יש למרן זיע"א תשובה, כמדומני שביב"א ח"ב, לגבי ישיבה על ספסל שמונח עליו ספר קודש. שם הרב מצרף את זה שבימינו יש לספרים כריכה, והיא גורמת לכך שאין הוא והספר יושבים על אותו מקום, כי הספר נמצא בפנ"ע על ובתוך הכריכה.
יעיין מר ביביע אומר חלק ט׳ סימן כב שמדייק מלשון השו״ע שדווקא ס״ת יש בו בעיה, וייתכן שמצרף את הנידון של כריכה להקל למעשה, אך אצטרך לעיין שם שוב בשביל להגיד זאת בוודאות.
והנה עתה בס״ד עבר עברתי בעיון על דברי הרב בח״ט יו״ד סי׳כב הנ״ל, ומלבד מה שיש ליישב בנידון דידן אבוא לדון במספר עניינים שהערתי עליהם בשולי הדף בס״ד.
1.
הנה הביא שם בשם הירושלמי כך: עד היכן (כלומר יגביה את הס״ת) רב הונא אמר עד טפח ובשם זעירא אמרו כל שהוא. והואיל ופסקינן כרב הונא שאסור כתב ראבי״ה ז״ל (לשון היביע אומר) שראוי להחמיר להגביה טפח כיון דאיכא פלוגתא ולא איפסיקא הלכתא עכ״ל. והוא משום דלא כמו הרמב״ם שפסק כרב הונא הראבי״ה פסק רק להחמיר ולכן נתן טעמים.
ואח״כ הביא (בד״ה והנה מרן) את מרן הב״י בשם רבינו מנוח והארחות חיים וז״ל יש אומרים שדוקא ס״ת אבל ספרים אחרים מותר וטוב להחמיר, ומיהו בזמן בית המדרש כשהמקום צר לתלמידים מותר לישב בשוה עם הספרים והפירושים, וכך היה נוהג רבינו משולם מבדריש, אבל שלא במקום בית המדרש היה מדקדק לתת הספרים ע״ג דבר אחר גבוה כל שהוא. ובעל ספר ארחות חיים בסוף ספרו כתב ונראה שאין להקל בדבר שלא יראה כמזלזל בכבוד הספרים עכ״ל. והנה נראה דמה שהביא בשם ארחות חיים הוא רק שלא יראה כמזלזל משמע שלאו מדינא הוא. ומ״ש בשם רבינו משולם היה מדקדק לתת הספרים ע״ג דבר אחר גבוה כל שהוא וכו׳ מבואר הוא כדברי זעירא, ופשוט שהוא משום שאם נחמיר בשאר ספרים שלא כדין לא נחמיר כולי האי, וכן מ״ש וטוב להחמיר הוא כדאזיל ומפרש ולאו מדינא הוא.
והביא בשם הרדב״ז (ח״ג תקטו) יותר מאוחר בדיבור וז״ל שמנהג יפה הוא שלא ישב אדם על מטה או ספסל שיש עליו ספרי תלמוד ופוסקים אם לא יהיה גבוה טפח כדי לתת כבוד והידור לכל דבר שיש בו קדושה מצד עצמו, ומיהו לאו מדינא הוא שהרי אפילו בס״ת איכא פלוגתא דרבוותא והבו דלא להוסיף עליה עכ״ל. והנה מסייע הוא מאד למרן שרוצה להקל בספרים שהם לא ס״ת דאומר ממש כדבריו כמבואר למעיין בתשובה.
אך את עיני לכדו המילים שכתב הרדב״ז שמנהג יפה הוא שלא ישב אדם על מטה וספסל וכו׳ אם לא יהיה גבוה טפח כדי לתת כבוד וכו׳ ולכאורה למה להחמיר טפח, והלא אם הקלנו מעיקרא דדינא שאין איסור בספרים אחרים למה להחמיר כולי האי, והלא אף רבינו משולם לא החמיר אלא בכל שהוא.
