליהם. ע"ש. ואפשר להסביר שגם אלקינו הוא שם אלקים, אך הוא מציין את הקשר שיש לו עם עַם ישראל ומשגיח עליהם. אך לא בא לשלול את שם אלקים כהוייתו שהוא תקיף וכו' אלא בא להוסיף שהוא משגיח עלינו. ומה שכתב המלבי"ם שדבר זה התבאר בכמה מקומות, הנה בפרשת אחרי מות על הפסוק אני ה' אלקיכם. כמעשה ארץ מצרים וכו'. כתב המלבי"ם ולפעמים יקרא בשמותיו ע"ש ההנהגה וההשגחה עליהם ביחוד. והוסיף המלבי"ם, ולמה נאמר בפסוק אלקיכם פי' שר"ל שחוץ ממה שהוא השופט כל הארץ. הוא עתיד להפרע מכם אם תעשו כמעשיהם. ע"ש. כלומר, שחוץ ממה שהוא 'אלקים' שזה מדת הדין המורה שהוא שופט כל הארץ, הוא עוד 'אלקיכם' שעתיד להפרע מכם אם תעשו כמעשיהם. ומכאן עולה באופן ברור שגם בשם 'אלוקים' כשבא בהטייה שייך הפירוש של תקיף בעל היכלת והכוחות כולם. והכוונה שמראה את תקיפותו עלינו ע''י שנפרע מאיתנו עמו וצאן מרעיתו בפרט, כלומר בצורה שונה מהגויים. וכן הדברים מפורשים עוד במלבי"ם בפרשת אתחנן (דברים פרק ז, ט) שם אלהים הבא בכנוי אל ישראל מורה על השגחתו הדבוקה בם, ובכלל זה ההשגחה לתת שכר ועונש. וכן בצפניה (פרק ג, א) כתב, שבא שם אלקים בכינוי לישראל ידובר בו מצד ההשגחה הפרטית 'שמצדה משכיר ומעניש'. ע"ש. וזה כש"כ לעיל מהגר"א שתקיף הוא מלשון שופט. וכן בפרשת יתרו על הפסוק אנכי ה' אלקיך פירש ששם הוי"ה הוא מורה שה' מחויב המציאות שע"ז מורה שם הויה שבא בעתיד, (יהיה) ר"ל שאני מחויב להיות. ושמהוה כל הוה (הוה). ושהוא הקדמון לכל דבר (היה). ושכל הכחות הנמצאים במציאות הם מושפעים מאיתו שע"ז מורה שם אלהים כמ"ש בפסוק בראשית ברא אלהים. ושהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית שע"ז מורה שם אלהים שבא בכנוי אל ישראל, שזה מורה על הקשר והדבוק שי"ל עמהם כמ"ש בכ"מ בתנ"ך. ע"ש. ואפשר לפרש כמו שכתב המלבי"ם בשאר המקומות, ששם 'אלקים' כשהוא בא בכינוי אל ישראל מורה שהוא משגיח עלינו. ולא שם אלקינו בלבד. כלומר שזה תוספת על כך שהוא בעל הכחות.
ואע"פ שכתוב בפרשת אמור (פרק כב, לג) המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה'. ואפשר לטעון ששם אלקים כאן אינו בפירוש של תקיף וכו' שא"כ אין לפסוק משמעות נכונה. אלא ע"כ ששם אלקים משתנה פירושו. זה אינו, דכבר ביאר האלשיך שם שה' הוציא אותנו ממצרים לא כמלך בשר ודם שטורח בעד גוי אחד למען יהיו לו לעם. כי הלא אני לא להיותכם לי לעם עשיתי, כי אם להיות לכם לאלהים להטיבכם ולכבדכם. כי עִם 'שיוצר הכל אני' לא אכנה אלהותי רק עליכם לטוב לכם, כי אתם צריכים אותי ולא אני צריך לכם. ע"ש. הרי להדיא שגם בפסוק הנ"ל שם אלקים הוא בעל הכחות שהוא ברא את הכל כמו שפירש הגר"א, הוא אלקינו לטוב לנו. (ואע"פ שאין זה הפשט של הפסוק, מ"מ לא נמנע האלשיך לבאר כן. ואם איתא ששם אלקים משתנה משמעו, לא הו"ל לפרש כן).
ועוד מצינו במדרש (ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא לא) ה' אלהינו, ולמה נאמר והלא כבר נאמר ה' אחד, מה תלמוד לומר אלהינו עלינו הוחל (ייחד) שמו ביותר. ע"כ. כלומר שהקב"ה הודיע שהוא משגיח על עם ישראל יותר משאר האומות. ואין לטעון ששֵם אלקינו מורה שהוא רק המשגיח אך לא תקיף וכו'. דזה אינו, שהרי מדרש זה כתוב גם במכילתא (משפטים מסכתא דכספא פרשה כ) והובא בעמק הנצי"ב על הספרי שם בפירוש הפסוק ה' אלקינו- אלהים אני לכל באי העולם, אף על פי כן לא ייחדתי שמי, אלא על עמי ישראל. ע"כ. כלומר שגם אלקינו הוא כלול בשם אלקים ובתוספת שהוא ייחד שמו עלינו. וכפי שהוכחנו לעיל בדברי המלב''ים שהכוונה בהטיית 'אלוקינו' היא שהוא תקיף בעל היכולות והכוחות כולם השופט אותנו בפרט, כלומר בצורה שונה מאומות העולם. וזה פשוט.
עוד טענו לפני, שאם נאמר ששם אלקינו הוא שונה במשמעו משם אלקים, א"כ בשלחן ערוך (יו"ד ס' רעו, ט) שמנה את שבעת השמות שאינם נמחקים ואחד מהם הוא אלקים, מדוע לא כתב גם שם אלקינו הרי הוא שונה במשמעו משם אלקים וא"א ללמוד ממנו. אלא ע"כ ששתי השמות שוות הן במשמען.
והנה הביאו ראיה מתשובת הרשב"א שפירוש אלקינו הוא רק משגיח עלינו. ולענ"ד משם ראיה להיפך. שבתשובת הרשב"א (ח"ה ס' נה) נשאל לבאר את פרשת קריאת שמע. ואחר שביאר את משמעות שמע ישראל שמורה על שמיעה ולימוד ולחקור אם יש ראיה סותרת שהוא אחד והוא אלקינו, ח"ו. כתב, 'ואחר שנבוא מתוך השמיעה אל החקירה באמת תביאנו החקירה ותכריחנו הכרח אמתי לקבל ולהאמין כי הוא יתברך נמצא וכן הוא משגיח על פרטי מעשנו. והוא אומרו אלהינו- שלטון אלהות מנהיג ודיין. כמו נתתיך אלהים לפרעה, תרגם אנקלוס רבה. אלהים לא תקלל, תרגום דיינא. וכו' על כן אמר אלהינו כי הוא משגיח בנו. 'ומצטרף' לזה שהוא מנהיגנו ולא כוכב ולא מזל ולא שר משרי מעלה רק הוא ית'. ושהוא הבדילנו לשמו ולקחנו לחלקו'. עכ"ל. הרי דלהדיא כתב הרשב"א שגם שם אלקינו מורה על שלטון, ואלהות, ומנהיג ודיין. ואח"כ הוסיף שנאמר בק"ש אלקינו שהוא משגיח ומנהיג אותנו. אך ברור בלשונו שלא בא לשלול את הפירוש העיקרי של אלקינו שהוא דיין ומנהיג, אלא שהוא מנהיג אותנו באופן פרטי ושונה מאומות העולם וכנ''ל.

