תנן בדמאי (פ"ז מ"ב), שמי שמתארח אצל חבירו עם הארץ בשבת, עושה תנאי בערב שבת שמה ששייר בכוס יהיה תרומת מעשר. והקשו בירושלמי שם, דנמצא מטלטל מוקצה, דהרי תרומה טמאה אסורה באכילה [ותירצו שמשייר גם חולין].
והקשה בשער העזרה (סי' תפ"ט), שהרי לכאורה זה ראוי לזילוף. ובשלמא לרש"י (שבת קכו, ב) שאסור להאכיל בהמה תרומה טמאה בשבת כיון דרחמנא אחשביה לביעור מלאכה, ה"נ זילוף הוי מלאכה[1]. אבל שאר ראשונים פליגי, וס"ל דאי"ז איסור [והטעם דתרומה טמאה הוי מוקצה, כיון שגם בחול אסור להאכיל לבהמה, דמצוותה בשריפה], וא"כ קשה אמאי הוי מוקצה והא ראויה לזילוף.
והביא השער העזרה מהאדר"ת (בקונטרס שבח הארץ אות מ) שכתב בשם ר' ב"צ כהנא, ע"פ המבואר בפסחים (כ, ב) שרק יין ישן ראוי לזילוף, שיש בו ריח טוב, אבל יין חדש אינו ראוי לזילוף, וקושיית הירושלמי היא על יין חדש. ולפי"ז כתב השער העזרה שיין ישן אינו מוקצה.
ולכאורה יש לעיין מה הוקשה להם ז"ל, והרי פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב הי"ב, עיי"ש בנו"כ) כמ"ד בפסחים שם דמדרבנן אסור לזלף כלל תרומה טמאה, משום חשש תקלה שמא ישתה, אלא צריך לקבור. ואין לומר דבדמאי אין חשש תקלה, דהא בגמ' בב"ק (קטו, ב) איירי בדמאי, ואמרו ע"ז תקלה.
ויתכן שקושייתם היא שהירושלמי לא ביאר שקושייתו היא רק לפי מ"ד זה, אף דקיי"ל כוותיה. עוד יתכן דהנה בראב"ד (בשטמ"ק שם) מבואר בפשוטו שאכן מותר להניח את היין בכלי מאוס ולזלף, שאז אין חשש שישתה, אלא דאי"ז שווה לו כ"כ, כמבואר בגמ' שם שע"י זה אינו רוצה אף לזלף, וכן נראה קצת בדברי האדר"ת. ולפי"ז לרמב"ם לא קשה.
והקשה בשער העזרה (סי' תפ"ט), שהרי לכאורה זה ראוי לזילוף. ובשלמא לרש"י (שבת קכו, ב) שאסור להאכיל בהמה תרומה טמאה בשבת כיון דרחמנא אחשביה לביעור מלאכה, ה"נ זילוף הוי מלאכה[1]. אבל שאר ראשונים פליגי, וס"ל דאי"ז איסור [והטעם דתרומה טמאה הוי מוקצה, כיון שגם בחול אסור להאכיל לבהמה, דמצוותה בשריפה], וא"כ קשה אמאי הוי מוקצה והא ראויה לזילוף.
והביא השער העזרה מהאדר"ת (בקונטרס שבח הארץ אות מ) שכתב בשם ר' ב"צ כהנא, ע"פ המבואר בפסחים (כ, ב) שרק יין ישן ראוי לזילוף, שיש בו ריח טוב, אבל יין חדש אינו ראוי לזילוף, וקושיית הירושלמי היא על יין חדש. ולפי"ז כתב השער העזרה שיין ישן אינו מוקצה.
ולכאורה יש לעיין מה הוקשה להם ז"ל, והרי פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"ב הי"ב, עיי"ש בנו"כ) כמ"ד בפסחים שם דמדרבנן אסור לזלף כלל תרומה טמאה, משום חשש תקלה שמא ישתה, אלא צריך לקבור. ואין לומר דבדמאי אין חשש תקלה, דהא בגמ' בב"ק (קטו, ב) איירי בדמאי, ואמרו ע"ז תקלה.
ויתכן שקושייתם היא שהירושלמי לא ביאר שקושייתו היא רק לפי מ"ד זה, אף דקיי"ל כוותיה. עוד יתכן דהנה בראב"ד (בשטמ"ק שם) מבואר בפשוטו שאכן מותר להניח את היין בכלי מאוס ולזלף, שאז אין חשש שישתה, אלא דאי"ז שווה לו כ"כ, כמבואר בגמ' שם שע"י זה אינו רוצה אף לזלף, וכן נראה קצת בדברי האדר"ת. ולפי"ז לרמב"ם לא קשה.
[1] מיהו האדר"ת שהובא בסמוך נוקט בתו"ד שזילוף כיון שהיין עומד לו כמו לאכילה, לא נחשב מלאכה.