ואף שיש לתת את הדעת שמרן לא נחת לדקדק כן בין רבינו משולם לרדב״ז, בעיון פשוט בדברי רבינו ירוחם והרדב״ז יבואר שיש כאן שני עניינים ובזה גם ייושב שמרן לא נחת לדקדק כן, דיש לומר דלרבינו משולם ׳היה לדקדק׳ ותו לא, אך הארחות חיים הוסיף עניין חדש והוא שלא יראה כמזלזל ומשמע שיש פה יותר מדקדוק בדין אלא נתינת כבוד, וכן הוא מה שהביא הרדב״ז דמנהג יפה לתת כבוד והידור לכל דבר שיש בו קדושה מצד עצמו וכו׳, וי״ל דהוא כעין דברי הארחות חיים, ולשיטתם יהיה להחמיר טפח משום שיש לתת כבוד לספרי קודש אחרים כבוד כעין ס״ת ממש, כן נ״ל בס״ד.
2.
הנה מרן מסביר בלשון השו״ע: אסור לישב ע״ג מטה שספר תורה עליה ע״כ, דמדובר דווקא בס״ת ולא בספרים אחרים.
וז״ל מרן: וה״ט שכיון שאפילו בס״ת דעת התוספות והמרדכי להתיר, אף דנקטינן כד׳ הרמב״ם וסיעתו שאוסרים, מ״מ הבו דלא להוסף עלה שאר ספרים שאין קדושתם גדולה כמו ס״ת עכ״ל. ואח״כ הביא שיש לומר אף ס״ס בזה, וז״ל וטעמו ונימוקו עמו דאעיקר שמא הלכה כר׳ יוחנן שאפילו בס״ת מותר לישב ע״ג מטה שס״ת מונח עליה, וכמו שפסקו התוס׳ והמרדכי שיש להם סיוע מרבינו תם וכמה ראשונים (כוונתו לסייע למה לפסוק כרב הונא נגד ר׳ יוחנן ולא שממש פוסקים הכא בסוגיא וכמבואר למעיין בראשונים שהביא הרב) כנ״ל, ואת״ל שהלכה כרב הונא שאוסר בס״ת וכמו שפסקו הרמב״ם והראב״ד וסיעתם, שמא הלכה כמ״ש רבינו מנוח ופסקי תוס׳ שבשאר ספרים יש להקל עכ״ל. ואח״כ מביא סיעתא מהט״ז והשיורי ברכה ע״ש. ומ״ש הרמ״א וה״ה שאר ספרים ע״כ, לאו להסבירו אלא לחלוק עליו, והביא ראיה מהיד מלאכי דמה שלא כתב יש אומרים משום שמדברי השו״ע אין הכרח כל כך.
והנה מצאתי בקונטרס אהל יעקב בקוב״ד (פ״ה אות נד) דהביא דברי מרן ביביע אומר, וכתב עליו וז״ל אמנם בשיורי ברכה הבין בדעת השו״ע דיש להחמיר אף בשאר ספרים, וראיה לדבר דהרי לא סמך על דעת פסקי תוס׳ להתיר בשאר ספרים אלא רק לשבת על תיבה שיש בה ספרים דקיל צפני שיש הפסק וחלוקת רשות, ובשם הגרב״ץ אבא שאול זצ״ל פסק דאף לדעת השו״ע ראוי להחמיר אף בשאר ספרים עכ״ל. ומלבד שדבריו לא מסודרים כדבעי דנראה כאילו השיורי ברכה אומר כן בשם הגרב״ץ וזה אינו, הרי עשה את מרן כאילו לא ראה דברי השיורי ברכה ח״ו, וזה אינו דהרי מביאו אח״כ בהדיא לסייע לשיטתו ואיך הביא דעת השיורי ברכה הפך דעת מרן הגר״ע כשהביאו לסייעו לו.
ובאמת שאף אם נסביר כשיטתו בשיורי ברכה, פשיטא ליה למרן שכוונת השו״ע לא כך, דכתוב בב״י כך ז״ל ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והראב"ד וסמ"ק ורבינו מסכימים לאסור, וגם נראה שדעת התוס' עצמם בפרק אלו מגלחין ודעת ה"ר מנוח ורבינו משולם שאכתוב בסמוך ס"ל כן, וגם בירושל' אסר הכי נקיטינן עכ״ל הב״י והביאו מרן, והנה למה להסביר בשו״ע היפך מ״ש בב״י דהכי נקטינן להלכה. ואי משום הרמ״א, לא שמוכרח לפרש כן בשו״ע מחמת היד מלאכי אלא מחמת הב״י, דלמה להרחיק הפסקים ולומר דמרן השו״ע חזר בו מהב״י, והביא את היד מלאכי רק כסיעתא לתרץ את הלשון של ׳ה״ה׳ דמשמע דמפרש כן הרמ״א בשו״ע כמבואר בכמה מקומות, והכא ליתא.
ואם נידוק בלשונו דהביא בשם הגרב״ץ ׳דאף לדעת השו״ע ראוי להחמיר׳ אה״נ דגם השו״ע יודה לרבינו ירוחם והארחות חיים דראוי להחמיר, דהרי הביאם בב״י ולא חלק עליהם, וי״ל מה שלא פסק כן בשו״ע משום הפלוגתא הנ״ל שהזכרתי האם יש להחמיר כל שהוא לרבינו משולם או טפח כהארחות חיים, והוא במילי דחומרא ולכן לא נכנס בין ההרים.
אך אין לפרש דהשו״ע פוסק דיש להחמיר דהרי לא הזכיר ולא מידי, אלא כוונת הגרב״ץ דהשו״ע סמך על המעיין בב״י ודו״ק.
3.
ולשיטת הרמב״ם דנקט כרב הונא, הביא בשם הכס״מ דהרמב״ם פסק כרב הונא משום דרבי אליעזר עבד כוותיה. והקשה עליו ז״ל ולכאורה הרי ר׳ יוחנן הרגיש מהמעשה של ר׳ אליעזר ואוקמה דהתם ס״ת ע״ג קרקע הוה, וא״כ אין מכאן הוכחה לפסוק נגד הכלל הנ״ל (דיש לפסוק כר׳ יוחנן נגד רב הונא) עכ״ל. הביא אח״כ יישוב הגמ״י ודחאו דא״כ הרמב״ם יסתור עצמו, ואז יישב שהרמב״ם פסק כפשטות הירושלמי כרב הונא מחומרת קדושת ס״ת.
ובגליון בצד כתבתי על כך וז״ל וצ״ע דיש לומר דלרב הונא לא ס״ל תירוצו של ר׳ יוחנן, והראיה מלשנא אם לחשך דמשמע דר׳ יוחנן קאמר ליה וליה לא ס״ל, אך שפיר הקשה דליכא לפסוק כר׳ אליעזר הואיל ור׳ יוחנן תרצו, ועוד דראית הרב מהירושלמי אלימתא טפי עכ״ל.
והנה בכס״מ מבואר דפסק הרמב״ם כן משום מסכת סופרים וז״ל פסק רבינו כרב הונא משום דאיתא (במ"ס) [במסכת סופרים] דעבד ר' אליעזר כוותיה עכ״ל. ואיתא התם פ״ג ז״ל לא יתננו על גבי מטה לא במרגלות המטה ולא תחת המטה, ולא ישב אדם על גבי המיטה והספר עליו, מעשה בר' אלעזר שישב לו על גבי המיטה וספר עליה דומה כמי שנשכו נחש שנאמר את שבתותי תשמרו וכו׳ עכ״ל.
[מאי דנקט כמי שנשכו נחש כתב במקרא סופרים לגר״א אות ה׳ ז״ל דומה כמי שנשכו נחש. יתכן דנקט מליצת כמו שנשכו נחש ע״ד מאמרם ופורץ גדר ישכנו נחש, ויש לעמוד ע״ד]
מבואר דפשיטא למסכת סופרים דאסור, והיינו כרב הונא, ורק אח״כ מביא מעשה דרבי אליעזר, וכן יש לפרש בדברי הכס״מ דהמסכת סופרים פשיטא ליה כרב הונא במעשה דר׳ אליעזר דלכן הביאו ולא כר׳ יוחנן, ורב הונא ס״ל כן במעשה דר׳ אליעזר כדפרישית לעיל, ודברי הכס״מ מבוארים דפסק הרמב״ם כהמס׳ סופרים משום חומרת ס״ת וכפרוש הרב לגבי הירושלמי וה״ה, ואף הרב הביא מהכס״מ שכדאיתא במס׳ סופרים, וא״כ עדיין צ״ע.
אלא״כ נאמר דעדיף להביא ראיה מהירושלמי מאשר המסכת סופרים, ודוחק.
ולנידון דידן.
ומאי דיש לעמוד על דברי הרב דוד, מלבד שאשמח שתביא את כל דבריו, יש לדקדק ג״כ מסוף דברי הרב בתשובה הנ״ל, ואכתוב כן אח״כ בס״ד.