ב) והנה יש לדון האם החיוב לכוין בשמות הקב"ה, הוא רק בברכות או בכל שם משמותיו יתברך. וז"ל הטור (ס' ה) ויכוין בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו. ובהזכירו השם יכוין פי' קריאתו וכו'. ובשולחן ערוך אורח שם פסק, יכוין בברכות פירוש המלות. כשיזכיר השם יכוין וכו'. ועל פניו נראה שרק בברכות יש לכוין בשמות ה'. כ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק א, יח) שכן משמע לשון הש"ע. ועוד שודאי שגם בפסוק ראשון של קריאת שמע יש לכוין כן שהרי מי שלא כיוון בפסוק ראשון של ק"ש לא יצא ידי חובתו. ועוד שבר' יונה שהוא מקור הטור איירי בפסוק ראשון של קריאת שמע. ע"ש. וכן הסכים עמו בהלכה ברורה (ס' ה אות ד). ואפשר להוכיח כסברתם מלשון האורחות חיים (מאה ברכות אות ג) שכתב 'וכשמברך' השם צריך שיכוין לבו שהוא היה והוה ויהיה. אמנם הגאון הצדיק ר' שריה דבליצקי זצ"ל בספרו תנאים טובים (עמ' כח) הוכיח מלשון ר' יונה שאחר שכתב שבק"ש יש לכוין בשם ה' היה הוה ויהיה הוסיף, כתב 'וכל פעם' בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון כל. הרי להדיא שכל פעם כשמזכיר שם ה' בתפלה יש לכוין כן ולא כתב בברכותיו כלל. ומש"כ הטור בברכות, נראה דלא כיוון להוציא מהכלל כשמזכיר שם שלא במקום ברכה, אלא פשוט דהוא שיגרא דלישנא, כיון שהכניס דין זה וסימן זה בין ברכות השחר לכן כתב לשון ברכותיו. והביא שבאור תורה (תשס"א כסליו עמ' קנה) מובא על הגה"צ ר' אברהם רפול זצ"ל שהיה מקפיד בכוונת השמות, גם בקריאת תהילים. ע"ש. ויש עוד להוכיח כן ממש"כ הגר"א יכוין כו'. ברכות מ"ז א' ולא יזרוק (ברכה מפיו. ופירש הטור בסימן קכד פירוש שלא ימהר לאומרה שלא בכוונה). וביתר ביאור כתב הלבוש שם וז"ל וכשיברך, יכווין בברכתו פירוש המלות שמוציא מפיו, וכן בכל ברכותיו ותפלותיו, שאם לא כן הוי האדם כעוף המצפצף שאין מבין מה שמצפצף. ובהזכירו השם יכוין וכו'. ע"ש. הרי להדיא שמה שכתב הטור בברכותיו, לא בא לאפוקי שרק בברכות יש לכוין ובתפלה לא חייב. אלא ה"ה בכל התפלות יש לכוין פירוש המילות. וא"כ גם בכוונת השמות יש לכוין בכל התפלה. ומה שהעיר שם המוציא לאור שמרן דיבר רק בברכות, להאמור ליתא. וכן מוכח ממש"כ בשבט הלוי (ח"ז ס' קח, א) ע"ש. וכ"כ בקובץ פעמי יעקב (גליון נא כסליו תשס"ג עמ' קיח) בשם הגר"ח קנייבסקי שכל פעם כשאומרים שם ה' צריך לכוין. וכ"כ בשו"ת בצל חכמה (ח"ד, א) וע"ש שנתן עצות איך אפשר לקיים הלכה זו. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה ס' ה אות ד"ה אבל) שהפירוש בש"ע שיש שתי הלכות, אחת לכוין בברכות פירוש המילות היינו בכל נוסח הברכה פירוש המילות. ואח"כ כתב כשיזכיר השם יכווין פירוש קריאתו באדנות, שהוא דין הכוונה בהשמות. ע"ש. וכן העלה להלכה באור תורה (תשס"א אב ס' קל ואלול ס' קלח) שיש לכוין בכל פעם. ע"ש. וכן מוכח מהגרש"ז אויערבך המובא לקמן. ולעיל הבאנו לשון המנורת המאור והמטה משה, ונראה שכך מוכח מלשונם שיש לכוין בכל שם ה'.
ונראה לענ"ד ראיה ברורה שיש לכוין בכל שם ה' ולא רק בברכות. דהרי בשלחן ערוך פסק שבשם אדנות יש לכוין אדון הכל. ושם הוי"ה יכוין גם היה הוה יהיה. וידוע שדעת הגר"א שגם בשם הוי"ה יש לכוין רק אדון הכל. אמנם כתבו האחרונים דלכולי עלמא כשנכתב בשם אדנות יש לכוין רק אדון הכל. ראה ש"ע הגר"ז, משנ"ב ס"ק ג וכה"ח ס"ק ז. והערוך השלחן (סעיף ד) אחרי שהעתיק לשון הש"ע כתב ולפ"ז בעת אמירת ברוך אתה ה' יכוין אדנות והיה והוה ויהיה ובמקום שכתוב שם אדנ"י כמו אדני שפתי תפתח יכוין רק שהוא אדון הכל. עכ"ל. וכיוון שדעת מרן שיש חילוק בין שם אדנות לשם הוי"ה ב"ה בודאי שלא רק בברכות יש לכוין כן, שהרי אין ברכות שהם בשם אדנות וברכות שהם בשם הוי"ה. רק בפסוקים יש חילוק בין שם הוי"ה לאדנות. אלא ודאי שגם בפסוקים יש לכוין בשמות ה'. וגם לדעת הגר"א שיש לכוין רק אדון הכל, לא מפני שיש לכוין כן רק בברכות, אלא דעתו הגדולה שכן הוא האמת לפום דינא.
ואין לטעון שמשום שבכותרת הש"ע כתוב 'כונת הברכות' וידוע שמרן הב"י כתב את הכותרות א"כ החיוב לכוין הוא רק בברכות. לענ"ד אין זה מוכרח כי מצינו מקומות שכתוב בכותרת דבר מסויים ואעפ"כ יש באותו סימן עוד הלכות שונות. כמו בס' שכ כתוב 'דיני סחיטה בשבת' ובכל זאת בסו"ס פסק מרן בדיני צובע. וכן בס' שלו כתוב 'אם מותר לילך על גבי עשבים, וכן באילן'. ובסימן זה איתא גם דיני זורע וקוצר ואף מתקן כלי. וכן בס' שלח 'דברים האסורים בשבת משום השמעת קול' ואילו בס' ו איתא דין של חשש של זריעה. ובס' ז וח מרן כתב בדין של טירחה בשבת. וכל היד המרבה לבדוק תמצא עוד כהנה וכהנה. וכנראה הסברא היא שמרן כתב את הנושא המרכזי והעקרי באותו סימן. או שמא מרן כתב בכותרת את ההלכות הראשונות שיש באותו סימן. ואח"כ הוסיף מרן לכתוב עוד הלכות שיש להם איזה דמיון וכיו"ב לאותו נושא. כנלע"ד אך לא מצאתי דבר זה כתוב. מ"מ כיון שיש איזהו מקומן שהכותרת לא תואמת בדיוק מוחלט לכל הסימן, ואילו בנד"ד מוכח להדיא מדברי הש"ע שיש לכוין בכל שם ה' כאמור, לכן א"א לדחות זה מחמת הכותרת.
והגם שיש קושי לכוין בכל שם ה' מ"מ א"א לדחות פשטות הטוש"ע בגלל קושי הדבר. אלא בכל פעם כשיוכל לכוין יעשה כן וישא ברכה מה'. וכ"כ החסד לאלפים שם שאם לא יוכל לעשות כן בכל ברכה ובכל הזכרת ה', לא ימנע לכוין ביום שיוכל ובפעם שיוכל ובהזכרה שיוכל. ע"ש בכל דבריו הנפלאים והמחזקים בעבודת ה', שאל ימנע אדם עצמו משום שקשה עליו. ומוכח מדבריו שאין הכוונה בשמות ה' מעכבות אלא רק לכתחילה. וכן העלה בספר ברכת ה' (פרק ו, ד) שכן מוכח מהש"ע ס' קא, א שרק בברכה ראשונה שבתפלת הלחש יש לחזור בדיעבד אם לא כיון. גם הגאון מבוטשאטש בסידורו תפלה לדוד (בתחילת הסדור סעיף כא) כתב לומר תנאי על כוונת השמות וכתב בזה"ל- והריני מכוון מעתה ועד מחר בעת הזאת 'בכל פעם כשאזכיר' שם הוי"ה הק' שהוא בכתיבתו היה הוה ויהיה וכו'. והרב הזכיר תנאי זה גם באשל אברהם ס' צח שגלוי דעת תחילה מועיל גם לאחר הפסק. ומ"מ לכוון בהשמות ק' כשאין עליו שכחה או מהירות או לכוון על דעת כוונה נכונה שהיה לו היטב. עכ"ל. וכ"כ בסו"ס אפיקי ים (אות ג)- ענין גדול הוא להתנות כשאזכיר בכל היום שם אד' ב"ה וכו'. וכ"כ בשלחן הטהור (ס' ה) שיש לומר תנאי על כל הזכרת השם. וע"ע בטעמי המנהגים (אות כט והובא בפסקי תשובות הערה 4) בשם הרב הקדוש מאפטא שנתן עצה אחרת. ומכל הנ"ל מוכח שהבינו שיש לכוין בכל שמות ה', הן בתפלה והן בברכות והן בפסוקים. ולכן מפני הקושי שיש בזה נתנו עצה לומר תנאי כדי שיצא מכל חשש. ובשו"ת אז נדברו (ח"ב ס' עט עמ' קמב) פקפק בתנאי זה וכתב שכוונת השם זה מעצם דין כוונת התפלה ולא שייך בזה תנאי. אלא בעל אפיקי ים מרוב יראתו ופחדו ולאחר כל ההשתדלות לכוון בכל שם עדיין היה חושש אולי לא כיוון טוב באיזה שם, וע״ז מהני תנאי בבחינת נאנס ולא עשה שיהא נחשב כאילו כיוון בכל שם. ע"ש. ובח"ג (ס' יא אות ח) נשאל בזה שהרי גם בסידור תפלה לדוד כתב כן ומשמע מלשונו שזה לכתחילה, ענה הרב שלא התכוון שמי שרגיל לאמר לפני התפילה איזה מודעה שיפסיק מלומר זאת. אלא כתבתי שיש לקחת לתשומת לב שלא יצא מזה ידי חובה שיסמוך על המודעה, ומבחינת ההלכה לכה״פ מדין כוונה לכתחילה אין יוצאין בזה, כמבואר בחי׳ הדשב״א ותר״י ועוד ראשונים בברכות בתחילת הי׳ קורא בתורה שכוונת הענין שלא יהיה לבו טרוד בדברים אחרים מעכב בפסוק ראשון של ק׳׳ש וברכת אבות אפי׳ למ׳׳ד מצות אין צריכות כוונה. וה׳׳ה כוונת השמות לכל הפחות לכתחילה. ע"ש. גם מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל בהליכות שלמה (פרק א, ג) פסק שכיון שבגמ' לא נזכר שיש לכוין בשם ה שאפשר לסמוך על תנאי זה, כיון שבדורותינו החלושים קשה לכוין בכל פעם. וע"ש בארחות הלכה 11 ודו"ק. וכ"פ בילקו"י ס' ה אות ג.

