במחילה, אך נסתר מעיניי פרוש המשפט הזה. הרי מי שהחליט שיש לנו בכלל צורך לכוון בשמות, זה לא המדרשים אלא הראשונים שדיברו בזה ואח״כ הטור והשו״ע.
התרוץ בזה הוא פשוט עד למאד, שהב״י נקט רק הכוונות הנצרכות. ויותר מזה, ודאי שיש לנקוט להלכה, אבל לא לעיכובא. כך נלענ״ד הקטנה.
כבר אמרתי שאה״נ שיש להתחשב בהם להלכה, אבל לא לעיכובא.
עולם הפוך ראיתי, ק״ש דאורייתא ולכן הכוונות בה ישתנו משאר הברכות והתפילות.
הטוש״ע בסי׳ ה דיברו על ברכות שחכמינו תקנו.
והסברא בזה היא מסתברת הרבה יותר לענ״ד, לחלק בין ק״ש שהנוסח שלה הוא התורה בעצמה מנוסח חכמינו ז״ל.
ואם אוסיף עוד הערה.
מה שכבודו דחק בפשט בטור בסי׳ ה לומר שסיפא לאו דווקא וכו׳, קשה לי עד למאד. דכי מחמת קושיא ממדרשים נבוא נדחה פשט הטור? ואדרבה על פניו לאו קושיא כלל היא, דמינה תוכיח שבכל הסימן הטור דיבר על הברכות. וכמו שכתב הראשל״צ בהסכמה לקונטרס שלך. ולא נחדש פשט מחודש בטור מחמת מדרשים.
גילוי נאות:
אני מאד מעריך את העבודה שעשית בסידור כוונת הלב,
כבר שנים שאני מתפלל בסידור ואע״פ שלפעמים אני לא רואה את הפרושים ממש מול העיניים,
זה שינה לי את רעיון התפילה לחלוטין.
כל פעם שאני לא מתפלל עם כוונת הלב אני מרגיש הבדל בתפילה
(במיוחד בשבתות וימים טובים שיש צורך יותר להסתכל בסידור).
אך בתורה לא נושאים פנים,
וכמו שהדריכנו מרן זצוק״ל.
ולכן תמחל לי אם דבריי נכתבים באופן קשה מעט,
הכל לשם שמיים ולכבודה של תורה.