מצורף מאשר מה שכתבתי בזה לפני שנים רבות, וחלק מן הדברים משו"ת אדני פז ח"ד (סי' לח) להגר"א אבידר. ואולי יהיה לתועלת.
לענין בישול אחר בישול בלח, וכגון הקוסקוס אשר אנו עוסקים בו. שהוא תבשיל לח, האם מותר לבשלו או לחממו על גבי הפלאטה בשבת. הנה לאחר שהבאנו כי אין לחוש בפלאטה משום גרוף וקטום. יש לדון בקוסקוס עצמו, האם מותר לעשות כן מצד בישול אחר בישול בלח. הנה הרא"ש שבת (פרק ג סימן יא) כתב, שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן יש בו בישול אחר בישול כיון שיש בו משקה, ומה שאמרו כל שבא בחמין וכו', היינו דבר יבש כגון תרנגולתא דרבי אבא, וביאר כן בדעת רש"י (שבת לד. ד"ה: משחשכה). ועיין בקרבן נתנאל (שם אות ל) שמחק תיבת ונצטנן מדברי הרא"ש. וכתב שאמנם לדעת הרא"ש יש לחלק בין בישול אחר בישול בלח בין נצטנן לבין לא נצטנן, אבל לשיטת רש"י (שבת יח: ד"ה: מגיס) שהביא הרא"ש שם, אפילו בדבר רותח שייך בו בישול כשמגיס בה, ושכ"כ הרא"ש בהדיא (שבת פרק א סימן לד). אולם מדברי הבית יוסף והב"ח (סימן שיח סעיף ד) מתבאר, שבין לרש"י ובין להרא"ש דוקא בנצטנן יש בישול אחר בישול בלח. וכ"כ המנחת כהן (משמרת השבת שער שני פרק א ד"ה: ואמנם) בדעת רש"י והרא"ש. וע"ע בט"ז (סק"ג) שכתב לבאר דברי הרא"ש בדרך אחרת. וע"ע בנהר שלום (סק"ז) שכתב לדחות דברי הט"ז, ושהעיקר כדברי הבית יוסף בדעת הרא"ש. וכן פסק הטור כאן, שבתבשיל לח שצטנן יש בישול אחר בישול, אבל בעודו רותח לא, וביאר מה שאמרו במשנה (שבת קמה:) כל שבא בחמין וכו', דהיינו בדבר יבש. וכ"כ הסמ"ק (סימן רפב עמוד רפח), שבדבר לח וצלול לדברי הכל יש בישול אחר בישול אחר שצטנן אם חוזר ומרתיחו. וע"ע בשו"ת יביע אומר חלק ח (חלק אורח חיים סימן לה אות ד). ומרן הבית יוסף הביא דברי הסמ"ק, וכתב דמשמע דהיינו אפילו בנתבשל כל צרכו. ושכ"כ רבינו ירוחם (נתיב יב חלק ג דף סט עמוד ג) והביא כן גם בשם רבינו יונה. וכן הוא בעליות דרבינו יונה (בבא בתרא יט.) שאוסר לערות מים חמים אל תוך הקדרה כשהתבשיל מצטמק ורע לו, ואפילו היד סולדת בהם, כיון דאיכא מאן דאמר דעירוי אינו ככלי ראשון, וכשמערין המים לכלי ראשון אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל כדין כלי שני, ומתבשלין בתוך כלי ראשון, ומים מבושלין אם פסק רתיחתן יש בהם משום בישול. ע"ש. וכן מתבאר מדברי המאירי (שבת לז. ד"ה: זו היא) שהביא להלכה דברי רבינו יונה. וכ"כ הכל בו (סימן לא) והאהל מועד (שער השבת דרך ג נתיב ט) ובספר האגור (סימן תפב) שדבר לח וצלול יש בו בישול אחר בישול. וכ"כ בספר צדה לדרך (מאמר א כלל ד פרק כז).
ולעומתם רבנו הרמב"ם (פרק ט מהלכות שבת הלכה ג) כתב, שהמבשל על האור דבר שיהיה מבושל כל צרכו פטור, ולא חילק בזה בין יבש לבין לח, וכתבו הבית יוסף והרמ"א בדרכי משה (סק"ג) בדעתו דסבירא ליה דאף בלח אין בישול אחר בישול, ועיין בשו"ת פני אהרן אמאריליו (חלק אורח חיים סימן טו) שתמה על מה שכתב הבית יוסף בדעת רבנו הרמב"ם, שיש לומר שמה שלא חילק בין לח ליבש, אין זה משום שסובר שאין חילוק, אלא שרבנו הרמב"ם לא מייירי בהכי, ושמדברי רבנו הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת פרק כב) שכתב לבאר דברי המשנה כל שבא בחמין וכו', דהיינו כל מה שנתבשל קודם השבת "ואחר כך הוציאו מן המרק והצניעו" שמותר להשרותו במים חמין בשבת, מבואר שסובר דהיינו דוקא ביבש, והניח בצ"ע. אולם הנה כדברי הבית יוסף בדעת רבנו הרמב"ם, כן מוכח להדיא בתשובת רבנו הרמב"ם (הוצאת מקיצי נרדמים סימן שה) שהובאה בבית יוסף (סוף סימן שכא) ובמגן אברהם (שם ס"ק כח), דשרי להוסיף מים חמים לתוך קדרה שיש בה תבשיל חם. ע"ש. ולפי זה יש לומר שמה שכתב רבנו הרמב"ם בפירוש המשניות שהוציאו מן המרק, היינו משום שעצם הענין שם הוא לשרותו בחמין בשבת, ובמציאות אין זה שייך אלא בדבר קשה, ויש לומר דאין הכי נמי דשרי לדעתו לשפוך אף את המרק עצמו לתוך כלי ראשון, וכמבואר בהדיא בתשובתו. ודו"ק.
ומרן הבית יוסף כתב עוד, שאף המגיד משנה (שם) לא חילק בזה בין לח ליבש, וגם להלן (פרק כב הלכה ד) הביא המגיד משנה דברי הרשב"א (שבת יח: ולט.), ולא חילק בזה בין לח ליבש, אלא בכל גוונא שרי לתתו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, ומניתין דכל שבא בחמין וכו' היינו אפילו כשיש בו מרק, ושכן נראה דעת הר"ן בהלכות (שבת פרק ג דף יט עמוד א) שאף הוא סתם ולא חילק בזה בין לח ליבש. וכן הוא בחידושי הר"ן הישנות (שבת מ:) בשם הרא"ה. וע"ע להר"ן בהלכות (שבת ריש פרק ד דף כב עמוד א) שהביא דברי רבינו יונה הנ"ל שכתב להחמיר בעירוי מים חמים על גבי תבשיל שבכלי ראשון, וכתב על זה, ולא ידעתי מנין לו, שהרי כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת אף על פי שהוא צונן גמור, ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלין למבושל אחר וצ"ע ובדיקה. עד כאן. וכן נראה מדברי הריב"א שהובא באור זרוע חלק ב (סוף סימן סב). ועיין במנחת כהן (משמרת השבת שער שני פרק א) שכתב, שכן דעת הרמב"ן והרמ"ך והמגיד משנה, דאין בישול אחר בישול בין בלח ובין ביבש. ועיין בחידושי הריטב"א הנד"מ (שבת לט.) שהביא בשם התופסות שהקשו ממה שאמרו בשבת (לד.) מפני מה אין טומנין וכו', וכתבו לחלק בזה בין לח ליבש, וכתב דלא נהירא, וביאר דברי הגמרא דהיינו על ידי האור ממש. ומבואר יוצא מדבריו דסבירא ליה גם כן דאין בישול אחר בישול בלח. וע"ע בארחות חיים (הלכות שבת אות נג) שגם כ"כ להקל בעירוי מים חמים לתוך תבשיל שבכלי ראשון שאינו על האש, ודלא כרבינו יונה הנ"ל. ועיין בחזון אי"ש (סימן לז סקי"ג) ובשו"ת תפילה למשה חלק א (ריש סימן ה) מה שכתבו בביאור שיטת הראשונים בזה.
ועיין במנחת חינוך (מוסך השבת אות ו) שכתב לבאר טעם הסוברים שיש בישול אחר בישול בלח, שבדבר יבש אפילו אחר שנצטנן עדיין פעולת הבישול הראשונה במקומה עומדת, אבל בלח שצטנן אין הפעולה הראשונה ניכרת. ע"ש. והיינו שבדבר לח כל בישולו הוא חימומו והרתחתו, ולכן כשנצטנן חזר לקדמותו. וכעין זה כתבו לבאר התהלה לדוד (ס"ק לג) והחזון אי"ש (סימן לז סקי"ג ד"ה סימן). ועיין בפמ"ג (סימן רנד אשל אברהם סק"א) שכתב, שלכאורה נראה דדוקא כגון מים ויין ושמן שאין האש פועלת בהם להכשיר כל כך, שנאכלים חיים גם כן, יש בהם משום בישול אחר בישול, מה שאין כאן שומן אווז ומוהל הבשר שאי אפשר לאכול כי אם על ידי בישול, אף אם נצטננו אין בהם משום בישול, ומכל מקום כתב שמסתימת הפוסקים משמע שכל שהוא צלול ולח יש בו משום בישול כשנצטנן. ובעצם מה שהעיר הפמ"ג שבשומן לח ניכר בישולו גם בהיותו צונן, עיין בספר מאור השבת חלק ב (סימן ז הערה טז) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב, שיש לומר שאסור בזה משום לא פלוג, כיון שרוב הדברים הלחים כשנצטננים מתבשל מהם הבישול. וע"ע במה שכתב בזה בשביתת השבת (מלאכת האופה באר רחובות ס"ק עו). ושם (באר רחובות ס"ק עה) כתב לבאר החילוק בין לח ליבש, שביבש אף על פי שגם בבישול השני מוסיף על בישולו, מכל מקום מלאכת מבשל איסורה הוא שלא לעשות מדברח י מבושל, ומכיון שנהפך הדבר מחי למבושל וחל עליו שם מבושל שוב אין בו איסורא של בישול אף שמשביח על ידי הבישול השני, שעיקר איסור המלכה הוא כמשנה איזה עצם מחי למבושל, מה שאין כן בלח שאין פעולת הבישול ניכרת עליו כמו ביבש, ופעולת ההיכר בלח הוא בצונן ורותח. ע"ש. ובספר חוט שני (פרק כט) כתב לבאר, שבדבר יבש כיון שנתבשל כבר נעשה תיקונו, ואף לאחר שנצטנן פעולת הריכוך והתיקון נשארת בו, מה שאין כן בלח שאינו מתרכך בבישולו, אלא חימומו זהו תיקונו, ממילא כל שנצטנן חזר לקדמותו. וע"ע במה שכתבו לבאר בחילוק בין יבש ללח. בשו"ת מהר"ם שיק (חלק אורח חיים סוף סימן קלב) ובשו"ת שואל ומשיב תליתאה (חלק ג סוף סימן ג) ובשו"ת זקן אהרן וואלקין חלק א (סימן טז) וחלק ב (סימן יד) ובחזון איש (סימן נ סק"ט ד"ה: ויש לעיין) ובשו"ת מנחת יצחק חלק א (סימן נה אות ג) ובשו"ת מנחת שלמה חלק ב (סימן ו אות ב) ובספר מאור השבת חלק ב (סימן ז הערה טז עמוד י והלאה).
