בספר כפתור ופרח פרק כ"ה הביא שבתנחומא (אינו לפנינו) דרשו מפסוק זה שנשים פסולות לעדות, וכ"כ הרי"ד [כמדומה שמובא בפני דוד], ומשמע שגדר פסול לאשה לעדות הוא חשש משקר; וכעי"ז כתב החינוך סוף מצווה קכ"ב שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן, ובמצווה ל"ז כתב החינוך שנשים אינן כשרות להעיד "שהעדות צריך כיוון וישוב הדעת הרבה", ומשמע שלא שחשודות לשקר בכוונה אלא שאינן מדקדקות. ומצינו שגם בן נח שכשר עד אחד, מ"מ אשה פסולה. ומצינו שיטה מחודשת בראשונים, והיא דעת התוס' עירובין נ"ט א' ד"ה ותחומין, שאפי' באיסורים כשאינו בידה אשה אינה נאמנת, וכיוצ"ב בריטב"א כתובות ע"ב א' ד"ה ומדלא, שיש מדקדקים שאשה לא נאמנת באיסורים דאורייתא חוץ מנידות [והריטב"א חולק על זה]. ותוס' ב"ק ט"ו א' ד"ה אשר נוקטים שאשה כשרה לדון [וכן כתבו תוס' בנדה נ' א' ד"ה כל הכשר בתירוצם הראשון, החינוך מצווה ע"ז בשם קצת מפרשים, ריטב"א קידושין ל"ה א', רשב"א ב"ק ט"ו א' בתירוצו הראשון (מהאנציקלופדיה)], ויש כאן חידוש שהיא כשרה לדון אף שפסולה להעיד; ויל"ד שבדינין אינה חשודה לשקר בפסק כי יכולים לשאול אותה למה פסקה כן, או שאינה חשודה לעוות את הדין, וצריך תלמוד בסברא זו.
נערך לאחרונה:
