הגרעק"א בתשובה תניינא סי' י"ג כתב לבאר לפי השיטות שאין מברכים על הידור [כגון שהדליק בלילה השני נר אחד, ולאחמ"כ השיג נר נוסף], א"כ לכאורה היאך כל אחד מבני הבית מברך; אלא שכל אחד מכוון שלא לצאת בהדלקת הקודם לו, וממילא הוא חייב מעיקר הדין.
ולכאורה במשנ"ב בב' מקומות חזינן דפליג על הרעק"א:
א. בסי' תרע"ד סק"ו כתב בשם המג"א לבאר דברי הרמ"א, שכתב "ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד והשאר אינו למצוה כ"כ", וז"ל: דעיקר מצותו וכו': היינו דמדינא הלא סגי בנר אחד לכל בני הבית היכי דסמוכין כולן על שולחן אחד, עכ"ל.
וחזינן שגם אחר מבני הבית לא יכול להדליק מנר של בעה"ב; ואילו לדברי הרעק"א - לכאורה הוא חיייב כעת מעיקר הדין, שהרי לדבריו כל אחד מתכוון לא לצאת ולכן מברך.
ב. בסי' תרע"ה סק"ט הביא המשנ"ב בשם עולת שמואל, שאשה אין לה דין מהדרין, כיון שהן טפילות בחיוב [עיי"ש בעולת שמואל שדן בלשון "אף הן היו באותו הנס", וביאורי הראשונים]; אבל אם רוצה יכולה להדליק ולברך - כמו כל עשה שהזמן גרמא שנשים יכולות לברך.
וחזינן שאפי' שרוצה לברך אינה חייבת מעיקר הדין, ולדברי הרעק"א ברגע שרוצה להדליק ולברך ומתכוונת שלא לצאת בהדלקת הבעה"ב - חייבת מעיקר הדין, שאשה חייבת בנר חנוכה.
ובמה שהקשה הרעק"א כיצד מברכים על הידור - היה מקום לחלק אולי רק אם כל המעשה הוא מעשה של הידור -כגון שמוסיף על הנרות שהוא הדליק- אז לא מברכים; אבל אם עושה מעשה מצווה מושלם - חייב לברך.
ואולי אפשר להוסיף ע"פ מה שביאר בשבות יצחק על הדלקת נר שבת, את דברי השלטי גבורים על המרדכי פ"ב משבת אות ג' שכשיש כמה בעה"ב לכאורה יש להסתפק שמכיון שבלא"ה יש שלום בית כי אחד הדליק, א"כ אין ענין שאחרים ידליקו; והuא מסיים בזה"ל: ומיהו נהגו שכל אחד מוזהר על שלום בית ומברך, עכ"ל. וביאר שכל אחד נוהג כאילו הוא לבד דואג לשלום בית.
עוד הביא במקום אחר את דברי הראבי"ה ח"א סי' קצ"ט שיש בנר שבת הידור כעין מהדרין של נר חנוכה שכל אחד ידליק, עכ"ד.
ועפי"ז התעוררתי לדון שזה היחס למהדרין בנר חנוכה: כל אחד עושה כאילו הוא היחיד, וממילא בצורת הידור זו - כן מתאים ברכה. וצ"ע אם זו סברא נכונה.
ולכאורה במשנ"ב בב' מקומות חזינן דפליג על הרעק"א:
א. בסי' תרע"ד סק"ו כתב בשם המג"א לבאר דברי הרמ"א, שכתב "ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד והשאר אינו למצוה כ"כ", וז"ל: דעיקר מצותו וכו': היינו דמדינא הלא סגי בנר אחד לכל בני הבית היכי דסמוכין כולן על שולחן אחד, עכ"ל.
וחזינן שגם אחר מבני הבית לא יכול להדליק מנר של בעה"ב; ואילו לדברי הרעק"א - לכאורה הוא חיייב כעת מעיקר הדין, שהרי לדבריו כל אחד מתכוון לא לצאת ולכן מברך.
ב. בסי' תרע"ה סק"ט הביא המשנ"ב בשם עולת שמואל, שאשה אין לה דין מהדרין, כיון שהן טפילות בחיוב [עיי"ש בעולת שמואל שדן בלשון "אף הן היו באותו הנס", וביאורי הראשונים]; אבל אם רוצה יכולה להדליק ולברך - כמו כל עשה שהזמן גרמא שנשים יכולות לברך.
וחזינן שאפי' שרוצה לברך אינה חייבת מעיקר הדין, ולדברי הרעק"א ברגע שרוצה להדליק ולברך ומתכוונת שלא לצאת בהדלקת הבעה"ב - חייבת מעיקר הדין, שאשה חייבת בנר חנוכה.
ובמה שהקשה הרעק"א כיצד מברכים על הידור - היה מקום לחלק אולי רק אם כל המעשה הוא מעשה של הידור -כגון שמוסיף על הנרות שהוא הדליק- אז לא מברכים; אבל אם עושה מעשה מצווה מושלם - חייב לברך.
ואולי אפשר להוסיף ע"פ מה שביאר בשבות יצחק על הדלקת נר שבת, את דברי השלטי גבורים על המרדכי פ"ב משבת אות ג' שכשיש כמה בעה"ב לכאורה יש להסתפק שמכיון שבלא"ה יש שלום בית כי אחד הדליק, א"כ אין ענין שאחרים ידליקו; והuא מסיים בזה"ל: ומיהו נהגו שכל אחד מוזהר על שלום בית ומברך, עכ"ל. וביאר שכל אחד נוהג כאילו הוא לבד דואג לשלום בית.
עוד הביא במקום אחר את דברי הראבי"ה ח"א סי' קצ"ט שיש בנר שבת הידור כעין מהדרין של נר חנוכה שכל אחד ידליק, עכ"ד.
ועפי"ז התעוררתי לדון שזה היחס למהדרין בנר חנוכה: כל אחד עושה כאילו הוא היחיד, וממילא בצורת הידור זו - כן מתאים ברכה. וצ"ע אם זו סברא נכונה.
נערך לאחרונה:
