-
חדש מאיגוד האברכים והקהילות: חוברת בחומרת איסור הגיוס לצבא ובשבח לימוד התורה בישיבות הקדושות, ממרן רשכבה"ג רבינו עובדיה יוסף זיע"א ומנהיג הדור מרן רבינו יצחק יוסף שליט"א. לקריאה והפצה לחצו כאן
יהודה בן דוד - משנת יוסף
Well-known member
לא מסתבר שישימו בזה בייגלה דוקא אם אינו בשביל הטעם.
היכן חזר בו?
אמת שכעי"ז כ' מו"ר הראש"ל שליט"א בשו"ת הראש"ל, אך דבריו צריכים לי עיון טובא, וכדלהלן:
הנה מו"ר בשו"ת הראשון לציון ח"א (סי' יט ד"ה ובספק) כ' שבספק אם נעשה לדבק או להטעים, יש לברך מזונות, כי בלא"ה על הכל אם אמר מזונות יצא (כדלהלן), וכ' המג"א (סי' רו ס"ק א) שכל שלא שיקר בברכתו יצא. ומרן זיע"א כ' בכמה דוכתי (ציינתים לעיל סי' ו אות ג) שכל שלכו"ע יוצא יד"ח בברכה זו בדיעבד, אם היא ברכה מבוררת יש לברך אותה. עכת"ד בתוספת נופך. וע"ע בקובץ בית יוסף גליון מז (סי' קלח אות יט) שהרחיב בזה.
ולכאו' יש להוכיח כן מד' התוס' (ברכות לח. ד"ה האי) ששאלו למה לא יברך על השכר מזונות דהרי "ושכר דידן אע"ג דשמא יש בהן כזית בכדא"פ לא מברכין עליו בומ"מ אלא שהכל, ואפי' לרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מה' המינין מברכים עליו בומ"מ הכא לא הוי בהו ממש שעורים וכו'", ומדכתבו "שמא יש בו כזית בכדא"פ" מבואר דאף שיש ספק מברך מזונות, ומוכח ג"כ דס"ל דמזונות פוטר הכל. אלא שידי"נ רבי יוסף עייאש נר"ו אמר דיש לבאר בד' התוס' דמש"כ "ושכר דידן וכו'" הוא מילתא באפי נפשא, ומש"כ "ואפי' לרב ולשמואל וכו'" הוא מילתא באפי נפשא, ויל"ע בזה עוד.
אלא שלכאו' יש להעיר, דהרי מה שברכת מזונות פוטרת הכל אינו מוסכם, דהן אמת שכ"כ הדרישה (סי' קסח ס"ק ב), והאליה רבה (שם ס"ק טז) הביאו, שהיא ברכה כוללת כמו שהכל[1]. וכן פסק החיי אדם (כלל נח סעי' ג) והאריך בזה בנשמת אדם (שם אות ב) והביא כן מהכס"מ (ברכות פ"ד ה"ו), וכ"פ הבא"ח (בלק אות יג), וע"ע בשו"ת שואל משיב שתיתאה (סי' נח) ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ו (סי' סו ד"ה והנה החילוק) שכ' לבאר ד' הכס"מ. אולם אין זה מוסכם, דמד' הגרעק"א (ע"ד התוס' ברכות לו:) מוכח דס"ל שאין ברכת מזונות פוטרת, וכן מבואר בפתח הדביר (סי' רב ס"ק יב) משם הרב בית עובד כת"י, וכ"כ השד"ח (מע' ברכות אות לז), וכן מבואר בשו"ת אג"מ (חו"מ ח"ב ס"ס מא). (אולם במק"א כ' שהלכה כד' החיי אדם, וראה להלן ד"ה ובאג"מ. וצ"ע). כמבואר כ"ז בספרי מרן הגרע"י זיע"א דלהלן.
ומרן הגרע"י זיע"א בהליכו"ע ח"ב (עמ' צב והלא') הרחיב בזה, וסיים "ועכ"פ בדיעבד לענין הלכה הא קי"ל סב"ל". (וכן העלה שם עמ' קה). וחזי' דלא פסק בפשיטות כהדרישה ודעימיה, אלא רק בדיעבד משום סב"ל. ואמנם במאור ישראל ברכות (לו: תוד"ה כל שיש בו) כ' ע"ד הגרעק"א שהק' ע"ד התוס' היאך כ' שהאוכל שקדים עם קמח "אינו צריך" לברך מזונות, שהרי אינו רשאי לברך מזונות דהוי ברכה לבטלה, ד"לק"מ" שהתוס' ס"ל הדרישה ודעימיה שבברכת מזונות על כל דבר יצא. ושכן מוכח בשטמ"ק (ברכות מב.) שאם בירך על הפרפרת שהוא פהב"כ פטר מעשה קדרה דהיינו אורז ודייסא, וה"ה לפת דוחן ובשר וגבינה וביצים ודגים ותבשיל וכל הדברים המיוחדים למזון. וכן הוא בספר פקודת הלוים להרא"ה (עמ' קכז). ע"ש. ומדכ' "לק"מ" משמע שפשוט שיוצא במזונות על הכל. אך י"ל דכוונתו דהיאך אפשר להקשות, היכא שהוא תלוי במח' (וכהא דאמרי' גברא אגברא קרמית?!). ובחזו"ע ברכות (עמ' קפו) ג"כ עמד בד' התוס' הנ"ל וכ' ליישב כאמור, דס"ל שעל הכל אם ברך במ"מ יצא. וציין לשו"ת הר צבי (סי' ק) ושם ביאר ד' התוס' באופן אחר, והו"ד בהלכ"ב (סי' רח בירור הלכה ס"ק ב ד"ה ועפ"ז). ולפי"ז אין הכרח מד' התוס' שמזונות פוטר הכל. ע"ש. וגם בחזו"ע שם הביא שבתשב"ץ (ברכות מ.) כ' שאם ברך על היין במ"מ לא יצא. וסיים שצ"ע. וביבי"א ח"ח (סי' כג אות יב) גבי בירך על הפת מזונות, הביא שנח' בזה הראשונים. ע"ש.
ובאג"מ (או"ח ח"ד סי' מ אות א) כ' שאף שהלכה כהנשמת אדם שביאר בכס"מ שעל הכל אם ברך מזונות יצא, מ"מ הוא רק בדיעבד, ולכן לא יאכל כי אם מעט בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, ואח"כ יעשה שינוי מקום ויברך שוב את הברכה הראויה. ע"ש. (וע"ע במש"כ בחו"מ ח"ב ס"ס מא. וצ"ע).
ומבואר מכל הנ"ל שאינו מוסכם שברכת מזונות פוטרת הכל, לא בראשונים ולא באחרונים, וא"כ אין לומר בכה"ג את הכלל שיברך ברכה מבוררת כל שלכו"ע יצא בדיעבד, כיון שבזה אינו יוצא לכו"ע.
ועוד קשה דהרי ממה נפשך אין לו לברך מזונות, דלמ"ד שיצא בברכת מזונות הוא משום שברכת מזונות היא ברכה כוללת כמו ברכת שהכל כלשון הדרישה, ואין לה מעלה של ברכה מבוררת. ולמ"ד שברכת מזונות לא פוטרת הכל, ודאי שאין לו לברך מזונות מספק. וצ"ע.
והן אמת שי"ל שאינה ברכה לבטלה, דכיון שעכ"פ יש כאן פירורי לחם או קמח בלול בביצה ובשמן, הברכה חלה עליהם (דהרי גם אם העוף עיקר הטפל ג"כ צריך ברכה, אלא שנפטר בברכת העיקר). אבל מ"מ לסוברים שאין ברכת מזונות פוטרת הכל, אינו יכול לאכול את העוף, כיון שאינו נפטר בברכה זו. ורק את הציפוי יוכל לאכול. ומכ"ש לד' האג"מ שאף לצד שיצא מ"מ אסור לו להמשיך לאכול. ואף שי"ל בזה ס"ס שמא ברכתו מזונות ואף את"ל שברכתו שהכל שמא יוצא במזונות כהדרישה וסיעתיה, מ"מ מנין לנו להכנס בס"ס זה ולא לצאת יד"ח לכו"ע בברכת שהכל. (ובפרט דממ"נ אינו מרויח בזה ברכה מבוררת, וכמשנ"ת).