ולאחר כל המקומות אשר ציינו לעיל, יש להוסיף בזה יותר מכל מה שכתב על גליון יביע אומר חלק ז (חלק אורח חיים סימן מב סוף אות יא) הנדפס מחדש וזו לשונו (גליונות ומלואים מס' 12): ומ"ש בשו"ת שמש ומגן ח"ב (או"ח סי' נב) שחזרתי בי והצרכתי שיהיה כולו יבש, אינו נכון כלל. ככחי אז כחי עתה ע"פ הס"ס. עכ"ל. וע"ע בשו"ת יחוה דעת חלק ב (סימן מה) ובהליכות עולם חלק ד (עמוד מב) ובחזון עובדיה שבת חלק ד (עמוד שלז והלאה) ובתשובתו שהובאה בילקוט יוסף שבת חלק ג (עמוד ריא והלאה). ובילקוט יוסף שבת כרך א (מהדורת התשע"א, עמ' תקיח-מה). ודו"ק. ובקובץ מאור ישראל (ירושלים תשס"ג) כתב, אם הוא מועט מאד אפילו צלול מותר. עכ"ל. וסיפר הגאון רבי דוד יוסף שליט"א כי בשנת תשנ"א הוציא חוברת על דיני אפיה ובישול בשבת, ומרן זיע"א עבר עליה, ואמר לו לכתוב שכל שהרוטב הוא מועט ביותר, והוא שייך אל התבשיל היבש, כגון בשר או דגים שיש בהם מעט רוטב, יש להקל. וכן מבואר להדיא בחזון עובדיה שבת חלק א (עמוד פב) בתשובה אל הגר"ש משאש "שאמנם כשהמרק הוא הרבה בשיעור הניכר לעין, מודה אני שראוי להחמיר, ולא כתבתי להקל אלא ברוטב בעלמא". (ותשובתו זו היא תשובתו בשו"ת יביע אומר הנז"ל, אולם נראה כי העתיקה שוב על מנת להבהיר דעתו בזה). ועוד מצאתי מקום אחר אשר שאלו למרן זיע"א מה היא כוונתו במה שכתב בספריו כי מעט רוטב מותר, ומהו הגדר בזה. והשיב (הוב"ד בספר רבנו עמוד רלג ועמוד שיא), כי הגדר בזה הוא, שיש בו מעט לחלוחית. אמנם לא רוטב ממש. וראה בזה עתה, מה שנכתוב בזה. וראיתי להגר"ד יוסף שליט"א בספרו הלכה ברורה על הלכות אפיה ובישול (עמ' רל) שכתב, כי יש לחלק בזה בין תבשיל שהרוטב שלו הוא לח וצלול שאין לו שייכות אל הרוב, וכגון מרק שיש בו תפוחי אדמה וכיוצא בזה, אפילו אם התפוחי אדמה הם הרוב הגדול, אין שייך בכיוצא בזה לומר שהמיעוט בטל לרוב וחשיב מצטמק ורע לו, אלא כוונתו באופן שהמיעוט שייך אל הרוב והוא חלק מהתבשיל, וכגון בשר או דגים שיש בהם מעט רוטב, שאין צריך שיהיו הבשר או הדגים יבשים לגמרי בלא רוטב כלל, ובכל כיוצא בזה שאין הרוטב עומד בפני עצמו בטל הוא כלפי הרוב היבש, וכשם שבשר או דגים לבדם חשיבי למאכל יבש אף על פי שאינם יבשים כעץ, ויש לחלוחית על פניהם, ואפילו לחלוחית מרובה. ע"כ. ואחר המחילה, לאחר לימוד ועיון היטב בדברי-קדשו של מרן זיע"א, נראה כי אין לחלק בזה בין אם הרוטב שייך אל התבשיל לבין אם לא. ועוד, שיש ללמוד בדעת רבינו הגדול זיע"א, כי יש להחמיר בזה. ולא שהוא מעיקר הדין על אודות אם הרוטב רב, שכתב בזה בספרו חזון עובדיה שבת חלק א (עמ' פב) "ואמנם כשהמרק הוא הרבה בשיעור הניכר לעין, מודה אני שראוי להחמיר. ולא כתבתי להקל אלא ברוטב בעלמא". מוכח מדברי קדשו אלו, כי יש להחמיר אם המרק הוא בשיעור הניכר לעין, ולא שהוא מעיקר הדין. ולא כפי שכתב להסתייע מדברים אלו לדברי הגר"ד יוסף שליט"א הגאון ר' גדעון בן משה, שאדרבה, מדברים אלו מוכח כי יש להחמיר, ובאמת מעיקר הדין משמע בדבריו כי יש להקל בזה. ולא שהוא איסור גמור. והסכימו עמי לדברים אלו הגר"א אבידר שליט"א והגר"מ אלול שליט"א, בהרצותי את דברינו אלו בפניהם בערב שבת קודש פרשת ויגש תש"פ. ולא עוד, אלא שיותר סייעני בדברינו אלו הגאון ר' אברהם אבידר שליט"א, מדברי קדשו אשר כתב בזה לפני למעלה מעשור, בספרו שאלות ותשובות אדני פז ח"ד (סי' מג), שהביא בזה ממה שכתב מרן זיע"א בעצמו בספר מאור ישראל על עניני שבת (והוא הקובץ אשר ציינו הגר"ד בהלכה ברורה, עמ' יז) שכתב, שאם הרוטב מעט "מאד" מותר. ע"ש. והיינו שבאופן זה, ודאי שהוא מצטמק ורע לו. ועוד כתב שם, שלאו דוקא כשהרוטב התבשל יחד עם הדבש היבש התירו במיעוט רוטב, אלא אפי' אם עירבו רוטב בשבת גם שרי. ע"כ. ומדברים אלו רואים בפירוש, כי לשיטתנו בהבנת דברי קדשו הולך. שאם לא כן וכדעת הגר"ד יוסף שיש לחלק בין אם הוא שייך אל התבשיל דוקא, ואם לא אין להתיר, כיצד יפרנס דברי מרן זיע"א שיש להתיר לערב רוטב בשבת. ולכן מוכח מדברים אלו שברור הדבר כשיטת הבנתנו בזה. ושמחתי על דבריו כמוצא שלל רב. ועל דברים אלו אמרתי את מאמר החכם מכל אדם "ותשועה ברוב יועץ (משלי יא יד).
ועתה אמרתי לחקור ולבאר יותר דברי מרן זיע"א. שהרי שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד. והנה פסק מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ט) וז"ל "כלי ראשון (פירוש, הכלי שמשתמש בו על האש) אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל כל זמן שהיד סולדת בו, לפיכך אסור לתת לתוכו תבלין. אבל מלח מותר ליתן בתוכו כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא. ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח אפילו הוא של שור", ע"כ. ומבואר כאן דעת "יש מי שאוסר", שאף דקיימא לן (שבת מב:) שבשר אינו מתבשל אלא רק בכלי ראשון שעל האש, מ"מ אסור לתת בשר בכלי ראשון שהעבירוהו מעל האש, וזו דעת הרא"ש (פרק ג דשבת סימן יז) שכתב "ומשמע דבישרא דתורא לא בשלה בכלי ראשון, ומותר לתת בשר חי לתוך כלי ראשון שהעבירוהו מעל האור. ומיהו אי מליח ישן הוא, אפשר דאסור, דממהר להתבשל כדאמרינן לעיל (דף לט.), ואפי' נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל, הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור", עכ"ל. וכן כתבו הטור (סימן שיח סעיף ט) והבית יוסף (שם), ע"ש. ומבואר בהדיא, שיש איסור בישול אם מבשל את "הלחלוחית והמלח והדם" שבתוך הבשר, ולא אמרינן שהם בטלים, או שאינם ניכרים. אלא שיש חיוב בישול בכל גוונא, כיון שהם קיימים בתוך הבשר. וכבר כתב הרב כף החיים (שם אות קח) שלזה כתב השלחן ערוך סברא זו בשם "ויש מי שאוסר", ואעל גבי דליכא פלוגתא בזה, משום דכן דרכו, דסברא יחידית נמי כותב אותה בשם יש מי שאומר כנודע, ע"ש. ולקמן (אות ד) נביא דברי הפמ"ג יו"ד (סימן סט) שכתב לבאר דברי הרא"ש שכוונתו על הלחלוחית שבתוך הבשר, ולאו דוקא מה שעל פני החתיכה. ולכאורה היה אפשר להביא ראיה להתיר, ממה שכתב בשבלי הלקט (סימן פו) בשם רבינו שמחה אודות מלח שנתנו ביורה רותחת במזיד בשבת, שכתב, שאינו רואה טעם לאיסור, מחמת שהוא דבר שיש לו מתירין שהרי נתבטל קודם שנעשה אסור על ידי בישול, דצריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא, ומשעה שנימוח נתבטל. והובאו דבריו בבית יוסף (סימן שיח, שם) וכן פסק הרמ"א (שם סעיף ט) וז"ל "ואם עבר ונתן מלח אפילו בכלי ראשון, אפי' הוא על האש שעבד איסורא מותר המאכל, דהמלח בטל על גבי המאכל", ע"כ. והיינו שקודם הוא נימוח, ואח"כ מתבשל. [כי אינו מתבשל מיד, רק צריך שיעור וזמן מה. כ"כ הפרמ"ג (שם משבצ"ז סקי"ג)]. אך אין להביא מכאן ראיה להתיר לכתחילה, כיון שכל זה מיירי בדיעבד כשכבר נתן במזיד ועבד איסורא (כלשון הפוסקים הנזכר לעיל), בהא אמרי' שהמאכל מותר, כיון שהמלח נתבטל. אבל פשוט וברור שאין להתיר לתת מלח בתוך היורה שעל גבי האש, על סמך הסברא דביטול. כיון שלא הביא הרב שבלי הלקט סברא זו, רק בכדי לומר שאין לטעון דהוי הכא דבר שיש לו מתירין ואינו בטל. והיינו כיון שנתבטל קודם שנתבשל. וזה כפי שפסק הרמ"א ביורה דעה (סימן קב סעיף ד), שכל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב, הוא בטל אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין. ע"ש. [אגב, עיי' בשו"ת מנחת יצחק חלק ב (סימן סט) שדן לגבי דבר שיש לו מתירין לגבי שבת כשיש ביטול, ולא זכר לדברי שבלי הלקט. ועיי' ספר יסודי ישורון חלק א (ל"ט מלאכות עמ' 121) שזכרו באותו נדון]. ושוב ראיתי להגאון רבי שלמה קלוגר בספר החיים (סימן שיח ס"ט, ובנדמ"ח עמ' תלה ד"ה ועוד) שכתב לתמוה על דברי שבלי הלקט, שלדבריו למה יהיה אסור ליתן מלח לתוך הקדרה, כיון שהוא יתבטל קודם שיתבשל, וליתיה בעולם, ודחה זאת ויובאו דבריו לקמן בעזרת השם יתברך. ומבואר שהבין שגם לדברי שבלי הלקט אסור הדבר לכתחילה.
