הכוונה בשם אלקינו
א) פסק הטור בסימן ה' וז"ל- ויכוין בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו. ובהזכירו השם יכוין פי' קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל ויכוין עוד פי' כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הוי"ה שהוא היה והוה ויהיה ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף אמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים כי אל לשון כח וחוזק הוא כמו ואת אילי הארץ לקח. עכ"ל. ונראה שמקורו טהור מרבינו יונה בספר היראה שכתב - ובכל אחד ואחד משלשה שמות האמורים בפסוק הראשון (בק"ש) יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה. ואח"כ כתב, וכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון כל. עכ"ל. והעתיקו בארחות חיים (הל' ק"ש הלכה יח). אלא שמדברי הר"י משמע שאף על שם אלקים יש לכוין שהוא היה הוה ויהיה. אכן גרסת הגר"א בביאורו על הש"ע היא שתי שמות. ובאורחות חיים (ח"א דין מאה ברכות הלכה ג) כתב- וכשמברך השם צריך שיכוין לבו שהוא היה והוה ויהיה כענין שכתוב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך. וכן הוא בספר המנהיג (דיני תפילה עמוד פה) ומצאתי בספרים הפנימיים המברך את ה' צריך שיכווין את לבו בהווה והיה ויהיה, כעניין שנ' ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ע"ש. וגם הרמב"ן בפירושו על התורה (בראשית פרק א) כתב- ואמר 'אלהים', בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה 'אל', שהוא כח, והיא מלה מורכבת 'אל הם', כאלו 'אל' סמוך, 'והם' ירמוז לכל שאר הכחות. כלומר כח הכחות כולם. עכ"ל. והם הם דברי הטור ממש שעיקר שם אלקים הוא אל. וכ"כ האבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם)- כתב ה"ר יעקב בן ה"ר אשר צריך האדם לכוין בכל הברכות שהוא מברך פירוש המלות שמוציא בשפתיו מפיו, ובהזכירו השם יכוין פירוש קריאתו באלף דלת לשון אדנות שהוא אדון הכל. יכוין עוד פירוש כתיבתו יו"ד ה"א לשון הויה שהוא היה והוה ויהיה. ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים כי אל לשון כח וחזק הוא. גם בספר אהל מועד (פרק דרך ארץ) כתב ששם אלקים הוא כולל כל המדות. ושם של ד' אותיות שהוא השם המיוחד כי השם מורה היה והוה ויהיה. ע"ש. בפירושי סידור התפילה לרוקח (ס' כז, אשרי עמוד קמד) כתב שמך (הוי"ה) לשון היה הוה ויהיה. ובספר קדושת לוי (בראשית פרשת וישלח על הפסוק ויקרא לו) הביא מהזוהר (אדרא דף קלב ע"א) שאל הוא לשון תקיף ובעל היכולת.וכן פסקו האחרונים. מנורת המאור (לג"ר ישראל אלנקאוה בן דורו של הרשב"ץ פ' ב) וז"ל ויכוין בברכותיו. כשיזכיר את השם באדני ה' ובאלהים, אדוני לשון אדנות שהוא אדון הכל, יהוה שהוא עתה, והיה קודם לכל, ויהיה לעולם ולנצח נצחים, אלהים שהוא חזק ותקיף, ולו לבדו היכולת בעליונים ובתחתונים, ואל, הוא לשון הכח, כמו יש לאל ידי. עכ"ל. מטה משה (עמוד העבודה דיני תפילה סימן קיב) כתיבת השם וקריאתו- בהזכירו השם יכוון פירוש קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות, ויכוון עוד פירוש כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הויה, שהוא היה הוה ויהיה. אורח חיים סימן ה'. הגר"ז (ס' ה, ג). דרך החיים (ס' ב) יכוין בברכות פירוש המלות וכשיזכור השם יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל ויכוין בפירוש כתיבתו בי"ה שהוא היה הוה ויהיה ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. וכ"כ בספר אור חדש (לג"ר חיים באכנר מתקופת הש"ך. הל' ברכת המוציא הלכה ג) והוסיף, ובהזכירו אלקים (נ"ל חיים או אלקינו) יכוין שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם. וכ"כ להדיא בסידור האר"י- ר' אשר (דף ח ע"ב ובהזכירו שם אלקים ואלקינו וענפיהם יכוין שהוא תקיף וכו'. וכן