• שימו לב: ניתן לשלוח (בקובץ וורד) יישובים ומערכות בתורת מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה, לקובץ בית יוסף תשפ"ו. למייל: office@moreshet-maran.com עד לחג השבועות תשפ"ה. אין התחייבות לפרסם, והרשות נתונה לערוך את הדברים לפני הפרסום. ניתן גם לשלוח מכתבים והערות על הגליונות הקודמים.

ווארטים לחג השבועות

בנימין לוריא

Administrator
חבר צוות
כתוב במגילת רות (ג', ז'): "ויאכל בועז וישת, וייטב ליבו וגו'". ואומר רש"י "וייטב ליבו - עסק בתורה". ולכאורה יש לשאול מנין לרש"י שמה שכתוב "וייטב ליבו" הכוונה שעסק בתורה? והרי אפשר להסביר כפשוטו שאחר ששתה יין הוטב ליבו.
אלא, שאנחנו מחפשים איפה עוד כתוב לשון כזו, ואנו מוצאים את זה אצל המן, שכתוב במגילת אסתר (ה', ט') "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב", ושם אכן אפשר להסביר כפשוטו, שאמנם "אין טוב אלא תורה", אבל לא יתכן לומר שהמן למד תורה, וכן משום שהגיוני שהמן הרשע, אחרי 22 שנה שהיה ספר בכפר קרצום (כמובא בגמ' מגילה טז.) [ואפי' לא בבית המלך כמו שאחשוורוש היה שומר הסוסים בבית המלך] והיה עבד של מרדכי (כמובא במגילה טו.), ומהדרגה הנמוכה הזו הגיע למצב שהוא שר בבית המלך ומשנה למלך ומוזמן למשתה רק הוא יחד עם המלך והמלכה, בכזה מצב הגיוני להסביר "שמח וטוב לב" כפשוטו.
אבל לגבי בועז, שכתוב שנפטרו לו 60 ילדיו בחיים (בבא בתרא צא.), והיה גדול הדור ושופט את ישראל, אדם בן למעלה מגיל 80 (וי"א אפי' יותר), ונצרך ללכת לישון בלילה בגורן בקצה הערימה כדי לשמור מגנבים, בכזה מצב, וכי יתכן שבגלל קצת שתיה הוטב ליבו?! אלא חייב לומר שעסק בתורה! גם בכזה מצב, רק ע"י עסק התורה אדם יכול להיות שמח וטוב לב...
🌸 🌸 🌸
אם אדם ירצה לקחת הלוואה ולהביא ילדים כערבים, בוודאי שזה לא יתקבל. אז איך יכול להיות ש"בנינו ערבים בעדנו"? איך יכול להיות שהאבות הקדושים לא התקבלו כערבים והילדים כן?
אלא, הסיבה שילדים לא יכולים להיות ערבים זה מכיון שאין להם חשיבות לכסף ולא יודעים את ערכו. משא"כ לגבי התורה שהילדים יודעים את ערך התורה, הרי שיכולים להיות ערבים בעדנו. (ואם אינם יודעים את ערך התורה הרי שאנחנו חייבים ללמד אותם), ואפשר גם לומר שמכיון שהילדים יותר קרובים לזמן שלמדו את כל התורה כולה בבטן ממלאך עם נר וכו', הרי שהם יותר קשורים לתורה ויכולים להיות ערבים בעדנו. (וגם אפשר לומר שלילד אין כסף להחזיר ולכן הוא לא יכול להיות ערב, אבל על לימוד התורה הוא כן יכול להיות ערב).
🌺 🌺 🌺
כתוב במדרש (שמות רבה כ"ח, א'): "באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה בו הקדוש ברוך הוא קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם אמר להם הקדוש ברוך הוא אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו אמר הקדוש ברוך הוא למשה לא נתנה לך תורה אלא בזכות אברהם".
ואפשר להליץ על זה את מש"כ בפרקי אבות "אם אין קמח אין תורה", שאם לא היה את הקמח שהביא אברהם למלאכים, ממילא לא היה משה יכול לקחת את התורה...
[ויש שפירשו זאת ע"פ מש"כ במדרש שוחר טוב על תהילים ח', שכשמשה רבינו עלה לשמים לקבל את התורה, המלאכים לא רצה לתת אותה, ואמרו "מה לילוד אשה בינינו"? וכתוב "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים", ולכן לא רצו לתת את התורה וכו', וכתוב שם שכשעלה משה בפעם השניה, אמרו המלאכים "והלא אתמול עברו עליה", אמר להם הקב"ה: "לא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב" וכו', ואפי' תינוק יודע שאסור, ולא היה להם מענה.
ונמצא, שבזכות מה שהיה עם אברהם שהביא למלאכים עוגות מצות ובשר וחלב, בזכות זה קיבלנו אנו את התורה. וזהו "אם אין קמח אין תורה"].

🌹 🌹 🌹
כתוב ברבינו בחיי שיום מתן תורה היה ארוך 36 שעות. ויבואר ע"פ מה שכתוב "שמש בגבעות דום", והרי "דום" הוא לשון שקט ודממה, ומכיון שהשמש השתתקה ולא שיבחה להקב"ה, ממילא היא לא יכלה להמשיך להתקדם ונעמדה ונעצרה.
גם ביום מתן תורה כתוב שעוף לא צייץ וכו', וממילא גם השמש השתתקה, ולכך בע"כ היה היום ארוך יותר מכיון שגם אז השמש נעצרה.
🌼 🌼 🌼
החתם סופר כותב בתורת משה בפרשת פנחס שאמנם כל עם ישראל שמעו 2 דיברות מפי הקב"ה ואח"כ לא יכלו עוד לשמוע ושמעו מפי משה, אבל הכהנים לא הסכימו, והתעקשו לשמוע מפי הקב"ה, וה' עשה להם מחיצה והם שמעו את כל עשרת הדיברות מפי הגבורה.
והוא כותב, שמכיון שבנ"י שמעו את עשרת הדיברות ע"י שליח, לכן הם מקבלים שכר על עשרת הדיברות רק בעוה"ב ולא בעוה"ז, חוץ מ-2 הדיברות הראשונות (אמונה וביטחון) שמקבלים ע"ז שכר גם בעוה"ז.
אבל הכהנים ששמעו את כל עשרת הדיברות ישירות מפי הקב"ה, הם מקבלים את השכר על כל עשרת הדיברות גם בעולם הזה!
🌷 🌷 🌷
בחג השבועות אנחנו מתחתנים עם התורה. והרי בחתונה, אנחנו יודעים מי הכלה כי היא לובשת שמלת כלה וכו', אבל איך יודעים מי החתן? מי שהולך עם הכלה סימן שהוא החתן!
גם אנחנו, אם רוצים לדעת מי באמת מתחתן עם התורה, זה מי שלוקח איתו את התורה, ומי שאחרי שבועות גם ממשיך לקחת איתו את התורה, הוא החתן האמיתי!
💐 💐 💐
שאלה יפה לעיון הובאה כאן:
הגמרא בשבת פח מבארת את מעלתם של עם ישראל שהקדימו עשיה לשמיעה.
ולכאורה יש לשאול שאלה פשוטה, הרי בפסוקים מבואר שמשה רבינו קרא את ספר הברית, ורש"י (פסוק ג') ביאר שפירש להם שבע מצות שנצטוו בני נח ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה. וכך יוצא מהמכילתא דרשב"י ופסיקתא.
ועל זה אמרו נעשה. ומה שאח"כ יצווה אותם ה' נשמע. א"כ לא הקדימו עשיה לשמיעה, אלא העשיה קאי על מה ששמעו. ושמיעה על מה שישמעו בעתיד.
וראיתי שמרן הרב שך שאל שאלה זו (אבי עזרי סדר הפלאה בהקדמה עמ' 2) אך לא זכיתי להבין איך תירוצו מתרץ הקושיא.
 
נערך לאחרונה:
חודש "סיון", חודש שבו ניתנה לנו התורה הקדושה.
'סיון' מתחיל באות ס' שהוא כמו המספר 0, אח"כ יש 1 קטן (י'), אח"כ יותר גדול (ו') ואז יותר גדול (ן').
ומלמד שכשלומדים את התורה הקדושה, מתחילים מאפס ולאט לאט גדלים וגדלים וגדלים...
 
כתוב בגמ' (פסחים סח:): "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא".

ולכאו' צ"ב ממה שכתוב בגמ' (סוטה מט:): "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא, אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני ענווה דאיכא אנא". (שאני ענוותן. רש"י)
וא"כ לכאו' מה שאמר "כמה יוסף איכא בשוקא" נראה כסותר את מידת הענווה.

מפרש ה"קדושת לוי" (במאמר זכירת מתן תורה): שבזמן מתן תורה בנ"י היו כ"כ בהזככות החומר כמו אדם הראשון קודם החטא וכמלאכי השרת [וכמש"כ בגמ' (שבת קמו.): "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן"], ואם היו נשארים במדרגה זו היו יכולים להשיג בשכלם הזך כל המצוות אף בלא נתינת התורה, כמו אברהם אבינו ע"ה.
(וע"פ זה מפרש גם את מש"כ "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, שהכוונה היא שגם אז היינו מקיימים את התורה וכו').

ולפי"ז יובן מה שאמר רב יוסף, שברוב ענוותנותו התכוון לומר שאלמלא ניתנה לנו התורה, הוא לכשעצמו לא היה מגיע לדרגה גבוהה כ"כ שהיה יודע את התורה גם בלי לקבלה, וזהו שהתכוון לומר שאם לא היתה ניתנת התורה, כמה יוסף איכא בשוקא, כיון שלא היה יכול לקבל את התורה אלמלא ניתנה.

ולעניין עצם מה שכתוב בגמ' (סוטה הנ"ל), דרב יוסף אמר "לא תיתני ענווה דאיכא אנא", לכאו' יש להקשות דהא מעצם מה שאמר ניכר היפך הענווה, ואיך יתכן שיאמר על עצמו שהוא עניו?!

המהרש"א כתב, שהיה חייב לומר כן, כדי שלא ישנו בטעות ויאמרו שאין ענווה, כיון שסו"ס ידע בעצמו שהוא עניו.
[ובכרם נטע ביאר זאת ע"פ מש"כ בחובות הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה') שמי שלא הגיע להשתוות שיהיה השבח והגנות שווים בעיניו, לא הגיע למעלת הענווה. וא"כ, כותב הכרם נטע, גם כאן לא שייך התפארות בענווה כיון שהוא שווה בעיניו ואין דעתו זחה עליו בשום דבר].

ולפי מש"כ המהרש"א משמע לבאר ש'ענווה' אין הפירוש שלא יהיה מודע לעצמו, שכן אז אין לו מה להיות עניו, כגון אחד שלא יודע תלמוד והוא חושב שהוא עניו בכך שאינו מתגאה שיודע, והרי הוא אינו יודע! אלא עניו הוא מי שמודע לעצמו ויודע שיש לו במה 'להתגאות', ואע"פ כן אינו מתגאה, אא"כ יש צורך בדבר, כגון כאן, בכדי שלא ישנו את הברייתא בטעות. (וגם בכדי שלא יתייאשו העולם בחושבם שבטל הדבר).
[וכמו שכתוב בגמ' (ב"מ כג:) שת"ח משקר במסכת, ומאידך בגמ' (קידושין ל.) כתוב: "שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד" (ועי' תוס' שם) והיינו שאע"פ שצריך לשקר ולא לומר שיודע, צריך לדעת מתי כן יש לומר].

וכמש"כ בהעמק דבר (במדבר י"ב, ג'): "משמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד. [אלא משמעות 'עניו' שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו]". (והיינו שכך היא הנהגתו בלבד, אך יודע ומכיר ערך עצמו).

וכן מבואר בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנ"ז אות י"ב) דאין ידיעת האמת סותרת הענווה ושברון הלב וכו', עיי"ש.

עוד יבוארו הדברים, שהרי מבואר בגמ' (סוטה שם) שרב יוסף היה עניו כמו רבי, וגם רבי עצמו נהג כן, לומר את שבחו כשיש צורך בדבר. כדחזינן בגמ' (ב"מ פד:) שאחר שר' אלעזר ברבי שמעון נפטר, שלח רבי לאשתו בכדי להינשא לה, ואמרה "כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול?!", והשיב לה רבי: "נהי דבתורה גדול ממני, אבל במעשים טובים מי גדול ממני?!" [והשיבה לו מה שהשיבה, עיי"ש].

וא"כ רואים שגם רבי אמר שיש בו מעשים טובים, ואין הדבר פוגם בענוותנותו, כיון שצריך להיות מודע לעצמו, ולדעת לומר זאת כשיש צורך.

ואולי אפשר לדייק ממש"כ בסוטה "אמר ליה רב יוסף לתנא", והיינו שהוא לא אמר זאת ברבים דהוי גאווה, אלא רק אמר זאת לתנא בעצמו בכדי שלא ישנה בטעות, אבל לא שכולם ישמעו.

בשפת אמת תירץ שבוודאי אין הפירוש שבטלה ענווה ויראת חטא לגמרי, אלא שבטלה מרוב העולם {וכמו שמצינו בתוס' ב"מ כט: ושבת כ:} לאפוקי יחידים שבדור, וע"ז אמרו "דאיכא אנא" כיון שהיו שפלים בעיניהם, ונתכוונו לומר, שא"א לומר שבטל מרוב עולם ונמצא רק אצל יחידים, שכם אפי' הם כך, ולכן ע"כ צ"ל שלא בטל מרוב העולם.

והגר"א (בדברי אליהו עמ' ע"ט) פירש שמצינו בירושלמי (ככה"נ כוונתו לירושלמי שבת פ"ו ה"ה) אמורא בשם 'אנא' ולכך התכוון רב יוסף, שיש את האמורא הנקרא 'אנא' שהוא עניו מאוד.

[פירוש נוסף הובא כאן]
 
נערך לאחרונה:
פעם שאל הגר"א למגיד מדובנא מדוע אין הוא אומר תיקון בליל שבועות כפי שהורו רבותינו המקובלים
אמר לו המגיד, משל למה הדבר דומה, לבשם המוכר בשמים ועל הדלפק מונחים דוגמיות מכלל הבשמים למכירה
כן הוא רבינו יודע את כל התורה כולה ויכול להסתפק בדוגמיות ממנה, אולם אנחנו עדיין אין לנו את הבשמים עצמם והיאך נלמד תיקון.
מספרים שהגר"א שתק
אולם הרב פינקוס זצ"ל אמר שאם הוא היה שם כך היה עונה......
אכן כן הוא, אולם יש פעמים שהקונה מגיע עם דוגמיות כדי להסביר למוכר מה הוא רוצה..........
ונאים הדברים למי שאמרם
 
חודש "סיון", חודש שבו ניתנה לנו התורה הקדושה.
'סיון' מתחיל באות ס' שהוא כמו המספר 0, אח"כ יש 1 קטן (י'), אח"כ יותר גדול (ו') ואז יותר גדול (ן').
ומלמד שכשלומדים את התורה הקדושה, מתחילים מאפס ולאט לאט גדלים וגדלים וגדלים...
חידוש של כבודו?
 
יש הנוטלים מכל חג השבועות רק את המנהג של אכילת מאכלי חלב, והופכים אותו לעיקר, רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל סיפר על כך בדרך צחות את המעשה הבא: ביקרתי באחת מערי השדה בסביבות ניו יורק לצורך איסוף כספים לישיבת חכמי לובלין. פגשתי שם ביהודי עשיר, עם הארץ גדול- אך רברבן ויהיר במידה רבה אף יותר. הלה ביקש להפגין בפניי את 'למדנותו' ונאמנותו למסורת, וסח לי כי היות וכל ימי הספירה משמשים כהכנה לקראת חג השבועות, שבו נוהגים לאכול מאכלי חלב, הוא נוהג לאכול בכל הספירה לביבות ממולאות בגבינה. בכל לילה מספר הלביבות שהוא אוכל הן כמנין הימים. שאלתיו: "מה קורה אם אתה שוכח במקרה לאכול את הלביבות?" נענה מיד: "אני ממשיך לאכול בלילה הבא בלי ברכה

זכר ל...מתן תורה הקשה מרן הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת ליקווד: בשל מה בכל ימות השנה, יום אחר יום בבוקר ובערב, מזכירים שוב ושוב את יציאת מצרים: בשבתות, בחגים ובמועדים אומרים אנו בקידוש ובתפילה 'זכר ליציאת מצרים'. ולא זו בלבד, חג הפסח, מוקדש כולו 'זכר ליציאת מצרים'. והדברים דורשים הבנה וביאור, הלא ליציאת מצרים עצמה מטרה היתה - להביא את עם ישראל לפסגה הגבוהה ביותר, קבלת התורה. ואם כן מתאים היה שלפחות בחג השבועות - יום מתן תורה, נזכיר "זכר למתן תורה" בקידוש, מדוע גם ביום זה אומרים "מקרא קודש זכר ליציאת מצרים?". ביאר מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל יסוד נפלא המאיר לנו באור יקרות את מהותם של דברים: זכר עושים רק לדבר שהיה ואיננו, ובאמצעות הזיכרון מנסים להעלותו ולהיזכר באותם רגעים נעלים ונשגבים אותם מבקשים אנו לזכור ולא לשכוח. ואם כן, אותם רגעים נשגבים של יציאת מצרים שהיו ואינם, מצווים אנו לזכור ולהזכיר לעצמנו בכל יום מחדש ובשל כך מייחדים תפילות מיוחדות לזכר אותו נס גדול בו יצאנו מבית עבדים. אך בלימוד התורה הקדושה קיים הבדל מהותי בתכלית. התורה איננה זיכרון העבר. היא חיה וקיימת, מתחדשת בכל יום ללא הפסקה על ידי מאות האלפים ההוגים והיגעים בה בכל רחבי העולם. לה, אין צורך ב"זכר", מאחר והיא עצמה הזיכרון הטוב והיעיל ביותר. היא איננה מונחת בארון כנחלת העבר. והדברים מאירים כנתינתם מסיני! (האמנתי ואדברה)
 
כתוב בגמ' (שבת פח:): "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?.... אמר לו הקב"ה למשה: החזיר להן תשובה! אמר לפניו: רבש"ע, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה... אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה... למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?... קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה".

ולכאו' יש לשאול ג' שאלות:
א. מה משה חידש למלאכים? וכי הם לא ידעו מה כתוב בתורה? מה היה ההו"א שלהם לפני שמשה אמר להם מה שאמר?
ב. למה בהתחלה הקב"ה אמר למשה "החזיר להם תשובה" ואח"כ שינה ואמר "חזור להם תשובה"?
ג. למה כתוב בסוף "מיד הודו לו להקב"ה"? היו צריכים להודות בסוף למשה על התשובה שענה להם.

אלא, יש לבאר שהמלאכים לא הצליחו להכיר במעלתו של האדם עד היכן יכול להגיע? ולא הבינו שאדם בשר ודם קרוץ חומר יכול להגיע לדרגות כ"כ עליונות, ולכן אמרו "מה לילוד אשה בינינו", וכי איך יתכן שאדם ב"ו יעלה למרום ויקבל את התורה ואפי' יוריד אותה לארץ, הרי הוא בסה"כ בן אדם.
ומשה רבינו פחד להשיב למלאכים דבר זה, כיון שחשש מכך שכשיגיד להם את האמת, שבאמת אדם יכול להגיע למעלות גבוהות ממלאך, הם יפגעו בו.
הרי אדם יש לו את כח הבחירה, מה שאין בידי המלאכים. וכן יש לו את הכח לחזור בתשובה, [ואגב, יש מפרשים שזה בעצם מה שהקב"ה אמר למשה "החזיר להם תשובה" והיינו שתאמר להם שלבני אדם יש את האפשרות לחזור בתשובה, ולכן להם מגיעה התורה, ועוד יש מפרשים שזה מה שאחז בכסא הכבוד, כיון ש"גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פו.)], וכן שלאדם יש כח לשנות את הטבע וכו' ואפי' הקב"ה נתן כח לאדם לגזור דברים ואח"כ הקב"ה מקיים אותם וכו', ולכן משה לא השיב להם.

והקב"ה אמר לו "אחוז בכסא כבודי וחזור להם תשובה", והיינו שע"י כך שמשה יאחוז בכסא הכבוד המלאכים יראו את זה ויבינו עד היכן מעלתו וגדלותו של האדם שיכול להגיע אפי' עד כסא הכבוד.
וזהו מה שאמר "וחזור להם תשובה", והיינו שאחרי שמשה יגע בכסא הכבוד, הוא לא יצטרך כבר להחזיר להם תשובה אלא התשובה 'תחזור' להם לבד והם כבר יבינו את זה.

ולכן לבסוף הודו להקב"ה כיון שהתשובה ניתנה להם ע"י כך שהקב"ה אמר למשה שיאחוז בכסא הכבוד.

ובאמת מה שאח"כ משה השיב להם את הדברים שהתורה שייכת בהם, זה לא בא באמת להשיב לשאלתם, כיון שהשאלה שלהם לא היתה באופן טכני שזה לא מגיע לבני אדם, אלא כיצד יתכן שבני אדם הם אלו שיקבלו את התורה, והתשובה כבר ניתנה ע"י כך שראו שאדם יכול להגיע לכסא הכבוד.
אלא שהתשובה של משה היתה סו"ס בכדי לענות לעצם שאלתם, אבל באמת הם כבר ידעו את מה שמשה אמר, ואת התשובה האמיתית לשאלתם הם כבר קיבלו.

ובחתם סופר עמ"ס שבת כתב כעי"ז:
1718220410136.png
 
כתוב בפסוק: (במדבר י"ב, ג'): "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

ולכאו' יש להבין, האם משה רבינו לא ידע שהוא גדול וקדוש מכל העם? הרי הוא עלה למרום והתעמת עם המלאכים וכו', עלה לשמים לקבל ולהוריד את התורה, לא קם נביא בישראל כמוהו, (וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' יסודי התורה ה"ו), ואם ידע איך היה כ"כ עניו?!

כתוב בגמ' (סוטה מט:): "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא, אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני ענווה דאיכא אנא". (שאני ענוותן. רש"י)

ולכאו' יש להקשות דהא מעצם מה שאמר ניכר היפך הענווה, ואיך יתכן שיאמר על עצמו שהוא עניו?!

ישנם מספר תירוצים.
הגר"א (בדברי אליהו עמ' ע"ט) פירש שמצינו בירושלמי (ככה"נ כוונתו לירושלמי שבת פ"ו ה"ה) אמורא בשם 'אנא' ולכך התכוון רב יוסף, שיש את האמורא הנקרא 'אנא' שהוא עניו מאוד.
בשפת אמת תירץ שבוודאי אין הפירוש שבטלה ענווה ויראת חטא לגמרי, אלא שבטלה מרוב העולם {וכמו שמצינו בתוס' ב"מ כט: ושבת כ:} לאפוקי יחידים שבדור, וע"ז אמרו "דאיכא אנא" כיון שהיו שפלים בעיניהם, ונתכוונו לומר, שא"א לומר שבטל מרוב עולם ונמצא רק אצל יחידים, שכם אפי' הם כך, ולכן ע"כ צ"ל שלא בטל מרוב העולם.
ובכרם נטע ביאר זאת ע"פ מש"כ בחובות הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה') שמי שלא הגיע להשתוות שיהיה השבח והגנות שווים בעיניו, לא הגיע למעלת הענווה. וא"כ, כותב הכרם נטע, גם כאן לא שייך התפארות בענווה כיון שהוא שווה בעיניו ואין דעתו זחה עליו בשום דבר.


המהרש"א כותב, שהיה חייב לומר כן, כדי שלא ישנו בטעות ויאמרו שאין ענווה, כיון שסו"ס ידע בעצמו שהוא עניו.

ואולי אפשר גם לדייק ממש"כ "אמר ליה רב יוסף לתנא", והיינו שהוא לא אמר זאת ברבים דהוי גאווה, אלא רק אמר זאת לתנא בעצמו בכדי שלא ישנה בטעות, אבל לא שכולם ישמעו.

ולפי מש"כ המהרש"א משמע לבאר ש'ענווה' אין הפירוש שלא יהיה מודע לעצמו, שכן אז אין לו מה להיות עניו, כגון אחד שלא יודע תלמוד והוא חושב שהוא עניו בכך שאינו מתגאה שיודע, והרי הוא אינו יודע! אלא עניו הוא מי שמודע לעצמו ויודע שיש לו במה 'להתגאות', ואע"פ כן אינו מתגאה, אא"כ יש צורך בדבר, כגון כאן, בכדי שלא ישנו את הברייתא בטעות. (וגם בכדי שלא יתייאשו העולם בחושבם שבטל הדבר).

[וכמו שכתוב בגמ' (ב"מ כג:) שת"ח משקר במסכת, ומאידך בגמ' (קידושין ל.) כתוב: "שיהו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד" (ועי' תוס' שם) והיינו שאע"פ שצריך לשקר ולא לומר שיודע, צריך לדעת מתי כן יש לומר].

וכמש"כ בהעמק דבר (במדבר י"ב, ג'): "משמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד. [אלא משמעות 'עניו' שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו]". (והיינו שכך היא הנהגתו בלבד, אך יודע ומכיר ערך עצמו).

וכן מבואר בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנ"ז אות י"ב) דאין ידיעת האמת סותרת הענווה ושברון הלב וכו', עיי"ש.

מסופר על רבי עקיבא איגר זצ"ל שהיה נמוך קומה ומרוב שקידתו בתורה גם היה כפוף בגבו.
פעם אחת נסע לוורשה, ורבים באו לקבל את פניו.
כשראה את כל הקהל הרב, שאל: האם אין בוורשה אנשים נמוכי קומה בעלי חטוטרת, שהם באים לחזות בי?!
כשסיפרו סיפור זה לרב שך, שאלוהו: וכי יתכן שהרב היה כ"כ תמים שלא היה יודע שהוא גדולה דור וכולם באו לכבודו?!
ענה הרב שך: בוודאי שידע, ויש גם ראיה לכך שידע את גדלותו ממעשה שהיה:
בעבר היה ריב בין מדפיסי סלאוויטא (שהיו נכדים של רבי פינחס מקוריץ) למדפיסי ווילנא.
רבי עקיבא איגר צידד עם מדפיסי ווילנא, ומדפיסי סלוויטא רמזו שהרב היה נתון ללחצים מצד בני משפחתו, ופסק דינו אינו חף מנגיעות.
הרב שמע והקפיד על הדברים, ומי אח"כ פגעה בהם יד ה' והם נאסרו בעלילת שווא שטפלו להם השילטונות, ונידונו לעונש מלקות ומאסר ממושך.
הם הבינו שנענשו בעקבות הקפדת הרב ושיגרו משלחת לפייסו.
הרב אמר: אם היו פוגעים בי אישית, הייתי מוחל, אבל הם הוציאו לעז על דין תורה, ויש בכך חילול ה' לומר שהדיינים מטים בפסק הדין, ואין לכך כפרה!
ניסו לשכנעו כי הם בני תורה ומיוחסים, ושיכופר להם הדבר למען כבוד התורה, אך תשובתו הנחרצת של הרב היתה: כבוד התורה בדור הזה, הוא אני!
רואים מכאן שידע מעלתו, ואיזהו חכם המכיר את מקומו, וא"כ איך תמה על הקהל הרב שבא לראותו?
השיב ע"כ הרב שך: ידע מעלתו - וצריך לתמוה על הבאים לראותו...
והדברים יבוארו, שאמנם משה רבינו ורעק"א ידעו את גדלותם, אך ידעו דבר נוסף. ר' חיים וואלוז'ין אומר: "האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים במה שיוכל", ולכן "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טוב לעצמך כי לכך נוצרת", אל תחזיק את הטוב (-התורה) לעצמך, אלא לזכות אחרים!
מי שיודע דבר זה, לא יתגאה, כמו שפקיד בנק לא מצגאה בכל הכסף שעובר ברשותו, כיון שיודע הוא שאין הכסף שלו, כך גדולי ישראל ידעו את גדלותם, אך עם זאת ידעו שמטרתם היא לזכות אחרים ו'לשעבד' עצמם בעבור הציבור, ובעבור כך ניתנה להם גדלותם, וממילא אין להם להתגאות על כך.
וראה כאן מה תפקידו של הרב בימינו

עוד יבוארו הדברים של מה שאמר רב יוסף, שהרי מבואר בגמ' (סוטה שם) שרב יוסף היה עניו כמו רבי, וגם רבי עצמו נהג כן, לומר את שבחו כשיש צורך בדבר. כדחזינן בגמ' (ב"מ פד:) שאחר שר' אלעזר ברבי שמעון נפטר, שלח רבי לאשתו בכדי להינשא לה, ואמרה "כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול?!", והשיב לה רבי: "נהי דבתורה גדול ממני, אבל במעשים טובים מי גדול ממני?!" [והשיבה לו מה שהשיבה, עיי"ש].

וא"כ רואים שגם רבי אמר שיש בו מעשים טובים, ואין הדבר פוגם בענוותנותו, כיון שצריך להיות מודע לעצמו, ולדעת לומר זאת כשיש צורך.


דבר נוסף, בגמ' (פסחים סח:) כתוב: "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא".

ולכאו' צ"ב שהרי לכאו' מה שאמר "כמה יוסף איכא בשוקא" נראה כסותר את מידת הענווה.

ומפרש ה"קדושת לוי" (במאמר זכירת מתן תורה): שבזמן מתן תורה בנ"י היו כ"כ בהזככות החומר כמו אדם הראשון קודם החטא וכמלאכי השרת [וכמש"כ בגמ' (שבת קמו.): "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן"], ואם היו נשארים במדרגה זו היו יכולים להשיג בשכלם הזך כל המצוות אף בלא נתינת התורה, כמו אברהם אבינו ע"ה.

(וע"פ זה מפרש גם את מש"כ "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, שהכוונה היא שגם אז היינו מקיימים את התורה וכו').
מאמר זה יכול להיות טוב גם לפרשת "בהעלותך" עה"פ "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג').
נ.ב. המאמר שונה ונערך בכדי להיות מותאם לפרשה ולא (רק) לחג השבועות!
 
נערך לאחרונה:
שמעתי ששואלים, הרי כשהקב"ה הציע לכל האומות לקבל את התורה, הוא אמר להם בדווקא את המצווה שיתקשו לקיים. ולכאו' זה נראה כאילו הוא גרם להם שלא ירצו את התורה, ויש בזה כעין חיסרון מהאמת, שלא באמת התכוון לתת להם את התורה. (וגם להם הקב"ה לא כפה הר כגיגית).
אלא, כשהקב"ה הציע הוא התכוון באמת לתת להם את התורה, אבל עצם זה שהם שאלו "מה כתוב בתורה" זו היתה הבעיה, כי גילו שהם לא באמת צריכים את התורה, אלא הם חושבים שאפשר להסתדר גם בלעדיה.
משל למה הדבר דומה, לאדם שישב מחוץ לחדר הרופא והמתין בתור, ושמע אדם אחר שנכנס לרופא והרופא אמר לו לקחת דבר מה, והמטופל שאל "כמה עולה אותו כדור?", והרופא השיב: "500 ש"ח", אז המטופל אמר שהוא יוותר על התרופה.
ולעומת זאת אדם אחר שנכנס לרופא, והרופא רשם לו כדור יקר בהרבה, לא שאל כמה עולה ולא התמקח.
והאמת היא, שלראשון הרופא נתן ויטמינים, שאם הם יקרים אז אפשר להסתדר בלעדיהם. אבל לשני הרופא נתן תרופה מצילת חיים, שלא משנה כמה תעלה הוא יקח אותה.
אותו דבר כאן. עצם זה ששאלו מה כתוב בתורה, הוכיח שהם חושבים שיכולים להסתדר בלי התורה, ולכן לא מגיע להם את התורה.
אבל עם ישראל שאמרו "נעשה ונשמע", הבינו שא"א בלי תורה, ולכן לא שאלו מה כתוב בה, אלא מיד לקחו, להם מגיע לקבל את התורה. (ואח"כ כשנכנס בהם מעט פחד במעמד הר סיני, כבר ראויים שיכפה עליהם הר כגיגית בכי שיקבלו את התורה).
 
כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו
טוב הגואל סירב לגאול, מפני שאותו יום שנתחדשה ההלכה עמוני ולא עמונית. הוא לא היה בבית המדרש ולא שמע את החידוש הזה,
והפסיד שלא יצא ממנו דוד, שלמה ומלך המשיח,
הרי לך מה קורה כשיום אחד לא נמצאים בבית מדרש,
וזהו כי לקח טוב- תלמד לקח מטוב מה הפסיד בגלל חיסור של יום אחד בבית מדרש ולכן תורתי אל תעזובו.
 
בחג השבועות אנחנו מתחתנים עם התורה. והרי בחתונה, אנחנו יודעים מי הכלה כי היא לובשת שמלת כלה וכו', אבל איך יודעים מי החתן? מי שהולך עם הכלה סימן שהוא החתן!
גם אנחנו, אם רוצים לדעת מי באמת מתחתן עם התורה, זה מי שלוקח איתו את התורה, ומי שאחרי שבועות גם ממשיך לקחת איתו את התורה, הוא החתן האמיתי!
הערב אמר הרב בידרמן בלווין שמי שאנחנו רואים מזיל דמעות בחתונה סימן שהוא מחותן

שמעתי ששואלים, הרי כשהקב"ה הציע לכל האומות לקבל את התורה, הוא אמר להם בדווקא את המצווה שיתקשו לקיים. ולכאו' זה נראה כאילו הוא גרם להם שלא ירצו את התורה, ויש בזה כעין חיסרון מהאמת, שלא באמת התכוון לתת להם את התורה. (וגם להם הקב"ה לא כפה הר כגיגית).
בזוה"ק (פר' בלק דף קצב) מבאר באורך את הענין שהקב"ה הציע בתחילה את התורה לאוה"ע, עי"ש כי לאריכות הדברים קשה להעתיקם לכאן
 
מישאו אמר לי אתמול שבנו שאל אותו: מדוע ניתנה תורה על הרב סיני בגלל שהיה עניו? הרי לא היה לו במה להתגאות, אז מה הרבותא?
אלו התשובות שהשבנו לו בס"ד:
א. בגמ' מגילה כט. כתוב: "דרש בר קפרא מאי דכתיב למה תרצדון הרים גבנונים יצתה בת קול ואמרה להם למה תרצו דין עם סיני כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני כתיב הכא גבנונים וכתיב התם או גבן או דק אמר רב אשי ש''מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא".
לפי"ז אפש"ל, שהתורה ניתנה על הר סיני לא כי היה עניו, אלא כי שאר ההרים היו גאוותנים. ואע"פ שאין מעלה מיוחדת במי שאינו גאוותן כשאין לו במה להתגאות, עדיין יש בזה איזה עניין.
היה לנו בישיבה בחור עיוור, ולפעמים היו באים לבקש ממנו ברכה כיון ששומר את עיניו. ופעם מישהו שאל אותי: :מה העניין בכך ששומר את עיניו?! הרי הוא כלל לא רואה ולא יכול לפגום את עיניו!". אז התשובה היתה שאע"פ שאינו רואה, ואין לו ניסיון שמתגבר עליו וכו', אבל סו"ס עיניו אינן פגומות ושמר עליהן בקדושה. ואע"פ שאין לו מעלה כמו מי שמתגבר על הניסיונות, אבל כן יש לו מעלה שעיניו קדושות.
אותו דבר כאן, אע"פ שלא היה לו במה להתגאות, אבל סו"ס בגלל זה הוא לא התגאה, ולכן שאר ההרים שיש בהם מום של גאווה, לא ראויים לכך, אבל הוא שלא התגאה, כן ראוי.

ב. הגמ' בסוטה ה. אומרת: "הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה", וא"כ אפש"ל שבאמת לא בגלל הריב בין ההרים הוכח שהר סיני היה עניו, אלא פשוט ידוע שהר סיני הוא עניו, ולכן הוא נבחר, וכמו שרואים שגם אחרי שניתנה עליו התורה הוא לא התגאה.

ג. גם מי שאין לו במה להתגאות לא מוכרח שלא יתגאה. ופחמע"ד.
מסופר, כמדומני על הרב שטיינמן, שבא אליו אדם ואמר לו שרוצה עצה איך להינצל מגאווה, אז הרב שאל אותו אם הוא סיים ש"ס או מסכת וכו', ומהשיב בשלילה הרב תמה עליו מה בכלל יש לו להתגאות.
אתה הראת לדעת שאע"פ שאין לאנשים במה להתגאות הם מדמיינים ומתגאים.
ואולי אפי' זה עצמו שאינו מתגאה כי אין לו במה להתגאות יכול להביאו לידי גאווה. הא כיצד? מסוםר על בחור שהיה מעוכב בשידוכים, והגיע לגיל מבוגר, ולא הצליח להתחתן כי אפו היה למעלה והיו לו דרישות גבוהות בעבורו והיה מוריד את כל ההצעות.
עד שאביו אמר לו שהוא חייב לקחת ספר וללמוד קצת על מידת הענווה.
אחרי כמה זמן שעדיין לא הצליח למצוא את זיווגו, שאלו אביו מדוע לא מוכן לשמוע והרי הוא למד על ענווה, אז השיב הבן: "אם כשלא הייתי עניו היו לי דרישות כאלו, עכשיו שאני גם עניו לא כ"ש?!".
א"כ, אע"פ שלכאו' אין להר סיני במה להתגאות, עדיין היה יכול להתגאות. (וכגון שהיה מתגאה שעליו לא היה ע"ז בשונה מכל ההרים, כפי שמובא בבראשית רבה צ"ט, א').

ד. אפש"ל שלא בחר בהר סיני כיון שהיה עניו, אלא כיון שהיה נמוך ושפל וזהו סמל הענווה.

ה. ר' חנוך העניך מאלכנסנדר משיב על השאלה למה התורה ניתנה בהר ולא במישור אם רוצים ללמדנו ענווה, שאם זה היה מישור אז זה לא היה מלמד ענווה כי אין לו כלום, אלא דווקא בהר שהוא גבוה יותר מהמישור ושייך בו גאווה, יש עניין בזה.
וא"כ רואים שגם הר סיני, אע"פ שלא היה יכול להתגאות בפני ההרים האחרים הגבוהים, אבל עדיין היה לו מקום להתגאות על המישור שהוא גבוה יותר.
 
מישאו אמר לי אתמול שבנו שאל אותו: מדוע ניתנה תורה על הרב סיני בגלל שהיה עניו? הרי לא היה לו במה להתגאות, אז מה הרבותא?
אלו התשובות שהשבנו לו בס"ד:
א. בגמ' מגילה כט. כתוב: "דרש בר קפרא מאי דכתיב למה תרצדון הרים גבנונים יצתה בת קול ואמרה להם למה תרצו דין עם סיני כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני כתיב הכא גבנונים וכתיב התם או גבן או דק אמר רב אשי ש''מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא".
לפי"ז אפש"ל, שהתורה ניתנה על הר סיני לא כי היה עניו, אלא כי שאר ההרים היו גאוותנים. ואע"פ שאין מעלה מיוחדת במי שאינו גאוותן כשאין לו במה להתגאות, עדיין יש בזה איזה עניין.
היה לנו בישיבה בחור עיוור, ולפעמים היו באים לבקש ממנו ברכה כיון ששומר את עיניו. ופעם מישהו שאל אותי: :מה העניין בכך ששומר את עיניו?! הרי הוא כלל לא רואה ולא יכול לפגום את עיניו!". אז התשובה היתה שאע"פ שאינו רואה, ואין לו ניסיון שמתגבר עליו וכו', אבל סו"ס עיניו אינן פגומות ושמר עליהן בקדושה. ואע"פ שאין לו מעלה כמו מי שמתגבר על הניסיונות, אבל כן יש לו מעלה שעיניו קדושות.
אותו דבר כאן, אע"פ שלא היה לו במה להתגאות, אבל סו"ס בגלל זה הוא לא התגאה, ולכן שאר ההרים שיש בהם מום של גאווה, לא ראויים לכך, אבל הוא שלא התגאה, כן ראוי.

ב. הגמ' בסוטה ה. אומרת: "הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה", וא"כ אפש"ל שבאמת לא בגלל הריב בין ההרים הוכח שהר סיני היה עניו, אלא פשוט ידוע שהר סיני הוא עניו, ולכן הוא נבחר, וכמו שרואים שגם אחרי שניתנה עליו התורה הוא לא התגאה.

ג. גם מי שאין לו במה להתגאות לא מוכרח שלא יתגאה. ופחמע"ד.
מסופר, כמדומני על הרב שטיינמן, שבא אליו אדם ואמר לו שרוצה עצה איך להינצל מגאווה, אז הרב שאל אותו אם הוא סיים ש"ס או מסכת וכו', ומהשיב בשלילה הרב תמה עליו מה בכלל יש לו להתגאות.
אתה הראת לדעת שאע"פ שאין לאנשים במה להתגאות הם מדמיינים ומתגאים.
ואולי אפי' זה עצמו שאינו מתגאה כי אין לו במה להתגאות יכול להביאו לידי גאווה. הא כיצד? מסוםר על בחור שהיה מעוכב בשידוכים, והגיע לגיל מבוגר, ולא הצליח להתחתן כי אפו היה למעלה והיו לו דרישות גבוהות בעבורו והיה מוריד את כל ההצעות.
עד שאביו אמר לו שהוא חייב לקחת ספר וללמוד קצת על מידת הענווה.
אחרי כמה זמן שעדיין לא הצליח למצוא את זיווגו, שאלו אביו מדוע לא מוכן לשמוע והרי הוא למד על ענווה, אז השיב הבן: "אם כשלא הייתי עניו היו לי דרישות כאלו, עכשיו שאני גם עניו לא כ"ש?!".
א"כ, אע"פ שלכאו' אין להר סיני במה להתגאות, עדיין היה יכול להתגאות. (וכגון שהיה מתגאה שעליו לא היה ע"ז בשונה מכל ההרים, כפי שמובא בבראשית רבה צ"ט, א').

ד. אפש"ל שלא בחר בהר סיני כיון שהיה עניו, אלא כיון שהיה נמוך ושפל וזהו סמל הענווה.

ה. ר' חנוך העניך מאלכנסנדר משיב על השאלה למה התורה ניתנה בהר ולא במישור אם רוצים ללמדנו ענווה, שאם זה היה מישור אז זה לא היה מלמד ענווה כי אין לו כלום, אלא דווקא בהר שהוא גבוה יותר מהמישור ושייך בו גאווה, יש עניין בזה.
וא"כ רואים שגם הר סיני, אע"פ שלא היה יכול להתגאות בפני ההרים האחרים הגבוהים, אבל עדיין היה לו מקום להתגאות על המישור שהוא גבוה יותר.
617611_7.png
 
איפה כתוב שכל ההרים רצו שתינתן עליהם תורה והר סיני שתק ואמר "מי אני שתינתן עלי התורה"?
[זה שכל ההרים רצו כתוב גם בבראשית רבה צ"ט, א' (ואולי גם בילקו"ש ספר שופטים רמז מ"ז, ובעוד מקומות), אבל איפה כתוב מה שנכתב גבי הר סיני?]
 
חזור
חלק עליון