ג) מכאן תשובה מוצאת למה שכתב הרה"ג דורון רונן בתשובה בסידור הנפלא והנעלה כונת הלב (עמ' 860) וביתר ביאור בקובץ האוצר (גליון לז) שאחר שביאר ששם אלקינו אינו באותו משמעות משם אלקים. ובאלקינו יש לכוין שהוא מלכנו ומנהיגנו המשגיח עלינו בהשגחה פרטית. נדחק מאוד לפרש הש"ע, שרק בברכות יש לכוין בשמות ה' כדעת האורל"צ. ולכן הקשה היכן מצינו אלקים בברכות. לכן פירש שמש"כ יכוין בברכות קאי רק על תחילת דבריו, שבשם הוי"ה יש לכוין אדון הכל וכו'. ובהזכירו אלקים, אינו קאי על שם אלקינו שבברכות, רק איידי דתני ומפרש שם הוי"ה מפרש גם הוראת השם אלקים הנזכר בכל מקום. ולא בא כלל לפרש שם אלקינו שבברכות או בק"ש. ע"ש. ואני בעניי דבריו הם קשים כגידים בעיני. דאי אפשר לפרש כן את השלחן ערוך, באופן דפלגינן דיבורא. ברישא איירי בפירוש שם הוי"ה כשמברך ברכה. ומיד תוך כדי דיבור שינה טעמו ועבר לבאר כוונת שם אלקים בפסוקים וכד' ולא בברכות. והעיקר חסר מן הספר, למה לא ביאר מה כוונת שם אלקינו בברכות. ואין לומר שביאור שם אלקינו פשוט בעיני רבותינו הטוש"ע, ורק שם אלקים היתה חובה בעיניהם לבארו. דזה אינו, שהרי רבותינו הראשונים כן טרחו לבאר כוונת שם אלקינו כמו שכתב שם הרב וראה להלן. ואם איתא לפירושו, מדוע לא נקט בסידור לכתוב ליד שם אלקים שבפסוקים שהוא תקיף וכו', הרי אין את ההיתר שכתב האורל"צ, אלא יש חיוב לפי הש"ע לכוין כן בכל שם אלקים בפסוקים וכד'. אלא ודאי דליתא, ואין פירוש זה נכון להלכה, אלא או שנאמר שכל דברי הש"ע מיירי בברכות או דמיירי שבכל פעם כשמזכיר שם ה' יש לכוין כן. וכן נראה לקענ"ד כפי שביארנו לעיל בס"ד. וכבר הבאנו לעיל מהרב אור חדש ומסידור האר"י- ר' אשר שמש"כ הש"ע בהזכירו שם אלקים ה"ה לאלקינו.
ולכן להלכה נראה, שלפי מה שפסק מרן בש"ע יש לכוין בכל פעם כשמזכיר שם אדנות- אדון הכל. ובשם הוי"ה ב"ה יכוין אדון הכל היה הוה ויהיה. וכשמזכיר שם אלקים יכוין שהוא תקיף בעל היכולות ובעל הכוחות כולם. וכשאומר אלקינו בברכות יוסיף לכוין שהוא משגיח עלינו. וכ"כ בסידור איש מצליח והסכים עמם בילקו"י ס' ה.
ד) הנה הרב שם הוכיח דבריו גם מרבינו מאיר המעילי בספר מלחמת מצוה (בתחילת הספר) ששם אלקינו ביאורו שהוא משגיח עלינו ומנהיגנו ולא תקיף. ולענ"ד אין להביא ראיה מדבריו. שאפשר לפרשם לשני פנים. או שהוא חולק על הטור בביאור שם אלקים. או שמתוך שם אלקים שהוא תקיף וכו' ביאר אופן נוסף לשם אלקינו. וז"ל שם בביאור פסוק שמע ישראל- שישמע ויקבל כל עם ישראל ויאמין כי השם בן ארבע אותיות שמורה על הוויתו ומציאותו והמציאו כל הנמצאים וההווים, הוא אלקינו כלומר שהוא משגיח בנו להנהיגנו כפי הראוי לנו לפי מעשינו וכפי גזרת משפטי חכמתו ורצונו. כי לשון אלקים מורה על זה כלומר שהוא שופט ומנהיג, כפי שבא במקרא אלהים לא תקלל ומתרגמינן דיינא. ואמר עד האלהים יבא דבר שניהם ומתרגמינן לקדם דיינא. וכתיב ואתה תהיה לו לאלהים, ומתרגמינן תהא ליה לרב. פירוש למנהיג ולראש. ואמר אלקינו ולא אמר אלקים, להורות כי עיקר ההשגחה היא בעם הדבקים בו והם ישראל הנקראים עמו צאן מרעיתו. עכ"ל. וכאשר נעיין בדבריו נראה שאותם ראיות שהביא מהפסוקים ומהתרגום הן הם אותם ראיות שכתב הגר"א כמקור לש"ע, ע' לעיל מה שביארנו בדבריו בס"ד. וא"כ גם אם לא נאמר שבעל המאורות חולק על הטור בביאור שם אלקים, מ"מ י"ל דלמד שפני שהוא שופט ומנהיג שזה ביאור התקיף שנקט הטור, לכן אלקינו פירושו משגיח בנו ומנהיגנו.
גם הראיה שהביא מספר מלמד התלמידים (לר' יעקב אנטולי שחי לפני כ-800 שנה. פרשת ויחי) נלענ"ד שיש ראיה להיפך. ששם כתב וז"ל הפסוק הזה [שמע ישראל] הורה שלשה ענינים הצריכים לאמונה שאין לה מציאות זולתם. והוא לדעת שיש שם נמצא מחויב המציאות ושהוא 'מושל בכל' ומנהיגו. ושהוא אחד אמתי לא ישיגנו לא גוף ולא כח בגוף. עכ"ל. נראה שבא לבאר שם אלקינו שבפסוק שמע ישראל מורה שהוא מושל בכל וכן הוא מנהיגנו. כלומר שתי הפירושים גם יחד, מושל בכל – תקיף בעל היכולות, ומנהיגנו.
וכן מה שהביא ראיה מספר אהל מועד (שער ראשית חכמה דרך ב, א) גם שם הראיה היא להיפך ששם ביאר פסוק שמע ישראל וכתב- הוא אלקינו כלומר מנהיגנו ושופטינו המשגיח בנו. עכ"ל. כלומר שהוא מנהגינו שזה מורה היחוס אלינו. וגם שופטינו. דמפני ששם אלקים מורה על כך שהוא שופט, כנז"ל, א"כ בהתייחסות אלינו הוא נקרא שופטינו.
גם מה שהביא מהמקובל ר' יוסף גיקטילייא בספר שערי אורה (שער ו) לענ"ד יש לפרשו כמש"כ לעיל ששם אלקים הוא שופט ומנהיג. אך אין כוונתו שהוא רק מנהיג. וז"ל שם- אבל יש לך לדעת כי ה' יתברך נתן כח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו, ונקרא שם השר 'אלהים' לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו, אבל סוף כל השרים וכל האומות שלהן באין להיות נדונין בבית דין של ה' הנקרא 'אלהים אמת', ואם חטאה או סרחה אומתו של שר, אזי לוקה השר על אומתו שבארצו. ודע והאמן כי אין כח באלהים אחרים שהם אלהי העמים, אלא אותו הכח שנתן ה' להם לשפוט ולפרנס את אומותם, אבל אינן יכולין למחוץ ולרפא להמית ולהחיות חוץ מהכוח הידוע הנתון להם לבני ארצם וממשלתם. וזהו כי כל אלהי העמים אלילים. עכ"ל. וזה כל דבריו בשער הנ"ל ששם אלקים הוא דיין שופט. וזה כמו שכתב הטור.
ואע"פ שיש ראשונים שכתבו ששם אלקינו מורה שהוא משגיח עלינו וכד' ולא הזכירו פירוש של תקיף, שופט ובעל היכולות. מ"מ לא יפלא הדבר שדעת רבותינו הטוש"ע לפסוק כדעת הראשונים הנ"ל. שגם לרבינו הטור משפט הבחירה להכריע בין דעות הראשונים, גאונים ופוסקים, מתוך בקיאותו בתורה נביאים וכתובים, כאשר רואים לעין כל בספרו בעל הטורים. ומרן הב"י הלך בעקבותיו עקבי הצאן, ולא ראה שום צורך להאריך בזה. וכל האחרונים אשר שמענו שמעם לא שינו קוצו של יו"ד מהלכה זו ולא ראו בה שום דופי. ומוטל עלינו הקטנים לילך בעקבותיהם ובנתיבותם ולעשות כמעשיהם.

כן נראה לענ"ד והבוחר יבחר. וה' הטוב יאיר עינינו בתורה ואל יצל מפינו דבר אמת ויצילנו משגיאות כי"ר.​
 

קבצים מצורפים

  • הכוונה כשמזכיר אלקינו.pdf
    281.1 KB · צפיות: 22
נערך לאחרונה:
המעיין היטב בתשובתו של הרב דורון נ"י יראה שמה שכתב בדעת השו"ע זהו מחמת הדוחק הגדול שיש בדבריו, שהרי השו"ע קאי על הברכות, ושם צריך לכוין ודאי גם המשגיח עלינו בפרטות, ואת זה הטור והשו"ע לא כתבו. וזהו פלא וקושי שאין ליישבו. וגם אתה לא יישבת את זה אלא כתבת באמת שבברכות יש להוסיף את זה. אולם הטוש"ע וכל האחרונים לא כתבו כן. וזה ודאי צע"ג. ואם בכל מקרה אנו חייבים לנטות מדבריהם. מה לי אם נוסיף עוד כונה שהם לא כתבו או שנשנה לכונה אחרת כפי שכתבו רוב הראשונים?
ראשונים רבים כתבו במפורש רק משגיח עלינו בפרטות, ואתה נדחק ליישב אותם גם כדעת הטור.
ובסוף סיימת שדעת רבותינו הטוש"ע 'לפסוק' כדעת הראשונים הנ"ל וכו'. אולם מלבד הרמב"ן שהוא קאי רק על שם 'אלוהים' ולא על אלוהינו' - לא נמצא לאף אחד מהקודמים לטור שפירש כן [והאבודרהם ומנורת המאור בסה"כ העתיקו את דברי הטור, ולא הזכירו מחלוקת בזה, ואין זה נקרא 'דעה']. ושאר הראשונים עכ"פ גבי אלוהינו כתבו להדיא שופט ומנהיג אותנו בהשגחה פרטית או בדומה לזה.
ועוד שמרן השו"ע לא דן בענין זה כלל, ומה שייך לומר ש'פסק' כדעת הטור?
ומכיון שברוב המוחלט של הראשונים שעסקו בענין פירשו עכ"פ גבי אלוהינו שעליו אנו דנים בברכות שהכונה ליחס אלינו ולא הזכירו תקיף - כן יש לכוין. ויפה עשה הרב דורון רונן בסידורו החדש שכתב את הפירוש הנ"ל, ואפריון נמטייה.
 
שמחתי מאד לראות שהרב קורסיה שליט"א, טרח להתייחס לדברי, והאריך מאד לנסות ליישב את דברי מרן השו"ע עם שאר דברי הראשונים בפירוש השם אלוהינו. וכן ראיתי שבמסקנתו גם הוא מסכים שהמלה 'אלוקינו' כוללת גם יחס קירבה מיוחד בין הקב"ה ועם ישראל, וכמ"ש חז"ל במדרש, שאין הקב"ה נקרא 'אלוהי העמים', אלא רק 'אלוהי ישראל'. וזה עיקר הכוונה שצריך לכוון במלה 'אלוהינו' בכל מקום.
ואמנם יש לי להשיב על ראיותיו, ולענ"ד הדברים מיושבים היטב בדברי במאמר, וכמו שמסיים הרב "והבוחר יבחר", אך אני מעדיף לקצר כדי להתמקד בעיקר השגתו, שלענ"ד מבוססת על הנחה שגויה בהבנת המושג 'שופט'.

עיקר הוראתה של המילה 'שופט' במקרא היא 'מנהיג', ולאו דוקא 'דיין' העושה דין ומשפט, וכמו שנא' "ויקם ה' שופטים ויושיעום מיד שוסיהם (שופטים ב טז), וכן בהמשך "וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט". וכן נאמר על יפתח ואהוד ושאר שופטי ישראל, שהיו מנהיגים ולא דיינים. וכן תרגם שם התרגום: שופט -נגיד, שהוא שליט, ולא כשאר המקומות שתרגם דיינא. וכן נמצא בלשון חז"ל בכמה מקומות כמו: צדיקים יצר הטוב שופטן (ברכות סא ע"ב), כלומר שהיצר הטוב הוא לבדו שולט מושל ומנהיג את הצדיק (כן פירש שם המאירי וכן הגר"א באמרי נועם', וכן כתב אחי הגר"א ששמע ממנו שמשפט הוא לשון הנהגה). וכן כתב הרד"ק בבראשית א': "אלוהים - שופט מושל ומנהיג". ומוכח מפירושו שאלו ג' מילים נרדפות ובעלות משמעות זהה.

וכן כתב הרמב"ן בתחילת פרק שבועות העדות (שבועות ל ע"א) וז"ל: וכן אמרו בירושלמי שאין האשה מעידה ואין האשה דנה, ומאי דכתיב בדבורה הנביאה "והיא שפטה את ישראל" (שופטים ד ד) פירוש מנהגת, שעל פיה ובעצתה היו נוהגין זה עם זה כדין מלכה.

ולכן גם כאשר באה מילה זו ביחס אל הקב"ה הכוונה שהוא מושל ומנהיג, כמו "אז ירננו כל עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ", שברור שדין ומשפט לא גורם לשמחה אלא ליראה, אלא השמחה היא על כך שהוא מגלה את מלכותו ושלטונו. וכן בפסוק "כי תשפוט עמים מישור ולאומים בארץ תנחם סלה", שתשפוט מקביל ל'תנחם' שמשמעותו 'תנהיג'. וגם בחז"ל מצאנו התחייסות למשפט כהשגחה, את הפסוק "עושה משפט לעשוקים" (תהלים קמו ז) וז"ל: "כיון ששמעו המלאכים מיד בקשו המלאכים לירד ולהתיר אותן ולהסירן מכבשן האש אמר להן הקב"ה וכי על שם אחד מכם ירדו אלו על שמי ירדו אני יורד ומתירן ומצילן שנאמר עושה משפט לעשוקים וגו'. משהתירן צינן הכבשן הסיק הקב"ה את הכבשן והעלה אותה והשווה אותה לארץ" (תנחומא בובר נח ס' טו). וישנם לכך עוד ראיות רבות.

וכן משמעות המילה 'משפט' היא הנהגה, כמו "זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם" (שמ"א ח, יא), כל' הנהגת המלך (מצודות שם). וכן "לעשות משפט עבדו ולעשות משפט עמו ישראל דבר יום ביומו" (מלכים א ח, נט). ולעיתים משמעותו 'מנהג' שהיא נגזר מהמילה 'הנהגה', כמו בפסוק "ומשפט הבנות יעשה לה", כל' כמנהג המדינה, וכן "ומשפט הכהנים את העם" (שמ"א ב, יג), כל' ומנהג הכהנים (מצו' שם). (ועיין עוד ב'אמת ליעקב' קמנצקי דב' לג י על הפסוק יורו משפטיך ליעקב שכתב כדברנו שתיבת 'משפט' פירושה הנהגה).

כלומר עיקר תפקיד השופט הוא להנהיג את העם, ולא לשפוט אותו, רק שמילה זו הושאלה גם לאלו שהם דיינים, וכמו שמילת 'אלוקים' מתייחסת אל הקב"ה והושאלה גם לדיינים.

אך גם אם נאמר שכוונת הראשונים במלה 'שופט' הייתה לדיין, גם אז לא ניתן לומר שדעתם היא כדעת הטור, שהרי אין המושג דיין כולל בהגדרתו 'בעל כוחות', כי אין שום הכרח שלדיין יהיה גם כוח, כי הוא לא זה המבצע את גזר הדין אלא הגוזר את הדין, ומי שהוא בעל הכוח בפועל זה המבצע את הדין, וגם פעמים רבות הדין לטובה ולא רק לרעה, ולכן אין הגדרה זו מתאימה להגדרת הדיין. ואמנם הקב"ה הוא גם המבצע את גזר דינו, באמצעות שליחיו, אבל אז אין הנהגתו הנהגת דין, אלא הנהגת מלך שליט ומנהיג (כמו שמבואר בדעת תבונות, וז"ל: "ולפיכך הקב"ה ברוב רחמיו וטוביו מעניש ומצער אותנו כדי שיוכל לגאלנו במהרה והכל ע"י כח מלכותו כדי שלא יהי' פתחון פה למדת המשפט וזוהי הנהגת מלכות ושלטון עי"ש באריכות).
ומ"מ גם המושג 'מלך' אינו כולל בהגדרתו 'בעל כוחות', כי אדרבא, עיקרה של מלכות הוא כאשר העם מקבלים את הנהגתו של המלך בגלל הכבוד והערצה שרוחשים לו, ולא בגלל אימתו שיכול להפעיל עליהם כוחו הגדול. ויתכן מציאות של מלך שיהיה בעל כוח מועט (כגון שיש לו צבא קטן מאד), אבל ישלוט ביד רמה, כי נתיניו חפצים בהנהגתו מתוך הערכה לחוכמתו ותבונתו, ולאו דוקא בגלל כוחו. וזהו שתקנו חז"ל בתפילה "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", כי מלכות אמיתית מקבלים ברצון ולא במורא ופחד.

ולפ"ז ברור שמה שכתבו רוב הראשונים והאחרונים שקבלת עומ"ש בשמע ישראל היא במלה 'אלוקינו' זה בגלל שהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית, ולא יתכן לומר שזה בגלל שהוא דיין ושופט שלנו, או בעל הכוחות כולם ולכן יכול להעניש אותנו, כי זה בעצם לא קבלת עומ"ש שלמה וגם לא רצויה, (כמו שכתוב בספרי המוסר בהבדל בין העובד מיראת העונש לבין העובד מאהבה).

ועוד י"ל, שאם עיקר משמעות אלוהים הוא תקיף ובעל יכולת, אז אין זו הנהגה מותנת ותלויה בדבר אחר, אלא הנהגה קבועה, ואם כך כיצד אמר יעקב "והיה ה' לי לאלוהים" שלפי רוב המפרשים כוונתו שזה חלק מהתנאי בתפילה שלו, וכן כיצד נאמר "הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים". והרי הוא היה בעל הכוחות כולם עוד לפני, ומה נוסף ביציאת מצרים. על ע"כ כמו שכתבנו, והדברים פשוטים.

ואם כן אין לקשר בין "תקיף ובעל הכוחות" למושג 'שופט' או 'מנהיג'. ואין אפשרות לקשר בין דברי הראשונים שהזכירו את המילה 'שופט' לדברי מרן השו"ע שהזכיר עניין תקיפות וכח. ולכן מי שלא מכוון במלה אלוהינו בשמע ישראל, על הקשר המיוחד שיש לעם ישראל עם הקב"ה, לענ"ד לדעת רוב הראשונים שהזכירו שזה עיקר המשמעות, אינו יוצא יד"ח כלל. ומצוה לפרסם הדברים.
 
נערך לאחרונה:
שמחתי לראות שהרב דורון רונן שליט"א התייחס לדברינו, שבשפלנו זכר לנו. קודם כל יש להודות להרב על סידורו הנפלא שעוזר מאוד מאוד בכוונה בתפלה. ואני אישית תמיד מחפש להתפלל רק בסידור כונת הלב. איישר חיליה לאורייתא.