מוכח ממש"כ ביפה ללב (ח"ב אות א) ע"ש. וכן מצאתי שכ"כ מהר"ח מוולוז'ין בנפש החיים (שער ג' פרק יא) שכת כן להדיא שגם בשם אלקינו יש לכוין תקיף וכו' וז"ל שם וזהו ג"כ בכלל ענין יחוד פסוק ראשון דקריאת שמע ה' אלקינו ה' אחד. ר"ל לכוין שהוא יתב' הוא אלקינו בעל הכחות ומקור שורש נשמתנו וחיותנו ושל כל הברואים והעולמות. ע"ש. ומזה למד בספר עלת תמיד (להר"ר שמואל הומינר פרק ה' עמ' טז) שגם בשם אלקינו יכוין שהוא תקיף בעל היכולות ובעל הכחות. ורק הוסיף בשם הרמ"ק והגר"א באדרת אליהו שיש לכוין שמשגיח עלינו. וכ"כ עוד להלן בפירוש שמע ישראל (עמ' קא) אלקינו- שמשגיח עלינו בפרטות, ושהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כלם. ע"ש. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג ס' כה) בביאור שמע ישראל, אלקינו - תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם [שכל הנמצא בבריאה הכל קיים ע"י שהקב"ה מהווה כן בכל עת] שמנהיג העולם ע"ש. וכך נקט בספר שפתי חיים (להגה"צ חיים פרידלנדר רינת חיים עמ' יא. מועדים א עמ' תקג. מידות ועבודת ה' ח"ב עמ' תעח). חסד לאלפים (ס' ה אות ג) ושם מבואר שיש לכוין בשם ה' גם בברכות וגם בכל הזכרת ה' שבתפילה. גם השל"ה בכמה מקומות (ראה עשרה מאמרות מאמר א', ד. תולדות אדם- בית ה' בית דוד, ה. מסכת פסחים דרוש א- מצה עשירה, ל) כתב כן כדבר פשוט ששם הוי"ה פירושו שהוא היה הוה ויהיה. ובפרשת בראשית (תורה אור אות ז ד"ה ועוד אגלה) כתב- נודע נקרא שם יקו"ק שם העצם, כי השם מורה על עצם אמיתת הוייתו קודם שנברא העולם וכשנברא, ואחר שנברא היה הוה יהיה, מֶלֶךְ מָלָךְ יִמְלוֹךְ, 'אני ה' לא שניתי' (מלאכי ג, ו). ושאר השמות נתחדשו לו כשחדש עולמו יתברך, נקרא בשם 'אלהים', כי הוא קו המשפט, וכן כל שופטים באמת נקראו 'אלהים' (שמות כב, ז), כי שם זה מורה על מרכז הענין כפי מה שהוא, על כן הוא בגימטריא 'הטבע' כמו שכתוב בזהר, כי הטבע הוא ענין מסודר הכל בקו המשפט והראוי והנכון, וכן שאר השמות נתחדשו. ע"ש. וכ"כ בסידר בית עובד (הנהגת הבוקר אות י ויב) כשיזכיר את ה' יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל. ויכוין בכתיבתו בי"ה היה הוה ויהיה. ובהזכירו אלקים יכוין שהוא תקיף בעל היכולות ובעל הכוחות כולם. ע"ש. ומסידור ההלכות נראה שהבין כפשוטו שיש לכוין כך בכל שם ה'.
הנה הגר"א בביאורו על הש"ע שם פירש מה שפסק מרן ובהזכירו שם אלקים וכו' וז"ל- 'כמ"ש בתרגום אונקלוס (בראשית פרק ו, ב) בני אלקים בני רברבייא'. כלומר בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות, כש"כ הרד"ק שם. לכן אלקים הוא מלשון גדולה ומנהיגות. ונראה שהגר"א בא לבאר בזה הכוונה שהוא תקיף. ועוד הוסיף הגר"א שהוא על שם (שמות כב, ח) עד האלקים יבא דבר שניהם. שאלו השופטים. וכנראה בא לבאר בזה את הכוונה של בעל היכולות. ועוד הוסיף, 'ובמעשה בראשית הכל בשם אלהים וז"ש ובעל הכחות כולם'. כלומר, בכל מעשה בראשית כתוב רק שם אלקים. (ויעש אלקים וכד'). ומזה נלמד שאלקים הוא גם בעל הכחות כולם.
לפי זה דעת לנכון נקל להבין שאין הבדל בין אלקים לאלקינו. כי שניהם באים מאותו שם א-ל. רק אלקינו הוא בשייכות אלינו, שהוא אלקים – התקיף בעל היכולות ובעל הכחות, שלנו כלומר מנהיגנו, ולא מנהיג אומות אחרות. וראיה לדבר מהפסוק בדברי הימים ב (פרק ב, ד) כי גדול אלהינו מכל האלהים.
ואין לטעון שכיון שמצינו בפסוקים שפעמים כפלו את שם אלקים. כמו בתהילים (פרק מח, טו) כי זה אלהים אלהינו עולם ועד. א"כ חייבים לומר שהם שתי שמות שונים ואין בהם כפילות גרידא. דזה אינו, כי במפרשים פירשוהו לעניין אחר. האלשיך שם פירש, 'זה אלקים' העושה פלא עתה הוא 'אלקינו עולם ועד' להפליא גם כן לעתיד מעין זה. וכ"כ המצודת דוד. ודומה לזה כתב הרד"ק כי זה אלהים- לפי שהוא אלהינו תהיה לנו הטובה הגדולה הזאת.
