מאן דהו שאלני היום שאלה הנשמעת מעט מבדחת.
אבל לא ידעתי לענות לו תשובה ממשית.
מדוע נא' בתורה 'לא תגזול' בדרך השלילה, ולא שיש מושג 'בעלות' בצורה חיובית?!
ויש ליישב ולהקדים מה שכתב מרן ר' שמעון שקופ (שערי יושר ש"ה פ"א) ביסוד דין בעלות וז"ל:
"וביאור ענין זה הוא לענ"ד על פי הקדמה כללית, דכל דיני המשפטים של דיני ממונות בין איש לרעהו, אינם כדרך כל מצוות התורה, דבכל המצוות הוא מה שהזהירה לנו תורה בעשה ול"ת, חיוב קיומם עלינו הוא העיקר לקיים מצות ה', ובדיני ממונות אינו כן, דקודם שחל עלינו מצות ה' לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי, דהרי אף אם קטן הוא הגוזל דאינו בר מצוות, מ"מ מוטל על בי"ד להציל עשוק מיד עושקו לכוף את הקטן להחזיר החפץ הגזול לבעליו, ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי על פי תורת המשפטים להחזיק את החפץ, ולפי"ז מה דאמרו חז"ל כללי ההלכות בספיקו של ממון, ודאי שמצאו כן על פי הכרעת השכל, שעל פי תורת המשפטים הדין נותן כן שבמחליף פרה בחמור וילדה וספק מתי נולד דאם נמצא הולד בשעת לידת הספק ברשות של אחד מהם יהיה כן שיהיו ברשותו, ואם קיימא באגם אזלינן בתר מרא קמא וכו', עכ"ל.
ומבואר בדבריו דדיני הבעלות קודמים לדיני התורה, וגם קודם מתן תורה היו דיני בעלות ואפי' הגויים נצטוו על הדינים ועל הגזל, והיינו דדיני הבעלות הוא מה שיש סיבה רעיונית שמשפט השכל מחייב דהממון יעמוד לאדם מסויים, והוא מן הסברא ואינו מחמת דין התורה ד'לא תגזול', אלא לאחר שהמשפט מחייב דמיחסים את החפץ לאדם מסויים, מוזהרים אנו מן התורה שלא לגזול.
ולפי"ז מה שנשאר לכתוב בתורה זה רק לאו דלא תגזול
