בחול המועד פסח נכנס אברך לבית כנסת בין מנחה למעריב. הגבאים הבחינו בו ומיד פנו אליו בבקשה שידרוש דרשה קצרה לפני הציבור. סרב הלה ואמר: "לא איש דברים אנכי…". אבל הגבאים לא ויתרו, הפצירו בו עד שנעתר לומר כמה מלים.
העלוהו אחר כבוד אל ה'בימה' והוא פתח ואמר כך:
"רבותי! עוד כמה ימים יחול 'שביעי של פסח', בו קוראים אנו בתורה את פרשת קריעת ים סוף. נתבונן מעט מה ארע שם.
"כולם ודאי יודעים כמה נורא היה מצבם של עם ישראל באותה עת. מאות אלפי יהודים צועדים עם נשותיהם וילדיהם הקטנים, מאחוריהם שועטים מיליוני פרשים מצריים, ולפניהם – ים סוף. אין לאן לברוח!
"באותם רגעים נצרך מעשה של מסירות נפש שיציל את עם ישראל ויגרום לכך שהים יבקע. ללא מעשה של מסירות נפש – לא היו יכולים להנצל!
"היה שם יהודי אחד" – ממשיך הדרשן – "בשם גרשון בן עמינדב…"
כל הקהל מתחיל ללחוש: "נחשון בן עמינדב", אבל מיודענו הדרשן עושה עצמו כאינו שומע וממשיך לתאר במילים ציוריות את התלבטויותיו הקשות של גרשון בן עמינדב, מה עליו לעשות בעת הזו:
מצד אחד נצרך מעשה של מסירות נפש לקפוץ למים, מצד שני – מה יהיה על אשתו וילדיו הקטנים, מי ידאג להם כאשר ימות בטביעה? ואף על פי כן, החליט גרשון בן עמינדב, יש למסור נפש בלי להתחשב בשיקולים אחרים כלל!
בינתיים ניגשים לגבאי כמה מתפללים זועמים והטיחו בו: "הרי היהודי אמר שאינו איש דברים, למה לחצת עליו לעלות לדבר?!…"
"ובכן" – המשיך הדרשן – "היה ברור לו שללא מסירות נפש לא יזוז דבר. החליט אפוא גרשון בן עמינדב שהוא קופץ לתוך המים. אלא שלהפתעתו המרובה, את מי הוא פוגש שם? את… נחשון בן עמינדב שהקדימו בכמה רגעים…
"אם לא היה נחשון מקדים את גרשון – עד היום היה הנס נקרא ע"ש גרשון!"
"כך מפסיד אדם זכות עולמית של קידוש ה' בעקבות השתהות ותהיות" – סיים הדרשן. "כשיש לך רעיון טוב – הזדרז לקפוץ ולבצע אותו מיד. קנה את עולמך לפני שיקדימוך אחרים!"
(
ומתוק האור)