וכן הפסוק בתהלים סז, ז יברכנו אלהים אלהינו. ג"כ פירש שם האלשיך שכיון שאומות העולם יראו שארצנו תתן יבולה אך אין זה מספיק כי הלא זה לא היה מורה רק שיברכנו אלקים לְמַה שהוא אלקינו ועל כן הוא מיטיב לנו ולא להם. ע"ש.
ומצאתי הון לי במלבי"ם שם שפירש אלקינו- התבאר בכ"מ ששם אלהים הבא בכינוי מציין הקשר שיש לו עם ישראל והשגחתו הפרטיית עליהם. ע"ש. ואפשר להסביר שגם אלקינו הוא שם אלקים, אך הוא מציין את הקשר שיש לו עם עַם ישראל ומשגיח עליהם. אך לא בא לשלול את שם אלקים כהוייתו שהוא תקיף וכו' אלא בא להוסיף שהוא משגיח עלינו. ומה שכתב המלבי"ם שדבר זה התבאר בכמה מקומות, הנה בפרשת אחרי מות על הפסוק אני ה' אלקיכם. כמעשה ארץ מצרים וכו'. כתב המלבי"ם ולפעמים יקרא בשמותיו ע"ש ההנהגה וההשגחה עליהם ביחוד. והוסיף המלבי"ם, ולמה נאמר בפסוק אלקיכם פי' שר"ל שחוץ ממה שהוא השופט כל הארץ. הוא עתיד להפרע מכם אם תעשו כמעשיהם. ע"ש. כלומר, שחוץ ממה שהוא 'אלקים' שזה מדת הדין המורה שהוא שופט כל הארץ, הוא עוד 'אלקיכם' שעתיד להפרע מכם אם תעשו כמעשיהם. ומכאן עולה באופן ברור שגם בשם 'אלוקים' כשבא בהטייה שייך הפירוש של תקיף בעל היכלת והכוחות כולם. והכוונה שמראה את תקיפותו עלינו ע''י שנפרע מאיתנו עמו וצאן מרעיתו בפרט, כלומר בצורה שונה מהגויים. וכן הדברים מפורשים עוד במלבי"ם בפרשת אתחנן (דברים פרק ז, ט) שם אלהים הבא בכנוי אל ישראל מורה על השגחתו הדבוקה בם, ובכלל זה ההשגחה לתת שכר ועונש. וכן בצפניה (פרק ג, א) כתב, שבא שם אלקים בכינוי לישראל ידובר בו מצד ההשגחה הפרטית 'שמצדה משכיר ומעניש'. ע"ש. וזה כש"כ לעיל מהגר"א שתקיף הוא מלשון שופט. וכן בפרשת יתרו על הפסוק אנכי ה' אלקיך פירש ששם הוי"ה הוא מורה שה' מחויב המציאות שע"ז מורה שם הויה שבא בעתיד, (יהיה) ר"ל שאני מחויב להיות. ושמהוה כל הוה (הוה). ושהוא הקדמון לכל דבר (היה). ושכל הכחות הנמצאים במציאות הם מושפעים מאיתו שע"ז מורה שם אלהים כמ"ש בפסוק בראשית ברא אלהים. ושהוא משגיח עלינו בהשגחה פרטית שע"ז מורה שם אלהים שבא בכנוי אל ישראל, שזה מורה על הקשר והדבוק שי"ל עמהם כמ"ש בכ"מ בתנ"ך. ע"ש. ואפשר לפרש כמו שכתב המלבי"ם בשאר המקומות, ששם 'אלקים' כשהוא בא בכינוי אל ישראל מורה שהוא משגיח עלינו. ולא שם אלקינו בלבד. כלומר שזה תוספת על כך שהוא בעל הכחות.
ואע"פ שכתוב בפרשת אמור (פרק כב, לג) המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים אני ה'. ואפשר לטעון ששם אלקים כאן אינו בפירוש של תקיף וכו' שא"כ אין לפסוק משמעות נכונה. אלא ע"כ ששם אלקים משתנה פירושו. זה אינו, דכבר ביאר האלשיך שם שה' הוציא אותנו ממצרים לא כמלך בשר ודם שטורח בעד גוי אחד למען יהיו לו לעם. כי הלא אני לא להיותכם לי לעם עשיתי, כי אם להיות לכם לאלהים להטיבכם ולכבדכם. כי עִם 'שיוצר הכל אני' לא אכנה אלהותי רק עליכם לטוב לכם, כי אתם צריכים אותי ולא אני צריך לכם. ע"ש. הרי להדיא שגם בפסוק הנ"ל שם אלקים הוא בעל הכחות שהוא ברא את הכל כמו שפירש הגר"א, הוא אלקינו לטוב לנו. (ואע"פ שאין זה הפשט של הפסוק, מ"מ לא נמנע האלשיך לבאר כן. ואם איתא ששם אלקים משתנה משמעו, לא הו"ל לפרש כן).