עברתי על כל הערות הנאמרו בטוב טעם, אך בכל זאת לי הקטן נראה להיפך. ונסביר דברי.
ראשית יש לסכם את עיקרי הטענות מה שנלענ"ד שאין לשנות ממה שהיה מקובל כל השנים. בטוש"ע פסקו שיש לכוין בשם ה' ובשם אלקים. הם לא הזכירו שיש שינוי בין שם אלקים לאלקינו וכן אף אחד מהאחרונים. מוכח להדיא בש"ע ובאחרונים שיש לכוין בכל שם ה' ולא רק בברכות. כיון שחילקו בין שם אדנות להוי"ה. ויש שטענו לפני שמש"כ האחרונים לא כתוב בש"ע ולכן אפשר לפרש את הש"ע שרק בברכות יש לכוין. אך לענ"ד אין טענה זו נכונה. שאף לסברא זו מ"מ כיון שכל האחרונים הסכימו לדעה אחת ולא שבאו לחלוק על הש"ע אלא רק להוסיף על דבריו, א"כ לנו הקטנים נשאר לעשות כמעשיהם ולא לחלוק עליהם.
מוכח מהרשב"א, מלמד התלמידים, אהל מועד וכן יש לפרש כן גם בדעת המלחמת מצוה, ששם אלקים מורה גם על עניין של שופט (ויבואר להלך בע"ה) ודיין וגם מורה על מנהיג. ואף שיש ראשונים שכתבו אחרת מ"מ הטוש"ע פסקו כך.
ואפשר להוסיף עוד, אף למש"כ ששם אלקינו הוא משגיח ומנהיג ופעמים שגם שם אלקים כוונתו שהוא משגיח ולא תקיף וכו', מ"מ הטור סבר שכיון ששם אלקים נגזר משם 'אל' כמו שכתב אחרי הכוונה של שם אלקים- כי אל לשון כח וחוזק הוא כמו ואת אילי הארץ לקח. עכ"ל. ולכן יש לכוין את עיקר המשמעות של שם 'אל' גם בהטייתו. ומה שהוסיף בילקו"י ושאר סידורים הוא רק הוספה גרידא ולא בא לנטות מדברי הש"ע, אלא רק להוסיף עוד כוונה לרווחא דמילתא (שהרי מרן פסק שיש לכוין בברכות פירוש המילות). וזה מה שכתב הרמב"ן שממנו הבאתי ראיה, 'כי המלה עיקרה 'אל', שהוא כח, והיא מלה מורכבת' וכו' ע"ש.
ועתה הבוא נבוא לעיקר הטענות בס"ד. מש"כ שעיקר הוראתה של המילה 'שופט' במקרא היא מנהיג. לענ"ד טעות היא. א"א להביא ראיה מהפסוקים מספר שופטים ששם אכן השופטים היו מנהיגים. ולהתעלם מכל הפסוקים בתנ"ך שכתוב שופט שהוא מלשון דיין כפשוטו. כגון- חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט (בראשית יח, כה). מי שמך לאיש שר ושפט עלינו (שמות ב, יד). שופטים שוטרים תתן לך (דברים טז, יח). ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם (דברים יז, ט). והפילו השפט (שם כה, ב). ועוד ועוד פסוקים. ואף שיש פסוקים שמורים ששופט הוא מלשון מנהיג, כל זה רק ששם משמעות הפסוק כן, אך לא שנהפכה המילה למשמעות שונה. לצורך דוגמא, הנה הרב דורון הביא שבפסוקים בשופטים התרגום מפרש נגיד, שהוא שליט, ולא כשאר המקומות שתרגם דיינא. והנה יש גם מקומות בספר שופטים שתרגם דיין כגון- ישפט ה' השפט היום (שופטים יא, כז) תרגם ידין יי דעבד דינא. וכ"כ המצודת דוד שם ר"ל ה' שהוא שופט כל הארץ ישפוט היום בין וכו'. והוא שפט את ישראל עשרים שנה (שופטים טז, לא) והוא דן ית ישראל. והוא שפט את ישראל ארבעים שנה (שמואל א פרק ד, יח) והוא דן ית ישראל ארבעין שנין. ולכן גם השופטים הכתובים בספר שופטים הם היו גם מנהגים וגם דיינים כפשוטו. ולכן אין ראיה מהרמב"ן במסכת שבועות ששם חייבים לפרש שדבורה לא היתה שופטת ממש אלא מנהיגה. וע"ע בספרי ריש פרשת שופטים והעמק הנצי"ב שם וכן בספר מעם לועז בפתיחה לספר שופטים ודו"ק.
הפסוק בתהילים- כי בא לשפוט וכו' אכן המלבי"ם שם מפרש מלשון הנהגה. אך האלשיך שם כדרכו בקודש מפרש בדרך דרש, פירש כפשוטו מלשון שופט ע"ש.
גם הראיה מהמדרש תנחומא לענ"ד אינה ראיה, משום שעיקר הדרשה של חז"ל קאי על המשך הפסוק ה' מתיר אסורים שעל זה קאי המדרש איך הקב"ה הציל את חנניה מישאל ועזריה. וההוצאה שמופיעה לפני המילים עושה משפט לעשוקים נמצא בסוגריים.
ומש"כ ועוד י"ל, שאם עיקר משמעות אלוהים הוא תקיף ובעל יכולת וכו'. וכי אנו נבוא לחלוק על הטור שכן פירש את שם אלקים. חלילה לנו לעשות כן וזה ברור.
ועוד מש"כ ואם כן אין לקשר בין "תקיף ובעל הכוחות" למושג שופט וכו'. אם כדברים האלה כיצד נסביר מש"כ הגר"א כמקור לש"ע? ומה נעשה עם מש"כ הרשב"א על שם אלקינו - שלטון אלהות מנהיג ודיין. והביא ראיה מהתרגום שהוא לשון דיין ואח"כ כתב 'ומצטרף' לזה שהוא מנהיגנו וכו'. ומה נעשה עוד ממש"כ בס"ד לבאר בדעת המלחמת מצוה, מלמד התלמידים ואהל מועד. וכן כל הראיות מהפסוקים ומפרשיהם? וכי רק בשביל שהראשונים כתבו שעיקר קבלת עול מלכות שמים היא במילה אלקינו א"כ זה אומר שמוכח מעל כל ספק שאין לפרש שם אלקינו כתקיף בעל היכולות?
ולכן אסיים כמו שסיימתי בתשובה הראשונה, והבוחר יבחר. לא אני צריך להסביר למה עד ימינו אנו לא כתבו שום אחד מרבותינו פירוש שונה בש"ע. ועל דברים כאלו אומרים העולם עושה חדשות בעל מלחמות. וצריך בכגון דא לדרוש בגדולי הדור עיני העדה שיעיינו בתשובה זו אם יסכימו ואם לא.
ושוב חזק ואמץ לרב דורון רונן שליט"א ונברכהו שימשיך להוציא לאור סידורים ופירושים נפלאים להאיר את העולם במצוה חשובה זו של התפילה.
 
ישר כח על התגובה, שממנה רואים כי כבודו מעמיק ומעיין כראוי בדברים. רצוני להשיב כדי שלא יובנו הדברים שלא כראוי. ודאי שיש במקרא שופט במשמעות של דיין, אבל כתבתי שזה לא עיקר הוראתו.
אך גם אם נאמר שכוונת הראשונים במלה 'שופט' הייתה לדיין, גם אז לא ניתן לומר שדעתם היא כדעת הטור, שהרי אין המושג דיין כולל בהגדרתו 'בעל כוחות', כי אין שום הכרח שלדיין יהיה גם כוח, כי הוא לא זה המבצע את גזר הדין אלא הגוזר את הדין, ומי שהוא בעל הכוח בפועל זה המבצע את הדין, וגם פעמים רבות הדין לטובה ולא רק לרעה, ולכן אין הגדרה זו מתאימה להגדרת הדיין. ואמנם הקב"ה הוא גם המבצע את גזר דינו, באמצעות שליחיו, אבל אז אין הנהגתו הנהגת דין, אלא הנהגת מלך שליט ומנהיג (כמו שמבואר בדעת תבונות, וז"ל: "ולפיכך הקב"ה ברוב רחמיו וטוביו מעניש ומצער אותנו כדי שיוכל לגאלנו במהרה והכל ע"י כח מלכותו כדי שלא יהי' פתחון פה למדת המשפט וזוהי הנהגת מלכות ושלטון עי"ש באריכות).
ומ"מ גם המושג 'מלך' אינו כולל בהגדרתו 'בעל כוחות', כי אדרבא, עיקרה של מלכות הוא כאשר העם מקבלים את הנהגתו של המלך בגלל הכבוד והערצה שרוחשים לו, ולא בגלל אימתו שיכול להפעיל עליהם כוחו הגדול. ויתכן מציאות של מלך שיהיה בעל כוח מועט (כגון שיש לו צבא קטן מאד), אבל ישלוט ביד רמה, כי נתיניו חפצים בהנהגתו מתוך הערכה לחוכמתו ותבונתו, ולאו דוקא בגלל כוחו. וזהו שתקנו חז"ל בתפילה "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", כי מלכות אמיתית מקבלים ברצון ולא במורא ופחד.

ולעצם הדין של הטור והשו"ע, הרי השו"ע קאי על הברכות, ושם צריך לכוין ודאי גם המשגיח עלינו בפרטות, כמו שהראנו מהרבה ראשונים ואחרונים וגם כבודו הסכים לכך, ועניין זה לא מוזכר בטור והשו"ע . וזה ודאי צע"ג. ולכן בכל מקרה אנו חייבים לנטות מדבריהם, ולא להבין אותם כפשוטם.

ובהזדמנות זו, אגב שהתחלנו כאן לדון בהגדרות של מושגים, ראיתי לנכון לציין תופעה שיש להעיר עליה (ואין הדברים מכוונים לכבודו), שכאשר נצריכים להגדיר מושג, אנו ממהרים לנסות להגדירו לפי השימוש הרווח בשפה שלנו ולא לפי הגדרתו העקרית, תופעה אשר גוררת טעות בהבנת המקרא וגם בהבנת דברי חז"ל. במקרה שדנו לעיל בהגדרת המלה המלה 'משפט' היא דוגמא טובה לכך, כי מלה זו משמשת היום בשפה אך ורק לעשיית דין, ולכן כל מקום שהיא מופיעה אנחנו מנסים ראשית לפרש את הכתוב לפי הבנה זו, למרות שבעצם במקרא יש לה ארבע שימושים נוספים, שכיחים הרבה יותר:
א. חוק בתחום החברתי, בעיקר בין אדם לחברו, כגון: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא); עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו)
ב. מנהג קבוע. כגון: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה - כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ" (שמות כא)
ג. הנהגה קבועה: וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה, וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא ט)
ד. עונש על הפרת הדין: וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אֹתוֹ מִשְׁפָּטִים" (ירמיהו נב)
וכאשר לא מכירים את המשמעויות הנוספות של המלה מתעוררות קושיות ואח"כ בונים בנינים על בנינים ומגדלים פורחים באוויר.
כך גם לגבי המלה 'המון' שהיום משתמשים בה בעיקר לציין מספר גדול, ואילו במקרא הוראתה העקרית היא קול והמייה, כמו "המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו" שדומה לפסוק "מעי המו עלי" שמשמעותו קול המייה. ולכן שמגיעים למשפט "שובה עלינו בהמון רחמיך", מפרשים בטעות שהכוונה לרחמים במספר רב, כאשר רחמים הוא דבר מופשט ולא שייך לגביו מספר ומנייה. וכן "ולשוננו רנה כהמון גליו" שמפרשים בטעות גלים רבים, ומתוך ההקשר מובן שהמון מקביל לרנה ולכן חייב להיות שבא כאן במובן של קול. וכן "כי הנה אויביך יהמיון" ועוד.
ויש עוד דוגמאות למכביר. ומצאתי כאן הזדמנות לעורר על זה.
 