והנה איתא בשבת (עד:) "אמר רב אחא בר עוירא, האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל". ופירש"י, שהשליך יתד (של עץ. כ"כ הרב המגיד פרק ט משבת הלכה ו) לח לתנור חם ליבשו שיתקשה. ופריך בגמ' פשיטא. ומשני, מהו דתימא לשרורי מנא קא מיכוין. קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט. ופירש"י בד"ה לשרורי, לחזק, ואין כאן בישול. "דמרפי רפי, ע"י חום האור, והמים שבתוכו יוצאין, ולאחר שיצאו מימיו קמיט, מתקשה. וכי רפי ברישא הוי בישולו", ע"כ. ומשמע מדברי רש"י שהבישול הוא בעץ במה שמַרְפֶּה אותו, וע"י זה יוצאים המים ממנו. וכן מבואר בספר המאירי (שם ד"ה מי שהשליך). [ולפי רבנו הרמב"ם (פרק ט מהלכות שבת הלכה ו) משמע, שחיוב הבישול על שהקשה את הגוף הרך. ע"ש. ועיי' במשנה ברורה (ריש סימן שיח). עיי' שער הציון (אות ג-ד) ובלחם משנה (שם), ואגלי טל ריש סימן ט]. אולם, רבינו אליעזר ממיץ בספר היראים (סימן רעד מלאכת האופה, דף קלד ע"א) ביאר דברי הגמ' הנזכר לעיל, שמי הלחלוחית שבעץ מתבשלים, והבישול הוא במי-הלחלוחית ולא בגוף העץ. וזו לשונו "האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל, פירוש, שמֵי_לחלוחית של עץ מתבשלין". עד כאן. וכ"כ בתועפות ראם (שם אות מב) שלפירוש רש"י הבישול הוא לעץ, ולהיראים הבישול הוא למים. וכ"כ בספר שביתת השבת (מלאכת מבשל דף נה. באר רחובות ס"ק לו), ושבספר טל אורות כתב לדייק מלשון רש"י שעל הרי"ף (דף לב. בדפי הרי"ף) שפירש (בד"ה דמירפא) שהמים שבתוכו חמין, שזה כפירוש היראים. ע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק חלק ט' (סימן לא). ומוכח מדברי היראים, שאף שמי הלחלוחית בלועים בגוף העץ, ואינם ניכרים, מכל מקום יש בזה חיוב משום מבשל. וכן נראה מדברי המרדכי שבת (סוף פרק תולין סימן תלד) שכתב, שאסור לנגב הבגדים ששרויין במים סמוך לאש משום מלבן. ועוד יש לאסור משום מבשל, כמו מאן דשדא סיכתא לאתונא דחייב משום מבשל" (שבת עד:), עכ"ל. וכן פסק מרן בשו"ע (סימן שא סעיף מו). וכ"כ המגן אברהם (שם ס"ק נז) שהאיסור גם משום מבשל. וכ"כ הלבוש (שם) שמבשל המים. ע"ש. ועיי' במשנה ברורה (שם ס"ק קסט). ומבואר שהמרדכי הבין דברי הגמ' שהמים שבעץ הלח מתבשלים, ולכן סובר שהמים הבלועים בבגדים הרטובים מתבשלים. וכתבו המג"א והמשנה ברורה (ס"ק קסח) שאפי' הבגדים שרויים בשריה מועטת אסור. וכתב הגאון ר"ע איגר בהגהותיו (שם) שאם המים שבבגדים חמים כבר בחום שהיד סו"ב, או שנתבשלו ועתה הם צוננים, להני קמאי דסברי שאין בישול אחר בישול בלח, אין בזה חשש בישול. ע"ש. ויש להביא ראיה נוספת, שיש איסור לבשל בשבת דבר שהוא בלוע, ממה שיצאו הפוסקים לדון על אודות האם יש בישול אחר בישול בבשר וחלב. כי האליה רבה (סי' תרע"ג סק"א) כתב, במעשה שדן בשו"ת שער אפרים (סי' לח) שבישלו חמאה בקדרת בשר בת יומה, שאסור להדלקת נרות חנוכה, כיון דהא בשר בחלב אסור בבישול, ואע"פ שכבר נתבשל. דהא קי"ל באו"ח (סי' שי"ח סעיף ד) לענין שבת, שיש בישול אחר בישול. ע"ש. וכ"כ עוד באליה זוטא (שם סק"ד). והסכים עמו בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' לח) והובאו דבריהם בשערי תשובה (סי' תרע"ג סק"א). וכ"כ הפמ"ג (סי' צט שפ"ד סקי"א) דגם בבשר בחלב יש בישול אחר בישול מן התורה, ואע"פ שלא נצטנן עדיין. ע"ש. וראה להחוות דעת יו"ד (סי' צ"ד ביאורים סק"ד). ועי' משמרת חיים ח"א עמ' מו. אולם, הגאון ר"ע איגר יו"ד (סי' פז סעיף א) סובר שאין בישול אחר בישול בבב"ח, ודייק כן ממש"כ בהגהות איסור והיתר (שערי דורא סי' ל' אות ד) שחתיכה שנכבשה בחלב אסור לבשלה, שעד כאן הוי איסור כבוש מדרבנן, ועתה עובר על בישול דאורייתא. דמשמע דאם נתבשלה בחלב, מותר לחזור ולבשלה. וכן העלה בספר יד יהודה (סי' פ"ז סק"א) וכ"כ בשו"ת חתם סופר חיו"ד (סי' פ"ב בד"ה אעוררהו), ע"ש. אלא שהחת"ס גופיה בחיו"ד (סי' צ"ב ד"ה והנה) כתב להסכים לדברי האליה רבה. ע"ש, וזה סותר לתשובתו הנ"ל. וכבר העיר בזה בס' מעדני אשר (עמ' נ"ט). ע"ש. ובאמת שכדיוקו של הרעק"א כ"כ הפרמ"ג יו"ד (סי' ק"ה משב"ז סק"ב ד"ה עוד למדתי) ללמוד מדברי ההגהות (הנ"ל) ולכ"כ, שחתיכת בשר שבישלה בחלב, מותר לחזור ולבשלה. ומיהו בשר שנתבשל בפ"ע, וחלב שנתבשל בפ"ע, אסור לבשלן אח"כ יחד דיש בישול אחר בישול בזה. ע"ש. וכן מבואר חילוק זה בין כשנתבשלו כבר יחד לבין כשנתבשלו כ"א בפ"ע בשו"ת חת"ס הנ"ל. וכ"כ בגליון מהרש"א, ע"ש. [ובאמת שהפמ"ג כבר דן בדין זה בחמש מקומות. וכבר ריכזם יפה בילקו"י או"ה ח"ג עמ' קפד]. וראה עוד להפלתי (סי' פז סקי"ג). ולהגאון ר' יעקב עמדין בסידורו שנסתפקו אם יש בישול אחר בישול בבשר בחלב. וראה בשו"ת הר צבי יו"ד (סי' עט). ובשו"ת יבי"א ח"ז (יו"ד סי' ה'). ונראה שדין זה תלוי בנדון החקירה הנ"ל, דאי נימא כהחילוק שכתב הרב משמרת חיים שבדין בישול בשר בחלב, הקפידה תורה על התוצאה, ובדין שבת הקפידה תורה על מעשה המלאכה, א"כ י"ל, שבדין בב"ח כיון שכבר נתבשלו הבשר והחלב יחדיו, א"כ התוצאה כבר נעשתה, ומה הוא מוסיף בבישולו שנית. משא"כ לגבי דיני שבת, הקפידה תורה על עצם מעשה הבישול. וכיון דאמרי' שמעשה הבישול הראשון אזיל ליה, והשתא הוי מעשה חדש, [כ"כ המשנ"ב סי' שי"ח ס"ק כ"ט] א"כ יש לחייבו, אף שבמציאות כבר התבשיל מבושל. ואף שכבר נצטנן, לא שייך לומר דהשתא במציאות לא מיקרי מבושל. דזה אינו, אלא דהשתא כלפי דידיה הוי חשיב "מעשה בישול". משא"כ הנך פוסקים דס"ל שאף בבשר וחלב הוי דינו כדין שבת שיש בישול אחר בישול, א"כ י"ל דס"ל דאף התם החיוב הוא על עצם המעשה. והשתא לפי"ז י"ל דזהו היה ספקו של הרב מנחת חינוך אי איכא פטור של שנים שעשו בדיני בישול בשר בחלב.