ועי' בס' נתיבות הברכה (ברונר, פ"ח הע' ל) שכ' שלדרישה מזונות מהני להכל מפני שהיא ברכה כוללת, אולם לנשמת אדם (כלל נח אות ב) מזונות מהני להכל משום משנה ממטבע בברכות.
ובשו"ת מחקרי ארץ (הכהן, ח"ג סי' ח אות יא) כ' שאין לחוש בנ"ד (דברכת השניצל) לסב"ל, כיון שכך דעת רוב הראשונים, ובצירוף ד' הסוברים דברכת מזונות פוטרת הכל. ושבנ"ד שיש בזה מין מזון י"ל דכו"ע מודו דאם בירך מזונות לא הויא ברכה לבטלה, וכמש"כ בח"ב (סי' יד אות ו-ח), ושכיוצ"ב כ' בברכת ה' ח"ב (פ"ב הע' 106). ע"ש. אולם לפמשנ"ת י"ל דאמנם לכו"ע לא הויא ברכה לבטלה, אך מ"מ על העוף עצמו לסוברים שברכת מזונות אינה פוטרת הכל, לא יצא בברכת המזונות, ורק פטר בברכה את הציפוי. וכל שיש ספק בדבר היאך יכניס את עצמו בספק נהנה מהעוה"ז בלא ברכה. [ומש"כ בברכת ה' שם גבי מיעוט מין דגן בתבשיל כשאין בו כזית בכדא"פ, י"ל שהוא משום שכך דעת מרן, ושכן המנהג פשוט. וסב"ל במקום מנהג לא אמרי']. וכ"כ בשו"ת דבריך יאיר (חדד, ח"ו ס"ס י) שבספק יברך שהכל. ע"ש.
אמנם לדינא צדקו דבריו שבנ"ד [דברכת השניצל היכא שהדגן ניתן לטעם], אין לחוש לסב"ל, משום שכן ס"ל לרוב הראשונים ומהם ב' עמודי הוראה (ועמוד הג' לא גילה דעתו), וד' ספר הפרדס הם דעה יחידאה (ודעת המאירי אינה מוכרחת כוותיה), וכן דעת מרן השו"ע (ואף אי הוי אמרי' בנ"ד סב"ל נגד מרן, מ"מ העושה כוותיה אין מוחין בידו דקבלנו הוראות מרן. חיד"א בחיים שאל ח"ב סי' טו), וכן המנהג פשוט וכדחזינן בספרי דבי רב (הפר"ח ושא"פ שדנו מד' הרשב"א דהיכא דניתן לטעם מברך מזונות), ובמקום מנהג לא אמרי' סב"ל.
[1] אלא שנידונם שם הוא לגבי פהב"כ, שכ' הב"י שמחמת הספק מהו פהב"כ יש לברך על כולם מזונות, "ולענין הלכה כתב הב"י להקל. אפשר משום שהדין שברכת בורא מיני מזונות היא ברכה כוללת כמו ברכת שהכל ולכן יש לברך על כולם בורא מיני מזונות". ויש מקום לומר ן
יהודה בן דוד - משנת יוסף
Well-known member
הדברים צריכים ביאור טובא, כי אחרי שכתב את ההסכמה לספר חבצלת השרון שם כ' בפעם הראשונה שברכת השניצל שהכל, כתב במכתב המצו"ב שברכת גלידה עם שברי עוגיות מזונות.
ובפרט שלגבי השניצל לא פסק בסכינא חריפא לברך שהכל, אלא רק כ' ליישב מנהג העולם. ומאי שנא שלגבי שוקולד וגלידה עם שברי עוגיות יפסוק בסכינא חריפא לברך שהכל. וביותר שבהם לכאו' גם לד' הרב ללוש ברכתם מזונות. וצ"ע.
ותורה שבכתב עדיפא.
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
דעת הרב ללוש ברורה שבהכל שהכל אז מה הפשט לומר צ"ע בדבריו?
אכן הרב אושרי לא מאמין לשמועה שחזר בו.
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
מה זה ליישב מנהג העולם אם כתוב הבא לשאול יש להורות שהכל?
יהודה בן דוד - משנת יוסף
Well-known member
עי' בכל תשובתו ותראה שדחה את כל הטעמים לברך שהכל, ולא דחה אפי' טעם אחד לברך מזונות.
ורק מפני דברי מרן זיע"א כתב להסתמך ע"ד השמועה משם החזו"א (שהגרח"ק זצ"ל מכחישה).
יהודה בן דוד - משנת יוסף
Well-known member
בקישור הנ"ל כתב הרב ללוש:
במקרה דנן דעתי האישית היתה שעל השניצל יש לברך שהכל ועל גלידה עם שברי עוגיות מזונות וכמו שהרחבתי כמה פעמים, אולם ביטלתי דעתי לדעת מרן שליט"א בשו"ת הראש"ל שסבר שגם על שניצל מזונות.
וכך גם כתב הרב @ראובן יוסף מיארה בקונ' שלו, שהולך בשיטת הרב ללוש.
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
לגבי שאלתי הראשונה זה לא עונה לי מפורש לבא לשאול זה לומר שהכל
אז לא רק ישוב מנהג העולם אלא כמו שכ' ב'י חלק מח שהמברך מזונות לא טעה
לגבי משפ' שני שכתבת לא הבנתי אותו
מרפסן איגרי
Well-known member
דברי הרב ללוש על גלידה עם עוגיות הם ברורים. הראיה מהכה"ח בשם האחרונים היא ראיה נכונה וכך אכן המציאות (בדקתי כמה פעמים בגלידה של נסטלה וכן בשוקולד עם עוגיות של שתי חברות) העוגיות ממש נמסות ולא מורגשות חזק אלא כמו תבלין
יהודה בן דוד - משנת יוסף
Well-known member
הצ"ע הוא דברי מרן הראש"ל שליט"א, שגם אם נאמר כד' הרב ללוש יותר פשוט שברכת השניצל שהכל מברכת השוקולד עם שברי עוגיות, ואילו מרן הראש"ל שליט"א לגבי השניצל לא פסק בסכינא חריפא לברך שהכל, ולעומת זה לגבי השוקולד לומר שחזר בו לברך שהכל?
מי אמר שצריך שיורגשו "חזק", ומי אמר שתבלין מממין דגן אינו גורם שיברכו מזונות?
הרמב"ם והרשב"א כתבו שאם ניתן לטעם ברכתו מזונות.
מרפסן איגרי
Well-known member
ראה נא בכה"ח
יהודה בן דוד - משנת יוסף
Well-known member
ראיתי, גם ראיתי את דברי רבותינו הראשונים בסוגיא, ואיני מבין דבריך כלל.
ודברי המג"א שם אזלי' לשיטת הרמ"א (ס"ס רד) דפליג על מרן וס"ל דבעי' במין דגן ממשות בכדי להחשיבו עיקר. וכמש"כ בשו"ת מנחת אשר וייס ובשו"ת מחקרי ארץ הכהן.
והרחבתי בזה בתשו':
נתעוררתי לדון מה ברכת אייס קפה עם שברי עוגיות, וכן שייק עוגיות, והם משקים שמערבים בהם עוגיות טחונות במיקסר, בשביל טעמם. ואמרתי שיש לדון האם גם במשקה יש את הדין של כל שיש בו מין דגן, וא"כ באיזה אופן.
והנה מצינו כמה משקים שמעורב בהם דגן שדנו בהם רבותינו, ומהם נלמד לנ"ד.
ראיה מהטעם שאין מברכים על שכר (בירה) מזונות
א) הנה שכר שעורים (בירה) כידוע שברכתו שהכל (ומקורו בב"ב צו:, וכן פסק מרן בשו"ע סי' רד ס"א), אע"פ שנעשה משריית שעורים במים, ונאמרו כמה טעמים ע"י רבותינו הראשונים בטעם הדבר, ומהם נלמד לנ"ד.