יישר כח על הדברים. בכל זאת אני בעניי לא נראה שיש לשנות ממה שידענו עד היום.
הרי כבודו כתב שלא ניתן להסביר את דעת הראשונים כדעת הטור. (לענ"ד כן ניתן להסביר אך אין צורך לחזור על הדברים הלוך ושוב). א"כ הטור וש"ע פסקו הלכה מסויימת וקבלנו עלינו הוראות הש"ע. ואין כאן טענה שאילו היו רואים דברי הראשונים היו חוזרים בהם, כי כאמור יש ראשונים כמו הרשב"א שכתבו כדבריהם.
מש"כ שהש"ע קאי על ברכות, אבקש שכבודו יעיין היטב במה שכתבנו בס"ד באות ב' שאין פירוש זה נכון וכן כתבו רוב האחרונים. וא"כ אין כבר את הקושיא שכת"ר התחיל בה, היכן נמצא אלקים בברכות.
ועכשיו מצאתי את שאהבה נפשי שכן מפורש שיש לכוין באלקינו תקיף וכו' בנפש החיים. וכן העלו בספר עלת תמיד, שפתי חיים ותשובות והנהגות. ועוד בפקודת אלעזר כתב שיש לכוין בכל שם ה'. וצרפתי זאת בתשובה למעלה
 
א. לגבי מה שנאמר שקבלנו עלינו הוראות הטור והשו"ע. יתכן מאד שכאן זה שונה, היות והלכה זו תלויה בפירוש המקראות, ולכן אין להשתמש כאן בכללי הפסיקה הנוקשים הרגילים, כיצד להכריע בין הפוסקים השונים, אלא כאן הוא עניין של סברא בלבד, ולכן זה פחות מחייב להיצמד ממש ללשון ההלכה בזה, כמו שבברכת 'אשר יצר' אם אני רוצה לכוון כוונה אחרת מכוונת מרן, הבחירה בידי, ואין בזה שום בעיה. וראיה לכך שמעתי שבוע שעבר מהרב אהרון זכאי ראש ישיבת אור יום טוב, שלאחר שהראיתי לו את הדברים, והוא התפעל ואמר שזה חידוש עצום, הוסיף לספר לי מעשה שהיה לו עם מרן הרה"ג עובדיה זצ"ל שכאשר הביאו לו לקבלת הסכמה סידור חדש שהיה רשום פירוש השמות למעלה בכל דף ודף, הרב המליץ לעורך למחוק את זה בטענה שאין צורך בזה, וכאשר הרב זכאי שאל אותו והרי זה הלכה בשו"ע, אמר לו שהשו"ע כתב זאת בתור הנהגה טובה, ולכן לא צריך לעשות מזה חיוב. ולדעתי כוונת הרב כמו שכתבתי לעיל, שפירושי התפילה אינם כמו הלכה שיש לה כללים נוקשים, אלא נתונים לסברה, וכל אחד יכול לכוון כרצונו כל עוד אין זה סותר את יסודות הדת. וזו כנראה הסיבה שאע"פ שבחיי אדם ובקצור שו"ע העתיקו עניין הזהירות בכוונת הברכות ואמירת השמות, מ"מ השמיטו מספריהם פירוש השו"ע לשמות. ואולי בגלל זה לא כתב השו"ע פירוש לאבות למרות שלדעתו זה מעכב, ויש בזה חיוב גדול לכון. ויש לדעתי עוד לדון בזה. ואולי כבודו ימצא מי שמדבר על כך ויחכים אותנו.

ב. אין זה נכון שרוב האחרונים כתבו שצריך לכוון כך בכל התפילה, כי כאשר ערכתי את הסדור הלכתי לשאול גדולי הוראה כמו הרב יעקב יוסף זצ"ל, ורבנים מבית דינו של הרב וואזנר זצ"ל, וכולם אמרו לי שצריך לכוון רק בברכות. וכך גם עשו בסדור איש מצליח ע"פ דעת הרב מאזוז שליט"א. אמנם יש הסוברים אחרת כמו שהזכרתם, ויכולתם גם להוסיף את דברי הלבוש שכתב "בכל ברכותיו ותפילותיו", אך מ"מ היות לא מצאנו אף אחד מהראשונים שהזכיר זאת לגבי שאר התפילה, [כי רבינו יונה בספר היראה כתב זאת בעניין ק"ש, והכלבו הזכיר זאת לעניין הברכות בלבד.] על כן נראה שאין בזה חיוב כמו בברכות, אבל אני מסכים שיש בזה תועלת, כי אנו חייבים להזכיר את השם ביראה, כמו שכתב בשע"ת ש"ג סא: "...כי הם מזכירם שם שמים לבטלה, וגם מזכירים בלא מורא, ועל ענין זה פרוש רז"ל מה שכתוב ישראל לא ידע", וכן כתב ביד הקטנה "מכלל היראה שלא להוציא שם שמים לבטלה". ולכן כאשר יעצור ויכוון כוונה כלשהיא של השם, ודאי ינצל מזה.

ג. מצאתי כי גם המאירי (תה' קה, ז) מבאר שמשמעות השם 'אלוהינו' עניינו השגחה, וז"ל: כי הוא ה' אלהינו בכל הארץ משפטיו, רצונו לומר משגיח בנו בפרט. עכ"ל. כלומר גם לדעתו זה עיקר הוראת השם, ומשמע מדעתו שזה מה שנדרש לכוון באמירתו, ותו לא. וכן משמע שם בפירוש הרד"ק שכתב "אע"פ שבכל הארץ משפטיו, והוא מנהיג העולם כולו, מ"מ הוא אלהינו ואנחנו עמו", כלומר הוא משגיח עלינו באופן מיוחד ושונה משאר האומות.

ד. אם על הפרוש של אלוהינו, עוד ניתן אולי ניתן לפרש בדוחק שעניינו גם תקיפות, אבל על השם 'אלוהי' בצירוף שם האבות, כדוגמת 'אלהי אברהם" זה ודאי לא ניתן להאמר, גם לא לדעת הטור בעצמו, כי צירוף זה בא לבטא את אהבתו של ה' לכל אחד מהאבות, והשגחתו המיוחדת עליהם, כמו שאביא מהמפרשים לקמן. ולכן מה שכתבו בסידורים 'תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם' ליד המלים 'אלהי אברהם' זה ממש שיבוש הכוונה, כי אין בהסבר הזה אין שום ביטוי לאהבה ולדבקות של השם באבות. ואציג לקמן את דעת רבותינו בפרוש הביטוי אלוקי אברהם, ומזה נבין עד כמה התרחקו הסדורים הנ"ל מהפשט הפשוט:
רלב"ג (בר' כו כד): "אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא מפני ההתנגדות שמצאתי שיהיו ענייניך ברע כי השגחתי תדבק בך וברכתיך והרבתי את זרעך בעבור אברהם עבדי, רוצה לומר שמצד אברהם תדבק בך השגחה יותר עצומה מההשגחה הראויה להיות לך מצד עצמך.
הגר"א באדרת אליהו (בר' א א): שנקרא אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב לפי שהיו מושגחים מאתו השגחה פרטיות. וכן כתב בביאורו על שו"ע יו"ד (רעו ט): לא גרסו שם 'אלוה' דהוא נכלל 'באלהים', אלא דזהו בלשון יחיד וזהו בלשון רבים כמו אדון אדונים, והחילוק ביניהם הוא השגחה והנהגה בכלל או בפרט (ושם הוסיף ששם 'אל' הוא שורש אחר משורש אלוה, כי 'אל' הוא לשון חוזק, וראיה שמצינו משמש במקום אחר יש לאל ידי, ואילי הארץ, ע"כ. וזהו מפורש שלא כדעת הטור).
העמק דבר (שם): "אלהי אברהם משמעו ביחוד השגחה על הגנה מאויבים, ואלהי יצחק"' משמעו השגחה על פרנסה".
מגלה עמוקות (שם): אנכי אלהי אברהם אביך לפי שגם לאברהם הראה הקב"ה השגחה פרטי פרטיות כשהציץ עליו בעל הבירה עי' מד"ר.

ואמנם באור החיים כתב בפ' ויצא (בר' לא) שהזכיר גם "אלהי אבי" וגם "אלוהי אברהם" להודיע על היותו בעל היכולת ומשגיח ושופט בצדק ומציל עשוק. ולכאורה כוונתו לשני הענינים, גם בעל הכוחות וגם משגיח, אך מתוך פירושו ברור שבא לומר שעיקר כוונת יעקב אבינו בדבריו היתה לבטא את ההשגחה המיוחדת שהיתה על אביו אברהם, ולכן גם 'בעל היכולת' משמעותו שעזר בכוחו לאברהם, ולא שהוא כוחו ויכולתו של אברהם כמו שמבינים בטעות כאשר נוקטים את לשון הטור.
 
האמת היא שחשבתי לסיים את הנושא כיוון שמיצינו אותו וכל הרואה הבין את שני הצדדים. אך כיון שלא יתפרש שחוזרני בי משום שלא הגבתי לכן לפוטרו בלא כלום אי אפשר. אך מצידי אפשר להמשיך בעיסוקינו.
קודם כל חשוב לי להסביר נקודה מסויימת שהיא חשובה בעיני. ישנה טעות נושנת שנתאזרחה בלב רבים כפי מה ששמעתי בעצמי בכמה הזדמנויות. לפעמים כשלומדים סוגיא מסוימת ורואים שאחד או שנים מהאחרונים כתבו הלכה, אך רוב האחרונים חלקו עליהם וכך פוסקים למעשה, מ"מ אף אחד מהלומדים לא קם לעזרת ה' בגבורים להציל את אותם האחרונים על אף שהיו גדולים וענקים בתורה. אלא החיים ממשיכים בשלוות נפש. אך אם ישנה איזה שומעה בשם אחד מהגדולים בדורינו, אך מאן דהו יטען על כך כמה טענות אף אם טענותיו יהיו נכונות, בכל זאת ותהום כל העיר עליו, באומרם שחלילה לחשוב שרב פלוני לא ידע מהגמ' או מהש"ע, וכי הרב אלמוני אינו יודע מה שכתבו האחרונים, וכי נעלם ממנו הראשונים. וכן על זה הדרך. וכבר אמרו במליצה, שהרי נפסק בש"ע שאין לו לאדם לדחוק עמו יותר מדאי. אך מה נעשה שלא זאת הדרך שדרכו בה אבותינו. הרי אף על מרן הקדוש הב"י כתבו האחרונים שלפעמים יש לנטות מדבריו כיון שאילו היה רואה דברי הראשונים היה חוזר בו כמו שהאריך בזה בטו"ט ביבי"א ח"י חו"מ ס' א. ושם מבואר שחייבים אנו לומר כך על אף שקבלנו עלינו הוראות מרן כיון שתורתנו תורת אמת היא. ואין משוא פנים בהלכה. ולכן אין מצוה לקיים ולדחוק שמועות או ספרי שמועות שרואים שפשטות הסוגיא מובילה אותנו לצדדים אחרים. צא ולמד מה שכתב מרן רבינו עובדיה ביבי"א ח"ט ס"ס קט ודו"ק. וע"ע במאירי סוף מסכת נדה ד"ה כל ובילקו"י פסח ח"א מהדורת תשע"ה עמ' תא- תו מש"כ בזה. וביחו"ד ח"א ס' יג ד"ה והנה. ובב"י או"ח ס' רסג, טז מש"כ על התרומת הדשן. וגם כאן ראה מש"כ הגר"ש ללוש בנדון דומה לזה בקישור זה ויש עוד להאריך בזה אך לא עת האסף.