ועוד מצינו במדרש (ספרי דברים פרשת ואתחנן פיסקא לא) ה' אלהינו, ולמה נאמר והלא כבר נאמר ה' אחד, מה תלמוד לומר אלהינו עלינו הוחל (ייחד) שמו ביותר. ע"כ. כלומר שהקב"ה הודיע שהוא משגיח על עם ישראל יותר משאר האומות. ואין לטעון ששֵם אלקינו מורה שהוא רק המשגיח אך לא תקיף וכו'. דזה אינו, שהרי מדרש זה כתוב גם במכילתא (משפטים מסכתא דכספא פרשה כ) והובא בעמק הנצי"ב על הספרי שם בפירוש הפסוק ה' אלקינו- אלהים אני לכל באי העולם, אף על פי כן לא ייחדתי שמי, אלא על עמי ישראל. ע"כ. כלומר שגם אלקינו הוא כלול בשם אלקים ובתוספת שהוא ייחד שמו עלינו. וכפי שהוכחנו לעיל בדברי המלב''ים שהכוונה בהטיית 'אלוקינו' היא שהוא תקיף בעל היכולות והכוחות כולם השופט אותנו בפרט, כלומר בצורה שונה מאומות העולם. וזה פשוט.
עוד טענו לפני, שאם נאמר ששם אלקינו הוא שונה במשמעו משם אלקים, א"כ בשלחן ערוך (יו"ד ס' רעו, ט) שמנה את שבעת השמות שאינם נמחקים ואחד מהם הוא אלקים, מדוע לא כתב גם שם אלקינו הרי הוא שונה במשמעו משם אלקים וא"א ללמוד ממנו. אלא ע"כ ששתי השמות שוות הן במשמען.
והנה הביאו ראיה מתשובת הרשב"א שפירוש אלקינו הוא רק משגיח עלינו. ולענ"ד משם ראיה להיפך. שבתשובת הרשב"א (ח"ה ס' נה) נשאל לבאר את פרשת קריאת שמע. ואחר שביאר את משמעות שמע ישראל שמורה על שמיעה ולימוד ולחקור אם יש ראיה סותרת שהוא אחד והוא אלקינו, ח"ו. כתב, 'ואחר שנבוא מתוך השמיעה אל החקירה באמת תביאנו החקירה ותכריחנו הכרח אמתי לקבל ולהאמין כי הוא יתברך נמצא וכן הוא משגיח על פרטי מעשנו. והוא אומרו אלהינו- שלטון אלהות מנהיג ודיין. כמו נתתיך אלהים לפרעה, תרגם אנקלוס רבה. אלהים לא תקלל, תרגום דיינא. וכו' על כן אמר אלהינו כי הוא משגיח בנו. 'ומצטרף' לזה שהוא מנהיגנו ולא כוכב ולא מזל ולא שר משרי מעלה רק הוא ית'. ושהוא הבדילנו לשמו ולקחנו לחלקו'. עכ"ל. הרי דלהדיא כתב הרשב"א שגם שם אלקינו מורה על שלטון, ואלהות, ומנהיג ודיין. ואח"כ הוסיף שנאמר בק"ש אלקינו שהוא משגיח ומנהיג אותנו. אך ברור בלשונו שלא בא לשלול את הפירוש העיקרי של אלקינו שהוא דיין ומנהיג, אלא שהוא מנהיג אותנו באופן פרטי ושונה מאומות העולם וכנ''ל.
