מצו"ב תשובה שלי בנושא
שאלה:
קיבל הצעת מחיר מקבלן בנין גוי עבור הרחבת דירתו, ושואל אם מותר לומר לו שקיבל הצעה טובה יותר כדי להורידו במחיר.
תשובה:
בקצרה:
הפקעת הלוואת הגוי וכד' כשטעה
מעצמו מותרת לכל הדעות.
ולהטעותו לכתחילה כדי לא לשלם חובו או הלוואתו כולה או חלקה וכד', נחלקו רבותינו הראשונים והאחרונים, יש אומרים שמותר (תוס', הרשב"א, הטור, ב"י ערה"ש), ויש אוסרים (הרמב"ם, המרדכי, היש"ש, המחנ"א הגר"ז).
ובנידונינו, שאינו מוציא ממנו ממון רק מטעהו במחיר עבודתו, נראה שלמותר לכל הדעות, וגם אין בזה משום שקר, ולא משום גניבת דעת (שאסורה בעלמא בגוי) לרוב האחרונים, כיון שאין מחסרו ממון, ועכ"פ יש כאן ספק ספקא להקל, שמא כאומרים הנ"ל שמותר להטעותו אוחסרו ממון, ושמא כאומרים שבאופן זה שרק מטעהו במחיר עבודתו שלו משרא שרי.
וגם גבי איסור שקר, יש מתירים משום שאין איסור תורה לשקר שלא בבי"ד, ועוד שכל שקר שאין בו שום הפסד לזולתו אין בו איסור דאורייתא כלל רק מדברי קבלה, ולכן התירוהו לצרכי מצוה, וכיון שבנ"ד אין בזה משום גזל, דהא טעותו מותרת, התירו בזה לשנות מפני הצורך, משום דכל הני אינו אסור מדאורייתא, ובמקום הצורך לא אסרו, ועכ"פ לא הוי אלא ספקא דרבנן לקולא.
ואף את ישראל יש אומרים שמותר להטעות במחיר במקום מצוה, ובדעבד שכבר הטעהו מותר גם שאינו במקום מצווה.
ולכן המקל בנידונינו ודאי שיש לו על מה שיסמוך.
בארוכה: לפתוח המרדכי (בשמ"ח וברפ"ג ס"א) כדי להבין מדוע לא מתיר לכת' כפשט הגמ'
א. מחלוקת ראשונים ואחרונים בהטעית הגוי
נדון זה תלי במחלוקת הראשונים.
הטור (סי' שמח ס"ג) כתב להתיר, וז"ל: טעות העובד ע"ז, כגון
להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יוודע לו, דליכא חילול השם. (וראה בהגר"א שכן גם דעת
התוס'),
והב"י הביא מקורו מהגמרא.
והיינו דאיתא התם אהא דתנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא של תרומה, שהיא של בית מלך, אף על פי שאינה של תרומה, ואף על פי שאינה של מלך. ולמוכסין, והאמר שמואל, דינא דמלכותא דינא וכו' רב אשי אמר: במוכס כנעני, דתניא ישראל וכנעני שבאו לדין, אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל, זכהו ואמור לו כך דינינו, בדיני כנענים, זכהו ואמור לו, כך דינכם, ואם לאו, באין עליו בעקיפין (בעלילות עד שפוטרין את הישראל), דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: אין באין עליו בעקיפין, מפני קידוש השם. ור"ע, טעמא דאיכא קידוש השם, הא ליכא קידוש השם באין, וגזל כנעני מי שרי, והתניא אמר ר' שמעון, דבר זה דרש ר"ע וכו', אלא אמר רבא, לא קשיא, כאן בגזילו, וכאן בהפקעת הלוואתו (פירש"י כשאין גזל ממש שרי כי ליכא חילול השם, ולהבריח המכס הוי כהפקעת הלוואתו.). ולא ציין הב"י לחולקים בזה, ומשמע שמסכים לדינא דשרי להטעותו אף לכתחילה, וכפשט הגמרא.
והדרכ"מ (הקצר א) כתב: מיהו
במרדכי כתב דאסור להטעותן, דהא אפילו גניבת דעת אסור (בחולין צד.) כל שכן להטעותן. מיהו אם טעה מעצמו שרי. וראה בבאר הגולה (שם סק"ד) שכתב: וכן כתב
הרמב"ם (גניבה פ"ז ה"ח) וז"ל: וכן אסור להטעות את העכו"ם בחשבון אלא ידקדק עמו שנאמר 'וחשב עם קונהו', אף על פי שהוא כבוש תחת ידך, קל וחומר לעכו"ם שאינו כבוש תחת ידך, והרי הוא בכלל 'כי תועבת ה' אלהיך וכו' כל עושה עול' מכל מקום, ע"כ.
וראה בספר פסקי המשפט (סי' שמח אות ח) שכ"פ להחמיר היש"ש (ב"ק פ"י סי' כ) המחנה אפרים (גזלה סי' ד) שו"ע הרב (הלכות אונאה סעיף יד), וש"מ בש"ך שהביא את היש"ש, ע"ש. וכ"פ בפתחי חושן (אונאה פי"ב ס"א) משום שהוא ספק דאוריתא. וכ"פ הגר"ש זעפראני בשמרו משפט
[1] (ח"ד סי' קיט).
אמנם בהגהותיו לשו"ע (ס"ב) סתם הרמ"א להיתרא, רק הוסיף שיש אומרים שרק כשטעה מעצמו מותר, ע"ש. וראה
בערך השלחן שכתב שאף שרוה"פ סוברים להחמיר מ"מ
העולם סומכים על סברא ראשונה.
ב. להטעות את ישראל במחיר
והנה
בפת"ש סימן ר"ז (סק"ט) הביא מתשובת
חוות יאיר (סי' סט), אודות לוי שרצה לקנות בית משמעון, ושאל לו כמה רוצה, השיב חמש מאות, ולוי אמר שיתן לו שלוש מאות, השיב שמעון כבר רצה נפתלי ליתן לי שלוש מאות וחמישים וכו', ומפני כך נתן לו לוי ארבע מאות ועשר וקנה הבית. ויהי העם כמתלוננים שקנה בית ביוקר מאד, שאל לוי לנפתלי אם אמת הוא שרצה ליתן שלוש מאות וחמשים, והשיב לא היו דברים מעולם, ותבע לוי לשמעון בדין.
והשיב החו"י, דשמעון פטור מדין אדם, אף על פי שהתל שמעון בו בערמתו שהתפאר שנפתלי ביקש ליתן לו שלוש מאות חמשים, ולוי לא שאל פיו לפני קנייתו וסמך על הימנותיה, כי סבר מילתא דעבידא לגלויי לא משקר אינש, ויש לו תרעומת על חבירו ועל עצמו. איברא דזה דוקא אם כבר פרע לוי לשמעון, משא"כ אם עדיין המעות בידו, נ"ל דמצי למימר על דבריך שאמרת שכבר רצה נפתלי ליתן שלוש מאות חמשים סמכתי, וי"ל דודאי שכה"ג הוא אומדנא דמוכח, שכתב הרא"ש בתשובה דמהני אפילו במכר, והביאו בהגהת רמ"א (סימן ר"ז סעיף ד), עכ"ד החו"י.
וצ"ע, שהרי
הרמ"א שם כתב 'אי איכא אומדנא דמוכח,
נתבטל המקח', ומשמע אף שכבר נתן המעות. וי"ל שהחו"י לא סמך על זה אלא בגוונא שלא נתן המעות משום דלא בקיאינן באומדנא דמוכח מה הוא. והוא דוחק גדול, שהרי אמר
'ודאי שכה"ג הוא אומדנא דמוכח', וצע"ע.
ועכ"פ, ע"ש בפת"ש שסיים בצ"ע על דין זה, מדברי
הט"ז בסימן של"ב סעיף ד'. והנה שם כתב
הרמ"א בזה"ל: 'בעל הבית שהטעה פועלים ואמר להם, עשו עמי בארבעה כמו ששאר פועלים נשכרים, ונמצאו שנשכרים ביותר, או שהפועלים הטעו בעל הבית בכי האי גוונא, הוי כאילו לא שכרו זה את זה כלל, ונותן להם כפחות שבפועלים'.
והט"ז חלק על זה, דלא הוי דינא הכי אלא כשאמרו בפירוש בשעת שכירתם 'כמו ששאר פועלים נשכרים', הלא"ה ודאי עיקר סמיכתם על הקציצה שקצץ עמהם בפירוש. וסיים,
ומעשים בכל יום שאדם מוכר לחבירו חפץ ואומר 'נתנו לי סך זה ולא רציתי למכור בזה הסך', ואח"כ מתברר שלא היה שום קונה בסך קיצבה שזכר הוא, וכי בשביל זה יבטל המקח, אלא על כרחך כדפרישית, דבעינן גילוי מילתא שסמך עצמו על שכירות אחרים, דדוקא אז תלוי במחיר שכירותם, ע"כ.
ומריש הוה אמינא, שאחר שהט"ז ס"ל שאפילו בישראל דרך הסוחרים להטעות בזה, יש לכאורה בנ"ד ספק ספיקא להקל, שמא כדעת הט"ז שאפילו בישראל שרי להטעות, וא"ת שהלכה בזה כרמ"א והחו"י דאסור, מ"מ שמא הלכה כאומרים שבגוי עכ"פ שפיר דמי למעבד הכי. אמנם כד מעיינת ביה תחזי בה תיוהא, שהרי אף שהט"ז כתב שכך מנהג הסוחרים, מ"מ נראה שלא הקל בזה אלא בדעבד ומטעם שאמר שסומכים על המחיר שהוצע ולא על הטעייתו, אך להטעות לכתחילה לא התיר.
ג. ספק ספקא להקל
אמנם נראה שיש ספק ספיקא אחר להקל, דהנה עד כאן לא אסיר למ"ד להטעות את הגוי אלא כגון שמפקיע הלוואתו או חלקה והדומה לזה שמחסר ממנו ממון בפועל, אך כשרק מטעהו במחיר, והרי הוא יכול לבדוק זאת, ואם לא עשה זאת איהו דאטעי נפשיה, ובפרט שהוא נותן השירות כמו קבלן דידן שיודע בדרך כלל בכמה שווה לו העבודה.
ואף שלכאורה בסברא זו נחלקו הט"ז והחו"י
[2], וגם הט"ז כאמור לא התיר אלא בדעבד, מ"מ י"ל דהני מילי בישראל, אך בגוי שלכ"ע טעותו מותרת בדעבד, ואפילו במוציא ומחסר ממנו ממון, וגם לא מצינו דיון בטעות הגוי אלא בכה"ג שמחסרו, י"ל שמשרא שרי בכה"ג לכ"ע. ועכ"פ לא יהא אלא ספק ספקא, שמא כהטור וסיעתו דשרי להטעות הגוי לכתחילה ואף להוציא ממנו ממון, ושמא בגוונא דנ"ד לא נחלקו ושרי לכ"ע.
שו"ר סברא זו בספר פסקי המשפט (סי' רכח אות יז), ע"ש שכתב שיש לומר שמותר לבעל נכס שמוכרים את נכסו במכירה פומבית, ורוצה להציע במכירה מחיר גבוה יותר כדי להעלות את מחירה, משום שאין זו גניבת דעת שהרי לא מטעה את הלוקח בכלום וכו', שהלוקח יודע כמה הדירה שווה בשוק שאם לא כן לא היה מציע מחיר גבוה יותר, ע"כ, והרי זה ממש כסברא הנ"ל.
אמנם ממה שכתב עוד סברא בזה שגם לא הטעהו במחיר הדירה, משמע קצת שלא סמך על סברא זו לכתחילה, ובנ"ד הרי מטעהו במחיר העבודה. וגם בהערה (מס' 48) כתב בשם ספר שולחנו של אברהם שמנהג רמאות הוא (וכעין מש"כ החו"י הנ"ל). ועכ"פ לא אמר כן אלא בישראל, ובגוי שפיר יש להקל וכנ"ל
[3].
ד. אם יש בזה איסור שקר או גניבת דעת
פש לן לברורי אם יש בזה איסור שקר, דשמא אף המתירים לא אמרו אלא כאשר מטעהו ללא אומר ודברים, אך לשקר לא התירו.
הבט וראה
לציס"ע בשו"ע הרב (גזלה וגנבה ה"ד) שכתב וז"ל: ולאו זה (דלא תעשוק כשמפקיע הלוואה) אינו אלא בישראל, אבל לא בנכרי שנאמר 'רעך', והוא שאין חילול השם בדבר, כגון שלוה מנכרי ומת הנכרי רשאי לכחש לבנו שאינו יודע בבירור שהוא משקר, אבל כשהנכרי יודע שהוא משקר אסור לכחש לו שום דבר מפני חילול השם, עכ"ל.
ומוכח מדב"ק דשרי לשקר לשם כך כל שאין הנכרי יודע מזה.
וראה עוד מה שכתב שם
בקונטרס אחרון, שכך מפורש להדיא במשנה בנדרים (כז ע"ב) נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה, אע"פ שאינו תרומה, שהן של בית המלך, אע"פ שאינן של בית המלך. ושכן הוא ברש"י (ב"ק קיג ע"א ד"ה מוכס) שפירש דברי משנה הנ"ל וז"ל: במוכס, ואין לחוש אם גוזלו היכא דליכא חילול השם
שאין מבין שזה מכזב. ושכ"ה ברא"ש ע"ש. וסיים שכל זה אינו כהט"ז (יו"ד סי' קכ ס"ק יא).
ומקורו טהור
מהב"י ובדק הבית (חו"מ סי' שסט אות ו ד"ה ומה שאמר). וע"ש בב"י שמה שכתבו הרמב"ם והטור לאסור בזה, הוא דוקא במלך ומשום חשש סכנה.
והנה ז"ל הט"ז שם: נראה לענ"ד היתר ברור שמותר להשתמש במשכון של עובד כוכבים שלא ברשותו, דלא עדיף מהפקעת הלוואתו דפסק בחו"מ סי' שמ"ח (ס"ב בהגהה) שמותר, ובפ' הגוזל בתרא (דף קי"ג) פרש"י שאין זה גזל ממש, כי ליכא חילול השם, דלא ידע עובד כוכבים בהדיא
דמשקר. והא דאמרינן ס"פ הניזקין רב כהנא אמר שלמא למר, פרש"י כי יהיב שלמא לעובד כוכבים לא נתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו, וכתבו התוס', וצ"ע אי מותר לעשות כן משום גניבת דעת, וכן בחולין ובסוף סי' קי"ז איתא דאסור למכור לו נבלה בחזקת כשירה, לא דמי לכאן,
דהתם מוציא דבר שקר מפיו כדי להטעותו ולקבל ממנו החזקה טובה, או מוותר ממון בשביל שקר זה,
וזהו כמו גניבה מכיסו, וזהו אסור בעובד כוכבים כמו בישראל, משא"כ בהך דהכא אפילו אם יכול לעשות טצדקי ולעכבו כולו לעצמו אין בזה איסור, כיון שכבר תחת ידו הוא בהיתר, שמסרו לו בשביל הלוואתו, עכ"ל.
ונראה שהקונטרס אחרון למד שהט"ז אוסר לשקר, ממה שאמר הט"ז 'דמוציא דבר שקר וכו' להטעותו'. והנה לולי דמסתפינא אמינא שגם הט"ז מתיר לשקר כדי להפקיע הלוואת הגוי, וכדמוכח ממה שכתב לעיל מיניה בשם רש"י שמותר להפקיע הלוואתו 'שאין זה גזל ממש כשאין חילול ה' דלא ידע העכו"ם
שמשקר', הרי להדיא שמתיר לשקר, ומה שכתב אחר כך דמה שמצינו שאסור 'לא דמי לכאן,
דהתם מוציא דבר שקר מפיו כדי להטעותו ולקבל ממנו החזקה טובה, או מוותר ממון בשביל שקר זה', כוונתו לא על השקר אלא על מה שמוציא ממנו ממון או שווה ממון, וכדמסיים 'וזהו כמו
גניבה מכיסו דאסור בגוי', דמוכח שמשום גניבה אתי עלה ולא משום שקר.
וכן משמע קצת מדברי הט"ז הנ"ל בסימן של"ב, שכתב
שמעשים בכל יום שאדם מוכר לחבירו חפץ ואומר 'נתנו לי סך זה ולא רציתי למכור בזה הסך', ואח"כ מתברר שלא היה שום קונה בסך קיצבה שזכר הוא, וכי בשביל זה יבטל המקח וכו', ודו"ק.
וראיתי למרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל במסכת כותים (במטהר הערה ל) שכתב וז"ל: לבד שאין איסור תורה לשקר שלא בבי"ד, עוד משמע מהר"ר יונה דשקר שאין בו שום הפסד לזולתו אין בו איסור דאורייתא כלל רק מדברי קבלה, ולכן התירוהו לצרכי מצוה, כגון להשים שלום, או בהני תלת מילי דמשני רבנן וכו', ובזה יתיישב מה דמצינו בכמה מקומות דמחמת כיסופא שינו בדבריהם, או סתם במקום שאין נפק"מ לא הקפידו כ"כ, וכן מה שמותר להטעות את הגוי כדאיתא בב"ק (קיג:),
כי אע"ג דמשקר דכיון דאין בזה משום גזל, דהא טעותו מותרת, התירו בזה לשנות מפני הצורך, משום דכל הני אינו אסור מדאורייתא, ובמקום הצורך לא אסרו.
איך שלא יהיה הרי כאמור אית לן ספק ספקא להקל, ובנוגע לאיסור שקר אף אם נאמר שהט"ז חולק, הוי ספיקא דרבנן ולקולא, ובפרט שרוב האחרונים מתירים, ואף בט"ז הראנו פנים להקל בהפקעת הלוואתו, וכל שכן בנ"ד.
שוב הראני רוה"כ הגר"א עמאש שליט"א את הב"י בסימן סו (סל"ג ד"ה כתב רי"ו), שהביא את דברי רבנו ירוחם בשם הרשב"א (ע"פ ביאור החי' הגהות בשם הראש יוסף),שאם מכר לחברו שט"ח פרוע שיש לו על הגוי, ואחר כך מחל המוכר לגוי, אין תביעה לחברו עליו שישלם לו הקרן והריבית שהיה יכול להוציא מן הגוי אף שהיה פרוע, שאין זה דינא דגרמי וגם לא גרמא, אלא כמונע
מציאה מחברו, ע"כ. ומוכח להדיא דשרי להטעות ולהוציא מן הגוי בשנית. וכל זה חיזוק למה שהערנו לעיל מפשטות הב"י בסימן שמ"ח.
והראש יוסף (הו"ד בהגהות והערות שם אות קצו) סיים וכתב, וז"ל: ולי נראה דלא מיקרי זה אפילו מניעת מציאה אלא מניעת איסור, דהא איכא חילול ה' שיאמר הנכרי שישראל גזלנים הם, שהרי נפרע ממנו שתי פעמים, ואם כן אפילו לכתחילה מותר ומצוה יש לעשותו. ומוכח שלהטעותו את הגוי לא פליגי דשרי. וטענתו יש ליישב, שלכאורה ודאי שגם כוונת הרשב"א היא היכא דליכא חילול ה', וכנ"ל.
ומוכח מכל זה דליכא בזה גם משום גניבת דעת של הגוי המבואר בסימן רכח ס"ו, שהוא טעם האוסרים להטעותו, הנזכרים ברמ"א סימן שמ"ח, כנזכר בבאה"ג ובסמ"ע שם, כיון שהכא רק נטעהו במחיר, ואין מוכר לו דבר מום או מוציא ממנו ממון שלא כדין כדהתם.
[1] וצע"ק מדברי הב"י הנ"ל דמוכח שמיקל, ועוד יותר מהב"י בסי' סו דלקמן. וי"ל דס"ל שלא קיבלנו דעת הב"י רק דעתו בש"ע, והדברים עתיקים, ואכמ"ל.
[2] שו"ר למהרש"ם (משפט שלום סי' רכז ס"ג) שכתב דאפשר שגם החו"י לא החמיר אלא מחמת צירוף השבועה שנשבע המוכר, כמבואר בשאלה ובתשובתו שם, ע"ש.
[3] וע"ע בספר אמת קנה (עזיז, עמ' קצב והילך) באורך
שבמקום מצוה יש מקילים אף במטעה את ישראל.