והנה עיקר נדון דידן הוא, אם שייך באיסור בישול בשבת ענין ביטול, כבר כתב בזה בשו"ת אבני נזר חאו"ח (סי' קכט אות ז) אודות מה שנוהגים לשפוך מעט מים מבושלים שנצטננו לגמרי, לתוך מים רותחין, ואז יהיו שניהם יחד מים פושרים, ושוב מחממין אותם אליבא דהרמ"א (סי' שיח סט"ו) שאין בישול אחר בישול בלח כשלא נצטנן לגמרי. והעלה שאין היתר לבשלם מחמת ביטול, שהרי מחמם את כולם. ודימה זאת לטומאת משא, כדאיתא בבכורות (כג.) וכפי שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' אבות הטומאות הלכה יז) בדין נבלה שנתערבה בשחוטה, אף שלענין טומאת מגע אם רוב מן השחוטה, בטלה הנבלה בשחוטה. מ"מ לענין טומאת משא הכל נטמא, ע"ש. [אמנם דע, שהתוס' בבכורות (כג. סוף ד"ה נבילה) כתבו, דְמַה שלא מהני בטומאת משא ביטול הוא רק מדרבנן, אבל מהתורה מהני ביטול. אך ממשמעות לשון הרמב"ם (שם) נראה שאף מן התורה לא מהני ביטול. וכ"כ הפמ"ג או"ח (בפתיחה לסימן תמב). וגם הובאו דבריו בשו"ת באר יצחק להג"ר יצחק אלחנן זצ"ל (חיו"ד סי' י ד"ה ולפ"ז). ועיי' שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' יא). ושערי יושר (סוף שער ג). ועוד אחרונים]. שוב ראיתי להגר"ש קלוגר בספר החיים (סי' שיח ס"ט, ובנדמ"ח עמ' תלה ד"ה ולכאורה) דמה שאסור לתת מלח בקדרה לכתחילה ולבטל זאת קודם שמתבטל, י"ל לכאורה שהטעם הוא, כשם שלא מהני לגבי טומאת משא וכפי שאמרו בבכורות (כג.), וכפי הנז"ל, דלא מהני ביטול כיון שמבשל הכל יחד (וכמבואר הטעם בתוס' שם). אך כתב להקשות על זה, שלפי זה אם נתערבה טיפת חלב בבשר ונתבטלה בס', יהיה אסור לבשלם ביחד, כיון שהבישול מבשל הכל יחד ולא מהני ביטול. ועיי' מה שכתב ליישב, ויובאו דבריו לקמן. אמנם מצינו להגאון הנודע ביהודה בספר הצל"ח (ביצה לט.) גבי הא דאיתא במשנה (שם) שהמוציא שלהבת מרשות היחיד לרשות הרבים פטור. ובגמ' פריך, והא תניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב, ומוקי בגמ' למתני' כגון דאדייה אדויי לרה"ר. ופירש ר"ח כגון שנפח בפיו ודחה השלהבת מרה"י לרה"ר. והמאירי כתב כגון שדחפה בידיו. וכן נראה מפירוש רש"י (בד"ה ומשני) שפירש כמו "וידו אבן בי" (איכה ג). ע"ש. והרמב"ם (פרק יח מהל' שבת הלכה ה) כתב שהמוציא שלהבת פטור, ולא כתב לחלק כפי שהעמידו בגמ' בדאדייה אדויי. וכתב הצל"ח לבאר על פי דברי הגמ' ברכות (נג.) גבי נכרי שהדליק מישראל, וישראל שהדליק מנכרי, מברכין עליו. ופריך בגמ' אלא הא דתניא המוציא שלהבת לרה"ר חייב. אמאי חייב, מה שעקר לא הניח, ומה שהניח לא עקר. ומשני, אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה, וכי קא מברך אתוספתא דהתירא קא מברך. וכתב הצל"ח, דלא משכחת שיתחייב במוציא שלהבת כי אם אליבא דר' יהודה דסבר (חולין צח:) מין במינו לא בטיל. ולא נתבטל מה שעקר במה שניתוסף שלהבת, שודאי התוספת היא מרובה, וכיון שלא נתבטל חל שֵם ההנחה גם על מה שעקר. אבל לרבנן דסברי מין במינו בטל, אינו חל שֵם ההנחה על מה שעקר כלל, ולא משכחת חיובא בשום פעם בשלהבת. והמשנה דקאמרה שפטור היא אליבא דרבנן, וברייתא דקאמרה היא אליבא דר' יהודה. והוסיף הצל"ח (בד"ה ואל) וכתב "ואל תתמה על מה שאני אומר לענין הוצאות שבת שיהיה שייך ביטול ברוב, כי לכאורה אף דמעורב ברוב, הרי כולו בעין, ושייך בו הנחה מה שעקר". והביא ראיה לזה ממה שאמרו בנדה (כז:) שבהמה גסה ששפעה חררת דם דתני ר' חייא שאינו מטמא לא במגע ולא במשא. ואמר ר' יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה. ופירש"י מיחוי הנפל בטל בדם. וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' אבות הטומאות הלכה טז). וחזינן שאפילו לענין טומאת משא, אף שהרי הוא נושא כולה, אפ"ה כיון שבטילה ברוב הרי היא כאילו אינה כאן, הכי נמי לענין עקירה והנחה של שבת. ע"כ דברי הצל"ח. ומבואר שסובר שיש ביטול ברוב בדיני הוצאה בשבת. (ועיי' להלן אות ד). ואם תאמר, שדין זה הנז"ל גבי בהמה ששפעה חררת דם, סותר לדין נבילה שנתערבה בשחוטה דלא אזלינן בתר רובא לענין טומאת משא, וכפי שהוכיח מזה האבני נזר, וכנז"ל. כבר תירץ הר"י קורקוס הובאו דבריו בכסף משנה (שם הלכה יז) דחררת דם שאני, כי נתערבה החררה בדם וגנינים ונמחית בהם, והוי הכל כמו הדם והגנינים, ואין כאן עוד דבר שיטמא, ולהכי מהני ביטול. משא"כ לגבי נבילה ושחוטה שנתערבו, דבאפי נפשה קאי, אלא שאינה ניכרת. וכן מבואר החילוק במשנה למלך (פ"א מהל' מטמאי משכב ומושב הלכה י"ד), ע"ש. והיינו שחילוקם הוא בין לח בלח שנבלל יפה, לבין יבש ביבש שכל חד באפי נפשיה קאי, אלא שאינו ניכר.
והנה הגאון ר' יצחק מאלצאן בספר שביתת השבת (מלאכת מבשל אות יט) יצא לדון כשלוקחים בכף לחה מעט מים, מן הקדרה החמה, אם יש לאסור בזה כיון שמבשל הלחלוחית שעל הכף. וכן כששופכים מים רותחים לתוך כוס שהוא לח משתיה ראשונה, ויש לאסור משום מבשל, דהא חצי שיעור אסור מהתורה. והביא (באות כ) לדברי הגאון הצל"ח הנז"ל, וכתב ללמוד מדבריו שאם נדמה שאר מלאכות למלאכת הוצאה, א"כ נאמר גם לענין בישול, שמעט לחות המים שבכוס בטלים במים המבושלים, ולא נתפס על זה שֵם בישול. וכתב הרב שביתת השבת לסייע את דברי הצל"ח, ממה שכתב המאירי (שבת קמא.) לענין הרוחץ בנהר ונושא מים שעליו, שגדולי הדורות כתבו שבעודו רוחץ, אין כאן הבאה ד' אמות, שמֵי_הנהר מעבירים מים שעליו, ונמצאו אלו מעבירים את אלו, ונמצא שלא העביר ד' אמות שלמות, עכ"ל המאירי. וביאר דבריו, שאין לומר שהמים הראשונים חלפו כולם, רק שנתבטלו במיעוטן. וראה להגאון ר' צבי פסח פראנק זצ"ל הובאו דבריו שם (אות לב דף מז ע"ב) שכתב שאין ראיה מדברי המאירי. וכן הובאו דבריו בשו"ת הר צבי או"ח ח"א (עמ' רסג). ע"ש. [ואין לתמוה על דברי הרב שביתת השבת שדן מצד ביטול, שהרי כשמערה המים, הוה ליה מבטל איסור לכתחילה. כיון דיש לומר שאין המים מתבשלים מיד בחום שהיד סולדת בו, וא"כ כבר קודם לזה הם מתבטלים, ורק אח"כ מתבשלים, ונמצא שבשעה שמערה, אכתי אין בזה חלות איסור. וכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' ה אות א), ובספר שלחן שלמה ח"ב (סי' שיח עמ' רפג ד"ה ונלע"ד) שהמים מתערבים קודם שהם מתבשלים. וכתב עוד (בד"ה וכמו) שמחמת זאת אין בזה מבטל איסור לכתחילה. אמנם עיי' בספר שביתת השבת (שם אות לב) שחכם אחד כתב להעירו, מצד שאין מבטלין איסור לכתחילה. וראה עוד בספר מאור השבת ח"ב (עמ' תלא ד"ה ואגב) שאף הוא כתב להעיר כן. אולם לפי הדברים הנז"ל, יש ליישב. ושוב ראיתי להגר"ש קלוגר בספר החיים (בנדמ"ח עמ' תלה ד"ה ועוד) שכתב לתמוה על דברי שבלי הלקט (הנז"ל באות א) דאמאי לא נתיר לתת לכתחילה מלח לתוך הקדרה, כיון שהוא מתבטל קודם שהוא מתבשל. וכתב עוד, שאין לומר דהוי מטעם שאין מבטלין איסור לכתחילה, דהרי קיימא לן בדבר שכעת הוא מותר, לא שייך לומר בו שאין מבטלין איסור לכתחילה, וכפי שכתב הט"ז באורח חיים (סי' תמז סק"ה, וסי' תרכו סק"ב). וכ"כ במרדכי הארוך ובאגודה על הא דאמרי' גבי העושה סוכתו תחת האילן שישפיל הענפים ויבטלם, כדנפסק בטור ושלחן ערוך אורח חיים (ריש סי' תרכו) הוב"ד בב"ח (סו"ס תרכו) וז"ל "ואם תאמר הלא אין מבטלין איסור לכתחילה. וי"ל דקודם יו"ט שאינו איסור עדין, ניתקן. ועוד דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה מדרבנן הוא. והני מילי במקום שנהנה כגון לאכול או להחם, אבל מצוות לאו ליהנות ניתנו", עכ"ל. ע"ש. וכ"כ הט"ז (שם סק"ב) וכ"כ המג"א (שם סק"ג). ומכיון שאינני רוצה עוד להלאות בפלפול בנושא זה, אמרתי להציג המקורות כאן לתועלת המעיינים. עיין בזה בחולין (צח: צט.) ביצה (ד:) משנה ערלה (פרק א משנה ו. ופרק ג משנה ח) תרומות (פרק ה משנה ט), ירושלמי (שם) ועוד בירושלמי (פרק א הלכה ד ממסכת ערלה), גיטין (נד:), ע"ז (לג:), בכורות (כז.) פסחים (ל.) סוכה (טו.) ועיין בסוגיא דחולין ברש"י, ותוספות, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי, ור"ן על הרי"ף. וכן ראשונים בביצה. ובעבודה זרה ברשב"א והר"ן. חידושי הרשב"א יבמות (פב.) חידושי רמב"ן יבמות (פא.) רמב"ם (פרק טו הלכה כה מהלכות מאכלות אסורות, הלכה כז ונושאי כליו. הגהות מיימוניות ס"ק כ. שער המלך שם), אשכול חלק ג (סימן כט), ובראב"ן ביצה (דף עו), וע"ז (שיג), ובראבי"ה יבמות (סימן תתקו), ובראב"י (סוכה סוף סימן תריג), ולהראבי"ה פסחים (סימן תיט), וביצה (סימן תרט, תשטז), הראב"ד באיסור והיתר (משהו פרק ב דף קכ), הסמ"ג (לאוין קלח קמ), הסמ"ק (ריג), התרומה (סימן עד וסימן פא), ולהאור זרוע (עבודה זרה רעא), ולהרמב"ן בכורות (פרק ד דף כא עמוד ב), וברא"ה בכורות (בד"ה דף יט), ובמשמרת שם. והרא"ה שם (ד"ה הרשב"א תורת הבית בית ד שער ג דף לב), וכן בבית ד שער ד. וברא"ה חולין (פרק גיד הנשה סימן לה. לז), והרא"ש ביצה (סימן ב), המרדכי חולין (סימן תשנב תשנג), וכן מרדכי ביצה (סימן תרמח), ומרדכי עבודה זרה (תתכב), אגודה ביצה (פרק קמא סימן ז), שערי דורא (סימן לט סעיף ג), איסור והיתר (כלל כד דין קי"ט נט"ו אות כט דף קלט עמוד ג. ודף קמ עמוד ג), כל בו הלכות איסורי מאכלות (סימן ק דף סז עמוד א), ובאגור (סימן א. רסז), צדה לדרך (מאמר שני כלל שני פרק יב בסופו דף נו.), אורחות חיים הלכות איסורי מאכלות (סימן כה סעיף כב עמוד 297), ספר הישר (סימן תריח), תורת חטאת (כלל פה סעיף ז ואילך), שלטי הגבורים עבודה זרה על הרי"ף (שם), ובספרי השו"ת ההלכתיים, עיין בזה בשו"ת תמים דעים לראב"ד (סימן רלט), ושו"ת הראב"ד החדשים (סימן פט וסימן רח), שו"ת הרשב"א חלק א (סימן תקכד), ובחלק ה (סימן נה, וסימן תסג, וסימן תצה), ובמיוחסות (סימן קנא), שו"ת הרא"ש (כלל ב סימן יז. כלל ב סימן ד), שו"ת הריב"ש (סימן שמט), שו"ת תרומת הדשן (סימן נד וסימן רעא), שו"ת הרדב"ז חלק ב (סימן תשכה), ובחלק ג (סימן תקמז), ובחלק ו (סימן קכג), שו"ת הרמ"ע (סימן כז), שו"ת צמח צדק קדמון (סימן פ), שו"ת המהרי"ט (יורה דעה סימן יח), שו"ת חכם צבי (סימן קא), שו"ת שאילת יעב"ץ חלק א (סימן קלה), וחלק ב (סימן קלא), נודע ביהודה תניינא יורה דעה (סימן מה), נודע ביהודה קמא (סימן כו), שו"ת חתם סופר (אורח חיים סימן קכט), יורה דעה סימן שיט. חושן משפט סימן כב. שו"ת אבני מילואים (סימן יח), שו"ת רבי עקיבא איגר סימן רז. שו"ת חקרי לב (יורה דעה על סימן צט סמנים נג ונה), שו"ת באר משה (חלק יורה דעה סימן כח), שו"ת יביע אומר חלק ד (חלק אורח חיים סימן נב אות ו), ועוד עיין לו בכמה מקומות שנגע בנידון זה בחלק ו (חלק אורח חיים סימן לה אות ד), ובחלק ז (חלק יורה דעה סימן ז), ובשו"ת קול אליהו חלק א (חלק יורה דעה סימן טז), שו"ת בנימין זאב (סימן שיט), שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פרג, סימן קצ), ועיין שו"ת משיב דבר חלק א (סימן כח), שו"ת הרשב"א (סימן תסג), ובשו"ת מקרא אברהם אבן העזר סימן ב (על המלחמות קנח).