לאור הדברים אני מבין שיש לחזור שוב על מה שנכתב למעלה. הש"ע פסק שיש לכוין בשם ה' בקריאתו אדון הכל. ובכתיבתו היה הוה ויהיה. כתבו האחרונים- מג"א, גר"ז, שתילי זתים, משנ"ב, כה"ח וערוך השלחן, שאם כתוב רק אדנות יש לכוין רק אדון הכל, כגון ה' שפתי תפתח. ומלשון המשנ"ב מוכח שהבין כן בדעת הש"ע שכתב ובמקום שנכתב בא"ד לכו"ע [היינו בין לגר"א ובין לש"ע] אין צריך לכוין אלא שהוא אדון הכל. ז"א, מכח זה שיש חילוק בין שם אדנות לשם הוי"ה מובן מאליו שיש לכוין לא רק בברכות אלא גם בפסוקים. כי רק בפסוקים יש חילוק בין שם הוי"ה לאדנות, מה שאין כן בברכות. ובדרך זו דרכו רוב האחרונים- פקודת אלעזר, חסד לאלפים, הג"ר שריה דבליצקי, השבט הלוי, הגר"ח קנייבסקי, שו"ת בצל חכמה, שו"ת אגרות משה, כן העלה להלכה באור תורה (תשס"א אב ס' קל ואלול ס' קלח), הגרש"ז אויערבך בהליכות שלמה. כן מוכח מהתנאי שכתבו הגאון מבוטשאטש ובאפיקי ים, שלחן הטהור, וטעמי המנהגים בשם הרב הקדוש מאפטא. וכן שו"ת אז נדברו וילקוט יוסף ועוד אחרונים. וכל הטענות שטענו ישבנו בס"ד בתוך הדברים לעיל. (גם הלבוש כבר כתוב לעיל).

בנפש החיים שהבאנו לעיל כתב על פסוק שמע ישראל- ר"ל לכוין שהוא יתב' הוא אלקינו בעל הכחות ומקור שורש נשמתנו וחיותנו ושל כל הברואים והעולמות. וכן פסק למעשה בתשובות והנהגות בפירוש שמע ישראל- אלקינו - תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם [שכל הנמצא בבריאה הכל קיים ע"י שהקב"ה מהווה כן בכל עת] שמנהיג העולם. ע"ש. לפי זה מה שהרב כתב שאפשר לפרש בדוחק שגם אלקינו עניינו תקיפות, לפי זה אין בו דוחק, ששם אלקינו מורכב משם אל שהוא לשון כח וחוזק (טור) והמלה עיקרה 'אל', שהוא כח, והיא מלה מורכבת 'אל הם' (רמב"ן). ולכן יש גם בשם אלקינו שם אל שהוא כח וחוזק. ומצטרף לזה שהוא מנהיגנו (רשב"א) ומשגיח עלינו (גר"א ומלבי"ם). וכן באלקי אברהם, הוא אל בעל הכח, ומצטרף לזה שהוא משגיח על אבותינו כל אחד לפי עניינו ומעשיו. לכן אין בזה שיבוש הכוונה, ולא הרחקה מהפשט הפשוט, אלא שלחן ערוך.
 
ישר כח על הדברים. רק לגבי הכוונה בכל מקומות בתפילה, אני מסכים שדעת השולחן ערוך שיש לכוון תמיד שמוציא שם ה', וזאת משום חיוב מורא ה', כמו שכתב בשע"ת, רק שאין זה אותו דרגת חיוב כמו בברכות, והדבר מסתבר הוא, כי רק בברכות יש דין של הוצאת שם שמים לבטלה, אבל בשאר התפילה אין דין כזה, ומכאן מוכח שהזכרת שם שמים בברכות היא חמורה יותר. ויש בזה סברה חזקה נוספת, אבל זה נושא רחב, ואני מקווה שה' יעזרני לכתוב על זה מאמר מקיף.
הזכרת כאן את הספר נפש החיים כסיוע לדעה ששם אלוקינו הוא בעל הכוחות, ובעל התניא (ליקוטי תורה פנחס פרק ב') פירש גם כיצד הכוחות הללו מתייחסים אלינו, וז"ל: אלוהינו - כמו 'אילי הארץ', פירוש הוא כחינו ממש, גם כי כל כחות הגוף הנדמה לנו שהם טבעיים אבל הם הכל כח הוי' ב"ה לכן הוא הוי' אלוהינו פירוש הוא כוחינו והיינו בלי שום אמצעי כלל.
אבל ישנו קושי עצום לפרש כך, וברור שאין זה פשט הדברים, ולנקודה זו לא התייחסת כלל והיא לדעתי יכולה להיות מכרעת. לפי דעת הנפש החיים והתניא, אלוהים ואלוהינו הם שני מושגים זהים, ולכן כמו שאלוהים מבטא הנהגה קבועה, בהיותו בעל הכוחות תמיד (כמו שאומרים אתה גבור לעולם) כך צריך להיות גם אלוהינו, רק שזה בייחס אלינו. ואם כך כיצד יתכן שהקב"ה מתנה את היותו לאלוהינו בזמן מסוים או בפעולה כל שהיא, כמ"ש הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים (במ' טו מא), וכן המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים (ויק' כב לג), והרי אם הכוונה היא כמו שפירש בעל התניא אם כך יוצא שבמצרים הכוחות של עם ישראל לא היו מה'?! כמובן שתמוה מאד לומר כך. וכן יעקב אבינו (לפי רש"י ועוד) בנדרו התנה "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוהים וגו'", ולפי הפרוש של 'בעל כח' התנאי לא מובן. אבל אם נפרש שעיקר ענינו של אלוקינו הוא השגחה אז הכל מובן והכל בא על מקומו בשלום.
 
נערך לאחרונה:
נראה לי שכדאי שהרב יובל והרב דורון יפרסמו תגובה מסודרת וערוכה לאחר כל המו"מ הנ"ל בירחון האוצר שבו התפרסם מאמרו של הרב דורון. גם יש שם יותר קוראים. וגם משום שלו משפט הבכורה משום שהוא זכה להעלות נושא זה לדיון.
 
אני מעלה בזה את הסכמת הראשון לציון למאמר שהגשתי לו בעניין הכוונה הנכונה של שם אלוקינו בתפילה. לא קל היה לשכנע את הרב בנושא זה, אבל אחרי שראה שכל הראשונים תמימי דעים בעניין הגדרת שם אלוקינו והכוונה בו, הוא השתכנע לחלוטין. ולכן יש כאן פסק הלכה ברור בעניין זה. אך יש לדעת שאין עניין זה נוגע רק לתפילה אלא הוא מיסודי הדת, כמ"ש האורחות חיים לרא"ש (סוף פרק ראשון) שהאמונה בהשגחתו הפרטית של ה' עלינו הינה מיסודי הדת, וזהו שנא' אנוכי ה' אלוהיך, שתאמין שהוא זה שמשגיח עליך. ועל כן אף שקשה לשנות הרגלים של שנים, מ"מ כל מי שמבקש לקיים מצות ק"ש כתיקונה חייב לאמץ מהיום את הכוונה הזו, ולשנן אותה היטב עד שיהיה מורגל בה.
 

קבצים מצורפים

  • הסכמת הראשלצ.pdf
    585.1 KB · צפיות: 21
יישר כח לרב דורון רונן על המכתב!
אבל שאלה קטנה האם לא כדי לחוש לדברים החשובים של הרב קורסיה ולכוון גם בתיבת אלוקינו - תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם בנוסף על הכוונה שהוסיף כבודו, שהרי לכאורה כך נראה בפשטות שזו דעת מרן הש"ע, וכידוע שמר"ן היבי"א התפלל בסידור יחוה דעת ושם זו הכוונה היחידה, וכן מופיע בסידור המדויקים איש מצליח ועוד יוסף חי, לפחות למיחש בעי?...
 
את המאמר שכתבתי בנושא הראתי להרבה גדולי תורה. לרובם העניין היה מחודש, והודו שאף פעם לא התעמקו בנושא זה. לאחר קריאת המאמר כולם הודו שחייבים לומר שהכוונה של אלוהינו עיקרה הוא השגחה פרטית, ויסוד זה חסר אם מכוונים רק תקיף וכו'. רק יש שבכל זאת בקשו לשלב את הכונה של השו"ע. לדעתי אין צורך וגם לא רצוי לעשות כך, וזאת מכמה סיבות:
א. במאמר הבאתי 36 ראשונים שדברו בכוונת שם 'אלוהינו' (רובם בק"ש וחלקם גם בברכות), ואף אחד מהם לא הזכיר תקיף וכו'. ברור שאם זו הייתה כוונה נצרכת לפחות אחד היה צריך להזכיר זאת.
ב. גם הבאתי רבים מהאחרונים שנדרשו לנושא זה, וגם הם לא כתבו שילוב כזה, אלא רק עניין השגחה פרטית (חוץ מהנפש החיים שביאר שם זה על דרך הקבלה).
ג. ישנם כאלו שהביאו את כוונת הטור בשם אלהים, אולם בשם אלהינו כתבו אף ורק את עניין ההשגחה ולא הזכירו דבר נוסף (אבודרהם, הרמ"ק, הגר"א, המבי"ט, ראשית חכמה, עבודת התמיד). דבר זה מוכיח שגדולי עולם אלו לא ראו שום סתירה בכך, והבינו שזו גם דעת הטור והשו"ע. ומה שהטור לא ביאר כוונה זו, הבאתי לכך כמה סיבות.
ד. מלבד זה לא כדאי להעמיס כוונה נוספת, משום תפסת מרובה לא תפסת. לכן מספיק לכוון כוונה העקרית, והלואי שיצליחו לכוון לפחות אותה. גם צריך לדעת שתקיף בימינו מתפרש כאחד הדורש ומאיים שיעשו את ציוויו [וזה ודאי לא כוונת הטור], ולכן יוצר ריחוק מהשם, במקום קירוב, כפי שאמרו לי רבים שלאחר שהחלו לכוון את המשמעות של השגחה הרגישו קירבה השם בתפילה הרבה יותר מאשר קודם לכן.
ה. הידיעה שהשם אלוהים יסודו השגחה פרטית על עם ישראל הוא מיסודי התורה, ולא ניתן להבין יסודות רבים במחשבת ישראל בלי לדעת עניין זה. ראה מ"ב סימן א' בביה"ל (ד"ה כלל גדול) שהזכיר יסוד זה בשלש מתוך שש מצוות התמידיות, ותבין עד כמה היסוד הזה הוא הבסיס של כל עבודת השם שלנו. ולכן כונה נוספת תגרום לערפול וטשטוש של העיקר הזה (ודרך אגב הבה"ל הזה הוא ראיה שהמ"ב גם כן לא סבר שצריך להוסיף תקיף וכו' בכוונה, שראה שם שמפרש שם אלוהינו בק"ש והזכיר רק עניין ההשגחה פרטית).
ה. יש עוד הרבה ראיות וסיבות מדוע לא לכוון כך, מי שירצה אשלח לו במייל את המהדורה החדשה של המאמר שנערכה ממש לאחרונה, בתופסת מרובה.
 
ראשית אשמח לקבל את המאמר המלא.
שנית קראתי את אשר כתבת הצורה מאוד יפה ומובנת, רק שאלתי האם כל אותם שהתפללו ועדיין מתפללים בסידורים השונים ששם מופיע אך ורק כוונת אלוקינו - תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם - האם יש להם על מה לסמוך או שכולם טועים? נפ"מ גם אלינו שעד עכשיו כך התפללנו.
ועוד מה אם דעת הש"ע - הרי זה לא ברור שביאר כמו שכבודו אומר?
 
נערך לאחרונה:
צריך לדעת שרק לפני 35 שנה בערך החלו לשים כוונה זו בסידורים, וזאת בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית של תוכנות העימוד אשר אפשרו לעשות דברים שבעבר לא יכלו לעשות. בעקבות כך נוצרה תחרות, וכל אחד ביקש לשפר את מקחו יותר עם הוספות מיוחדות שלא היו עד היום, וכך נוסף גם שיפור זה של כוונת השמות סמוך לשמות הקודש. לא ברור אם עורכי הסדורים התייעצו בדבר זה עם ת"ח מורי הוראה. אולי משום שנראה להם פשוט שזו הכוונה ולא העמיקו בדבר יתר על המידה. מה שקרה לאחר מכן הוא שכל עורכי הסדורים לא רצו להישאר מאחור והעתיקו כוונה זו, וכך נוצר רושם שזה דבר מוסכם לכו"ע.
לגבי השאלה אם יש על מה לסמוך, ובכן, בבואנו לדעת הגדרה של שם עצם כלשהוא, יש להבחין בין ההגדרה של השם (שהיא המהות העקרית של השם) לבין מקור ושורש השם. ובמאמר כתבנו באחת האפשרויות, שיתכן כי לדעת הטור בעניין הכוונה סגי לכוון במקור ושורש השם, ולא חייב לכוון בהגדרה עצמה, ולפ"ז גם מי שמכון רק כוונת תקיף וכו' יוצא יד"ח, ואציג הסברה בזה:
הנה הטור הביא את הפסוק "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח" (יחזקאל יז יג), כדי להוכיח ש'אל' הוא לשון כח וחזק, אך לכאורה אין מפסוק זה ראיה כלל ש'אל' הוא לשון כח, כיון לפי פשוטו של מקרא 'אילי הארץ' הכוונה לשרים ולא אנשי הכח והחוזק, כמו שמפרש שם רש"י שמלך בבל [נבוכדנצר] הגלה את יהויכין ושריו לגולה, ואת שרי ירושלים לקח להיות בידו ערבון שלא ימרוד בו צדקיהו (ראה רד"ק ומצו' שם), כמו שנא' שם "וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח". וכוחם של שרים אלו נאצל עליהם מכח המלך בלבד, ולא היו בעלי כח עצמי כלל[1], וכן התרגום שם אינו מתרגם 'תקיפי ארעא', אלא 'רברבי ארעא', כל' הממונים והשרים. על כן ע"כ י"ל שגם לדעת הטור 'אילי הארץ' הם השרים והמושלים, רק הסיבה שהם נִתְכַּנוּ בשם 'אלים' היא משום שאחת מהתכונות העיקריות של השר הוא הכח והסמכות. ואמנם זהו מקור ושורש של שם זה, אבל אין זה הגדרתו, כי אין השם יכול להיות מוגדר על ידי תכונה אלא רק על ידי מהות הדבר, אלא פירוש השם 'אילי הארץ' הוא שרים, כי זה מהות השם.

לדוגמא, כאשר נזדקק להגדיר את המילה 'אדם' שזהו השם שניתן לאדם הראשון, לא נאמר שהוא יצור שנוצר מאדמה, למרות ששמו אכן נגזר מהמילה אדמה (בר"ר יז ח; תנחומא צו יד), אלא נאמר שהוא הבן אנוש הראשון וכד', כי המלה 'אדמה' היא אמנם שורש השם, אולם מהות השם ומשמעותו היא אחרת. וכן בעניין שם 'ירושלים' ששורש המילה מורכב מהשם יִרְאֶה והשם שָלֵם[2], אך אם נרצה להגדיר את השם 'ירושלים' לא נאמר שזה ירְאֶה ושָלֵם, אלא נפרש שהיא עיר הקודש.

ובזה נוכל לבאר את דעתו של הטור, שהנה אף ששם 'אלהים' נגזר מהשורש 'אל' שהוא תוקף וחוזק, אבל הגדרת השם איננה תוקף וחוזק אלא היא מרות ומשילות (כמו שכתב רש"י בר' ב, ו). ולכן גם משמעות הכינוי 'אלהינו' הוא מושל ומולך עלינו.
אך בזה נחלק הטור על שאר הראשונים, שלעניין הכוונה הנדרשת בשמות השם בתפילה, סגי לדעת הטור לכוון רק לשורש המילה אף לכתחילה, כיון שמשמעות השם העיקרית איננה נשמעת בהדיא משורש המילה, אלא היא נלמדת מתוך ההקשר הרעיוני של המילה בתורה, ועל כן לא כל אחד בר הכי לכוון בזה בזמן התפילה. אך ודאי מי שמכוון בזה עדיף טפי. אולם שאר הראשונים סוברים שלא סגי לכוון בתפילה לשורשה של המילה, כיון שאין זה מהות השם, ולכן חסרון בהבנת משמעות השם יכול לגרום לחיסרון בהבנת משמעות התפילה עצמה.

וכך הוא ממש גם בעניין שם 'הויה', שגם במשמעות שם זה מצאנו שתי שיטות עיקריות, כאשר שיטה ראשונה (היא דעת ר"י בספר היראה וראבי"ה פ"ב) מבארת משמעות שם זה על פי שורשו: היה הוה ויהיה, ואילו דעת כל שאר הראשונים (רמב"ם בהלכות יסוה"ת; אברבנל שמות כ, ב, ועוד רבים) ששם זה מורה שהוא 'מחוייב המציאות', דהיינו שהוא מציאות קיימת והווה במהותה, שאין מציאותו תלויה בשום גורם אחר, אלא הוא סיבת כל המציאות. והנה גם בזה נקט הטור והשו"ע שסגי לכוון שהוא היה הוה ויהיה, אף שאין זה ההגדרה המקיפה והעמוקה יותר, כיון שאותה מסוגל כל איש ישראל להבין, שהיא הגדרה פשוטה הנכללת בשורשה של המילה[1]. אך דעת הרמב"ם ועוד ראשונים שהמושג 'מחוייב המציאות' הוא מיסודי התורה, ומי שאינו יודע דבר זה, הרי הוא חסר ידיעה חשובה ונשגבה, וכל הכרתו את מציאות ה' היא שטחית וחסרת בהירות, ולכן על כל אחד להגיע להבנה ביסוד זה. וכיון שיש חיוב להבין לא סגי שלא יכוון בזה במקומות שנדרשת כוונה.



[1] שאם היו בעלי כח וחוזק עצמי כיצד יתכן שלא התנגדו ונכנעו בלי קרב, אלא שברגע שהמלך נכנע הם נותרו בלי יכולת הגנה. ומה שנקראו 'אילי הארץ' ולא שרים, הוא רק בגלל סגנון המקרא של לשון נופל הלשון, שהרי לפני כן אמר: ויבא אותו 'באלה'.
[2] דכך איתא במדרש (בר"ר, נו, י) "אברהם קרא אותו יִרְאֶה, שנאמר: 'וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה', שֵׁם קרא אותו שָׁלֵם, שנאמר: 'וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם'. אמר הקב"ה אם קורא אני אותו יִרְאֶה, כשם שקרא אותו אברהם - שֵׁם אדם צדיק מתרעם, ואם אני קורא אותו שָׁלֵם - אברהם אדם צדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם: 'יִרְאֶה' 'שָׁלֵם' - ירושלים".
[1] בניין המילה 'הויה' כולל כל הזמנים, כמו שכתב רש"י על הפסוק טרם אכלה (בר' כד מה) - טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הווה פעמים שהוא מדבר בלשון עבר, ויכול לכתוב 'טרם כליתי', ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו כי אמר איוב, הרי לשון עבר, ככה יעשה איוב הרי לשון עתיד, ופירוש שניהם לשון הווה כי אומר היה איוב אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך.
 

קבצים מצורפים

  • 26 עלון אור השבת - נשא תשפב למייל (1).pdf
    421 KB · צפיות: 8
זהו מאמר ארוך יחסית, ולכן אנני מאמין שרבים יטרחו לקרוא אותו. וגם כאשר קוראים רק חלק נשארים עם שאלות, ומקשים קושיות. לכן העדפתי לשלוח רק למי שמוכן לקרוא את כולו. אולם כדי שלא יהיה חשד כלשהוא שכביכול אני חושש לפרסם את זה, אז שלחתי אותו כעת.
 

קבצים מצורפים

  • כוונת השם אלוקינו.pdf
    3.6 MB · צפיות: 35
חזור
חלק עליון