דעת הרא"ש
בשו"ת הרא"ש (כלל ד סימן טו) כ' "וששאלת על מי שעורים שמבשלים לחולים, כיצד מברכין עליהם. מי אמרינן: כיון שהשעורים עצמן נעשים דייסא, מברכין עליהם בורא מיני מזונות, הרי השעורים מושכין המים לברכתן. כדאמרינן בפרק כיצד מברכין (לט): מיא דכולהו שלקי, כשלקי. או דילמא כיון דלא עבדי להו אלא לרפואה, הוו להו כמו שתיתא רכה, ומברכים עליהם שהכל. יראה לי, שעיקר בישול השעורים במים אינו אלא שיקלטו המים כח חוזק השעורים, להברות החולה ולהחזיקו. ודמי לשכר שעושים משעורים, שקולטין המים טעם וכח השעורים, ומברכים עליו שהכל נהיה בדברו. אע"פ שהשעורים עיקר, ואישתני לעילויא, כמו שכתוב (בתוספתא) [בתוספות (דלהלן)], הואיל ויש לשעורים עילויא אחרינא בפת, לכן אין מברכין על השכר בורא פרי האדמה. ועוד, כיון שהמשקה צלול, ואין השעורים ניכרים בהם, עיקרו על שם המים. ולא שייכא להא דרב ושמואל 'כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בומ"מ', לפי שאין בשכר אלא טעם בעלמא, מידי דהוה אשתיתא, שמברכין על רכה שהכל. ומי שעורים אלו, גריעי ממי שתיתא רכה, שנשתית רכה נשאר בה הקמח שמערבים בה. אבל במי השעורים, אין מהשעורים בתוכם כלום, אלא מי בישול השעורים מתמצה לצד אחד, ואין בהם אלא קליטת טעם וכח של השעורים. ואע"פ שהשעורים נעשים דייסא, ואם היה אדם רוצה לאכול מהם היה צריך לברך בורא מיני מזונות, מ"מ עיקר בישולם בשביל המים, ואינן נמשכין אחר השעורים. וכו' (והמשך דבריו יובאו להלן סוף האות). עכ"ל. וכ"כ בקיצור בפסקיו (ברכות פ"ו סי' יב) והובאו בב"י (סי' רד), ונפסק בשו"ע שם. ע"ש.
ויש לדייק מדבריו שבנ"ד מברך על המשקה מזונות, א'. דהרא"ש כתב שבשכר ברכתו שהכל כיון שיש לו עילויא אחר, משא"כ בנ"ד שהעוגיות עלו כבר לברכת מזונות. ב'. דהרא"ש כתב שבשכר ברכתו שהכל כיון שהמשקה צלול ואין השעורים ניכרים בהם, משא"כ בנ"ד שאין המשקה צלול, אלא נרגשים בו חתיכות העוגיות וגם הם ניכרות כיון שנרגשים, ובד"כ נרגשות אף במראה (דנראה במשקה כעין נקודות). ג'. דהרא"ש כתב שבשכר ברכתו שהכל כיון שאין מהשעורים בתוכם כלום, משא"כ בנ"ד שמעורבים בו העוגיות. (שו"ר שכן דייק הנשמת אדם ח"א כלל נד ס"ה). ד'. דמשמע מד' הרא"ש שבשכר ברכתו שהכל כיון שלא אוכלים כלל את השעורים, ושאפי' את מי בישול השעורים אינו שותה. משא"כ בנ"ד ששותה את כולו וגם את כל העוגיות שמעורבות בו.
דעת המרדכי
ואף למרדכי (ברכות סי' קכה) שכ' שהטעם שאין מברכים על השכר מזונות הוא "דילמא לא אישתני למעליותא אלא לגריעותא דמעיקרא היו השעורין ראויין ללחם". בנ"ד שכבר נתעלו לברכת מזונות א"א לומר דנשתנו לגריעותא, י"ל דברכתו שפיר מזונות.
בירור דעת התוס'
ואמנם לכאו' לפי ד' התוס' (ברכות לח. ד"ה האי) שכ' בפי' השלישי (אחר שתירצו את תירוצי הרא"ש) "ועוד בשתיה אומר שהכל", י"ל דבנ"ד ג"כ יברך שהכל כיון שהוא שתיה.
אלא שנראה שד' הרא"ש עיקר להלכה, דמרן בב"י הביא דבריו ולא ד' התוס', ואף שכ' "וכ"כ התוס'" לא הביא דבריהם, ולא כ' שהתוס' תירצו עוד וכו'. וגם נראה שהרא"ש תפס שב' הפי' הראשונים בתוס' עיקר, דהא הביא מדבריהם את התי' הראשונים. ואף התוס' בב"ב שם (ד"ה ואחד שכר שעורים) לא הביאו תירוץ זה, ונראה שאף הם לא ס"ל תי' זה לעיקר. שו"ר שמרן זיע"א ביחו"ד ח"ד (סי' מב בהע' ד"ה והן) ובהליכו"ע ח"ב (עמ' צא) כ' לגבי בישול גויים בשכר שעיקר טעם הרא"ש והתוס' (ע"ז לא:) הוא תירוצם השני (בנידונם) שהמים הם העיקר, וכמש"כ המהר"ם מרוטנבורג (פראג סי' קנד) טעם זה בלבד. ע"ש. וזה לשון התוס' שם (ד"ה ותרוייהו) "ועוד יש טעם אחר להתיר השכר דאין בו משום בישולי עובדי כוכבים דכי היכי דהתבואה בטלה לגבי המים לענין ברכת שהכל נהיה בדברו ה"נ היא בטלה לענין איסור בישול"[1], וזכינו לנ"ד דכיון שעיקר טעם התוס' לגבי בישולי גויים הוא משום שעיקר השכר הוא המים, ודימו זאת לברכתו, ממילא דגם לענין ברכתו הוא טעמם העיקרי, (דאחר שהוכרחו לטעם זה שוב אין צריכים לטעם נוסף). [ועי' בחזו"ע תרו"מ (עמ' קג) שכ' לגבי ברכת הקפה שאע"פ שלטעם הרא"ש שברכת השכר שהכל משום שיש לו עילוי בפת, לפי"ז בקפה שאין לו עילוי אחר צריך לברך העץ או האדמה, "מ"מ אנן בדידן סמכינן על הטעמים אחרים לברך עליו שהכל". ובס' פלגי מים (ליפשיץ, ברכות עמ' שפד) התקשה היאך למדו הפוס' מדין בישו"ג בשכר לברכה, והרי לכמה טעמים הנ"ל אין ברכתו שהכל. ולהאמור שתי' זה עיקר אתי שפיר. והוא סייעתא שתי' זה עיקר. ובוזאת ליהודה מאכלי גויים (סי' קיג ס"ב) הרחבתי בזה].
שוב בינותי די"ל אף בתירוץ זה דכל מה שכ' התוס' שבשתייה ברכתו שהכל הוא רק היכא שאין ממשות מהמין דגן, אבל היכא שיש ממשות מין דגן יודו שברכתו מזונות. ואחי ורא'ש רבי אבנר א. נר"ו אמר לבאר דכל ד' התוס' הם רק היכא שהדגן עצמו הוא ג"כ נהפך לשתיה, אך בנ"ד שהדגן עצמו אינו שתיה, ואם יפרידוהו (ע"י מסננת וכד') נאכל ואינו משקה, יודו שברכתו מזונות. (ומש"כ שם בד"ה והא תנן "ומ"מ לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות. וא"כ כל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיו"ב מברך שהכל", צ"ל דהיינו כמש"כ לעיל דהוא כשהדגן עצמו נהפך לשתיה, או כשאין בו ממשות בפנ"ע, דאז לא נקרא במעלת ה' מיני דגן. והשווה ללשון תוס' רבינו יהודה שירלאון שכ' "ומ"מ לא יברך אלא שהכל כיון שאינו ראוי לסעודה כי אם לשתות, וא"כ כל דבר שיש בו מה' מינין ואינו עשוי ראוי כ"א לשתות ולא לסעוד הלב כגון שכר וכיוצ"ב מברך שהכל". ודו"ק. וא"כ בנ"ד דעדיין ראוי לאכילה [אם יפרידו ע"י סינון], שפיר מברך מזונות).
שו"ר לרבינו יהושע בועז בעל השלט"ג ב"ספר הפשוטים" (הל' ברכות אות לג) שכ' "אבל אם אינו צלול כמים אלא שהוא קלוש קלוש אבל הוא מעובה קצת שאינו ראוי לאכילה ולא לשתייה אלא לגמוע אותו, אז א"א שלא יהיה בו ממשות הדבר וצריך לברך עליו בורא מיני מזונות דכי האי גוונא מקרי עשוי לסעוד הלב אם אינו עשוי לדבק, ודקדקתי זה מדבור התוספות המתחיל כל שיש בו מחמשת המינים, דף ל"ח", והרב המו"ל כ' שנראה דצ"ל דף לו (ע"ב). ושדייק זאת מדכתבו "וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה" אלמא הוא רך כ"כ שאפשר לגמעו[2]. ע"ש. ולהאמור שמא י"ל שצ"ל תוד"ה "האי" (הנ"ל בדף לח), ודייק זאת כמשנ"ת (דבתי' א' מבואר שהוא מפני שאין בו ממשות, ובתי' ג' שהוא שתיה וכמו שביארנו בדבריהם). ועכ"פ הוא תנא דמסייע לן.
[וכן יש לדייק מד' המהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' קנד) שכ' על ברכת השכר "ואע"ג דאמר מיא [דשילקא] כשילקי (ברכות לט.), ההוא מיירי כשהמים עבים ביותר ויש בהן ממשות מחמת השלקות", וא"כ בנ"ד שיש ממשות מהדגן שפיר ברכתו מזונות. ואף לתי' הב"ח (סי' רד ד"ה שכר) הכא שפיר מברך מזונות דהא טעם הדגן ניכר בו. ואף לתי' הדרישה (אות ב) הכא שאין הדגן נפסד שפיר הוי עיקר].
ועוד י"ל דאף אי נימא דס"ל להתוס' דכל דגן בשתייה מברך שהכל, י"ל דהיכא שכבר נתעלה לברכת מזונות שוב לא יורד מברכתו, ומה שכתבו הוא רק כשעדיין לא נתעלה לברכת מזונות. (ואינו כתירוצם השני שכ' "ועוד משום שיש בו עלויה אחרינא בפת", דהתם קאמרי שאינו עולה למעלת מזונות מכיון שיש לו עילוי אחר גדול ממנו. והשתא קאמרי דאפי' אם אין לו עילוי אחר, אינו 'עולה' לברכת מזונות, אבל לא קאמרי דאם כבר עלה יורד מברכת מזונות לשהכל. ודוק. ולפי"ז מדוקדק מש"כ בד"ה והא תנן "וכה"ג פסק בה"ג והלכתא שתיתא עבה מברך בומ"מ קלישתא מברך שהכל", דהתם הקמח עדיין לא נתעלה לברכת מזונות).
ברכת מים שנתבשלו בהם ירקות – ומאי שנא מברכת השכר
ובעיקר תי' התוס' שכ' "ועוד בשתיה אומר שהכל", הק' הפר"ח (ס"ס רד) דהא מיא דסילקא ברכתם האדמה. ומכח זה פליג. ע"ש.
ומתחילה עלה בדעתי ליישב דס"ל להתוס' כהרא"ה ועוד ראשונים (עי' להלן אות ג) דס"ל דמיא דסילקא ברכתם שהכל, שו"ר שדבר זה לא יכון בדעתם דמבואר בדבריהם (ברכות לט. ד"ה מיא) דברכתם האדמה גם כשאין הירקות עימם.
וחכ"א שליט"א אמר לבאר דס"ל להתוס' דנוסח "מזונות" לא שייך בשתיה. והתוס' ס"ל דדינא דמיא דשלקי שייך רק כלפי טופס בפה"א וכיו"ב. אבל מזונות אינו אלא במצב של דבר הנכסס בשינים והוא מזין ומשביע את הגוף בפועל טפי טובא משתיה. ולכן לא מברכין מזונות על מי שעורים גם אי נימא דיש מקום לברך עליהם בפנ"ע מזונות. וכעי"ז אפש"ל עוד דס"ל להתוס' דרק בדגן לא שייך בשתיה לברך מזונות, כיון דאז אין לו את מעלתו. (ועי' אור שמח ע"ד הרמב"ם [ברכות פ"ג ה"ד] דנראה דס"ל דמעלת ה' מינים שגוררים אחריהם את ברכת המאכל אף כשהם מיעוט, הוא מדין רוב דחז"ל נתנו להם דין רוב, ובדברי ירמיהו [לוו, שם] דיצא לדון אי מעלתו משום דזן או משום דחשיב. וע"ע בס' באר יהודה [שלוזאוור, שם ד"ה ועיין]. ובמה שכתבתי בזה לעיל [סי' ח בדין ברכת השניצל, אות ח]. ע"ש).
שו"ר שמרן זיע"א בחזו"ע ברכות (עמ' קסה) ובמאור ישראל ברכות (לט. תוד"ה מיא דסילקא) כ' דטעם התוס' הוא כמ"ש המרדכי (סימן קכה) דשאני ירקות שהמשקה שנתבשל עמהם עיקר שעומד לטבל בו ונחשב כמאכל כמקודם, אבל מי תותים ויין תפוחים שעומדים לשתיה מברך שהכל ובנ"ר. ע"כ. וכ"כ הראבי"ה ברכות (סימן צח וקד). והארחות חיים (הל' ברכות אות כה). ע"ש. (ושסרה בזה קושית הרב שם משמעון ברכות לט.). עכ"ד.
ונשאר לנו לברר לשאר ביאורי הראשונים הנ"ל גבי שכר, מאי שנא מברכת מים שנתבשלו בהם הירקות, ומיניה לנ"ד.
והנה הרא"ש בסוף התשו' הנ"ל (והובאה בקיצור בב"י ס"ס רה) כ' "ולא דמי למיא דשלקי, דהנך עיקר בישולם בשביל הירקות, הלכך כיון שנתנו הירקות טעם בהם, הולכים אחר הטעם. ואפי' אם בשלו הירקות לצורך מימיהם, לרפואה, כיון שכל העולם מבשלים אותם לאכילה, לא נשתנית ברכת המים בשביל זה שמבשלים עתה לרפואה, ואין החולה צריך לאכילת הירקות". ולפי"ז לכאו' י"ל דבנ"ד דלא נותנים טעם במים, וגם אינם מבושלים עמו, יברך שהכל. אלא דלפמשנ"ת צ"ל דכל מה שהוצרך לחילוקים אלו הוא רק מחמת שמיירי כשהמים כעת ללא הירקות, אך אם שותהו עם הירקות אף בלא טעמים אלו מברכך כברכת הירקות, ומיניה לנ"ד ששותה עימם את העוגיות דשפיר מברך מזונות.
ואף דלהלכה כ' הכה"ח (סי' רה ס"ק יא) ומרן זיע"א במאור ישראל ברכות (שם) ותוספת נופך בחזו"ע ברכות (עמ' קסד והלא') דאע"פ שהלכה כד' השו"ע (סי' רה ס"ב) שפסק כן, כדעת ג' עמודי הוראה ועו"פ. מ"מ נכון לחוש לד' הרא"ה בס' פקודת הלוים (ברכות שם), והשטמ"ק (שם), והריטב"א (שם), והמאירי (שם), והריטב"א (פסחים כד:) בשם הרא"ה, והריטב"א בהל' ברכות (פ"א סל"ו), שכ' שרק אם מברך בפה"א על סילקא וליפתא, מפטרי מיא דידהו, ואע"ג דמימיהן שהכל ואין בפה"א פוטרת שהכל, מ"מ כיון דמגופייהו הם דינא הוא דמפטרי בברכה דידהו. אבל כשהמים בפנ"ע אין ברכתם כברכת הירקות אלא שהכל. והחידוש הוא שאפי' אם אכל הירקות תחלה בברכתם בפה"א ואח"כ שותה המרק נפטר בברכת בפה"א וכו'. ולכן לכתחילה אם שותה את המרק בלא ירקות יברך שהכל. ע"ש[3]. מ"מ בנ"ד דשברי העוגיות מעורבות הדק היטב עם המשקה ובכל לגימה שותה אף מהעוגיות שפיר דמי לברך מזונות.
אלא שראיתי להמשנ"ב (סי' רד ס"ק טז-יז) שכ' שברכת השכר שהכל "הואיל והוא צלול ועומד לשתיה אינו נחשב בכלל תבשיל של ה' מיני דגן שיברך בורא מיני מזונות שאין מברכין במ"מ אלא על מאכל". ע"ש. ואם כוונתו היינו שהבין בד' הרא"ש (שם) שמש"כ צלול, היינו שהוא שתיה ואינו מאכל. אולם אחהמ"ר לכאו' אם היה כד' המשנ"ב, אמאי טרח הרא"ש לבאר כמה טעמים, ולא כתב טעם זה בפירוש, ובפרט בתשובתו. והעיקר חסר מן הספר?
קשור לדין הסולת דלהלן: ומה שציין המשנ"ב לסי' רח ס"ו שם נתבאר דסולת רכה ברכתה שהכל. הנה שם נחלקו הפוס' האם הטעם הוא משום שעומד לשתיה (כ"כ הב"י מהתוס' דהחידוש הוא שמברכים עליה אפי' שעיקרה לרפואה, והא דמברכים שהכל הוא משום שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות), או משום שהוא לרפואה (כ"כ הב"י מרבינו יונה, וכן הביא הב"י בסי' רד סעי' ח-ט מהרא"ה בפקודת הלוים). והן אמת דעיקר בדעת מרן דהוא משום שעומד לשתיה וכמבואר בבדק הבית (סי' רד שם), אך מדבריו כאן שפסק כהרא"ש. שו"ת בית יהודה (עייאש, סי' סא) כ' דהוא משום ש"עיקרו" לרפואה, ולכן אף כששותהו להנאה מברך שהכל.
גם מד' הט"ז (סי' רד ס"ק ז) נראה דס"ל דאינו תלוי בשתיה.
אלא דאם נימא דהרמב"ם פליג אדין זה נמצאו דברי הב"י סתראי מסי' רד לסי' רח.
למה אין מברכים על דייסא דלילה מזונות
ב) המשקה השני שמעורב בו דגן שדיברו בו רבותינו הוא הדייסא, שמבואר בגמ' (ברכות לח.) וכן נפסק ברמב"ם (ברכות פ"ג ה"ג) ובשו"ע (סי' רח ס"ו), דאם היא דלילה מברכים שהכל ואם היא עבה מזונות.
אלא דלשון הרמב"ם והשו"ע שם צ"ב. דכתבו "עבה, כדי שיהיה ראוי לאכילה וללעסו", ו"רך, כדי שיהיה ראוי לשתייה". וצ"ב מה הדין כשאינו ראוי ללעיסה אך גם אינו ראוי לשתיה, אלא הוא דייסא עבה.
והאחרונים, המג"א (ס"ק ח) הגר"א והמשנ"ב, כתבו לבאר בדעתם שכל שאינו ראוי לשתיה דינו כעבה, ולא צריך ראוי ללועסו. [וכ' המג"א דכ"מ בגמ' (לח.), וביאר המחה"ש שם "דאמרי' שתיתא (דהיינו קמח ששלקו עם מים או משקין) רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות. ואמר רב חסדא ולא פליגי, הא בעבה מברכים בומ"מ והא ברכה מברכים שהכל. וסתם עבה משמע אפילו אין ראוי ללעסו. וממילא צ"ל דמש"כ 'הא ברכה', ר"ל שראוי לשתיה, ואע"ג שאמר סתם רכה, י"ל שסמך עצמו על מה שכתב תחלה הא בעבה סתם, וכו'. דיותר מסתבר דסמך עצמו מה שכתב לבסוף על מה שכתב בתחלה, מלומר איפכא שסמך עצמו במה שכתוב תחלה על מה שיאמר אח"ז לבסוף". והוסיף המג"א דכ"מ מפי' רש"י גבי חביץ קדירה. וביאר המחה"ש דלשון 'קפוי' שכ' רש"י לא משמע שעב כ"כ עד שיצטרך ללועסו]. וא"כ בנ"ד שאינו אוכל אלא שותה את האייס קפה עם שברי העוגיות ולא צריך ללועסם, לכאו' ברכתו שהכל.
ואחי רבי אבנר א. נר"ו אמר שיש להוסיף ע"ד המג"א הגר"א והמשנ"ב, שאף לגורסים ברמב"ם ללועטו (ולא "ללועסו"), דהיינו שא"צ ללועסו בשיניים אלא ללועטו, דפירושו להמיס בפה ולבלוע. (עי' הלכה ברורה ח"י סי' רח סעי' כג. ברכת ה' ח"ב פ"א הע' 51, ובח"ה במכתבי תורה סי' ג. אולם ביבי"א ח"ח [סי' כה אות ו] וח"ה [סי' יח בגליונות הע' 9] ובחזו"ע ברכות [עמ' קמו] ובהליכו"ע ח"ב [עמ' קכו] כ' שאכילה הוא כשלועס בשיניו). בנ"ד שאינו צריך להמיס את השברי עוגיות בפה, לכאו' חשיב ראוי לשתיה, ויברך שהכל.
אלא דיש לחלק ג' חילוקים.
א. שבדייסא הקמח התבשל ביחד עם המים וא"א להפרידם, משא"כ כאן שהעוגיות עומדות בפנ"ע, ואפשר לסננם, ויש להם חשיבות בפנ"ע. וכעי"ז כ' המשנ"ב (סי' רח ס"ק כג) דכל זה הוא דוקא בקמח שאין ממשו בעין ולכן מתבטל בריבוי המים, אבל מין דגן שממשו בעין אינו בטל למים. (אלא שהביא מהמג"א סי' רה ס"ק ו, וסי' רח ס"ק ז, דכשהמין דגן מועט מאוד, ואינו רוצה כי אם לשתות, אשר שגם המים לא בטלים למין דגן ויצטרך לברך גם על המין דגן וגם על המים. וכ"כ המשנ"ב עוד בסי' רה ס"ק יא. ועי' בזה להלן אות ,,,).
ב. שהעוגיות לא טחונות היטב, והם בגדר "ראוי" ללועסם, (דכל המטרה היא שיורגשו 'חתיכות' עם טעם), ואף ש"בפועל" אינו לועסם.
ג. שבדייסא הקמח עדיין לא נתעלה לברכת מזונות, דברכתו שהכל (שו"ע שם ס"ה), משא"כ שברי עוגיות שכבר נתעלתה ברכתם לברכת מזונות, ואין להורידם מברכתם.
שו"ר לרבינו חיים בן עטר בעל האוה"ח בספרו ראשון לציון (ברכות לח.) שכ' ב' חילוקים אלו להדיא, וז"ל "ואי עביד מהבצק כמין גרעינין קטנים עגולים או ארוכים קצת ובשיל להו בשולי במים בקדירה הגם דמעשיהן רך ואין אדם לועסן אומר אני דמברך עליהם במ"מ חדא דראוי ללועסן אלא אגב קוטנייהו הגרון מקבלן בלא לעיסה ולא דמי לקמח עם מים. ותו דדוקא קמח כיון דהוא אשתני לגריעותא בגריעותיה קאי הגם דעביד ליה שתיתא. ואם לשו במים ועשאו דפוסים דקים כבר עלה מברכתו וקאי הכי ואי בשיל הך בצק ואכלו מברך עליו במ"מ ולא גרע אי בשיל ליה במים רבים ומברך עליו במ"מ", וברוך שכיוונתי.
וע"ע בשו"ת ריח נרדי (סי' ט).
מרק עם מעט גריסים
ג) ואינו דומה למש"כ המג"א (סי' רה ס"ק ו) "מיהו לפעמים עושין לזופ"א [מרק] על מעט קמח ונותנין לתוכו מעט לביבות א"כ עיקר כונתו לאכול הזופ"א ואינו טפל להלביבות אם כן ראוי לברך על המים ועל הלביבות וכמ"ש סי' ר"ח ס"ד (ס"ק ז)". דבנ"ד שברי העוגיות מעורבים הדק היטב עם המשקה. וכמו שביאר בקובץ נצח ישראל (דקהילת החסידים רמת בית שמש, עמ' ר) את ד' המג"א שבמרק עם לביבות לא חשיב תערובת כיון שאת רובו שותה בלא לביבות כלל, ושכעי"ז כ' בנשמת אדם (ח"א כלל נד ס"ה). ע"ש. וא"כ בנ"ד ששברי העוגיות מעורבות הדק היטב במשקה ובכל לגימה ולגימה מעורב מהם, לא שייך טעם זה, ושפיר מברך בומ"מ.
[זאת מלבד (א) שאין דברי המג"א בזה מוסכמים (עי' הלכ"ב ח"י [שם בירור הלכה ס"ק ז], ויש לסייע דברי החולקים ע"ד המג"א מד' הרא"ש בתשו' הנ"ל בענין ברכת השכר שמבואר בדבריו שאין מברכים עליו מזונות, א'. כיון שיש לו עילויא אחר, משא"כ בנ"ד שכבר נתעלה כבר לברכת מזונות. ב'. שאין מהשעורים בתוכם כלום, משא"כ בנ"ד שיש בו גריסים. ג'. דמשמע מד' הרא"ש שלא אוכלים כלל את השעורים, ושאפי' את מי בישול השעורים אינו שותה. משא"כ בנ"ד שאוכל את הכל וגם את הגריסים עצמם אוכל. ואף למרדכי [ברכות סי' קכה] שכ' "דילמא לא אישתני למעליותא אלא לגריעותא דמעיקרא היו השעורין ראויין ללחם". בנ"ד שכבר נתעלו לברכת מזונות, י"ל דברכתו שפיר מזונות. וע"ע בתשו' מהר"ם מרוטנבורג [דפוס פראג סי' קנד]. וכמשנ"ת באורך). (ב) ויתירה מזו גם המג"א לא כתב דבריו אלא כספק].
מפרר לחם דק דק במרק
ד) אלא שלכאו' ד' המג"א (סי' קסח ס"ק ל) עומדים לנגדי, שכ' שהמפרר לחם דק דק לתוך שכר חם, כדי שיתן טעם בשכר, מברך רק שהכל על השכר, "דעיקר כוונתו לשתות השכר והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב". (וע"ע בסי' ריב ס"ק א. אלא די"ל דשם מיירי רק בקמח שלא נתעלה לברכת מזונות). והביאו המשנ"ב (ס"ק סב) וכ' "ולא בשביל אכילה". ולכאו' מבואר דכיון שכעת אינו אוכלו אלא שותהו אין לו מעלת מין דגן שברכתו מזונות. [וכעי"ז כ' בשו"ת נזר כהן ח"ג (סי' ה אות ב) להוכיח מד' המג"א לגבי ברכת השניצל שברכתה שהכל, שחזי' שאע"פ שנהנה מטעם הלחם, מאחר שהשכר עיקר בעיניו מברך שהכל. והוסיף שנראה שלא מיירי במפורר דק דק עד שנעשה כקמח, דא"כ לא היה צריך להוכיח כן מד' הרמב"ם שכ' ובלבד שלא יהא טפילה, דסגי במה שהביא מדין קמח שערבו במים וראוי לשתיה שברכתו שהכל (ש"ע סי' רח ס"ו)].
אולם הנה מד' המג"א מבואר דאזיל בזה כהרמ"א (סי רד סעי' יב) דס"ל דכל מעלת מין דגן שגורר אחריו את שאר המאכל אפי' כשהוא מיעוט, הוא רק כשיש בו ממשות, ולכן רק כשפורר אותו דק דק ו"אין בו ממשות"[5] אין מברך עליו מזונות. וכ"כ בשו"ת מחקרי ארץ (הכהן, ח"ג סי' ח אות יד). לע"ש במה שהביא מקובץ נזר התורה. וכ"כ בפשיטות בכוונת המג"א בשו"ת מנחת אשר (וייס, ח"ב סי' טז אות ב). [ועי' מג"א (סי' רד ס"ק ט) שכ' לחלק בין שכר שעורים למי שלקות, דמי שלקות יש בהם ממשות. ודו"ק]. והא דהוצרך לד' הרמב"ם ולא סגי ליה בדין קמח שערבו במים וראוי לשתיה, הוא מפני ששם לא נתעלה לברכת מזונות, ואין עולה לברכת מזונות בלא שיהא חשוב, אבל פת שכבר נתעלתה לברכת המוציא, אין יורדת ממעלתה לגרור אחריה בלא שתהא טפילה, ולכן רק כשאין בה ממשות אינה חשובה לגרור אחריה. וכ"כ להדיא החיי אדם (כלל נד סעי' יג) בדעת המג"א שאם יש בהם ממשות מברך עליהם. (והובא בס' מעדני אשר לונצר סי' צב אות ג, וג"כ כ' שם לדחות הראיה לברכת השניצל מהמג"א). ולפי"ז צ"ל דהמשנ"ב (ס"ק סב) שהביא דברי המג"א וכ' "ולא בשביל אכילה", כוונתו דאין בו ממשות שיהא ראוי לאכילה.
ובלא"ה אין דברי המג"א הנ"ל מוסכמים, דבס' לחם יהודה (עייאש, ע"ד הרמב"ם ברכות פ"ג ה"ד-ו ד"ה ומור"ם) והערוה"ש (סי' רד סעי' כז) כ' שד' הרמ"א שצריך שיהא ממשות הם דוקא בשאר מינים אבל במין דגן לא בעי' ממשות. ולפי"ז במפרר לחם דק דק לתוך שכר חם, תהא ברכתו מזונות. (וצ"ל דהמג"א ס"ל דהא דבעי' ממשות הוא גם בה' מיני דגן).
אולם לד' מרן השו"ע גם כשאין ממשו קיים הוי עיקר (ובמין דגן ברכתו מזונות), וכדמוכח בב"י (ס"ס רד) שכ' "ועל המורבא המרוקח בדבש וכו'. נראה דמיירי כשהחבושים או הורדים כתושים ביותר שאל"כ היאך כ' שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים, ונראה דהא דקאמר שהאגוז שלם לא שלם ממש קאמר, שכבר כתבתי (בסי רב ד"ה אגוז) דהא דאגוז המתוקן בדבש באגוז קשה מיירי שלוקחין מה שבתוכו ומטגנין אותו בדבש ואין דרך לטגנו שלם ממש אלא ודאי האי שלם דקאמר אינו אלא לאפוקי שאינו כתוש ושחוק ביותר". ועוד כ' "ומ"ש ולא דמי להומלתא שהיא מרוקחת בבשמים וכו'. נראה לי דהיינו לומר דהומלתא הוא בשמים המרוקחים בדבש כמו שמביאים היום זנגבי"ל מרוקח בדבש אלא שרבינו מפרש שהיה הזנגבי"ל או שאר בשמים שחוקים ומעורבים בדבש ואפילו הכי מברך עליו בורא פרי האדמה כברכת הבשמים ומפני כך הוצרך לבקש להומלתא טעם אחר שאם לא כן תיפוק ליה מטעם שהזנגבי"ל שלם וממשו קיים אלא ודאי בבשמים שחוקים מפרש לה". ועוד כ' "ועוד שכבר נתבאר שמח' רבינו (הטור) אינו כשהפרי ממשו קיים דבההיא לכו"ע פרי עיקר ומברך עליו, אלא כשהפירות כתושים ביותר ואפ"ה סוברים חביריו שמברך על הפרי וביטל הוא דעתו מפני דעתם". וכן מוכח בדרכ"מ (אות ד') שכ' בדעת הב"י "כ' אבודרהם (ברכות שער ה) וז"ל ולדברי הכל במורבא של אתרוג שחותכים חתיכות גדולות מברכין עליו בופה"ע. ומשמע כדברי ב"י שלא נחלקו אלא כשמרוסק לגמרי ואינו ניכר. ובתשו' מהרי"ק (שורש מג) נמי משמע כדברי ב"י דאף כשנימוח לגמרי הם דברי הטור". (ומש"כ המשנ"ב בשעה"צ [ס"ק מד] "ואף דבדרכ"מ כתב דכאן איירי שנימוח ואינו ניכר, על כרחו דהיינו שאינו ניכר לגמרי אבל ניכר עדיין קצת תארו", מלבד שהוא דוחק הלשון אף בריש ד' הדרכ"מ, צ"ע היאך יכלכל לשון הדרכ"מ "כשנימוח לגמרי", דבזה ודאי א"א דלגמרי היינו לא לגמרי. וצ"ע).
וא"כ גם לפי"ז באייס קפה הנ"ל ששברי העוגיות יש בהם ממשות, שפיר מברך בומ"מ אף לד' המג"א, ולא מיבעיא לד' הערוה"ש הנ"ל.
אייס קפה עם "אבקת" עוגיות
ה) וכעת נודע לי שיש מקומות שאינם טוחנים את העוגיות במיקסר, אלא קונים אבקת אייס קפה שבתוכה טחונים הדק היטב עוגיות, ונעשים אבקה כאבקת האייס קפה, ולא ניכרים בגודלם, ויש שגם לא במראיהם.
והנה בעיקר ברכת אבקת עוגיות, כל שאינה בתערובת ודאי שנשארת במעלתה וברכתה מזונות. וכמש"כ בס' שערי הברכה גבי ברכת קמח מצה.
והנה לכל הטעמים שנתבארו גבי שברי עוגיות גם באבקה ברכתם מזונות, פרט לכמה טעמים: (א) ממש"כ הרא"ש בא' מטעמיו שאין ברכת השכר מזונות "כיון שהמשקה צלול, ואין השעורים ניכרים בהם, עיקרו על שם המים", וא"כ בנ"ד שג"כ הוא צלול ואינו ניכר אין ברכתו מזונות. (אלא דיש לדון דהרא"ש כ' זאת קודם שדן בהא דכל שיש בו מין דגן, וכ' זאת רק בהנחה שהשעורים עיקר [דאז לא בעי' להא דכל שיש בו מין דגן], אבל כשדן בהא דכל שיש בו מין דגן לא הזכיר סברא זו, וי"ל דמשמע מדבריו דאם היה כאן מין דגן ששייך בו דין כל שיש בו מין דגן, אע"פ שהוא צלול ברכתו מזונות. ולפי"ז בנ"ד שכבר נתעלו לברכת מזונות, אע"פ שאינם ניכרים והמשקה צלול ברכתו מזונות). (ב) וממש"כ התוס' בתי' הג' שבשתיה מברך שהכל. (ובזה לא יועיל משנ"ת דגם בתי' זה התוס' מודו היכא שיש בו ממשות שברכתו מזונות, דהא בנ"ד אין ממשות. ורק אי נימא כמש"כ לעיל דהתוס' לא מיירו אלא היכא שעדיין לא נתעלה למעלת מזונות, אבל היכא שכבר נעלה לברכת מזונות שוב לא יורד מברכתו. וכמשנ"ת לעיל באות א. א"כ בנ"ד שכבר נתעלו לברכת מזונות אף לתי' התוס' הנ"ל ברכתו מזונות. ויל"ע בזה עוד). (ג) למש"כ בדין הדייסא רכה, וכאן לא יועיל משנ"ת דכשממשו ועצמותו בעין ברכתו מזונות, דהא בנ"ד אין ממשות, וגם לא ניתן לבוררו במסננת. וגם לא יועיל משנ"ת דהעוגיות ראויות ללועסם אע"פ שבפועל אינו לועסם, דבנ"ד אינם ראויות ללועסם דבר נתפוררו מכל וכל. אלא דלמשנ"ת דכשנתעלו לברכת מזונות שוב לא יורדים מברכתם שפיר יברך בנ"ד מזונות. וכבר נתבאר דמהר"ח בן עטר כתב חילוק זה בפירוש בספרו ראשון לציון. ע"ש. (ד) וממש"כ המג"א גבי מפורר לחם דק דק, שברכתו שהכל, וכמשנ"ת שטעמו כיון שאין בו ממשות. וא"כ בנ"ד שג"כ אין בו ממשות ברכתו שהכל.
העולה מהנ"ל בענין ברכת אייס קפה עם אבקת עוגיות, דלרוב ביאורי הראשונים בדין ברכת השכר, בנ"ד ברכתו מזונות. ולא' מביאורי הרא"ש וכן לא' מתי' התוס', לכאו' בנ"ד יש לברך שהכל, אלא שכתבנו לדון ולחלק בזה, דלא מיירו בנ"ד. ואילו לד' המג"א בדין מפרר לחם דק דק, בבירור יש לברך בנ"ד שהכל.
ראיה מדין פירורי לחם דחביצא
ו) שוב בינותי דלכאו' יש לסייע דין זה מד' המאמר מרדכי (סי' קסח ס"ק כא) שכ' שפירורי לחם דק דק, שנתנם במים ברכתם המוציא. וכ' לבאר כן אף בדעת מרן השו"ע. והו"ד במשנ"ב (שם ס"ק ס), וכ' ד"היינו שע"י שהוא מפורר דק דק כסולת". ולכאו' מיירי אפי' שהוא בשתיה. אולם י"ל דמיירי רק כשהוא באכילה.
ובחפש'י מצאתי שכן מבואר בס' שערי הברכה (שטיצברג, עמ' תשמט הע' סג) לגבי קמח מצה המעורב במים או בחלב. ושם ג"כ כ' לחלק בין סולת שלא נתעלה בברכתו, להיכא שנתעלה בברכתו, ששוב לא יורד. ותאזרני שמחה. [ולא נרגש מד' המג"א (סי' קסח ס"ק ל) הנ"ל, (והו"ד במשנ"ב ס"ק סב, ולפי"ז דבריו סתרי אהדדי. וי"ל), ויש לחלק דהתם נימוח] אולם יש מקום לבעל דין לחלוק דהתם מיירי באכילה והתם בשתיה.
דעת מו"ר הראש"ל שליט"א בנ"ד
ז) שו"ר שכ"כ מו"ר הראש"ל שליט"א בתשו' (מיום ב' אדר תש"פ) עפ"ד המשנ"ב (סי' רח ס"ק מט) דבעינן שיהיה מנכר קצת טעם דגן, דאם היה רק משהו בעלמא מקמח דגן ולא מינכר טעמו כלל, בטל לגבי יתר המינים ומברך שהכל, וה"ה אם שמים מחמשת מיני דגן רק לדבק את המאכל, לא מברכים מזונות. וכ' מו"ר הראש"ל שליט"א "ובשוקולד עוגיות ובאייס קפה אם מורגש שיש בו טעם חמשת מיני דגן, ובסתמא הוא שמרגישים, שלכך נותנים בו שברי עוגיות כדי להטעים, יש לברך על זה בורא מיני מזונות, ואף שהוא מועט". (ולא כ' לחלק בין חתיכות הנרגשות לנימוח או טחון היטב שאינו נרגש). [ושוב ראיתי שכ"כ במכתב נוסף מיום י' כסלו תש"פ, ונדפס בס' ברכה נאמנה (מהדו"ג עמ' תתקמח)].
העולה מן האמור
א. ועל כן נראה דברכת האייס קפה עם שברי עוגיות היא מזונות. (שו"ר שכ"כ בס' הליכות ברכות עמ' קכט לגבי שייק עוגיות, ושאף למשנ"ב סי' קסח ס"ק מה, דמצריך שיאפו יחד, הוא רק היכא שניתן להפרידם בקלות, אבל בנ"ד שמעורבים היטב וקשה להפרידם, הם כיחידה אחת, וברכתם בומ"מ. אלא שכ' דיש כאלה שכל העוגיות טחונות היטב ובזה כ' שהברכה שהכל). אלא דמ"מ הרוצה לנהוג בחסידות ולחוש לכל הדעות, אם שותהו שלא בתוך הסעודה, יכול לפוטרו בדברים אחרים.
ב. וכן עיקר הדין באייס קפה עם אבקת עוגיות, לדידן בני ספרד דאזלי' בתר שיפולי גלימת מרן השו"ע, שברכתו מזונות. אלא דבזה יש מקום להחמיר ולחוש דיש מקום לומר דלדברי הרא"ש בביאורו השני, וכן לדעת התוס' בתירוצם השלישי, ברכתו שהכל. וכן שלדעת המג"א בבירור ברכתו שהכל, ואם שותהו שלא בסעודה, יפטור אותו בברכת ב' דברים אחרים, א' שברכתו מזונות וא' שברכתו שהכל.
אולם לבני אשכנז היוצאי'ם ביד רמ"א, דמצריך ממשות, ולמג"א ועוד הוא אף במין דגן, א"כ יש להם לברך על אייס קפה עם אבקת עוגיות שהכל. (והרוצה לחוש לד' מרן השו"ע, ולד' הערוה"ש והלחם יהודה עייאש שכתבו שאף לרמ"א א"צ במין דגן ממשות, אם שותהו שלא בסעודה, יפטור אותו בברכת ב' דברים אחרים, א' שברכתו מזונות וא' שברכתו שהכל. ובוא עליו ברכת טוב).
פירות הנושרים
ומיניה שגלידה (או שוקולד) עם שברי עוגיות, שהיא דרך אכילה, ולא דרך שתיה, ודאי שברכתה בומ"מ. (ועי' במש"כ בזה בתשו' בדין ברכת השניצל, בפירות הנושרים אות ,,,,). [אלא דיש לדון בארטיק עם ציפוי שוקולד שרק בציפוי יש שברי עוגיות, האם אמרי' שכיון שיש במאכל עכ"פ מין דגן ברכתו בומ"מ, או דילמא כיון שהמין דגן הוא רק בציפוי, אף אם נחשיבו כעיקר הציפוי מ"מ אינו עיקר הארטיק. וצ"ע].
[1] ועי' להגר"א גניחובסקי זצ"ל בס' בר אלמוגים (עמ' תקכג) שהביא מההפלאה לבאר למה התוס' בברכות לא ניח"ל בתי' התוס' בב"ב ובע"ז, ובמש"כ לדון בדבריו.
ובהע' שם דן במה שכ' התוס' "שמא יש בשכר כזית בכדא"פ". ע"ש. ובפשיטות י"ל דס"ל כהרא"ה וכמש"כ לעיל (סי' ח אות ב ד"ה וכן מוכח, וסוף אות ח). או דעכ"פ כ' כן לרבותא דאפי' לשיטה זו א"צ לברך מזונות בשכר. [אלא דעדיין צ"ב מאי אהני לן, "שמא" יש בו, והרי אם הוא ספק אמאי יברך מזונות. ושמא י"ל דס"ל להתוס' דבכל ספק מזונות יש לברך מזונות. דהיא ברכה כוללת ופוטרת כל מיני דזיין, והוא כמש"כ האח' ליישב דבריהם בדף לו: מקו' הגרעק"א, וכמשנ"ת לעיל (סי' ח אות טו). ע"ש].
[2] ועי' בירחון האוצר גליון לד עמ' לט מש"כ לדייק מלשון "לגמעו" זו.
[3] האם אמרי' סב"ל נגד מרן בנוסח הברכה
ובהיותי בזה ראיתי להגר"י אבא שאול שליט"א בספרו שמחה לאיש חיו"ד (בהקדמה עמ' נא) שהעיר ע"ד מרן זיע"א במאור ישראל הנ"ל, אמאי חשש לסב"ל נגד מרן בנ"ד, והרי בשו"ת יבי"א ח"ז (סי' כט) כ' דהיכא דבכל גווני מברך והספק הוא רק איזה ברכה מברך לא אמרי' סב"ל נגד מרן. (ועי' לו עוד בפנים הספר שם עמ' קעו). ע"ש.אלא דנראה דכל מש"כ ביבי"א שם דלא אמרי' סב"ל הוא רק מכיון דאף לחולקים ע"ד מרן מודים דאם יברך כפסק מרן לא שיקר, וכמש"כ המג"א (סי' רו ס"ק א) דכל היכא דלא שיקר בברכתו יצא יד"ח בדיעבד, ובזה אמרי' דהיכא דמרן השו"ע ס"ל לברך ברכה דאף החולקים מודים דאם מברך אותה לא שיקר, לא אמרי' סבל נגד מרן. אבל היכא דהחולקים על מרן השו"ע ס"ל דאם בירך כברכה שפסק מרן הוי שקר, כנ"ד שלחולקים ע"ד השו"ע ודאי שלא שייך לברך על מי סלק האדמה, בזה לא אמרי' סב"ל, וכמו שביאר שם (באות ט). וכמבואר בספרי מרן זיע"א בכמה דוכתי דין זה [עי' בשו"ת חזו"ע (סי' ז' ד"ה ולכאורה), ובחזו"ע ברכות (עמ' קיא), וביחו"ד ח"ב (סי' כא בהע'), וכ"כ מו"ר הראש"ל שליט"א בעין יצחק ח"ב (עמ' תקסג), וכ"כ בהלכה ברורה (ס"ק ז)].
ובאמת שחילוק זה כתבו הכה"ח (סי' רב ס"ק יב) שרק היכא דיש ספק אם לברך או לא, בזה אמרי' סב"ל, אך היכא דלכו"ע צריך לברך אלא דנחלקו מה לברך בזה לא אמרי' סב"ל. אך בשו"ת חזו"ע (סי' ז ד"ה ותבט עיני) כ' לדחות דבריו מכל וכל, ושאף איהו כתב להיפך בכמה דוכתי. ע"ש.
והנני יוס'ף להביא לזה עוד ראיה מדברי מרן הב"י, שכתב (סי' רב סעי' טו) בדין ברכת הסוכר, שנחלקו הראשונים אם ברכתו העץ או האדמה או שהכל, וכתב מרן בב"י שאע"פ שדברי הטור שכ' להשיב ע"ד הרמב"ם שכתב לברך שהכל הם דברי טעם, "כיון דפלוגתא היא, לברך שהכל עדיף, דעל כולם אם אמר שהכל יצא". וחזינן דאע"פ דלכו"ע צריך לברך והמח' היא רק בנוסח הברכה, מ"מ פסק מרן דסב"ל.
[5] גדר ממשות
לבוש סי' רד "חתיכות" וכן הסכים הפמ"ג בפתיחה להל' ברכות.
פותח הדיון
פותח הדיון
יוסף דהן
Well-known member
א. בספר אליבא דהלכתא חותא גם הסיק גלידה עוגיות מזונות דלא כספר שאלה יפה לרב רבי.
ב.הרב יגאל כהן הורה לברך על גלידה עם עוגיות בתוך סעודה.
ג. במכתב אלי השיב הראשל על איסקפה עוגיות מזונות
ייש"כ על האריכות והדברים היפים. מהיכן כל זה מספר שכבר הדפסת?
יהודה בן דוד - משנת יוסף
Well-known member
קונ', ה' יזכני להדפיסו.
נושאים דומים בפורום