א"כ הכא נמי כיון שאינו מתבשל תיכף, הרי כולו היתר, ולא שייך בו דין דאין מבטלין איסור לכתחילה, ולכן מותר אף למבטל עצמו. ולא אמרינן שאסור לו, כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' צט סעיף ה). ע"ש. אמנם הוא כתב להקשות, שיהא מותר לתת לכתחילה המלח בקדרה. והגרש"ז אוירבך (שם) כתב, שלאחר שכבר עבר והוסיף דבר בקדרה, אין לאסור התבשיל למבטל, כדין אין מבטלין איסור לכתחילה. ועיי' להגר"ש קלוגר (שם) שכתב ליישב קושיתו הנז"ל ויובאו דבריו לקמן. ועל ספר שביתת השבת יקשה באמת מצד שאין מבטלין איסור לכתחילה]. ולענין מה שכתבנו שאינו מתבשל תיכף, עיי' משנ"ב (סי' שיח ס"ק פג) בשם החיי אדם שהמערה צונן לחמין ושופך מעט מעט, אסור שהרי מבשל "תיכף". אך בשער הציון (אות קיא) כתב להעיר, שאינו מתבשל תיכף וכפי שמצינו בשו"ע יו"ד (סי' קה ס"א) לגבי דבר חריף, שהוא כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח, ואינו מתבשל מיד, ע"ש. וראה עוד להגאון רבי אברהם הכהן בספר יוקח נא (סי' שיח סעיף יב) שכתב, שאין לתת מעט יין צונן לתוך כלי רותח, שכיון שנותנו מעט, "תיכף" מבשל בשבת. ע"ש. וראה עוד להרה"ג ר"מ הלוי בשו"ת תפלה למשה ח"א (עמ' ה בהערה) שכתב לענין כלי שני, שכיון שאין הבישול נעשה ברגע אחד, ואדהכי כיון שדפנותיו צוננין, אין מחזיק חומו כל כך. ע"ש. והנה בספר אגלי טל (מלאכת אופה ס"ק לא מאות ז ואילך) כתב לבאר פלוגתא דת"ק ור' יהודה בשבת (מב.) גבי האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. ובגמ' קאמר, דר' יהודה התיר גם בכלי ראשון. ואף דרבינו תם אוסר לערות, דעירוי מבשל כדי קליפה, יש לומר דר' יהודה אזיל לשיטתיה בביצה (לז.) גבי האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח, דר' יהודה פוטר במים, מפני שאין בהם ממש. ופירש"י, כיון דאינן ניכרים לא בקדרה ולא בעיסה. מה אמרת, הלא הטעם מהכדי קליפה נפלט לתבשיל ומתבשל הטעם כולו, הרי אין הטעם הזה ניכר בפני עצמו ובטל לגבי התבשיל. וכמו שאין חיוב באיסור תחומין לר' יהודה (ביצה לז.) על מה שאינו ניכר, כך לא יתחייב על מלאכת בישול על דבר שאינו ניכר. ע"ש. אך יש לומר, שהרי כל דברי האג"ט הם אליבא דר' יהודה, והרי לא קיימא לן כוותיה. ועוד י"ל, שבספר שביתת השבת (שם אות כא) כתב לחלק, דדוקא בהוצאה דמלאכה גרועה היא, ואין עושה שום שינוי על הנפעל, אמרי' דבטל לגבי הטפל. משא"כ במלאכת בישול וכיוצא בזה, אפשר שאין שייך ביטול ואזיל ליה ההיתר הנז"ל. ע"ש. וראה בשביתת השבת (דף מז ע"ב אות לב ד"ה הנה) שחכם אחד כתב להביא ראיה מדברי הרא"ש והש"ע (סי' שיח ס"ט) שיש בישול בלחלוחית שבתוך הבשר, ושהפמ"ג ביורה דעה (סי' סט משבצ"ז ס"ק כג) כתב לבאר דברי הרא"ש שכתב שהלחלוחית "שבתוכו", היינו אף מה שבפנים החתיכה, ולא רק מה שעל פני החתיכה. ע"ש.
והנה הגאון ר' יצחק וייס זצ"ל בשו"ת מנחת יצחק חלק ט' (סימן ל) נשאל בנדון דידן אם שייך באיסור בישול בשבת ענין ביטול, כגון שנתערבה כמות קטנה של מים שאינם מבושלים, בהרבה מים מבושלים שנצטננו, למאן דס"ל דאין בישול אחר בישול, והניחו על גבי האש בשבת, אם עבר בזה איסור דאורייתא של בישול בשבת. וששאלה זו נוגעת למעשה, כשנפלה טיפת מים שאינה מבושלת לתוך קדירה שהיא חמה (באופן שמותר להחזירה), האם מותר להחזירה, או שיש לחוש לבישול הטיפת מים. והשיב, הנה פשיטא שיהיה אסור לכתחילה להחזירה ע"ג האש. ורק לענין דיעבד יש להתיר, כפי שכתב בשו"ת מנחת יצחק ח"ב (סי' סט) בגוי ששפך מים שאינם מבושלים, ליורה של מים חמים שמותר לשתות מאותם המים מטעם ביטול. (וכבר הערנו לעיל שלא זכר שם לדברי שבלי הלקט הנז"ל. א.א). וכתב לנמק דבריו דלא מהני בבישול בשבת ענין ביטול, עפ"י דברי האבני נזר (הנז"ל באות ג). ותמה על דברי הרב שביתת השבת שהעלה לדברי האגלי טל, ולא העלה לְמַה שכתב איהו גופיה בספרו שו"ת אבני נזר דלא מהני ביטול ברוב. ושגם האבני נזר לא דן במים שאינם מבושלים כלל, שבזה לא עלה על דעתו שיתבטל. ורק בשהיו כבר מבושלים ונצטננו בזה דן, כיון שלכמה פוסקים אין בישול אחר בישול גם כשנצטנן לגמרי, ורק הרמ"א החמיר (סי' שיח סט"ו) בנצטנן לגמרי, דהוי בישול מדרבנן. והביא גם לדברי האגלי טל שכתב לחלק בין הוצאה דאמרי' בה לדין ביטול, לבין עניין בישול. וגם שיש ראיה לזה מטומאת משא, וכפי כל הנז"ל. ורק העיר עליו שלא כתב לחלק בין יבש ביבש לבין לח בלח. ע"ש. אגב, מצינו לכמה פוסקים שלא חששו לדון אלא רק כאשר הלחלוחית (אף שכבר נתבשלה מבעוד יום) היא על "פני" הדבר היבש, ולא דנו על מה שבלוע בתוכו. לך נא ראה בספר שביתת השבת להגאון ר' יצחק מלצאן (בפתיחה למלאכת מבשל אות יט) שדן בדבר גוש יבש שנתבשל, ניחוש משום בישול הלחלוחית שעל "פניו". ע"ש. וגם הגאון ר' צבי פסח פרנק בשו"ת הר צבי או"ח ח"א (עמ' רסג) בתשובתו להגאון ר' יצחק מלצאן יצא לדון רק בזה, וכתב להתיר בזה. [ומש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח (סי' מב אות יא) שבשו"ת הר צבי נשאל מאת "גאון אחד", ע"ש. דע, שהוא הגאון הנז"ל]. ואדרבה כתב הגאון ר' אברהם כהן פימינטיל בספר מנחת כהן (משמרת השבת שער ב פרק ב ד"ה התנאי השני) "ונראה לי שאפילו יש מעט שומן או מרק בדבר שנתבשל כל צרכו, שעם כל זה מותר להניחו נגד המדורה או לשרותו בחמין, שהרי אין לך בשר שאין מוהל ושומן יוצא ממנו, ועם כל זה נידון לדבר יבש. ונראה שכל שהרוב הוא דבר יבש, אף שיש בו קצת רוטב לא שייך שֵם בישול". וכו'. עכ"ל. הרי שכתב בהדיא להתיר. אולם, אין מכאן ראיה לנדון דידן, כיון דהכא בנ"ד מיירי שהמיץ שנבלע לא נתבשל מעולם. וכפי שכתב לחלק האור לציון, וכפי שביארנו שזה בצירוף סברת הפוסקים שאין בישול אחר בישול בלח, והוי בדרך גרמא, וכנז"ל. ועוד יש לחלק ולומר, דדוקא ברוטב הבלוע בדבר היבש, כיון שכבר נתבשל עמו, שפיר חשיב נטפל לדבר היבש, דהוי חֵלֶק ממנו. וכפי שכתב בספר מנוחת אהבה ח"ב (עמ' שסה הערה 148).