ב) והנה יש לדון האם החיוב לכוין בשמות הקב"ה, הוא רק בברכות או בכל שם משמותיו יתברך. וז"ל הטור (ס' ה) ויכוין בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו. ובהזכירו השם יכוין פי' קריאתו וכו'. ובשולחן ערוך אורח שם פסק, יכוין בברכות פירוש המלות. כשיזכיר השם יכוין וכו'. ועל פניו נראה שרק בברכות יש לכוין בשמות ה'. כ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק א, יח) שכן משמע לשון הש"ע. ועוד שודאי שגם בפסוק ראשון של קריאת שמע יש לכוין כן שהרי מי שלא כיוון בפסוק ראשון של ק"ש לא יצא ידי חובתו. ועוד שבר' יונה שהוא מקור הטור איירי בפסוק ראשון של קריאת שמע. ע"ש. וכן הסכים עמו בהלכה ברורה (ס' ה אות ד). ואפשר להוכיח כסברתם מלשון האורחות חיים (מאה ברכות אות ג) שכתב 'וכשמברך' השם צריך שיכוין לבו שהוא היה והוה ויהיה. אמנם הגאון הצדיק ר' שריה דבליצקי זצ"ל בספרו תנאים טובים (עמ' כח) הוכיח מלשון ר' יונה שאחר שכתב שבק"ש יש לכוין בשם ה' היה הוה ויהיה הוסיף, כתב 'וכל פעם' בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פירוש קריאתו שהוא אדון כל. הרי להדיא שכל פעם כשמזכיר שם ה' בתפלה יש לכוין כן ולא כתב בברכותיו כלל. ומש"כ הטור בברכות, נראה דלא כיוון להוציא מהכלל כשמזכיר שם שלא במקום ברכה, אלא פשוט דהוא שיגרא דלישנא, כיון שהכניס דין זה וסימן זה בין ברכות השחר לכן כתב לשון ברכותיו. והביא שבאור תורה (תשס"א כסליו עמ' קנה) מובא על הגה"צ ר' אברהם רפול זצ"ל שהיה מקפיד בכוונת השמות, גם בקריאת תהילים. ע"ש. ויש עוד להוכיח כן ממש"כ הגר"א יכוין כו'. ברכות מ"ז א' ולא יזרוק (ברכה מפיו. ופירש הטור בסימן קכד פירוש שלא ימהר לאומרה שלא בכוונה). וביתר ביאור כתב הלבוש שם וז"ל וכשיברך, יכווין בברכתו פירוש המלות שמוציא מפיו, וכן בכל ברכותיו ותפלותיו, שאם לא כן הוי האדם כעוף המצפצף שאין מבין מה שמצפצף. ובהזכירו השם יכוין וכו'. ע"ש. הרי להדיא שמה שכתב הטור בברכותיו, לא בא לאפוקי שרק בברכות יש לכוין ובתפלה לא חייב. אלא ה"ה בכל התפלות יש לכוין פירוש המילות. וא"כ גם בכוונת השמות יש לכוין בכל התפלה. ומה שהעיר שם המוציא לאור שמרן דיבר רק בברכות, להאמור ליתא. וכן מוכח ממש"כ בשבט הלוי (ח"ז ס' קח, א) ע"ש. וכ"כ בקובץ פעמי יעקב (גליון נא כסליו תשס"ג עמ' קיח) בשם הגר"ח קנייבסקי שכל פעם כשאומרים שם ה' צריך לכוין. וכ"כ בשו"ת בצל חכמה (ח"ד, א) וע"ש שנתן עצות איך אפשר לקיים הלכה זו. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה ס' ה אות ד"ה אבל) שהפירוש בש"ע שיש שתי הלכות, אחת לכוין בברכות פירוש המילות היינו בכל נוסח הברכה פירוש המילות. ואח"כ כתב כשיזכיר השם יכווין פירוש קריאתו באדנות, שהוא דין הכוונה בהשמות. ע"ש. וכן העלה להלכה באור תורה (תשס"א אב ס' קל ואלול ס' קלח) שיש לכוין בכל פעם. ע"ש. וכן מוכח מהגרש"ז אויערבך המובא לקמן. ולעיל הבאנו לשון המנורת המאור והמטה משה, ונראה שכך מוכח מלשונם שיש לכוין בכל שם ה'.
ונראה לענ"ד ראיה ברורה שיש לכוין בכל שם ה' ולא רק בברכות. דהרי בשלחן ערוך פסק שבשם אדנות יש לכוין אדון הכל. ושם הוי"ה יכוין גם היה הוה יהיה. וידוע שדעת הגר"א שגם בשם הוי"ה יש לכוין רק אדון הכל. אמנם כתבו האחרונים דלכולי עלמא כשנכתב בשם אדנות יש לכוין רק אדון הכל. ראה ש"ע הגר"ז, משנ"ב ס"ק ג וכה"ח ס"ק ז. והערוך השלחן (סעיף ד) אחרי שהעתיק לשון הש"ע כתב ולפ"ז בעת אמירת ברוך אתה ה' יכוין אדנות והיה והוה ויהיה ובמקום שכתוב שם אדנ"י כמו אדני שפתי תפתח יכוין רק שהוא אדון הכל. עכ"ל. וכיוון שדעת מרן שיש חילוק בין שם אדנות לשם הוי"ה ב"ה בודאי שלא רק בברכות יש לכוין כן, שהרי אין ברכות שהם בשם אדנות וברכות שהם בשם הוי"ה. רק בפסוקים יש חילוק בין שם הוי"ה לאדנות. אלא ודאי שגם בפסוקים יש לכוין בשמות ה'. וגם לדעת הגר"א שיש לכוין רק אדון הכל, לא מפני שיש לכוין כן רק בברכות, אלא דעתו הגדולה שכן הוא האמת לפום דינא.
