בהמשך למאמר שהבאתי לעיל מצאתי לאחרונה חיזוק לדעת הפוסקים שכל יום חשיב מצוה בפני עצמה מהגמ' במנחות [מב:], כל מצוה דעשייתה גמר מצוה, כגון מילה, אף על גב דכשירה בעובד כוכבים, בישראל צריך לברך, וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה, כגון תפילין, אף על גב דפסולות בעובד כוכבים, בישראל אינו צריך לברך. וכ''פ הרמב"ם [הל' ברכות פי''א ה''ח] וז''ל: כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד, העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה, אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, וכן כל כיוצא בזה. עכ''ל. ולכאורה יש להקשות מדוע בתקיעת שופר לא מברכינן בתקיעה האחרונה שהיא גמר המצוה, וכן נמי במעקה היה לנו לברך בסיום עשיית המעקה ולא בשעת המעשה דהיינו בתחילה. וצ''ל בפשטות שבשופר ומעקה כל חלק מהמצוה חשיב גמר מצוה של אותו חלק, אך בסוכה ותפילין עצם עשייתם לא חשיבי כחלק מהמצוה. ולפ''ז יוצא שלבה''ג שהובא בתוס' הסובר שכל ימי הספירה חשיבי מצוה אחת וכל יום הוי חלק מהמצוה דמי לתקיעת שופר והיה לנו לברך רק ביום הראשון ותו לא, ומדמברכינן בכל יום משמע שכל יום הוי מצוה בפני עצמה. ולכן נראה שיש יותר לקבל את הגירסא בבה''ג שמתיר לברך אם שכח יום אחד.