והנה נראה כי בנידון כוס אשר היא רטובה מעט, יש כמה צירופים להקל לערות עליה מים רותחים אף בלא ניגוב הטיפות. חדא שהרי אינו מתכוין לבשל את אותן טיפות מים, ואף דהוי פסיק רישיה, מכל מקום כיון שאין לו שום ענין לבשל את אותן טיפות מים, ואינו חפץ בבישולם כלל, ולא איכפת לו מהם, חשיב פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שידוע שנחלקו בו בעל הערוך (ערך פסק, והובא בתוספות שבת קג.) ובעלי התוספות, ולדעת רבים מהראשונים יש להחמיר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה על כל פנים מדרבנן אבל לדעת הערוך יש להקל בזה, (ולדעת הערוך אין לחלק בין היכא דלא ניחא ליה באופן שרוצה יותר שלא יהיה הדבר כלל, לבין כשלא איכפת לו מהדבר, וכדמוכח מראיית הערוך משבת (קג.) דעביד בארעא דחבריה, וכן מוכח מראיית הערוך מסוכה (לג:) דאית ליה הושענא אחריתי. ודו"ק. וכ"כ בחידושי הרש"ש (כתובות ו.) והמשנ"ב בביאור הלכה (סימן שכ סעיף יח בד"ה דלא ניח"ל). וע"ע במאירי (שבת כט: וסוכה לג:) שכתב לחלק בזה בין היכא דלא איכפת ליה לבין היכא דלא ניחא ליה ממש. (וע"ע במאירי שבת קג.). ועל כל פנים מדברי הערוך דסבירא ליה להקל בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, מוכח דהיינו אף דלא איכפת ליה. וזה שלא כמו שכתב בלחם יהודה (דף כו עמוד ב) לחלק כן בדעת הערוך. וע"ע ברש"י (שבת עה. ד"ה: טפי). ובקרבן נתנאל (סוף פרק ב דביצה). ובפמ"ג (סימן שטז אשל אברהם סק"ט). ובישועות יעקב (סימן שיד סק"א). ובביאור הלכה (סימן שטז ד"ה: ויש מקילין). ובשו"ת יביע אומר חלק ד (חלק אורח חיים סימן לג אות א וסוף אות ד). ובשו"ת מנחת שלמה חלק א (סימן י). ובשו"ת אז נדברו חלק ב (סימן יג). ודו"ק. ואמנם לענין הלכה נקטינן כדעת רבים מהראשונים שחולקים בזה על הערוך, וכן דעת מרן השלחן ערוך (סוף סימן שכ, ובכמה דוכתי), אולם בנידוננו שהוא כעירוי מכלי ראשון שנחלקו בו רבותינו הראשונים אי הוי ככלי ראשון או ככלי שני, אם כן יש בזה ספק ספיקא להקל, שמא פסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר, ואם תמצא לומר שסור, שמא עירוי הוי ככלי שני. ואף על גב דלענין הלכה נקטינן לחומרא בכל אחד מהמחלוקות הנ"ל, מכל מקום שפיר חזי לאצטרופי סברת המקילים בכל אחת מהמחלוקות הנ"ל לספק ספיקא, וכמו שכתב כבר לענין סברא הנדחית מההלכה בשו"ת יביע אומר חלק א (חלק אורח חיים אות ג ואות יב) וחלק ב (חלק אורח חיים סימן יב אות ג, וסימן כג אות יא. וחלק יורה דעה סימן ו אות ד). וחלק ד (חלק אורח חיים סימן לג אות טז. וחלק יורה דעה סימן ג). ע"ש. וכן מבואר להדיא בשו"ת יביע אומר חלק ד (סימן לג סוף אות יז) שכתב בנידוננו לצרף לזה מה שכתבו הריטב"א (שבת קג.) והמגיד משנה (פרק יב מהלכות שבת הלכה ב) בשם הרמב"ן, שמוכח להדיא מדבריהם שבכל כיוצא בזה אין כאן שום חשיבות למלאכה זו לחשבה כבישול, ויש להקל אף אם תמצא לומר שלא קיימא לן כהערוך. ע"ש.
ויש עוד סברא להקל בנידוננו, שהנה הרמב"ם (פרק ט מהלכות שבת הלכה א) כתב, ששיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן, ומסתמא אין בטיפות מים הללו כדי שיעור זה, וידוע שרבותינו הראשונים והאחרונים נחלקו בדין חצי שיעור במלאכות שבת אם הוא אסור מן התורה, שבשו"ת חכם צבי (סימן פו) כתב, שהתולש שערה אחת בשבת או בנזיר או מוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז חלק ה (סימן ב אלפים ורב). והמבי"ט בספר קרית ספר (פרק יח מהלכות שבת). ובשו"ת אבני נזר (חלק ב מיורה דעה סימן רנט אות ד) כתב להוכיח כן מדברי התוספתא (ביצה פרק ד הלכה ב), שהכותב אות אחת בשבת חייב חטאת, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים אינו אלא משום שבות. וכ"כ להוכיח מדברי התוספתא בשו"ת מהרש"ם חלק ה (סימן לה) ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חלק אורח חיים סימן מד אות ט). ועיין בספר מגן אבות למהר"ם בנעט (שבת ג: ד"ה: והמיסך) שכתב לדחות, שמצינו לשון שבות גם על איסורי תורה. ועיין בקהלת יעקב אלגאזי (תוספת דרבנן מערכת ח אות קלז) שכתב להוכיח מדברי הרמב"ם (פרק א מהלכות שבת הלכה ג) שסובר שלענין מלאכות שבת לא אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה, שהרי כתב שכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור, הרי זה פטור מן הכרת ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואיסורו מדברי סופרים והרחקה מן המלאכה, ולאחר מכן (פרק יב הלכה ט) כתב, שאם הוציא פחות מכשיעור פטור. וכ"כ עוד (פרק יא הלכה ט) לענין מלאכת כותב, שהכותב אות אחת פטו. וע"ע ברמב"ם (פרק יח הלכה כג) שכתב, המוציא חצי שיעור פטור, וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור. וכ"כ המהר"י עייאש בהגהות עפרא דארעא על ספר ארעא דרבנן (אות מא דף קלא עמוד ג), ובשו"ת כתב סופר (חלק יורה דעה סימן קטו ד"ה: והרמב"ם דכתב), ובקובץ על יד החזקה (פרק יב מהלכות שבת הלכה ט) להוכיח כן מהרמב"ם. ועיין בפתח עינים (שבת עד.) שכתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שדרך הרמב"ם לומר דברי סופרים אפילו על הלכה למשה מסיני ועל כל דבר שאינו מפורש בתורה. וכ"כ לדחות הראיה מדברי הרמב"ם בשו"ת חקרי לב (חלק אורח חיים סימן נח), אולם יש לדחות, שהרי לשון הרמב"ם "ואיסורו מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה" מוכיח שאינו אלא הרחקה בעלמא מדרבנן. וכ"כ לדחות בשו"ת מהרש"א אלפנדארי (חלק אורח חיים סימן מ) ובשו"ת יביע אומר חלק א (חלק אורח חיים סימן כא אות יא). ע"ש. ועיין בשו"ת בנין ציון חלק א (סוף סימן יח) שכתב להוכיח מדברי הרמב"ן ועוד פוסקים דלא אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה במלאכות שבת. ובשו"ת דברי יעקב (סימן לט) כתב להוכיח כן מדברי הר"ן בחידושיו לשבת (צד:) בשם הרא"ה. ובדגול מרבבה (סימן תמב מגן אברהם סק"י) ובצל"ח (ברכות מא. ד"ה: כל הפסוק כולו) שכתב, שבכל דבר שאינו איסור אכילה חצי שיעור אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, והוכיח כן מדברי התוספות (שבת טז: ד"ה: מה"מ). ע"ש. ובמגיד משנה (פרק א מהלכות חמץ הלכה ז) כתב, שחצי שיעור אסור מן התורה בכל איסורי מאכל שבתורה. וכן פסק בשו"ת זרע אמת חלק ב (חלק יורה דעה סימן פט דף צז ע"ד). ובשבלי הלקט (סימן קי). ודו"ק. וע"ע בענין חצי שיעור במלאכות שבת, בערך השלחן (סימן שכח סקי"ג, וסימן שמ סק"ב), ובישועות יעקב (סימן שא סק"ג), ובפני יהושע (שבת עד. וביצה ז:), ובצל"ח (ברכות מא. ד"ה: כל), ובמרכבת המשנה אלפנדארי ובבן ידיד (פרק א מהלכות שבת הלכה ג), ובדרך המלך על הרמב"ם (פרק יב מהלכות שבת הלכה ט), ובשו"ת שמן ראש (סימן מח), ובגליון רש"א יורה דעה (סימן קפ סעיף ט), ובספר אור גדול על המשניות (יומא ריש פרק ח), ובחידושי החתם סופר (שבת עד.), ובשו"ת חסד לאברהם תאומים חלק א (חלק אורח חיים סימן כח), ובספר חכמת שלמה להגאון ר' שלמה קלוגר (ריש סימן שיח), ועוד לו בספרו שו"ת ובחרת בחיים (סימן צג), ובשו"ת שואל ומשיב רביעאה (חלק ג סימן קל ד"ה: והנה), ובשו"ת באר יצחק (חלק אורח חיים סימן טו ענף ג), ובשו"ת ברית יעקב (חלק אורח חיים סימן ב דף ד עמוד ב), ובשו"ת לב חיים חלק ב (סימן נח), ובשו"ת מהרש"ם חלק ח (ריש סימן נו), ובשו"ת מנחת אלעזר חלק א (סוף סימן נא), ובשדי חמד (כללים, מערכת ח כלל ד), ובשו"ת שערי רחמים פראנקו חלק ב (חלק אורח חיים סימן יח), ובגליוני הש"ס (נזיר מ.), ובשו"ת עמודי אש (סימן ד כלל א ד"ה: ודע), ובשו"ת מהרי"א הלוי חלק ב (סימן טו), ובספר תוצאות חיים להג"ר מנחם זמבא (סימן ח), ובספר עין הרועים (עמוד קב אות ג), ובשפת אמת (שבת עד.), ובספר פרי יצחק פראג (חגיגה יז. ד"ה: ואחזה), ובשו"ת ימי יוסף ידיד (סימן ח דף יד עמוד א), ובספרו שו"ת שארית יוסף חלק ב (עמוד צ), ובשו"ת מנחת יחיאל (סימן פח), ובשו"ת גורן דוד (סימן טו), ובשו"ת יביע אומר חלק ד (חלק אורח חיים סימן לג אות יז), ובמאור ישראל חלק ג (טבעת המלך), על הרמב"ם (ריש הלכות שבת עמוד פה, ופרק ט מהלכות שבת הלכה א עמוד קלה), ובחזון עובדיה שבת חלק ד (עמוד רפט ועמוד שפד והלאה), וחלק ה (עמוד קמו), ובספר מנוחת אהבה חלק ב (ריש פרק א), ובשו"ת תפלה למשה חלק א (סוף סימן לו), ובשו"ת משפטי עוזיאל תנינא (חלק אורח חיים סימן נג). ואם כן יוצא מכל הנ"ל כי נחלקו רבים מרבותינו הפוסקים האם חצי שיעור אסור מהתורה או לא, ורבים סוברים כי הוא מדרבנן. ואם כן בנידוננו הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן, שזה לדעת התוספות (שבת קג. סוף ד"ה: לא צריכא) יש להקל. וכן דעת המהר"ם מרוטנבורג בתוספות (יומא לד:), וכן מוכח מהרשב"א בחידושיו לכתובות (ו.). וכן דעת אחרונים רבים, שאף שלא קיימא לן כדעת הערוך להקל בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, מכל מקום בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן יש להקל, וכ"כ בשו"ת בתי כהונה (חלק בית דין סוף סימן יח, דף פג עמוד ג), ובשו"ת בית יהודה חלק ב (ראש הספר), ובספר שלחנו של אברהם (סימן שכ דין יח), ובשו"ת שואל ומשיב קמא (חלק א סימן רי), ותליתאה (חלק ג סימן ג דף ב סוף עמוד ב), ובספר אגורה באהלך (דף כט עמוד א), ובשו"ת באר יצחק (סימן טו ענף ה ד"ה: וכן נוטה הסברא), ובשו"ת צור יעקב (סוף סימן קעב), ובספר תורת שבת (סימן שיד סק"ג וסימן שכו סק"ד), ובשו"ת מהרש"ם חלק ה (סוף סימן מח), ובספר מתא דירושלים על הירושלמי (ריש מועד קטן), ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ב (חלק יורה דעה סימן מב אות לא), ובשו"ת מהר"ם בריסק חלק א (סימן נט), והגר"מ חברוני בספר משאת משה (פסחים סוף סימן טז), ובשו"ת אגרות משה (חלק א מאורח חיים סימן קלג), ובשו"ת שואל ונשאל חלק ז (סימן כב), ובשו"ת יביע אומר חלק ה (חלק אורח חיים סימן כז והלאה), וחלק ז (סימן מ אות ז).
עוד יש לצרף לזה שיטת כמה ראשונים הסוברים שאפילו כלי ראשון כל שהעבירוהו מעל האש אינו מבשל אלא מדרבנן, וביארו כן מדברי הירושלמי (שבת פרק ג הלכה ד, ומעשרות פרק א הלכה ד). וכ"כ הפרי חדש יורה דעה (סימן סח סקי"ח), וקרבן העדה ופני משה (שבת פרק ג הלכה ד, ומעשרות פרק א הלכה ד). והחסדי דוד על התוספתא (מעשרות פרק א הלכה ט), והרמב"ן (עבודה זרה עד:), והרשב"א בחידושיו לשבת (מב.) ובתורת הבית (בית ג שער ג דף עו עמוד א). ובסידור רש"י (סימן שצח), ובחידושי הריטב"א הישנות (שם), ובתוספות הגאון ר' עקיבא איגר על המשניות (שבת פרק כב משנה ב). ומחמת כן דעת כמה ראשונים שעירוי מכלי ראשון דינו ככלי שני, והמעיין בדברי הפוסקים יראה נכוחה שאמנם מדברי כמה ראשונים הסוברים שעירוי מבשל ככלי ראשון היינו מן התורה, מכל מקום אין זה מוסכם, ומדברי כמה מהפוסקים הסוברים לדינא שעירוי ככלי ראשון, מוכח שאין זה אלא מדרבנן, כיון שכל שאין האש תחתיו לא הוי דאורייתא. שכן מבואר ממסקנת התוספות (שבת מב: ד"ה: אבל, ופסחים מ. ד"ה: האילפס). וכן בתוספות זבחים (צה: ד"ה: עירה) ובספר הישר לרבינו תם (מהדורת שלזינגר סימן רנ) ובאור זרוע חלק ב (סימן סב) ובמרדכי (שבת סימן שו) ובחידושי הריטב"א (שבת מב.). ובש"ך (סימן קה סק"ה), ובפרי חדש (יורה דעה סימן סח סקי"ח), ובקרבן נתנאל (שבת פרק ג סימן טז אות ח). וכן פסקו הסמ"ג (לאוין סה) והמהר"ם ריקאנטי (סימן רח). והתוספות (ע"ז עד: ד"ה: דרש) בשם רבינו ברוך, וכן הוא בספר התרומה (סימן רלג-ד). וכן נראה דעת הרא"ש (שבת פרק ג סימן טז), וכמו שכתב בדעתו הטור יורה דעה (סימן קכא). וע"ע בערך השלחן חושן משפט (חלק ג ספר הזכרון מערכת ח אות י) שהביא בשם תשובת מהר"ם בן חביב שהובאה בשו"ת גנת ורדים (חלק אורח חיים כלל ג סימן ה) שכתב, שעירוי מבשל כדי קליפה רק מדרבנן, ושכ"כ בשו"ת דרכי נועם (סימן ה). וכ"כ בספר ערך שי יורה דעה (סימן פז ד"ה: כתב יד אברהם). וע"ע בזה בפרי חדש יורה דעה (סימן סח סקי"ח) ובכרתי ופלתי (סימון קה פלתי סק"ה) ובפמ"ג יורה דעה (שם משבצ"ז סק"ג דין ג) ובערך השלחן אורח חיים (סימן תסה סק"א) ויורה דעה (שם סק"ד) ובשו"ת יביע אומר חלק ד (חלק אורח חיים סימן לג אות טז) ובחזון עובדיה שבת חלק ד (עמוד שפג) ובשו"ת תפילה למשה חלק א (ריש סימן לו). ולשיטתם יש לומר שבנידוננו הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה בתרי דרבנן, חדא דעירוי אינו מבשל אלא מדרבנן, ועוד שחצי שיעור במלאכות שבת אינו אלא מדרבנן, וכל זאת מלבד שדעת רבים מהפוסקים שפסיק רישיה בדרבנן מותר ואפילו היכא דניחא ליה. שכ"כ באור זרוע חלק ב (סימן עח סוף אות ח ביאור שני), ובשו"ת תורת רפאל (סימן כז דף מז ע"ב, ובספר ההשלמה שבת מא. עה. קמא: קמה.), ובספר המאורות (שבת מא:), ובמאירי (שבת כט: ד"ה: ויש מוסיפים, ומא: ד"ה: המיחם, וקכ: וקמא:), ובר"ן ביצה (פרק ד דף לג:), ובפתח הדביר (סימן שכו סק"י), ובשו"ת תורת חסד מלובלין (חלק אבן העזר סימן לח אות ה), ובשו"ת מהרש"ם חלק ב (סימן רכט ד"ה: ובדבר), וחלק ה (סימן לה דף לב ע"א), ובספרו ארחות חיים (סימן שיד סק"ב), וע"ע בר"ן בהלכותיו (שבת סוף פרק יד), ובשו"ת זכור ליצחק (סימן פו), ובספר אהל מועד (הלכות שבת דרך ד נתיב ד), ובחמד משה (ריש סימן שטז), ובשו"ת עמק הלכה (סימן צח), ובנהר שלום (סימן שיד), ובשו"ת באר יצחק (סימן טו סוף ענף א), וכ"כ רבותינו האחרונים ומהם בשלטי הגבורים (שבת קמו.) והפרי חדש בליקוטים (סימן תקיא), ובמהרש"ל בים של שלמה (ביצה פרק ב סימן לד), והביאו הט"ז (סימן תקיא סק"ח), וכ"כ הכנסת הגדולה (סימן שז הגהות הטור), ובשו"ת גנת ורדים (חלק אורח חיים כלל ג סימן טז, וקונטרס גן המלך סימן סא), ובשו"ת נחפה בכסף (חלק אורח חיים סימן ד), ובפרי האדמה (סימן שז ס"ק מג), וביד מלאכי בתשובה שהובאה בשו"ת בית יהודה חלק ב (סימן מז דף קטז ע"ב), ובמטה יהודה (סימן שכא סק"א), ובספרו בני יהודה (דף ד והלאה), והישועות יעקב (סימן רנג סקי"ד וסימן רעז סק"א וסימן שטו סק"ב וסימן תרמו סק"ד), ובשו"ת לשון לימודים (הלכות שבת סוף סימן רנז), ובשלחן גבוה ובמשחא דרבותא (סימן תקיא), והערך השלחן בספר ווי העמודים (סימן קב אות ח), ובחכמה ומוסר למהר"א ענתבי (אות קנח), ובתשובת הגאון רעק"א שהובאה בשו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן קמ ד"ה: ועתה), והפתח הדביר (סימן שכו), ובשו"ת מעט מים (סימן לג), ובשו"ת קרית חנה דוד חלק ב (סימן נז), וע"ע בזה בשו"ת יחוה דעת חלק ב (סימן מו) ובספר לוית חן (סימן לט).
וזה מכבר מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל וזיע"א בשו"ת יביע אומר חלק ד (חלק אורח חיים סימן לג) האריך הרחיב בנידון זה בטוב טעם ודעת, ומי אנו שנקלס ונפאר למלך ואביר המעיינים והפוסקים, אשר ממימיו אנו שותים, אשר כתב להקל מחמת הטעמים הנז"ל, חדא דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שלדעת הערוך מותר לכתחילה, ולדעת התוספות ורבים מהראשונים ומרן השלחן ערוך אסור מדרבנן, ואם כן בנידוננו יש לצרף לזה סברת הראשונים הסוברים שעירוי נחשב ככלי שני, וגם יש לומר שהוא חצי שיעור, וכל זאת מלבד שלדעת רבים מהפוסקים פסיק רישיה בדרבנן שרי אף לכתחילה, והניף ידו בזה בכמה ספריו להקל בזה. ועיין בזה בשו"ת יביע אומר חלק ט (חלק אורח חיים סימן קח אות קסח) ובמאור ישראל חלק ג (טבעת המלך) על הרמב"ם (ריש פרק ט מהלכות שבת עמוד קלה), ובחזון עובדיה שבת חלק ד (עמוד שפב והלאה), ובהליכות עולם חלק ד (עמוד נו). וראה בשו"ת אז נדברו חלק ב (סימן כ) שכתב להחמיר בזה מאוד, וכתב כי הצדדים אשר צידד מרן זיע"א בשו"ת יביע אומר הינם גיבובי קולות, וכתב בפשיטות שחצי שיעור בזה אסור מן התורה, ודחה כלאחר יד דברי האומרים שחצי שיעור במלאכות שבת לא הוי דאורייתא, ולא זכר כלל ממה שכתבו בערך השלחן (סימן שכח סקי"ג, וסימן שמ סק"ב), ובישועות יעקב (סימן שא סק"ג), ובפני יהושע (שבת עד. וביצה ז:), ובצל"ח (ברכות מא. ד"ה: כל), ובמרכבת המשנה אלפנדארי ובבן ידיד (פרק א מהלכות שבת הלכה ג), ובדרך המלך על הרמב"ם (פרק יב מהלכות שבת הלכה ט), ובשו"ת שמן ראש (סימן מח), ובגליון רש"א יורה דעה (סימן קפ סעיף ט), ובספר אור גדול על המשניות (יומא ריש פרק ח), ובחידושי החתם סופר (שבת עד.), ובשו"ת חסד לאברהם תאומים חלק א (חלק אורח חיים סימן כח), ובספר חכמת שלמה להגאון ר' שלמה קלוגר (ריש סימן שיח), ועוד לו בספרו שו"ת ובחרת בחיים (סימן צג), ובשו"ת שואל ומשיב רביעאה (חלק ג סימן קל ד"ה: והנה), ובשו"ת באר יצחק (חלק אורח חיים סימן טו ענף ג), ובשו"ת ברית יעקב (חלק אורח חיים סימן ב דף ד עמוד ב), ובשו"ת לב חיים חלק ב (סימן נח), ובשו"ת מהרש"ם חלק ח (ריש סימן נו), ובשו"ת מנחת אלעזר חלק א (סוף סימן נא), ובשדי חמד (כללים, מערכת ח כלל ד), ובשו"ת שערי רחמים פראנקו חלק ב (חלק אורח חיים סימן יח), ובגליוני הש"ס (נזיר מ.), ובשו"ת עמודי אש (סימן ד כלל א ד"ה: ודע), ובשו"ת מהרי"א הלוי חלק ב (סימן טו), ובספר תוצאות חיים להג"ר מנחם זמבא (סימן ח), ובספר עין הרועים (עמוד קב אות ג), ובשפת אמת (שבת עד.), ובספר פרי יצחק פראג (חגיגה יז. ד"ה: ואחזה), ובשו"ת ימי יוסף ידיד (סימן ח דף יד עמוד א), ובספרו שו"ת שארית יוסף חלק ב (עמוד צ), ובשו"ת מנחת יחיאל (סימן פח), ובשו"ת גורן דוד (סימן טו), ובשו"ת יביע אומר חלק ד (חלק אורח חיים סימן לג אות יז), ובמאור ישראל חלק ג (טבעת המלך), על הרמב"ם (ריש הלכות שבת עמוד פה, ופרק ט מהלכות שבת הלכה א עמוד קלה), ובחזון עובדיה שבת חלק ד (עמוד רפט ועמוד שפד והלאה), וחלק ה (עמוד קמו), ובספר מנוחת אהבה חלק ב (ריש פרק א), ובשו"ת תפלה למשה חלק א (סוף סימן לו), ובשו"ת משפטי עוזיאל תנינא (חלק אורח חיים סימן נג). וגם כתב בפשיטות שכלי שני שהיד נכוית בו הוי דאורייתא, (ואף בזה לא זכר שרובא דרבוותא מרבותינו הפוסקים, ובכללם מרן הבית יוסף סבירא להו להקל לגמרי בכלי שני אף שהיד נכוית בו, וכמו שכתב בבית יוסף יורה דעה (סימן קה אות ב) ובשלחן ערוך (סעיף יב-ג), והרמ"א (יורה דעה סימן סח סעיף יא) והבית חדש (יורה דעה סימן קה ד"ה: ולענין הלכה), והרשב"א בתשובה חלק א (סימן תתמג), והריטב"א (שבת מב. ופסחים מ:), ובאיסור והיתר לרבינו ירוחם (סימן לב), ובאיסור והיתר לרבינו יונה (כלל לד אות כב), ובשו"ת תרומת הדשן (סימן קפא), וע"ע בשו"ת נחפה בכסף (חלק אורח חיים סימן ד דף יד עמוד ג), ובברכי יוסף שיורי ברכה יורה דעה (סימן קה סק"ה), ובערך השלחן יורה דעה (סימן סח סק"ו), וביד יהודה יורה דעה (סימן קה דף פז עמוד ב), ובאבן האזל (פרק כב מהלכות שבת הלכה ד ד"ה: ויש עוד לעורר), ובשו"ת בת עין (חלק אורח חיים סימן ט), ובשו"ת אגרות משה (חלק ד מאורח חיים סימן עד עניני בישול אות ד), ובשו"ת יביע אומר חלק ז (חלק אורח חיים סימן מ אות א), ובהליכות עולם חלק ד (עמוד מט), ובחזון עובדיה שבת חלק ד (עמוד שכב והלאה), ובשו"ת מנחת יצחק חלק ה (סימן קכז אות ד), וחלק ט (סימן כז), ובשו"ת שבט הלוי חלק ז (ריש סימן מב), וחלק י (סימן סד), ובשו"ת אז נדברו חלק א (סימן לו-ז), וחלק ו (סימן מט), וחלק יב (סימן יט), ובספרו ברית עולם (אופה אות נ-א), ובספר מנוחת אהבה חלק ב (פרק י אות כא). ובסוף דבריו השיג הרב בנימין יהושע זילבר זצ"ל בשו"ת אז נדברו (חלק ב סימן כ הנ"ל) על מרן בשו"ת יביע אומר שנראה שהוא סותר את עצמו וכו', (וע"ע בשו"ת אז נדברו חלק יא סימן מח עמוד קל). והמעיין בשו"ת יביע אומר שם יראה נכוחה שאין כאן שום סתירה, ולא הבין את דבריו בזה, ודברי מרן בשו"ת יביע אומר זכים וברים ונכוחים לכל מוצא דעת, שמחד גיסא כתב שצריך לנער את הכוס כדי שלא יהיה בה כמות גדולה של מים, ומאידך לענין טיפות מים שנשארו כתב להקל אפילו לכתחילה, אלא שטוב להחמיר לנגב ולייבש את הכוס. וע"ע במה שכתב בזה הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בספרו ילקוט יוסף שבת חלק ג (עמוד קעו והלאה). ובספר זה השלחן (עמוד לז) כתב גם כן להקל בזה מחמת כמה מהנימוקים הנ"ל, וכתב שכן הסכים עמו החזון איש שחשוב פסיק רישיה דלא ניחא ליה. (ובספר הלכות שבת בשבת חלק א עמוד תמב הביא בשם הג"ר שמעון קרליץ בשם החזון איש שאמר לאסור בזה). וכן פסק בשו"ת דברי יציב (חלק א מאורח חיים סימן קנו), ומשום שהוא חצי שיעור, וגם עירוי שאינו מבשל אלא כדי קליפה לא והי אלא דרבנן, והוה ליה תרי דרבנן בדבר שאין לו עיקר מן התורה, וגם הוה ליה פסיק רישיה בתרי דרבנן. וכן פסק בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג (סימן מ), ומשום שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, וגם הוי חצי שיעור שיש אומרים שאינו מן התורה במלאכות שבת, וגם הוי עירוי שיש אומרים שחשוב ככלי שני, ועוד שהרי דעת כמה ראשונים שמותר לערות חמין מכלי ראשון לתוך צוננים ואפילו הם מועטים, וכ"כ בשו"ת תפלה למשה חלק א (סימן לו), שנידוננו שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, יש לצרף שיטת הפוסקים הסוברים שעירוי ככלי שני, לשיטת הפוסקים הסוברים דאמרינן דשרי לערות חם לתוך צונן כשהוא תערובת לח בלח אף בצוננים מועטים, וכן יש לצרף לזה שיטת הסוברים שחצי שיעור במלאכות שבת אינו אסור מן התורה. וע"ע בספרו מנוחת אהבה חלק ב (פרק י אות לה).
ובשו"ת שבט הלוי חלק ז (סימן מב אות ב) פסק גם כן להקל בנידוננו, וכתב שדי בכך שינער את הכוס כדי להוציא עיקר לחות המים, ושנידון זה נרע מחצי שיעור, שבחצי שיעור שייכים כל גדרי בישול אלא דחסר שיוער חיוב, מה שאין כן טיפות המים הללו שלא שייכים בהם גדרי בישול כלל, וגם בודאי הוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה בכלל. וכ"כ בשו"ת משנה הלכות חלק ו (סימן סז), ושלא ראה מרבנן קשישאי שיקפידו בזה והיינו משום שאותן טיפות הם דבר מועט ובטלו לגמרי מיד כששופך המים עליהם, ואין דרך בישול בכך וגם אין כוונתו לבשלם ואינו נהנה מבישול זה, ובכל כהאיי גוונא בודאי לא גזרו רבנן. ועיין בספר הלכות שבת בשבת חלק א (עמוד תמב) שכתב, שאף אם תמצא לומר שחצי שיעור אסור מן התורה במלאכות שבת, מכל מקום צריך שתהיה חשיבות באותו חצי שיעור, ובטיפות אלו אין על זה שם מלאכה כלל, והוי חצי מלאכה ולא רק חצי שיעור, וגם לא הוי בכלל מלאכת מחשבת כלל. ועיין שם שהביא ראיה לזה, וכעין זה כתב בשו"ת שבט הקהתי חלק ב (סוף סימן קמו) וחלק ג (סימן קכח), וביאר כן בדברי שלחן ערוך הגאון רבי זלמן. ע"ש. וכן הביא בספר מאור השבת חלק א (סימן ד הערה כט עמוד קסא) בשם הגרי"ש אלישיב, שדי בכך שינער הכוס ואין צריך לנגבה. וכן הביא בספר ארחות שבת חלק א (פרק א הערה קנו) בשם הגרש"ז אוירבך, אלא שהביאו בשם בנו שהיה מחמיר בזה לעצמו. (וזה שלא כמו שהביא בשמו בספר מאור השבת חלק א סימן ג הערת עמוד קכג). וע"ע בשו"ת מנחת שלמה חלק א (סימן ו ד"ה: ואף) ובשלחן שלמה (הערת ס"ק מו).