ואין לטעון שמשום שבכותרת הש"ע כתוב 'כונת הברכות' וידוע שמרן הב"י כתב את הכותרות א"כ החיוב לכוין הוא רק בברכות. לענ"ד אין זה מוכרח כי מצינו מקומות שכתוב בכותרת דבר מסויים ואעפ"כ יש באותו סימן עוד הלכות שונות. כמו בס' שכ כתוב 'דיני סחיטה בשבת' ובכל זאת בסו"ס פסק מרן בדיני צובע. וכן בס' שלו כתוב 'אם מותר לילך על גבי עשבים, וכן באילן'. ובסימן זה איתא גם דיני זורע וקוצר ואף מתקן כלי. וכן בס' שלח 'דברים האסורים בשבת משום השמעת קול' ואילו בס' ו איתא דין של חשש של זריעה. ובס' ז וח מרן כתב בדין של טירחה בשבת. וכל היד המרבה לבדוק תמצא עוד כהנה וכהנה. וכנראה הסברא היא שמרן כתב את הנושא המרכזי והעקרי באותו סימן. או שמא מרן כתב בכותרת את ההלכות הראשונות שיש באותו סימן. ואח"כ הוסיף מרן לכתוב עוד הלכות שיש להם איזה דמיון וכיו"ב לאותו נושא. כנלע"ד אך לא מצאתי דבר זה כתוב. מ"מ כיון שיש איזהו מקומן שהכותרת לא תואמת בדיוק מוחלט לכל הסימן, ואילו בנד"ד מוכח להדיא מדברי הש"ע שיש לכוין בכל שם ה' כאמור, לכן א"א לדחות זה מחמת הכותרת.
והגם שיש קושי לכוין בכל שם ה' מ"מ א"א לדחות פשטות הטוש"ע בגלל קושי הדבר. אלא בכל פעם כשיוכל לכוין יעשה כן וישא ברכה מה'. וכ"כ החסד לאלפים שם שאם לא יוכל לעשות כן בכל ברכה ובכל הזכרת ה', לא ימנע לכוין ביום שיוכל ובפעם שיוכל ובהזכרה שיוכל. ע"ש בכל דבריו הנפלאים והמחזקים בעבודת ה', שאל ימנע אדם עצמו משום שקשה עליו. ומוכח מדבריו שאין הכוונה בשמות ה' מעכבות אלא רק לכתחילה. וכן העלה בספר ברכת ה' (פרק ו, ד) שכן מוכח מהש"ע ס' קא, א שרק בברכה ראשונה שבתפלת הלחש יש לחזור בדיעבד אם לא כיון. גם הגאון מבוטשאטש בסידורו תפלה לדוד (בתחילת הסדור סעיף כא) כתב לומר תנאי על כוונת השמות וכתב בזה"ל- והריני מכוון מעתה ועד מחר בעת הזאת 'בכל פעם כשאזכיר' שם הוי"ה הק' שהוא בכתיבתו היה הוה ויהיה וכו'. והרב הזכיר תנאי זה גם באשל אברהם ס' צח שגלוי דעת תחילה מועיל גם לאחר הפסק. ומ"מ לכוון בהשמות ק' כשאין עליו שכחה או מהירות או לכוון על דעת כוונה נכונה שהיה לו היטב. עכ"ל. וכ"כ בסו"ס אפיקי ים (אות ג)- ענין גדול הוא להתנות כשאזכיר בכל היום שם אד' ב"ה וכו'. וכ"כ בשלחן הטהור (ס' ה) שיש לומר תנאי על כל הזכרת השם. וע"ע בטעמי המנהגים (אות כט והובא בפסקי תשובות הערה 4) בשם הרב הקדוש מאפטא שנתן עצה אחרת. ומכל הנ"ל מוכח שהבינו שיש לכוין בכל שמות ה', הן בתפלה והן בברכות והן בפסוקים. ולכן מפני הקושי שיש בזה נתנו עצה לומר תנאי כדי שיצא מכל חשש. ובשו"ת אז נדברו (ח"ב ס' עט עמ' קמב) פקפק בתנאי זה וכתב שכוונת השם זה מעצם דין כוונת התפלה ולא שייך בזה תנאי. אלא בעל אפיקי ים מרוב יראתו ופחדו ולאחר כל ההשתדלות לכוון בכל שם עדיין היה חושש אולי לא כיוון טוב באיזה שם, וע״ז מהני תנאי בבחינת נאנס ולא עשה שיהא נחשב כאילו כיוון בכל שם. ע"ש. ובח"ג (ס' יא אות ח) נשאל בזה שהרי גם בסידור תפלה לדוד כתב כן ומשמע מלשונו שזה לכתחילה, ענה הרב שלא התכוון שמי שרגיל לאמר לפני התפילה איזה מודעה שיפסיק מלומר זאת. אלא כתבתי שיש לקחת לתשומת לב שלא יצא מזה ידי חובה שיסמוך על המודעה, ומבחינת ההלכה לכה״פ מדין כוונה לכתחילה אין יוצאין בזה, כמבואר בחי׳ הדשב״א ותר״י ועוד ראשונים בברכות בתחילת הי׳ קורא בתורה שכוונת הענין שלא יהיה לבו טרוד בדברים אחרים מעכב בפסוק ראשון של ק׳׳ש וברכת אבות אפי׳ למ׳׳ד מצות אין צריכות כוונה. וה׳׳ה כוונת השמות לכל הפחות לכתחילה. ע"ש. גם מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל בהליכות שלמה (פרק א, ג) פסק שכיון שבגמ' לא נזכר שיש לכוין בשם ה שאפשר לסמוך על תנאי זה, כיון שבדורותינו החלושים קשה לכוין בכל פעם. וע"ש בארחות הלכה 11 ודו"ק. וכ"פ בילקו"י ס' ה אות ג.
