נראה לענ"ד שכדאי מאוד (אני אומר כן גם לעצמי והיום בל"נ התחלתי). כי זה מוסיף המון ידע ומקיף הרבה הרבה מן הש"ס ועוד.
גם שמעתי הערב מהרב"צ מוצפי במוסאיוף [וע"כ נתעוררתי לשאול כאן] שמי שלומד בזוה"ק שיש בחק לישראל אף שלא הגיע למעלה שיכול לעסוק בתורת הקבלה חשיב כמי שעסק בדברי קבלה וסתרי תורה
תבאר
זאת מצאתי
יקרא כמה הלכות מהרמב"ם או ענין שלם, וכך יוכל לדעת עניינים רבים. דבריו של הרמב"ם ע"ה דברי אלהים חיים, כל מלה שלו לא תסולא בפז, וצריך הרבה לדקדק בדבריו, עד שכתבו הפוסקים שצריך לדקדק בדברי כמו שמדקדקים במשנה, כיון שלשונו לשון זהב. על ידי כך יהיו לו מושגים בענייני הלכה וגם בהשקפה, שכן דברי הרמב"ם בהלכות דעות הם השקפה של תורה. המתחזק בהם מתחזק בתורה.
הגמ' היא ים שאין לו סוף, עמוק עמוק מי ימצאנו, ולכן אין פוסקים הלכה מהגמ', וכמו שכתב רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש רבו דרבו של הרמב"ם, בדורנו אין מי שיוכל לפסוק הלכה מהגמרא, ורק יחידי סגולה כהרמב"ם יכלו לפסוק מהגמרא.
וזו גמרא מפורשת בבבא בתרא קל (ע"ב), "תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה". ואם לא ילמוד בספרי רבותינו הרמב"ם ושלחן ערוך לא ידע הלכה.
לשונו של הרמב"ם צחה וזכה ומוסברת יותר מהשו"ע, כיון שמרן בשלחן ערוך סומך על דבריו בבית יוסף, הרוצה לדעת את מקורות ההלכה צריך ללמוד בית יוסף. אך הרמב"ם לא סמך על מקור אחר וכתב הכל בלשון ברורה וצחה. הלומד את דבריו מבין כל דבר על בוריו.
הגמרא הינה בכלל המשנה שאמרו חז"ל, ורוב דברי הרמב"ם הם להלכה. השלחן ערוך מיוסד באופן כללי על פי דברי הרמב"ם, פרט לכמה הלכות שרוב הפוסקים נחלקו עליו, כמו שכותב כן הרב "כנסת הגדולה". עד דור מרן היו פוסקים על פי הרמב"ם, 'על פיו יצאו ועל פיו יבואו', וכשבא מרן ושקל את כל ההלכות וראה שרוב הפוסקים אינם סוברים כהרמב"ם, פסק כמותם.
למשל הרמב"ם פוסק כרש"י בענין התפלין, וכתב בתשובה שמקודם היה טועה וחושב שהלכה כרבינו תם, אמנם אינו מזכיר את רבינו תם, אך כותב הויות באמצע. ולאחר שהתעמק בסוגיות התלמוד עלה בידו שהמסקנא הנכונה היא כשיטת רש"י, וגנז את תפיליו הראשונים ועשה תפלין כשיטת רש"י ופסק כן בחיבורו לדינא. אך מרן שהיה אחרי זמן הרמב"ם ורש"י ור"ת, כתב ירא שמים יצא מידי ספק דאורייתא ויניח את של רש"י בברכה, ולאחר מכן יניח את תפלין דר"ת, ואנו הולכים בעקבות מרן אשר קבלנו הוראותיו בכל אשר יאמר .
ובכל מה שפוסק מרן למטה, מסכימים עמו למעלה. כמו שהיה המלאך המגיד אומר לו, אשריך שהלכה כמותך גם במלכותא דרקיעא, ואומרים מי האיש אשר המלך חפץ ביקאר'ו. ולכן כותבים הפוסקים "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". ולכן איננו זזים מדעת מרן השו"ע, אפילו במקום שיש פוסקים חולקים ומחמירים, העושה כמרן יהא לבו סמוך ובטוח שהולך בדרך הישרה .
בכל שבת היה דורש שעה לפני תפלת מנחה דברי מוסר וחסידות לאנשים צדיקים מתלמידיו. שבת אחת התחיל פיו מדבר רק על עוון אשת איש, ויתמהו כולם איש אל רעהו, וכי עולה על דעת הרב שנעבור על איסור זה? והרב הרחיב וביאר את חומרת העוון הזה במשך שעה שלימה, והוא עצמו לא הבין מדוע דיבר בנושא זה. לאחר מנחה נשאר עם הרב רק אדם אחד, אמר לו אדוני הרב הצלת אותי מעוון אשת איש! הייתי אמור ללכת עתה לעבור עבירה, והודות לדברי המוסר שלך אני נשבע שלא אעשה את העבירה.
רבי שמחה בונם מפשיסחא תלמיד החוזה מלובלין רבי יצחק יעקב הורביץ, נכנס פעם אל רבו ועיניו אדומות מבכי. תמה הרב, מה יש, מה קרה לך?
- מישהו פגע בי היום, העליב אותי ושפך את דמי.
- ומה עשית לו?
- נישקתי אותו... ותמיהת הרב גברה.
האחד הזה הוא ספר "שבט מוסר", למדתי בו פרק אחד ולבי נשבר, עד שהתחלתי לבכות ממוסרו, וכשגמרתי נישקתי את הספר...
ספר זה קולע למטרה! כשהיינו צעירים היינו מרבים ללמוד בספר "שבט מוסר". פעם תירגמו אותו לערבית ופולנית ועוד שפות. היום בעוונות לא לומדים בספרים האלה.
ספר "ראשית חכמה" חוצב להבות אש! כשהיינו צעירים היינו קמים בבוקר השכם, בשעה שלוש או ארבע אחר חצות הלילה ולומדים בספר ראשית חכמה, לומדים ובוכים! מפני שהוא ספר שיש בו מוסר עמוק עמוק מי ימצאנו.
- מעלת לימוד 'חק לישראל'
- לימוד המוסר בצעירותנו
יקרא כמה הלכות מהרמב"ם או ענין שלם, וכך יוכל לדעת עניינים רבים. דבריו של הרמב"ם ע"ה דברי אלהים חיים, כל מלה שלו לא תסולא בפז, וצריך הרבה לדקדק בדבריו, עד שכתבו הפוסקים שצריך לדקדק בדברי כמו שמדקדקים במשנה, כיון שלשונו לשון זהב. על ידי כך יהיו לו מושגים בענייני הלכה וגם בהשקפה, שכן דברי הרמב"ם בהלכות דעות הם השקפה של תורה. המתחזק בהם מתחזק בתורה.
הגמ' היא ים שאין לו סוף, עמוק עמוק מי ימצאנו, ולכן אין פוסקים הלכה מהגמ', וכמו שכתב רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש רבו דרבו של הרמב"ם, בדורנו אין מי שיוכל לפסוק הלכה מהגמרא, ורק יחידי סגולה כהרמב"ם יכלו לפסוק מהגמרא.
וזו גמרא מפורשת בבבא בתרא קל (ע"ב), "תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה". ואם לא ילמוד בספרי רבותינו הרמב"ם ושלחן ערוך לא ידע הלכה.
לשונו של הרמב"ם צחה וזכה ומוסברת יותר מהשו"ע, כיון שמרן בשלחן ערוך סומך על דבריו בבית יוסף, הרוצה לדעת את מקורות ההלכה צריך ללמוד בית יוסף. אך הרמב"ם לא סמך על מקור אחר וכתב הכל בלשון ברורה וצחה. הלומד את דבריו מבין כל דבר על בוריו.
מעלת לימוד 'חק לישראל'
ב"חק לישראל" מצוטטות הלכות רבות מהרמב"ם. אשריו ואשרי חלקו של הלומד חק לישראל, יש בו פסוקים מהתנ"ך, משנה, גמרא, זוהר, וגם מוסר והלכה. חשוב מאוד שירגיל עצמו לקרוא חק לישראל. ואם זמנו מצומצם, יקרא לכל הפחות משנה אחת בהבנה עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא שהוא ביאור צח בדרכו של הרמב"ם, וזהו יותר טוב ממה שיקרא את כל הפרק ללא הבנה, מכיון שאין שכר ללומד תורה בלא הבנה. וכן בגמרא, ילמדנה עם פירוש רש"י שיבין כל דבר על בוריו. אדם שלומד כך, יש בידו הכל, ומקיים גם את דברי חז"ל שצריך לשלש את לימודו .הגמרא הינה בכלל המשנה שאמרו חז"ל, ורוב דברי הרמב"ם הם להלכה. השלחן ערוך מיוסד באופן כללי על פי דברי הרמב"ם, פרט לכמה הלכות שרוב הפוסקים נחלקו עליו, כמו שכותב כן הרב "כנסת הגדולה". עד דור מרן היו פוסקים על פי הרמב"ם, 'על פיו יצאו ועל פיו יבואו', וכשבא מרן ושקל את כל ההלכות וראה שרוב הפוסקים אינם סוברים כהרמב"ם, פסק כמותם.
למשל הרמב"ם פוסק כרש"י בענין התפלין, וכתב בתשובה שמקודם היה טועה וחושב שהלכה כרבינו תם, אמנם אינו מזכיר את רבינו תם, אך כותב הויות באמצע. ולאחר שהתעמק בסוגיות התלמוד עלה בידו שהמסקנא הנכונה היא כשיטת רש"י, וגנז את תפיליו הראשונים ועשה תפלין כשיטת רש"י ופסק כן בחיבורו לדינא. אך מרן שהיה אחרי זמן הרמב"ם ורש"י ור"ת, כתב ירא שמים יצא מידי ספק דאורייתא ויניח את של רש"י בברכה, ולאחר מכן יניח את תפלין דר"ת, ואנו הולכים בעקבות מרן אשר קבלנו הוראותיו בכל אשר יאמר .
ובכל מה שפוסק מרן למטה, מסכימים עמו למעלה. כמו שהיה המלאך המגיד אומר לו, אשריך שהלכה כמותך גם במלכותא דרקיעא, ואומרים מי האיש אשר המלך חפץ ביקאר'ו. ולכן כותבים הפוסקים "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". ולכן איננו זזים מדעת מרן השו"ע, אפילו במקום שיש פוסקים חולקים ומחמירים, העושה כמרן יהא לבו סמוך ובטוח שהולך בדרך הישרה .
לימוד המוסר בצעירותנו
כשהיינו בגיל שבע עשרה שנה הביא לנו הרב שלנו רבי אליהו לופס את הספר "מנחת אליהו" לר' אליהו הכהן והקריא מעשה שהיה כתוב שם . רבי אליהו כהן חיבר ספרים רבים, יש לו כמה כרכים עצומים ספרים עמוקים על התורה בשם "מגלה צפונות", ספרו "ולא עוד אלא" ספר ענק מאוד, מפרש בכל מקום שאמרו חז"ל "ולא עוד אלא", מה הייתי חושב מתחילה. וכן חיבר את הספרים מדרש תלפיות, שבט מוסר, מנחת אליהו, מדרש האתמרי ועוד. היה צדיק יסוד עולם דורש כתרי אותיות.בכל שבת היה דורש שעה לפני תפלת מנחה דברי מוסר וחסידות לאנשים צדיקים מתלמידיו. שבת אחת התחיל פיו מדבר רק על עוון אשת איש, ויתמהו כולם איש אל רעהו, וכי עולה על דעת הרב שנעבור על איסור זה? והרב הרחיב וביאר את חומרת העוון הזה במשך שעה שלימה, והוא עצמו לא הבין מדוע דיבר בנושא זה. לאחר מנחה נשאר עם הרב רק אדם אחד, אמר לו אדוני הרב הצלת אותי מעוון אשת איש! הייתי אמור ללכת עתה לעבור עבירה, והודות לדברי המוסר שלך אני נשבע שלא אעשה את העבירה.
רבי שמחה בונם מפשיסחא תלמיד החוזה מלובלין רבי יצחק יעקב הורביץ, נכנס פעם אל רבו ועיניו אדומות מבכי. תמה הרב, מה יש, מה קרה לך?
- מישהו פגע בי היום, העליב אותי ושפך את דמי.
- ומה עשית לו?
- נישקתי אותו... ותמיהת הרב גברה.
האחד הזה הוא ספר "שבט מוסר", למדתי בו פרק אחד ולבי נשבר, עד שהתחלתי לבכות ממוסרו, וכשגמרתי נישקתי את הספר...
ספר זה קולע למטרה! כשהיינו צעירים היינו מרבים ללמוד בספר "שבט מוסר". פעם תירגמו אותו לערבית ופולנית ועוד שפות. היום בעוונות לא לומדים בספרים האלה.
ספר "ראשית חכמה" חוצב להבות אש! כשהיינו צעירים היינו קמים בבוקר השכם, בשעה שלוש או ארבע אחר חצות הלילה ולומדים בספר ראשית חכמה, לומדים ובוכים! מפני שהוא ספר שיש בו מוסר עמוק עמוק מי ימצאנו.
קיצור ש''ע ילקוט יוסף
טוב שלא לחלוץ התפילין בכל יום עד שילמד בהם תחלה, אחד המרבה ואחד הממעיט. ועל פי זה יש נוהגים ללמוד בכל יום אחר התפלה ב''חק לישראל'', בעודם מעוטפים בטלית ומעוטרים בתפילין. והוא דבר נאה. אולם אם חושש שלא יוכל לעמוד בניקיון הגוף ומתיירא שמא יפיח בהם, יחלצם מיד אחר התפלה. וכן בר''ח אין להניח תפילין אחר תפלת מוסף כדי ללמוד עמהם בחק לישראל. ואף שאין חיוב מן הדין לקרוא בכל יום חק לישראל, מכל מקום דבר טוב הוא לנהוג כן, וגם בני ישיבות טוב ונכון שילמדו בחק לישראל בשעות ההפסקה ובין הסדרים, אם אין הדבר בא על חשבון לימוד הסוגיות.
טוב שלא לחלוץ התפילין בכל יום עד שילמד בהם תחלה, אחד המרבה ואחד הממעיט. ועל פי זה יש נוהגים ללמוד בכל יום אחר התפלה ב''חק לישראל'', בעודם מעוטפים בטלית ומעוטרים בתפילין. והוא דבר נאה. אולם אם חושש שלא יוכל לעמוד בניקיון הגוף ומתיירא שמא יפיח בהם, יחלצם מיד אחר התפלה. וכן בר''ח אין להניח תפילין אחר תפלת מוסף כדי ללמוד עמהם בחק לישראל. ואף שאין חיוב מן הדין לקרוא בכל יום חק לישראל, מכל מקום דבר טוב הוא לנהוג כן, וגם בני ישיבות טוב ונכון שילמדו בחק לישראל בשעות ההפסקה ובין הסדרים, אם אין הדבר בא על חשבון לימוד הסוגיות.
לגבי שאלת פותח הנושא.
כתוב בשו״ע סי׳ רפה ס״ג -
מיום ראשון ואילך חשוב עם הציבור.
במילים אחרות, כבר מיום ראשון אפשר להתחיל שמו״ת.
והסיבה לכך מסביר במשנ״ב הואיל וכבר ממנחה של שבת התחילו בקריאת הפרשה של שבוע הבא.
ומוסיף ואומר המשנ״ב:
ובספר מטה יהודה כתב דאם הוא קורא מתחלת השבוע והלאה הוא ג"כ בכלל מצוה מן המובחר וכמו שכתב בב"י דמוכח כן מדברי הרמב"ם, וכן בספר מעשה רב כתב בהנהגת הגר"א שהיה נוהג תיכף אחר התפלה בכל יום לקרוא מקצת מהסדרה שנים מקרא ואחד תרגום ומסיים בע"ש
ובא לאפוקי שלא מחויב לעשות את כל השמו״ת בבת אחת, אע״פ שבס״ק ו׳ כתב שאין להפסיק בשמו״ת.
(וכך נהגתי בימי בחרותי לעשות כל יום בהפסקה את העלייה של אותו יום, וכך גם הספקתי ללמוד רש״י בעיון כדבעי)
אך להוי ידוע כי ראיתי לפני מספר שבועות בספר מעין אומר (ח״ג כמדומני?) שמרן נשאל אם לקרוא שמו״ת בליל שבת ואמר שכן. והעורך רצה למצוא רמז לזה מהעובדה שמרן השו״ע העתיק הל׳ שמו״ת תחת הל׳ ליל שבת שעיקר זמנה בליל שבת.
ובכ״א, בנוגע לשמו״ת שנמצא בחוק לישראל. אם אכן יש את כל הפרשה, לכאורה למה שהאומר חוק לישראל לא יצא כך ידי חובה? לדעת השו״ע נראה שיוצא ידי חובה לכתחילה.
ואי מביאים כל הפרשה, לא מובן לי מה שהביאו הכא בשם הרב מוצפי(?) שחוק לישראל ושמו״ת זה שני תיקונים נפרדים, דאי אומר הפרשה שמו״ת (עם או בלי רש״י) של כל השבוע בחוק לישראל הרי עשה כמו הגר״א לעיל.
כתוב בשו״ע סי׳ רפה ס״ג -
מיום ראשון ואילך חשוב עם הציבור.
במילים אחרות, כבר מיום ראשון אפשר להתחיל שמו״ת.
והסיבה לכך מסביר במשנ״ב הואיל וכבר ממנחה של שבת התחילו בקריאת הפרשה של שבוע הבא.
ומוסיף ואומר המשנ״ב:
ובספר מטה יהודה כתב דאם הוא קורא מתחלת השבוע והלאה הוא ג"כ בכלל מצוה מן המובחר וכמו שכתב בב"י דמוכח כן מדברי הרמב"ם, וכן בספר מעשה רב כתב בהנהגת הגר"א שהיה נוהג תיכף אחר התפלה בכל יום לקרוא מקצת מהסדרה שנים מקרא ואחד תרגום ומסיים בע"ש
ובא לאפוקי שלא מחויב לעשות את כל השמו״ת בבת אחת, אע״פ שבס״ק ו׳ כתב שאין להפסיק בשמו״ת.
(וכך נהגתי בימי בחרותי לעשות כל יום בהפסקה את העלייה של אותו יום, וכך גם הספקתי ללמוד רש״י בעיון כדבעי)
אך להוי ידוע כי ראיתי לפני מספר שבועות בספר מעין אומר (ח״ג כמדומני?) שמרן נשאל אם לקרוא שמו״ת בליל שבת ואמר שכן. והעורך רצה למצוא רמז לזה מהעובדה שמרן השו״ע העתיק הל׳ שמו״ת תחת הל׳ ליל שבת שעיקר זמנה בליל שבת.
ובכ״א, בנוגע לשמו״ת שנמצא בחוק לישראל. אם אכן יש את כל הפרשה, לכאורה למה שהאומר חוק לישראל לא יצא כך ידי חובה? לדעת השו״ע נראה שיוצא ידי חובה לכתחילה.
ואי מביאים כל הפרשה, לא מובן לי מה שהביאו הכא בשם הרב מוצפי(?) שחוק לישראל ושמו״ת זה שני תיקונים נפרדים, דאי אומר הפרשה שמו״ת (עם או בלי רש״י) של כל השבוע בחוק לישראל הרי עשה כמו הגר״א לעיל.
ראיתי שהרב ענה למישהו בחוק לישראל שצריך לקרוא ביום שישי רק את המההתחלה
ראיתי שהרב ענה למישהו בחוק לישראל שצריך לקרוא ביום שישי רק את המההתחלה עד הסוף אז למה בכל החק לישראל מופיעים ההשלמות של מה שנשאר אחרי ליל שישי לפי הרב זה מיותר
www.doresh-tzion.co.il
הרב שיחיה כתב שגם מי שקורא חק לישראל צריך לקרוא בשישי שמות האם ביום
הרב שיחיה כתב שגם מי שקורא חק לישראל צריך לקרוא בשישי שמות האם ביום שישי קורא יישר שמות או קודם מסיים את החלק שנשאר ואז מתחיל מההתחלה
www.doresh-tzion.co.il
מי שרוצה לנהוג כהמקובלים שינהג.
מדינא דשו״ע יצא י״ח.
(בהנחה שמביאים בחוק לישראל את כל הפרשה)
אני אוסיף וארחיב לגבי מהדורת עוז והדר המבוארת:
הם ממש מבארים את לשון התורה נביאים כתובים, רש"י מבואר, משניות מבוארות, גמרא מבוארת, זוהר מבואר, הלכה מבוארת, ומוסר מבואר.
עוד מעלות יש שם, שהם הכניסו בסוף כל יום פירוש או שניים של אור החיים הקדוש עם הביאור.
