פִּתָרוֹן
מאוד מאוד הוי שפל רוח
והאיש משה עניו מאוד
ובעלה עזרא תירץ.. ימשיך כבודו
והאיש משה עניו מאוד
ובעלה עזרא תירץ.. ימשיך כבודו
לא מכיר כזה ספר
אבל אפשר לומר על דרך מה שאמרו לגבי כיבוד הורים שהקדים הכתוב כיבוד לאב ומורא לאם כי גלוי וידוע לפניו וכו' וא''כ גם כאן אומרים לנו שנהיה מאוד מאוד כדי שלפחות יהיה מאוד אחד
אבל אפשר לומר על דרך מה שאמרו לגבי כיבוד הורים שהקדים הכתוב כיבוד לאב ומורא לאם כי גלוי וידוע לפניו וכו' וא''כ גם כאן אומרים לנו שנהיה מאוד מאוד כדי שלפחות יהיה מאוד אחד
טוב. אולי בהמשך היום הרבנים כאן יתרצו. כולל כבודו.
יעקב יעקב
Active member
בכל המידות האדם צריך להעמיד עצמו בדרך האמצע, משא"כ במידת הענוה כותב הרמב"ם שצריך לתפוס את הקצה הנמוך ביותר.
על כן כתבו מאוד מאוד להדגיש שזה שונה מכל המידות האחרות...
ועיין בפיה"מ עד כמה צריך להיות שפל רוח שכתב וז"ל: והנה ראיתי בספר מספרי המידות שנשאל לאחד מן החשובים ונאמר לו, איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך. אמר, יום שהייתי הולך בספינה, והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה וענייני שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגילה ערותו והשתין עלי, ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו, וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כוחי, ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו, ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שירחק הגאווה.
ויש ליתן טעם בדברי הנשר הגדול ע"פ הגדרת הענוה שכתה רבינו הרמח"ל במסילת ישרים וז"ל: היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש.
א"כ, עד כמה שהאדם לא ענו בתכלית לצד הכי קיצוני שלה, זה מפני שעדיין יש בו איזושהי החשבה עצמית וא"כ הרי שזו גאוה ממש ועל כן כתבו חז"ל שבמידת הענוה תחזיק במאוד מאוד, כי אחרת אתה עדיין בגאוה.
כנ"ל בס"ד
על כן כתבו מאוד מאוד להדגיש שזה שונה מכל המידות האחרות...
ועיין בפיה"מ עד כמה צריך להיות שפל רוח שכתב וז"ל: והנה ראיתי בספר מספרי המידות שנשאל לאחד מן החשובים ונאמר לו, איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך. אמר, יום שהייתי הולך בספינה, והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה וענייני שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגילה ערותו והשתין עלי, ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו, וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כוחי, ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו, ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שירחק הגאווה.
ויש ליתן טעם בדברי הנשר הגדול ע"פ הגדרת הענוה שכתה רבינו הרמח"ל במסילת ישרים וז"ל: היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאוה ממש.
א"כ, עד כמה שהאדם לא ענו בתכלית לצד הכי קיצוני שלה, זה מפני שעדיין יש בו איזושהי החשבה עצמית וא"כ הרי שזו גאוה ממש ועל כן כתבו חז"ל שבמידת הענוה תחזיק במאוד מאוד, כי אחרת אתה עדיין בגאוה.
כנ"ל בס"ד
ואיך זה קשור למשה שהוא רק מאוד אחד כאורה.
כן.. ומה התשובה לחידה:
הרב יעקב, איך אתה מישב את הקושיא על משה שבאבות כתוב מאוד מאוד הוי שפל רוח ובמשה כתיב מאוד אחד?
David hanono
Member
זכור לי שמרן זצוק״ל אמר שמשה היה שלשה פעמים עניו מאד
זאת אומרת כל אדם צריך ליבות מאד מאד ובמשה רבינו כתוב שהיה עוד פעם מאד
זאת אומרת כל אדם צריך ליבות מאד מאד ובמשה רבינו כתוב שהיה עוד פעם מאד
פִּתָרוֹן
מצויין. זו התשובה. רק אוסיף שיבינו במילים:
והאיש משה עניו מאוד מכל האדם. היה למשה מאוד אחד של ענוה יותר מכל אדם. זאת אומרת 3 מאוד.
כך מובא בספר עלה עזרא.