ג) מכאן תשובה מוצאת למה שכתב הרה"ג דורון רונן בתשובה בסידור הנפלא והנעלה כונת הלב (עמ' 860) וביתר ביאור בקובץ האוצר (גליון לז) שאחר שביאר ששם אלקינו אינו באותו משמעות משם אלקים. ובאלקינו יש לכוין שהוא מלכנו ומנהיגנו המשגיח עלינו בהשגחה פרטית. נדחק מאוד לפרש הש"ע, שרק בברכות יש לכוין בשמות ה' כדעת האורל"צ. ולכן הקשה היכן מצינו אלקים בברכות. לכן פירש שמש"כ יכוין בברכות קאי רק על תחילת דבריו, שבשם הוי"ה יש לכוין אדון הכל וכו'. ובהזכירו אלקים, אינו קאי על שם אלקינו שבברכות, רק איידי דתני ומפרש שם הוי"ה מפרש גם הוראת השם אלקים הנזכר בכל מקום. ולא בא כלל לפרש שם אלקינו שבברכות או בק"ש. ע"ש. ואני בעניי דבריו הם קשים כגידים בעיני. דאי אפשר לפרש כן את השלחן ערוך, באופן דפלגינן דיבורא. ברישא איירי בפירוש שם הוי"ה כשמברך ברכה. ומיד תוך כדי דיבור שינה טעמו ועבר לבאר כוונת שם אלקים בפסוקים וכד' ולא בברכות. והעיקר חסר מן הספר, למה לא ביאר מה כוונת שם אלקינו בברכות. ואין לומר שביאור שם אלקינו פשוט בעיני רבותינו הטוש"ע, ורק שם אלקים היתה חובה בעיניהם לבארו. דזה אינו, שהרי רבותינו הראשונים כן טרחו לבאר כוונת שם אלקינו כמו שכתב שם הרב וראה להלן. ואם איתא לפירושו, מדוע לא נקט בסידור לכתוב ליד שם אלקים שבפסוקים שהוא תקיף וכו', הרי אין את ההיתר שכתב האורל"צ, אלא יש חיוב לפי הש"ע לכוין כן בכל שם אלקים בפסוקים וכד'. אלא ודאי דליתא, ואין פירוש זה נכון להלכה, אלא או שנאמר שכל דברי הש"ע מיירי בברכות או דמיירי שבכל פעם כשמזכיר שם ה' יש לכוין כן. וכן נראה לקענ"ד כפי שביארנו לעיל בס"ד. וכבר הבאנו לעיל מהרב אור חדש ומסידור האר"י- ר' אשר שמש"כ הש"ע בהזכירו שם אלקים ה"ה לאלקינו.
ולכן להלכה נראה, שלפי מה שפסק מרן בש"ע יש לכוין בכל פעם כשמזכיר שם אדנות- אדון הכל. ובשם הוי"ה ב"ה יכוין אדון הכל היה הוה ויהיה. וכשמזכיר שם אלקים יכוין שהוא תקיף בעל היכולות ובעל הכוחות כולם. וכשאומר אלקינו בברכות יוסיף לכוין שהוא משגיח עלינו. וכ"כ בסידור איש מצליח והסכים עמם בילקו"י ס' ה.
ד) הנה הרב שם הוכיח דבריו גם מרבינו מאיר המעילי בספר מלחמת מצוה (בתחילת הספר) ששם אלקינו ביאורו שהוא משגיח עלינו ומנהיגנו ולא תקיף. ולענ"ד אין להביא ראיה מדבריו. שאפשר לפרשם לשני פנים. או שהוא חולק על הטור בביאור שם אלקים. או שמתוך שם אלקים שהוא תקיף וכו' ביאר אופן נוסף לשם אלקינו. וז"ל שם בביאור פסוק שמע ישראל- שישמע ויקבל כל עם ישראל ויאמין כי השם בן ארבע אותיות שמורה על הוויתו ומציאותו והמציאו כל הנמצאים וההווים, הוא אלקינו כלומר שהוא משגיח בנו להנהיגנו כפי הראוי לנו לפי מעשינו וכפי גזרת משפטי חכמתו ורצונו. כי לשון אלקים מורה על זה כלומר שהוא שופט ומנהיג, כפי שבא במקרא אלהים לא תקלל ומתרגמינן דיינא. ואמר עד האלהים יבא דבר שניהם ומתרגמינן לקדם דיינא. וכתיב ואתה תהיה לו לאלהים, ומתרגמינן תהא ליה לרב. פירוש למנהיג ולראש. ואמר אלקינו ולא אמר אלקים, להורות כי עיקר ההשגחה היא בעם הדבקים בו והם ישראל הנקראים עמו צאן מרעיתו. עכ"ל. וכאשר נעיין בדבריו נראה שאותם ראיות שהביא מהפסוקים ומהתרגום הן הם אותם ראיות שכתב הגר"א כמקור לש"ע, ע' לעיל מה שביארנו בדבריו בס"ד. וא"כ גם אם לא נאמר שבעל המאורות חולק על הטור בביאור שם אלקים, מ"מ י"ל דלמד שפני שהוא שופט ומנהיג שזה ביאור התקיף שנקט הטור, לכן אלקינו פירושו משגיח בנו ומנהיגנו.
גם הראיה שהביא מספר מלמד התלמידים (לר' יעקב אנטולי שחי לפני כ-800 שנה. פרשת ויחי) נלענ"ד שיש ראיה להיפך. ששם כתב וז"ל הפסוק הזה [שמע ישראל] הורה שלשה ענינים הצריכים לאמונה שאין לה מציאות זולתם. והוא לדעת שיש שם נמצא מחויב המציאות ושהוא 'מושל בכל' ומנהיגו. ושהוא אחד אמתי לא ישיגנו לא גוף ולא כח בגוף. עכ"ל. נראה שבא לבאר שם אלקינו שבפסוק שמע ישראל מורה שהוא מושל בכל וכן הוא מנהיגנו. כלומר שתי הפירושים גם יחד, מושל בכל – תקיף בעל היכולות, ומנהיגנו.
וכן מה שהביא ראיה מספר אהל מועד (שער ראשית חכמה דרך ב, א) גם שם הראיה היא להיפך ששם ביאר פסוק שמע ישראל וכתב- הוא אלקינו כלומר מנהיגנו ושופטינו המשגיח בנו. עכ"ל. כלומר שהוא מנהגינו שזה מורה היחוס אלינו. וגם שופטינו. דמפני ששם אלקים מורה על כך שהוא שופט, כנז"ל, א"כ בהתייחסות אלינו הוא נקרא שופטינו.
גם מה שהביא מהמקובל ר' יוסף גיקטילייא בספר שערי אורה (שער ו) לענ"ד יש לפרשו כמש"כ לעיל ששם אלקים הוא שופט ומנהיג. אך אין כוונתו שהוא רק מנהיג. וז"ל שם- אבל יש לך לדעת כי ה' יתברך נתן כח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו, ונקרא שם השר 'אלהים' לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו, אבל סוף כל השרים וכל האומות שלהן באין להיות נדונין בבית דין של ה' הנקרא 'אלהים אמת', ואם חטאה או סרחה אומתו של שר, אזי לוקה השר על אומתו שבארצו. ודע והאמן כי אין כח באלהים אחרים שהם אלהי העמים, אלא אותו הכח שנתן ה' להם לשפוט ולפרנס את אומותם, אבל אינן יכולין למחוץ ולרפא להמית ולהחיות חוץ מהכוח הידוע הנתון להם לבני ארצם וממשלתם. וזהו כי כל אלהי העמים אלילים. עכ"ל. וזה כל דבריו בשער הנ"ל ששם אלקים הוא דיין שופט. וזה כמו שכתב הטור.
ואע"פ שיש ראשונים שכתבו ששם אלקינו מורה שהוא משגיח עלינו וכד' ולא הזכירו פירוש של תקיף, שופט ובעל היכולות. מ"מ לא יפלא הדבר שדעת רבותינו הטוש"ע לפסוק כדעת הראשונים הנ"ל. שגם לרבינו הטור משפט הבחירה להכריע בין דעות הראשונים, גאונים ופוסקים, מתוך בקיאותו בתורה נביאים וכתובים, כאשר רואים לעין כל בספרו בעל הטורים. ומרן הב"י הלך בעקבותיו עקבי הצאן, ולא ראה שום צורך להאריך בזה. וכל האחרונים אשר שמענו שמעם לא שינו קוצו של יו"ד מהלכה זו ולא ראו בה שום דופי. ומוטל עלינו הקטנים לילך בעקבותיהם ובנתיבותם ולעשות כמעשיהם.
כן נראה לענ"ד והבוחר יבחר. וה' הטוב יאיר עינינו בתורה ואל יצל מפינו דבר אמת ויצילנו משגיאות כי"ר.
קבצים מצורפים
נערך לאחרונה: